כשאני חוזר לדירה, אני רואה שהג'יפ של לי לא נמצא בחניה, מה שנראה לי סביר, היות והיא עובדת כעת.
האורות בבית כבויים, ואני יוצא למרפסת בה ישבנו אתמול לאכול את ארוחת הערב. הצלחות עדיין מונחות על השולחן, ועליהן הסטייקים שציליתי בברבקיו.
אני מתיישב על הכיסא עליו ישבתי אתמול, ומנסה לשחזר מה קרה כאן אמש, מה לי אמרה שגרם לי להתפרץ כך עליה, ולומר לה מילים שכל כך לא התכוונתי אליהן.
אני נכנס לחדר שינה שלנו. העובדה שהמיטה מוצעת לא מלמדת על כך אם היא ישנה כאן או לא, הרי תמיד היא מסדרת אותה כשהיא יוצאת מהבית.
האמת מתגלה לי כשאני נכנס לחדר הארונות שלנו. הצד שלה ריק, לא נשאר בו אפילו בגד אחד. אם היה לי ספק, עכשיו זה ברור לי. היא עזבה אותי.
שמעתי שאנשים אומרים שנשבר להם הלב. אף פעם לא הבנתי את משמעות הביטוי הזה, הרי לב לא באמת יכול להישבר. עכשיו כשהיא עזבה אותי, אני מבין. אני מתקשה לנשום. רגלי לא נושאות אותי ואני מתיישב על הרצפה.
הדבר הכי גרוע הוא שאני לא זוכר מה בדיוק קרה.
אין לי מושג כמה זמן ישבתי כך על הריצפה, בלי יכולת לקום. לבסוף אני קם, מוציא מכיסי את הטלפון הנייד שלי ומתקשר למשרד של אבא שלי. אני יודע שהוא עדיין בעבודה. הוא סיפר לי שהוא עובד השבוע על פרויקט שיצריך ממנו לעבוד שעות ארוכות.
"מדבר אמיר, אני יכול לדבר עם אבא שלי?" אני שואל את שירלי מזכירתו האישית.
"יש לך שיחה," אני שומע אותה אומרת באינטרקום.
"אמרתי לך לא להעביר לי שיחות כעת," הוא עונה לה בתקיפות.
"זה אמיר," היא ממהרת לומר.
"תעבירי לי את השיחה," אני שומע את קולו מתרכך מייד.
"ילד שלי. איך אתה?" הוא שואל בטון האבהי הכה מוכר לי.
"אני זקוק לך אבא," אני אומר לו.
"תן לי כמה דקות ואני בא אליך. איפה אתה?" הוא שואל.
"אני בדירה שלי," אני עונה בשקט.
"מה קרה ילד שלי?" הוא שואל.
"בוא נדבר על זה כשתהיה פה," אני מבקש.
"בסדר. אני כבר יוצא," הוא אומר.
אני חושב במרירות על האבא הביולוגי שלי, ותוהה האם הוא היה עוזב הכל למעני.
*
אני לא באמת יודע האם הזכרונות שטבועים בי, הם תוצאה של זיכרון אמיתי, או סיפורים שסופרו לי ואני תייקתי אותם במוחי כזיכרון.
אין לי מושג האם אני באמת זוכר את היד המנחיתה סטירה מצלצלת על לחיה של אימי, או שהזיכרון נשתל בי עקבות התיאור של אימי שסיפרה , ולא פעם אחת, שהסטירה שנתן לה על לחיה השמאלי, גרמה לראשה להיטלטל והיא איבדה את שיווי משקלה.
מה שאני כן יודע ברור, היא העובדה שהיא עזבה אותו כי לא יכלה לשאת עוד את האלימות שלה כלפיה. למרות שלי היא אמרה שעשתה זאת כי פחדה שהיד המכה יום אחד תנחת עליי, למרות שהייתי ילד טוב.
"הוא תמיד צרח עליי בגללך, ואמר לי ש'אשתיק את היצור הצווחני הזה,' למרות שלא הוצאת הגה מהפה. הוא פשוט היה דפוק," היא אמרה.
ובכל זאת המזל חייך אליה, וכשהייתי בן שלוש, הוא הביא לחיינו את יפתח אילת שקיבל אותי כבנו, והעניק לי את שם משפחתו. מבחינתי הוא האבא האמיתי שלי, וכך הוא נוהג כלפיי.
מה שקרה, גרם לי לפחד שמה בכל זאת יש בי משהו מאבי הביולוגי.
*
אבי מגיע תוך זמן לא רב, בדיוק כפי שהבטיח.
"אתה נראה חיוור, הכל בסדר? איפה לי?" הוא שואל כשהוא מביט מסביב. אנחנו יוצאים למרפסת, והוא נועץ מבט על הצלחות שעל השולחן. "ספר לי מה קרה."
"אתה היכרת אותו?" אני שואל.
"על מי אתה מדבר ילד שלי?"הוא מביט עליי בריכוז.
"את האבא שלי," אני שואל. זאת הפעם הראשונה שאני מכנה אותו כך.
"אמירי, אני אבא שלך," הוא מדבר אליי ברוך, "למה אתה שואל?"
"אני מצטער, התכוונתי לאבא הביולוגי שלי," אני אומר בהתנצלות.
"כן," הוא עונה קצרות, "הוא יצר איתך קשר?" יש טון של פליאה בקולו.
"לא. אבל אני מפחד שהוא חי בי," אני עונה לו.
"אני לא מבין," אומר אבי.
"אני חושש שירשתי ממנו את התקפי הזעם," אני אומר ולא נושם. אני מתקשה לומר את מה שמתרוצץ לי בראש.
"ילד שלי, מאיפה הרעיון המטופש הזה? אני ממש לא מבין איך אתה יכול לומר דבר כזה עליך," הוא מביט עליי בניסיון להבין מה עובר עליי.
"אבא, מה שקרה נמחק לי מהזיכרון. אני לא יודע מה בדיוק אמרתי, ומה עשיתי. ובכלל מה אמרה לי, שגרם לי להתפרצות כזאת," אני אומר ומרגיש שעוד רגע אהיה מוצף בדמעות.
"בוא נתחיל מהתחלה, ונראה מה את כן זוכר," הוא אומר ומניח את ידו על זרועי.
"אמרתי לה שאני לא רוצה להיות איתה יותר, שאני רוצה להתגרש" אני אומר לו, "אני כל כך אוהב אותה. למה לעזאזל אמרתי לה דבר כזה נורא? אז היא עשתה את מה שחשבה לנכון, היא עזבה."
"יכול להיות שהיא עדיין בעבודה. אתה יודע שהיא עובדת בחברת תקשורת שמצריכה לעיתים להישאר יותר שעות בעבודה," מנסה אבי לשכנע אותי.
"אבא, היא רוקנה את הארון מבגדיה. היא לא מתכוונת לחזור," אני אומר לו.
"היית אלים כלפיה?" אני רואה כמה קשה לאבא לשאול זאת אותי.
."כמעט עקרתי את הפרחים מהעציץ שקניתי לה," אני עונה .
"כמעט, זה עושה את כל ההבדל. התעשתת ולא עשית זאת," אומר אבא, כדי לנסות להראות לי שלא באמת קרה כלום.
"אתה לא מבין אבא. התפרצתי עליה. אמרתי לה… אני אפילו לא זוכר מה אמרתי לה. כל מה שאני זוכר, זה שישבנו פה לאכול, הנה הצלחות עדיין כאן, ומשהו קרה. מה היא כבר יכלה לומר לי שגרם לי לא רק לאבד שליטה, מה שמעולם לא קרה לי איתה, ולהודיע לאהבת חיי שזה נגמר?"
"איך היא הגיבה?" שואל אבא.
"אני זוכר שהיא הביטה המומה כשרציתי לתלוש את הפרחים מהעציץ, זה מה שגרם לי לעצור, ואז היא הסיטה את מבטה ממני ושתקה."
"אני פה איתך, תתקשר אליה," אומר אבא.
אני מתקשר לטלפון הסלולרי, אבל היא לא עונה.
"תתקשר למשרד שלה," מציע אבא ומושיט לי את הטלפון הנייד שלו,
אני מתקשר לחברת התקשורת. "אני יכול לדבר עם לי אילת?" אני אומר בלי להזדהות.
"לי כבר לא כאן," היא עונה לי.
אני שולח לה מייל.
מאת: אמיר אילת
אל: לי אילת
בבקשה תתקשרי אליי.
המייל חוזר מייד עם הודעה שכתובת המייל לא קיימת.
"היא חסמה אותי בכל דרך אפשרית. אני עומד לאבד את דעתי," אני מרגיש שסלע רובץ לי על בית החזה.
"תנשום ילד שלי. אני מבטיח לך שתשמע ממנה. היא פגועה כעת, אבל היא תצטרך לדבר איתך, גם אם היא מקבלת את הבקשה שלך להתגרש, מה שאני בספק," אומר לי אבי, ואני מקווה שהוא צודק.
עכשיו כשאני יודע שהיא לא כאן, כיוון שאני רוצה להראות לה כמה היא חשובה לי, אני מחליט לעשות שני דברים. האחד, ללמוד איך לטפל בצמחים שלה, שכן כאחד שגדל בעיר, באמת אין לי מושג איך עושים את זה.
וכיוון שאין לי תקשורת איתה, אני מחליט לכתוב לה מידי יום, עד שנפגש.
אני נוסע לחנות הספרים בקניון שפתוח עד מאוחר, ורוכש יומן. מסוג היומנים האלה שאתה כותב מידי לילה שלושה דברים שעליהם אתה מודה.
בראשית כל עמוד כתוב:
שלושת הדברים שאני מודה עליהם היום
אני חוזר לדירה ומתחיל לכתוב.
לי שלי,
אני מודה היום:
על היום בו פגשתי אותך.
על שהסכמת לחלוק איתי את חיי.
על שלימדת אותי אהבה אמיתית מהי.
בעמוד האחורי של אותו דף אני כותב:
לי שלי,
אני מצטער:
על המילים הפוגעות שאמרתי לך, מילים שאני ממש לא מתכוון אליהן.
על שלא חזרתי מייד לדירה.
על שאני לא מוצא את הדרך אלייך.
כל השבוע עבדתי שעות ארוכות. אני מאד נהנית מהעבודה, ושמחה שהצלחתי לסחוף את העובדים לעשייה.
סוף השבוע הגיע, והעובדה שאני לבד מכה בי במלואה.
"אנחנו הולכים היום לפאב, תצטרפי אלינו?" שואל ויליאם.
"אני לא אוהבת לשתות, אבל אשמח לבלות איתכם," אני עונה. רק המחשבה על כך שאעביר את הלילה לבד, גורמת לי להעדיף את היציאה לפאב. הכל, רק לא לחשוב על אמיר, ועל המילים שאמר לי.
"אני אבוא לאסוף אותך," מציע ויליאם.
הוא לא בדיוק מבין מה מצבי. כלומר הוא יודע שאני נשואה, אבל גם מבין שאני כבר לא. אין ספק שאם הייתי מסכימה, הוא היה יוזם קשר בינינו. ועדיין הוא מפזר פה ושם רמזים, וזאת הסיבה שאני מעדיפה לא לנסוע איתו. זה, והדיבורים שזה יעורר.
"יש לי כמה דברים שעליי לעשות. תשלח לי את הכתובת ואגיע כשאסיים," אני אומרת.
הוא מביט עליי, מנסה להבין האם זה רק תרוץ, אבל המבט על פניי לא מסגיר מה אני חושבת. "אם כך נתראה שם," הוא אומר לבסוף.
לא שיקרתי. עליי לערוך קניות לסוף השבוע, לכבס את הכביסה שנערמה בסל הכביסה, ולהתקשר למשפחה שלא שמעה ממני כל השבוע. אמנם אמרתי להם שלא יצפו לקשר יום יומי, אבל עדיין אין לי כוונה להתנתק מהם לגמרי. אני מבינה שמה שגרם לי לא להתקשר עד היום, הוא אי הרצון לשמוע אם אמיר דיבר עם עידו בקשר לבקשתו להתגרש.
כשאני מסיימת את כל המטלות אני רוצה להתקשר להורים, אבל שמה לב שהשעה בארץ כבר מאוחרת, ולכן שולחת להם הודעה בצ'אט המשפחתי קבוצת דולב.
לי : משפחה יקרה, אני לא מאמינה שהשבוע הסתיים. הופתעתי לגלות שהתפקיד שיועד לי, הוא לנהל את מחלקת הגרפיקה. אחריות גדולה מוטלת על כתפיי, אבל אני אסירת תודה על קפיצת המדרגה שזכיתי לה.
אני יוצאת הערב עם חברים מהעבודה לארוחת ערב. נדבר מחר.
אוהבת, לי
אני נכנסת להתקלח, ובוחרת בגדים שיתאימו ליציאה הערב. עדיין לא חידשתי את המלתחה בהתאם למזג האוויר. אני מניחה זוג מכנסיים שחור, אבל לא בטוחה שהוא לא מחוייט מידי. אני מתלבטת בין שני זוגות ג'ינס, אבל לא מרוצה. כך הולכת ונערמת על מיטתי ערימת מכנסיים שלא נראים לי מתאימים. ממתי אני כל כך בררנית?
התשובה היא מאד פשוטה. אני לא רוצה לשדר לאף אחד מעמיתיי, ובטח לא לויליאם, שאני מחפשת הרפתקאות.
לבסוף אני בוחרת בשמלה שחורה קלאסית, ומתאימה לה זוג מגפונים שחורים. אני מתאפרת קלות, ומזמינה מונית.
יש לי עשר דקות עד שהמונית תגיע, וזה בדיוק הזמן לו אני זקוקה, כדי לקפל את הבגדים ולהכניסם בצורה מסודרת לארון.
אני מגיעה לפאב באיחור של חצי שעה, מה שנראה לי סביר, בהתחשב בעובדה שאמרתי להם שיש לי דברים לעשות.
למורת רוחי ויליאם שמר לי מקום לידו, אבל אני מתעלמת מהסימליות שבדבר. "כבר עשינו סיבוב של משקאות," אומרת לי ניקול, שמשום מה חושבת שגם כאן עליה לעדכן אותי בכל מה שקרה עד בואי.
"הספקת את כל מה שהיית צריכה לסדר?" היא שואלת כשהיא מסיימת לספר לי. אני תוהה האם היא באמת מתעננינת, או רוצה להרשים את ויליאם.
"לא הכל, יש גם מחר," אני עונה.
"אם כך למה לא דחית הכל למחר?" היא ממשיכה בחקירה שלה. אני נשארת מאופקת. כבר ברור לי שהיא רוצה להראות שהיא טובה ממני.
"כנראה שהייתה לי סיבה טובה," אני עונה ומשאירה אותה לא מרוצה, וללא מילים. ויליאם מחייך מרוצה, מה שגורם לניקול להפסיק לשאול שאלות, ולהתעלם מקיומי.
החברים כבר הזמינו אוכל, והמלצרית מגיעה לשולחן, ומניחה על השולחן צלחות עמוסות בשר. אני מרגישה דחייה מהריחות שעולים מהן. אין זאת הפעם הראשונה שאני רואה צלעות, אבל יש בהן משהו שגורם לי לרצות להקיא. אני נושמת עמוק. הכל, רק כדי שאיש לא יבחין במצוקה שלי.
"המנה ההודית נשמעת מעניינת," אני אומרת, כשהיא שואלת מה אני רוצה להזמין.
"עם טופו או עוף?" היא שואלת.
"יודעת מה, אני אבחר היום בטופו, למרות שאני אוהבת גם את נתחי העוף." אני אומרת זאת, רק כדי להבהיר שאני לא צימחונית.
"הצלעות כל כך טעימות," אומרת בקול רם ניקול, "ממש ללקק את האצבעות. אתה לא חושב בוס?" היא מסתכלת על ויליאם ונושכת את שפתיה.
"הצלעות הן המנה המפורסמת ביותר של הפאב," הוא עונה לה ומלקק בהנאה את העצם. ניקול מחייכת חיוך רחב. "אין זה אומר," הוא ממשיך, "שהמנות האחרות טעימות לא פחות. אני מניח שזה הרגל להזמין את המנה הזאת. אני לא יודע אם מישהו טורח בכלל להסתכל על התפריט."
החיוך נמחק מעל פניה. שוב היא לא מרוצה. "אני מודה שזאת הפעם הראשונה שלי כאן, ולכן קראתי את התפריט. רואים שאתם מכירים את הפאב הזה, ואנשי הפאב מכירים אתכם." את המשפט האחרון אני מוסיפה כדי ללטף קצת את האגו הפגוע של ניקול.
אנחנו מעבירים ערב נעים.
למרות שאני מכירה את לונדון היטב, אני מעמידה פנים שאני עדיין חדשה בעיר. "חשבתי ללכת מחר לקנות כמה בגדים. לאיפה את ממליצה לי ללכת," אני פונה לניקול. אני יודעת שעדיף שאתן לה יותר תשומת לב, מתוך מטרה להפסיק את העקיצות שלה כלפיי.
"אני יכולה לשלוח לך כמה כתובות, אבל גם… אני כבר שולחת," היא אומרת לי.
"אולי אם תהיי פנויה בסוף השבוע," אני מתחילה לומר.
"אני אשמח לבוא איתך," היא ממהרת לענות.
"זה יכול להיות נחמד. אולי נלך אחר כך לארוחת צהריים," אני אומרת.
"נשמע נפלא!" היא אומרת בהתלהבות, "אני אבוא לאסוף אותך בתשע וחצי, או שזה מוקדם מידי?"
"אם כך אחכה לך בבית הקפה בלובי של מלון הדירות," אני אומרת, "אמנם יש לי מטבח בדירה, אבל יהיה נחמד להתחיל את היום בבית הקפה. "
"אני מבטיחה לך לקחת אותך לחנויות הכי שוות בלונדון, ובמחירים סבירים," אומר ניקול בקול נרגש.
"את משהו מיוחד," לוחש לי ויליאם, "את פשוט קוסמת."
"אני לא אוהבת לריב," אני עונה לו בלחישה, "זה לא נעים לי, ולא טוב לאווירה הכללית."
למחרת בבוקר אני קמה מוקדם.
אני מתארגנת לקראת הפגישה עם ניקול, אבל מרגישה מעט מסוחררת. בכל מצב אחר, הייתי מתקשרת אליה ומודיעה על ביטול.
אני מקפידה על האיפור, מעלימה את החיוורון שעל פניי, צובעת את שפתיי בשפתון האדום שלי כדי להאיר אותן מעט, עוטה חיוך על פניי, ויורדת לבית הקפה בלובי כדי לחכות לניקול. אני מחייכת לעצמי כשאני רואה שהיא כבר כאן.
"אני אוהבת את הטעם שלך בבגדים," היא קוראת בהתפעלות. כמובן שאני לא מספרת לה שבחרתי את בגדיי בקפידה כדי שהיא תתרשם ממי שאני, גם מחוץ לעבודה.
"בואי נזמין קפה. המאפים כאן ממש טעימים. אני אישית לא נוהגת לאכול יותר מזה בבוקר, אבל אם בא לך, תזמיני לך ארוחת בוקר." רק המחשבה על ביצים ובייקן, גורמת לי לדחיה, אבל לא אומר לה זאת.
אנחנו מזמינות לשתות, כשהטלפון הנייד שלי מצלצל. פניו של אבא מאירים את הצג.
"היי אבא," אני אומרת, "אני שותה קפה עם חברה, ואנחנו יוצאות ליום כייף ." אני מדברת איתו באנגלית, כדי שניקול תבין. אני רואה את העיניים שלה נוצצות מהתרגשות.
"תודה," היא אומרת לי כשאני מסיימת לדבר.
"על מה?" אני שואלת, למרות שאני יודעת בדיוק למה היא מתכוונת, ולכן בחרתי במילים שבחרתי.
"שקראת לי חברה שלך," היא עונה.
