õõõ אדוארד הדסון õõõ
אני מתקשה להירדם. המפגש עם אליזבת בוועדה להפסקת היריון, גרם לי לזעזוע גדול.
אני מבין שאני חייב לעשות מעשה. מגיע לאליזבת לדעת את האמת.
אני מחכה לבוקר כדי להתקשר לידידי ג'ון ברוקלין.
"אני זקוק לעורך דין שינהל עבורי ישיבת גישור," אני אומר לו.
"אני לא יכול להעלות על דעתי במה מדובר," הוא עונה לי מופתע.
"הגיע הזמן שאסיים את מערכת היחסים האומללה עם ג'יין," אני עונה לו, "הגעתי לקצה היכולת."
"אם כך אני מציע שתפנה לעורכת הדין ליאה רוטשילד," הוא עונה לי, "אני כבר שולח לה הודעה עם הפרטים שלך. כמובן שאבקש עבורך שהעניין ישמר בסוד. אני אשלח לך עותק מההודעה שלי."
ליאה רוטשילד. השם הזה מוכר לי היטב, אבל אינני מגיב.
"אתה נשמע נסער מאד. אתה מוכן לשתף אותי מה קרה?" שואל ג'ון. הוא מלווה אותי שנים במערכת הלא יציבה שלי עם ג'יין. הוא חברי הטוב ואיש סודי, ויודע כמה פעמים ניסיתי כבר לסיים את הנישואים העקרים האלה.
"ג'יין לא מפסיקה להפתיע אותי. היא מרבה לאיים עליי שתחשוף את סודי," אני מסביר לו מדוע אני מרגיש שאינני יכול עוד לשאת את המצב, "היא השתמשה בזה, כאשר ביקשה ממני שאלך לוועדה להפסקת היריון במקום ג'וליאנו.
פתאום זה מכה בי. האישה הציגה עצמה בשם ג'וליאנה. כשאני חושב על כך מתעורר בי החשד שזו הייתה מלכודת עבורי, משהו שהיא תשלוף כנגדי בעת הצורך.
אני יודע שבינה לבין אליזבת אין קשר, אבל אני מניח שהיא יודעת שאליזבת יושבת בוועדה להפסקת היריון. אל תשאל אותי איך, אבל היא יודעת הכל על כולם. אולי זה מה שקורה כשאישה לא עובדת ויש לה עודף זמן.
כפי שאתה כבר מבין, אכן פגשתי את אליזבת בוועדה, והיה עליי בלית ברירה לשחק את המשחק.
לפי התנהלות הרופא שישב בראש הוועדה, יש לי הרושם שיש לו רגש חזק כלפיה. הוא היה מאד קשה איתה ופתאום התרצה. אין לי ספק שאת האישור הוא נתן כדי לרצות את אליזבת.
הוא עקב אחריי כשיצאתי בעקבותיה, מה שגרם לי לדבר אליה בצורה מזעזעת. אני מרגיש שאני לא יכול לחיות יותר עם הסוד הזה. אליזבת חייבת לדעת את האמת. אני אוכל לעשות זאת רק לאחר שאשתחרר מכבלי הנישואים שלי."
"אני מצטער לשמוע. אין ספק שהגיע הזמן שהסיוט הזה ייסתים. אני אארגן לך פגישה בהקדם עם ליאה רוטשילד. אני חושב שתשתף את אליזבת במה שקורה, וגם תתנצל על האופן בו דיברת אליה. למענך ולמענה," אומר ג'ון ואני יודע שהוא צודק. "אני לא אומר שאתה צריך לספר לה הכל, רק תדבר על הארוע שקרה."
"אתה צודק. זה מדיר שינה מעיניי. אתה יודע כמה היא חשובה לי," אני אומר ומסיים את השיחה.
אני מתקשר לאליזבת, אבל היא לא עונה. אני מבין אותה. לו רק ידעה את האמת. בכל מצב אחר היית נשבר, אלא שהיום אני יודע שאני הולך לעשות לזה סוף.
אני מציץ במוסך לראות שהרכב של ג'יין לא כאן, והיא אכן עזבה את הבית. גם המנקה לא עובדת היום. מאז שכל הילדים עזבו את הבית, היא מגיעה רק שלוש פעמים בשבוע, שגם זה יותר מידי לטעמי,
ולמרות שאני לגמרי לבד בבית, אני מסתגר בחדר העבודה שלי, ונועל את הדלת אחריי. רק אז אני מתקשר לליאה.
"בוקר טוב אדוארד," אומרת ליאה, "קיבלתי את ההודעה של ג'ון ברוקלין. אני אתפנה אליך מתי שתרצה. אתה יודע כמה אני רוצה לראות אותך משוחרר מהקשר הרעיל הזה."
"את יודעת שניסיתי לא פעם. חיים שלמים חלפו לידי, ולא רק שלי," אני אומר ומספר לה על התרגיל של ג'יין.
"אין ספק שהיא אוספת ראיות נגדך. גם אם תביא את אותה ג'וליאנה להעיד נגדך, אני מבטיחה לך שבחקירה נגדית אני אחשוף את השקר. אין לך מה לדאוג, מה גם שאתה יודע כמה חשוב גם לי לשחרר אותך מכבלי הקשר האומלל הזה," אומרת ליאה.
"אני מוכן לשלם מחיר כספי גדול, רק שהיא תחתום," אני אומר במתח.
"לא. אתה נכנס כעת למשא ומתן אינטנסיבי, ולא מציע לה כל כך הרבה. תן לי לחשוב מה נשמע הגיוני, שכן ברור לי שהיא תדרוש יותר, ותחפש דרכים להתיש אותך. אני לא אתן לך להישבר."
"תודה ליאה, אני מאד מעריך את העזרה שלך. את קול ההיגיון שלי, כבר חדלתי להשתמש בשלי, אני פועל כעת רק מהרגש," אני אומר ונאנח.
"אני מבטיחה לך שהפתרון קרוב מתמיד," אומרת ליאה, "אני אפנה אליה, ואבקש ממנה להגיע לישיבת גישור."
אליזבת
אנחנו מסיימים את המשמרת, ומעבירים את המידע למי שמחליף אותנו, כאשר האחות הראשית מודיעה לי שפרופסור וייטמן בטלפון והוא מבקש לדבר איתי.
"אני אעשה זאת בקצרה. אני מבקש שתשארי בבית החולים. אישיות ידועה שמבקשת לשמור על זהותה בסוד, תגיע לוועדה לקבלת אישור להפסקת היריון. הודעה לגבי הוועדה תשלח אלייך בקרוב. ברור לך שאני מצפה שתאשרי זאת מייד."
"יש לי כרטיס טיסה לעוד שלוש שעות," אני אומרת לו.
"לא ידוע לי שביקשת חופש." הוא מתפלא.
"אני טסה ליום אחד. אגיע לפני תחילת המשמרת של יום שני."
ובכל זאת אני מקבלת זימון לוועדה, ותוך שעה אנחנו נקראים לאולם. למרות שקיוויתי שזה לא יקרה, ד"ר דוסון הוא הרופא היחיד שמצטרף אליי.
"ידוע לך במי מדובר?" הוא שואל אותי בשקט.
“אין לי מושג," אני מסננת בכעס.
"את כועסת עליי?" הוא שואל.
"מה פתאום. אני לא אוהבת שמשתמשים בי כחותמת גומי. הרי ברור שהיא תכנס ותדרוש שאאשר לה את הפסקת ההיריון," אני עונה לו באיפוק.
אני רק מסיימת את דבריי, הדלת נפתחת ושני מאבטחים נכנסים. שניהם גברים בעלי נוכחות מרשימה. ד"ר דוסון מגניב מבט אליי, לראות את תגובתי. אין לי כוונה להראות לו שאני מתרשמת מהם, בעיקר שהם לא העיקר כאן.
ואז היא נכנסת, לא אחרת מהסנטורית שמייצגת את ניו יורק. היא לבושה בחליפה, נועלת נעלי עקב אופנתיות, אלה בעלות חרטום מחודד. היא כמובן מאופרת באופן מוקפד, כאילו באה לסנט לנאום.
"אין לי זמן, תחתמו, ואלך," היא פוקדת עלינו.
"אני מאד מעריכה את פועלך למען האזרחים כבוד הסנטורית, אבל כאן זאת הבמה שלנו. לא למדתי שבע שנים, רק כדי להיות חותמת גומי.
עליי לתת דין וחשבון מדוע אני מאשרת את מה שאני מאשרת. אני מבקשת לדעת מה הסיבה שאת כאן?" אני אומרת לה.
"בשביל האישור המז… בשביל האישור," היא מסננת בכעס.
"זה לא מה ששאלתי," אני עונה לה, "אני מבקשת מכם, המאבטחים של הסנטורית, שתחכו לה מעבר לדלת."
הסנטורית מרימה את ידה כדי לעצור אותם.
"המגרש שלי, הכללים שלי," אני עונה ומסמנת להם בראשי לצאת.
כל אותו זמן ד"ר דוסון לא אומר מילה.
"אני מזכירה לך שאנחנו כרופאים מחוייבים לשמור על סודיות. כל מה שנאמר כאן לא ימסר לאיש," אני אומרת.
"ההיריון לא מבעלי," היא עונה לי, "זה היה אירוע חד פעמי שאני מתחרטת עליו. אם בעלי יידע על כך, הוא יעזוב אותי, ולזה אני לא מוכנה."
"ד"ר דוסון?" אני פונה אליו, "אתה חושב כמוני?"
"אנחנו נאשר לך את בקשתך," הוא אומר, "את רוצה לעשות את ההליך כאן בבית החולים, או במרפאה פרטית? כפי שד"ר הדסון אמרה, אנחנו מחוייבים לשמור על זהותך. נרשום אותך בשם בדוי, כך שתוכלי להיות בטוחה שאיש לא יידע על כך." שלא כהרגלו, הוא נמנע מההרצאה הקבועה על שימוש באמצעי מניעה.
"אני מעדיפה לעשות זאת עוד הלילה, כאן בבית החולים," היא אומרת
אני נכנסת לשיבוץ של תורני הלילה, ומחפשת איזה רופא לבחור עבורה. אני רוצה כבר לסיים את הישיבה, כיוון שעליי לצאת לשדה התעופה.
"בעלי רוצה ילד, לכן אני לא משתמשת באמצעי מניעה," היא אומרת פתאום. "אני מתביישת להודות ששתתי יותר מידי, ולכן…"
"ד"ר מונר פנויה הלילה. את צריכה להיות בצום של…" היא לא נותנת לי לסיים את דבריי.
"הייתי כל כך בהלם מהגילוי, שלא אכלתי כלום מאתמול," היא אומרת.
אני מתקשרת למחלקה. "מדברת ד"ר הדסון, אני יכולה לדבר עם ד"ר מונר?"
"ד"ר הדסון," היא עונה לי ברישמיות, למרות שאנחנו חברות טובות, "חשבתי שנסעת."
"אני כבר יוצאת לשדה התעופה. אני מפנה אלייך את … מה אכלת לארוחת הערב?" אני שואלת ורואה את הסנטורית מסתכלת עליי במבט מצומצם.
"פיצה מרגריטה ממאמא מריה," היא צוחקת, "כבר הבנתי. מריה מרגריטה."
"כן, אני שולחת לך את מריה מרגריטה. ד"ר דוסון אישר לה לעבור את התהליך," אני אומרת.
"אני מניחה ששמעת. רשמתי אותך כמריה מרגריטה, כך ששמך לא יופיע במאגר המידע של בית החולים," אני אומרת לסנטורית.
אני מעיפה מבט על השעון. אני שמחה שארזתי בבוקר את התיק שלי לנסיעה, והוא ברכב שלי.
אני עוזבת את האולם וממהרת לצאת מבית החולים. רק כשאני ברכב ונוסעת כבר לשדה התעופה אני מתקשרת לבית החולים מסצ'וסטס ג'נרל בבוסטון. "מדברת ד"ר הדסון מבית החולים סיני בניו יורק, האם אני יכולה לדבר עם ד"ר פורסייט?"
ברוק עונה לי מייד. "יפה שלי, אל תגידי לי שנתקעת בוועדה, ואת לא באה."
"אני בדרך לשדה תעופה. אני מגיעה בחברת התעופה דלתא שנוחתת בבוסטון בתשע עשרים וחמש. זאת הטיסה הכי מוקדמת שמצאתי, כל השאר היו כשעדיין הייתי במשמרת."
"העיקר שאת מגיעה. אני אחכה לך בשער היציאה. אני כל כך מתרגשת. אין לך מושג כמה אני מודה לך שאת עושה זאת למעני," אומרת ברוק בהתרגשות.
"היה לך בכלל ספק?" אני שואלת, "את יודעת שאעשה הכל בשבילך. אמרתי לך זאת כשהודעת לי שאינך יכולה להגיע לניו יורק."
"אני לא לוקחת זאת כמובן מאליו. לא כל אחת הייתה מוכנה לעשות זאת," היא ממשיכה.
"אני מאמינה שאף אחת לא חברה שלך כמוני, כשאם שאף אחת לא חברה שלי כמוך. ועכשיו ספרי לי מה קורה עם שון," אני נושמת עמוק בעודי מחכה לתשובה.
"המצב לא טוב. הבדיקות מראות שכנראה מדובר בגידול ממאיר," היא אומרת בעצב.
"אם כך מדוע שלא תכנסי כעת להיריון לפני שהוא יתחיל בטיפולים? הרי אמרת ששניכם רוצים להביא ילד לעולם," אני שואלת אותה.
"את יודעת ששנינו באים ממשפחות מאד דתיות. יחסי מין לפני החתונה הם אסורים בתכלית האיסור. זה ישבור אותם אם אכנס להיריון לפני החתונה," היא אומרת, "לכן פניתי אלייך."
"נדבר על הכל כשאגיע," אני אומרת.
כל כך רציתי לשכנע אותה שהם יעשו את זה בדרך המקובלת, אבל אפילו מצבו הלא פשוט של שון, לא ישנה את החלטתם. אני מבינה כבר שיהיה עליי לטוס כמה פעמים בשבוע בלילה לבוסטון, ולחזור למחרת בבוקר.
אני רק מקווה שיימצאו תאים בריאים בנוזל הזרע שלו, ואוכל לבצע את ההפריה באמצעותם.
בוסטון
עשר וחצי בלילה
"תשאירי אותנו לבד ברוק," אומר שון בטון ענייני. שתינו שמות לב שהוא קורא לה בשמה, ולא באחת מעשרות כינויי החיבה שהוא העניק לה.
"אני אלך לשאוף קצת אוויר," אומרת ברוק. שלא כהרגלו הוא לא אומר לה שקר בחוץ ושתיקח מעיל, אלא מחכה פשוט שהיא תעזוב.
"אני לא רוצה לערב איש במה שקורה איתי. רק ברוק ואת יודעות באיזה מצב אני. אני יודע שהמצב האידיאלי היה שנקיים יחסים וניצור תינוק. המשפחות שלנו יקחו את זה קשה, ואני לא מוכן לפגוע בהן.
אני מבקש שתקבעי לי פגישה כדי שיקחו ממני את נוזל הרע, בתקווה שלא אחרנו את המועד. איני יודע כמה זמן עוד אשרוד. אני לא טיפש, ויודע שסוג סרטן כמו שלי מכלה את הבן אדם תוך כמה חודשים."
"אני מבקשת ממך שתילחם. אני אומר לך כרופאה, שלא תמיד אנחנו יכולים לצפות מה יקרה. עכשיו תהיה לך סיבה להילחם למענה, למרות שברוקי היא סיבה מספיקה בעיניי."
"ברוקי היא הסיבה שאני מהסס. אני רוצה שהיא תזכור רק את הימים היפים שלנו. אני יודע איך נראית הדרך בסוף," הוא אומר לי בגלוי.
"אני אעשה כל שתבקש," אני אומרת לו חנוקה, 'אני אפעיל את כל הקשרים שיש לי, ואחפש אחרים אם צריך. תבטיח לי שתחשוב על דבריי."
"אני מבטיח לך," אומר שון.
*
שמחתי כשקראו לי לוועדה. לא בגלל שאני אוהב את הוועדה, אלא בגלל שקיוויתי שד"ר הדסון תהיה שם.
היא הגיעה ונראתה כעוסה. חשבתי שהיא כועסת עליי, אבל היא הסבירה את עצמה. אני מבין אותה לגמרי. גם אני לא מוכן שיתייחסו אליי כאל חותמת גומי, בעיקר בנושא כל כך גורלי.
אמנם לא הראיתי לה, אבל הייתי מלא הערצה על האופן בו היא עמדה מול הסנטורית, ולא התרשמה מהדרישה שלה לאשר מייד את ההפלה.
לאחר שהיא אילצה את הסנטורית לעבור את התהליך כמקובל, לקחתי על עצמי לסיים אותו.
רציתי להחמיא לד"ר הדסון על האופן בו ניהלה את הישיבה, אבל היא אמרה שעליה לעזוב. היא הזכירה בשיחה עם ד"ר מונר את העובדה שעליה למהר לשדה התעופה.
אני מסיים למלא את הניירת, עוזב את האולם והולך במסדרון המוביל למעליות. מבט מבעד לחלונות הגדולים המשקיפים על החניה, מגלה לי שהיא אכן עזבה, ואני רואה אותה יוצאת במהירות מהחניה.
אני עולה למחלקה למסור את התיק לד"ר מונר, ומסתכל כבדרך אגב על השיבוץ של השבוע הקרוב.
ד"ר הדסון לא עובדת מחר, מה שנראה הגיוני מאחר שהיא עבדה היום, והמשמרת הבאה שלה היא ביום שני בתשע בבוקר. משהו לא מסתדר לי.
ד"ר וייטמן מגיע מולי. המבט על פניו מודאג.
"הייתם בוועדה?" הוא שואל.
"כן," אני עונה לו, "אישרנו את ההליך."
“טוב מאד, הוריתי לד"ר הדסון שתאשר אותו," הוא אומר ופניו שוב נראים רגועים.
"כמובן שהיינו חייבים לשאול שאלות כמקובל, בסופו של דבר אנחנו לא חותמת גומי," אני עונה לו.
"אני מניח שד"ר הדסון לא מסרה לך את ההוראה שלי," הוא עונה לא מרוצה.
"זו ד"ר הדסון שהובילה את השיחה. הרי אתה לא מצפה שנאשר משהו, שיום אחד נאלץ לתת עליו את הדין, רק בגלל שלא ירדנו לעומקה של הסיבה," אני עונה לו, "בכל מקרה היא קיבלה את האישור, וקישרנו אותה עם הרופא שתבצע את ההליך עבורה."
אמנם פרופסור וייטמן הוא מנהל המחלקה, אבל אין לי ספק שאני חזק ממנו.
"באתי לברר אם היא באמת משובצת ליום שני כפי שהבטיחה, שכן היא אמרה שעליה לעלות לטיסה."
“לפי מה שמופיע כאן," עונה אנט האחות הראשית, " המשמרת הבאה שלה היא ביום שני."
"מעניין מה הסיפור שלה," אומר הפרופסור בטון מהורהר.
"אל תשאל אותי. אני רק יודעת שהיא מיהרה לצאת היום," היא עונה וחוזרת להתעסק עם המחשב.
אנחנו עומדים שלושתנו בשתיקה, כל אחד והרהוריו, כל אחד והניחוש שלו מה קורה עם ד"ר הדסון. "אני מניח שלא נותר לנו אלא לחכות ליום שני," אומר הפרופסור ומשחרר אנחה, כאילו זה הדבר היחיד שמטריד כעת את העולם.
"אני פורש," אני עונה לו, "הגעתי רק כדי להשתתף בוועדה, נתראה ביום שני."
