המילים של דריה על כך שלא הייתה נעלמת לי, וכי השאירה לי פתק על הדלפק, גורמות לי לכעס רב. 'איך את מעזה לשקר לילדייך?'
אני יוצא מהדירה, סוגר אחריי בשקט את דלת הכניסה. אין לי שום רצון שהיא תדע שהייתי שם. אני יורד במדרגות בריצה, כיוון שאיני רוצה שהיא תשמע את הקול שמשמיעה המעלית כשהיא יורדת מהקומה. רק כשאני מגיע למטה אני חושב על כך שהיא עלולה לראות שהמעלית נמצאת בקומה שלנו, שכן אנחנו דיירים יחידים בקומה. אני מזמין את המעלית שתרד למטה, ומקווה שהיא לא תשמע את רעש המנוע.
אני נכנס לרכב שלי ומכה בזעם על ההגה. המכה חזקה מידי וגורמת לי לכאב עז.
"את שקרנית! הייתי בבית ולא היה שום פתק…" אני מדבר אליה בקול, אלא שאז אני ניזכר שאימא לקחה משהו מהדלפק, משהו שהיא טענה שהוא פרסומת למכון לציפורניים, ולא רק אלא הביעה את דעתה שלדריה יש בטח מאהב.
כעת אני ממש רותח. אני יוצא מהרכב, ובוחר ללכת ברגל לבית הוריי שנמצא לא רחוק מכאן. אני זקוק לזמן כדי לקרר את הכעס שלי. אני לא רוצה שאימי תראה כמה אני כועס עליה. עליי להופיע בפניה כשאני כבר רגוע יותר.
"איזה יופי לראות אותך גל," קוראת לעברי אימא, "בדיוק דיברתי עם אבא עליך. אדווה רוצה לקנות בית גדול יותר, וחשבתי שכיוון שקנינו לך את הפנטהאוז, וכעת אתה לבד, אז מה דעתך שאדווה תיקח אותו ואתה תקנה לך משהו קטן יותר?"
"בואי נדייק אימא, את הפנטהאוז בו אני גר עם משפחתי אני קניתי, אחרי שמכרתי את זה שנתתם לי במתנה. בסופו של דבר הייתי רווק כשקניתם לי פנטהאוז בן שני חדרי שינה," אני עונה לה באיפוק.
"אם כך, תיתן לה את ערכו של הפנטהאוז שמכרת, רק בערכים של היום," אומרת אימא.
"אני כנראה לא מבין אותך. כשאדווה התחתנה, את קנית לה דירת חמישה חדרים, שהיא לכל הדעות דירה גדולה. כעת כשיש לה ילד אחד, לדעתך היא כבר לא מספיק גדולה עבורה?"
"גם לה מגיע לגור בפנטהאוז," היא אומרת.
"אני לא מבין איפה אני במשוואה הזאת. אני לא מונע ממנה לקנות איזה דירה שבא לה. שתמכור את הדירה שלה, ותקנה מה שהיא רוצה." כבר ברור לי מה קורה כאן, אבל אין לי כוונה להראות זאת.
"היא מתכוונת להשכיר את הדירה שלה, ולקנות פנטהאוז," אומרת אימא.
"לפי מה שאני זוכר, שנינו ילדים למשפחה עתירת ממון. אני קיבלתי מכם דירה, אדווה קיבלה מכם דירה. עכשיו את מבקשת ממני שאשלם לכם עבור הדירה שאני קיבלתי?" אני יודע שבוויכוח איתה, תמיד ידי על העליונה, כך יהיה גם הפעם.
"היא רוצה את הפנטהאוז שלך, אני לא מבינה מה לא מובן לך," אומרת אימא.
"ומה אני אמור לומר לאשתי וילדיי?" אני שואל.
"אשתך? איפה היא בכלל," אומרת אימא וצוחקת צחוק עצבני.
"בבית, משכיבה את הילדים לישון," אני עונה.
"נו באמת, אני יודעת שהיא נסעה ל…" היא משתתקת לרגע, "נו באמת גל, מחר בית ספר, רק עכשיו היא משכיבה אותם לישון?"
"אם זה כל כך משנה לך, הם כבר ישנו, אבל אגם התעוררה והעירה את האחים שלה," אני עונה.
"אגב, מה התחלת לומר שאת יודעת?" אני לא מתכוון לתת לה להתחמק.
"אין לי מושג על מה אתה מדבר," היא אומרת, ומעמידה פנים שהיא באמת לא יודעת.
"אני מדבר על הפתק שדריה השאירה לי. את קראת אותו וידעת שהיא נאלצה לנסוע במפתיע, אבל המצאת לי סיפור שזה פרסומת לציפורניים, ולא רק, אלא שטרחת להביע את דעתך שהיא מתייפייפת בגלל שיש לה מאהב.
הייתי צריך לדעת ששיקרת לי, כיוון שדריה שונאת ללכת למכוני יופי. גם בערב חתונתנו, היא סירבה ללכת וצבעה את ציפורניה לבד.
לא הייתה בך טיפת רחמים כל התקופה הזאת שהסתובבתי סהרורי, כשלא ידעתי היכן היא. העיקר שמה שמטריד אותך הוא שאחותי אדווה תקבל את הפנטהאוז שלי, זה שקניתי ברובו מכסף שאני הרווחתי בעצמי. הרי הבהרת לי שאין לך כוונה להכניס אותי לעסקי משפחתך, כי לא מערבבים משפחה ועסקים, מה שמשום מה לא תקף לגבי ערן, בעלה של אחותי."
"זה נכון אורית, מה שגל אומר? את ראית את הפתק שהשאירה דריה על הדלפק והעלמת זאת ממנו?" שואל אבא בטון קר שגורם לי לצמרמורת, כל כך לא כמו טון הדיבור הנעים שלו.
"עשיתי זאת לטובתו," היא ממהרת לענות לו בהתרסה.
"הלוואי והיית אוהבת אותי עשירית ממה שגל אוהב את דריה. הבן שלנו חזר פצוע בנפשו מהמלחמה הזאת, ואת החלטת שהדבר הנכון לעשות זה להסתיר ממנו שאשתו מודיעה לו שהיא נאלצת לנסוע. מה בעצם היא כתבה בפתק שהשאירה?"
"נו באמת, זה היה לפני שבועות, אתה באמת חושב שאני יכולה לזכור. אתה לא מבין שטוב יעשה אם יתגרש ממנה? אתה יודע שאני לא ברכתי על הבחירה שלו בה," אומרת אימא.
"את הזויה," אני מסנן, ויוצא מהבית בטריקת דלת. אני עוצר רגע לנשום, פותח שוב את הדלת, ומתנצל בפני אבא על האופן בו יצאתי מהבית.
"אני איתך סיימתי," אומרת אימא, "אתה חוצפן וחסר עמוד שידרה."
"מה שתגידי." אני כבר לא נותן למילים שלה לגעת בי.
"מחר בבוקר אני מוציאה אותך מהצוואה שלי," היא מרימה עליי את קולה.
"את צדקת, משפחה ועסקים לא הולכים יחד. איזה מזל שהקשבתי לך, אחרת הייתי מוצא עצמי מפוטר ופושט יד ברחוב. אין צורך שתטרחי גברת ליר, אני מוציא את עצמי ממשפחתך."
"חכה לי גל, גם אני מוציא את עצמי ממשפחתה," אומר לי אבא.
"אבא לא. מה שקורה בינה לביני לא קשור אליך. אני בחיים לא אוותר על דריה, ומשכך, אין לי עוד מקום פה. מה שמדהים הוא שדריה היא נצר למשפחת רוזנטל עתירת הנכסים, ואין לה שום צורך בכסף שלי. היא באה אליי חפה מכל עניין בו. מה שאיני יכול לומר על ערן גיסי, שהעובדה שאדווה באה מהמשפחה שבאה, הייתה שקול מכריע בבחירתו בה."
"אתה מקנא בערן," אומרת אימא.
"מה יש לקנא בערן, או בכלל במישהו? יש לי חברה מצליחה שהקמתי במו ידיי, יש לי אישה מדהימה, ושלושה ילדים מקסימים. לא חסר לי דבר בחיים," אני אומר לה.
"אני לא מאמינה לך שדריה בבית," היא מסיטה שוב את הנושא.
"לא מעניין אותי מה את חושבת," אני אומר ויוצא מהבית, הפעם הדלת נסגרת אחריי בשקט.
באופן מפתיע דווקא השיחה הטעונה הזאת, ממלאת אותי כוחות לחזור הביתה. אני חוזר בצעדים מהירים, כמעט בריצה.
אני עולה במעלית, סופר את הקומות עד שהמעלית נעצרת בקומה שלי. אני נכנס הביתה בשקט. אין לי מושג היכן דריה. אני חולץ את נעליי ומניח אותם בארון המעילים הסמוך לכניסה. אני מתפלא לראות ארבע זוגות מגפי שלג, מונחים בו בסדר מופתי. 'האם זה אומר שהיית בשוויץ? האם התרחק עד לשם כדי לברוח ממני?'
אני ניגש לחדרי השינה, מציץ מהדלת ורואה על שולחן הכתיבה של אלמוג תערוכה של מכוניות. אני נכנס מעט פנימה ורואה אותה ישן על גבו, מין תנוחה של ילד מלא בטחון.
גם על השולחן של אופק יש מבחר גדול של מכוניות. הוא יישן בתנוחה עוברית, אבל המבט על פניו מלמד שהוא רגוע.
אני נושם עמוק לפני שאני נכנס לחדרה של אגם. אני מריח את ריח הבושם של דריה, שמעורר אותי באופן שלא ציפיתי. אני כל כך רוצה לגעת בה, לשכב לידה, להתכרבל איתה.
אני נכנס, ולא שולט בדמעותיי. דריה שוכבת כשאגם לצידה, נוגעת בזרועה. שתיהן ישנות שינה עמוקה. אגם נראית כל כך רגועה, מה שאני לא יכול לאמר על דריה שפניה נראות מעונות.
אני נקרע בתוכי, וחושב מה גורם לה לכאוב כל כך. האם זה אני?
אני מתלבט האם להעיר אותה, ולקחת אותה לחדר השינה שלנו. אני מבין שאעדיף שאתן לה לישון כאן. אין לי מושג מה גרם לאגם לבקש שהיא תישן איתה. בסופו של דבר, אינני מכיר את אגם.
אני מביט עליה, וחושב איך מישהו יכול לחשוב שהיא אינני בתי. אני שמח שמלבד צבע שערה, אין בה דבר שמזכיר את אימי. שוב גואה בי הכעס כלפי אימי.
אני ניגש לחדר השינה בצעדים כבדים, ומתפשט. אני נשאר רק עם תחתוני הבוקסר שלי וחושב לעצמי האם זה בסדר שאני לא לובש מכנסי פיג'מה.
*
אני נזכר ביום הראשון שהזמנתי את דריה להישאר לישון איתי. היא הביאה לי מתנה מכנסי פיג'מה משובצים. עד אותו יום נהגתי לישון רק עם תחתוני הבוקסר.
"את מבקשת שאשן עם פיג'מה?" החנקתי חיוך, והתאפקתי לא לצחוק.
"איתי? איתי תישן ערום," היא צחקה, "גם אני לא ישנה עם פיג'מה, אבל יש לי אחת למקרה שבאים אורחים, ואז אני בטוחה שלא תרצה שאצא במערומיי לעיני האורחים שלך."
"זה אומר שזה לא יהיה הלילה היחיד שלנו יחד?" שאלתי, הייתי צריך לשמוע זאת ממנה.
"לא הייתי באה אליך, אם חשבתי שזה לילה חד פעמי," היא אישרה, וגרמה לאש בתוכי לפרוץ.
זה בדיוק מה שאני מרגיש כעת כשאני חושב עליה.
*
אני מחליט לא להישאר לישון בבית. אני מבין שעליי לדבר איתה לפני שאני מבקש לחזור למסגרת המשפחתית. אני כותב לה פתק, ומשאיר אותו על שולחן העבודה שלה.
אני שמח שחזרת הביתה.
מחכה שנפגש.
שלך, גל
בוקר חדש מפציע. אני מתעוררת, ולרגע חושבת היכן אני נמצאת.
אני רואה שאני ישנה עם אגם, והשעון מראה שעליי לקום ולהתארגן.
אני ניזכרת שהבית ריק, ועליי להכין אוכל לילדים לבית הספר. אני מתקשרת לחנות המכולת בפינת הרחוב.
"דרור זאת דריה. חזרתי לאחר העדרות של כמה שבועות, והבית ריק. אני זקוקה לכמה מצרכים להכין ארוחות עשר לילדים," אני מתחילה לומר ורוצה להקריא לו את הרשימה שהכנתי.
"בואי אקצר לך את התהליך. אני אכין להם כריכים וחטיפים לבית הספר, ואביא לך חלב ואת דגני הבוקר שהם אוהבים, ומאוחר יותר תשלימי את הקניה."
דרור מכיר אותי מיום שעברתי לגור עם גל, והוא יודע בדיוק מה אני נוהגת לקנות, ולכן אני סומכת עליו שידע מה להביא לי.
כאשר דרור מגיע, הילדים כבר בוחרים בגדים, ואני מסיימת להלביש את אגם. אני מופתעת מכמות הדברים שדרור מביא. הוא חשב ממש על הכל, ואפילו הביא לי מצרכים שאוכל להכין עבורם ארוחת ערב.
"אין כמוך, הצלת אותי," אני אומרת לו, וניגשת להביא את הארנק שלי.
"אני לא דואג, אני יודעת שתשלמי לי," הוא אומר ומוסר לי את החשבון. "אני חייב לחזור לחנות."
אני מוציאה את הקערות של הילדים, נותנת להם למלא את דגני הבוקר, ומניחה את החלב על השולחן, אחרי שמילאתי בקבוק חלב עבור אגם.
"אגממי גם," היא אומרת ומצביעה על דגני הבוקר.
אני מניחה לפניה צלחת, ושופכת לתוכה את הדגנים שהיא אוהבת, אותן היא אוכלת בלי חלב.
בזמן שהם אוכלים אני אורזת את הכריכים והחטיפים בתיק האוכל שלהם, ממלאת להם מים קרים בבקבוקי המים שלהם, ומניחה את המצרכים במקומם במקרר ובמזווה.
אני הולכת לחדר השינה שלנו כדי להתלבש, ושוב נכנסת אליו בהיסוס. גל לא היה פה הלילה. 'מעניין איפה הוא ישן. ואולי, אני לא רוצה לדעת.'
עדיין לא בדקתי מה מזג האוויר, ולכן מעיפה מבט מבעד לחלון שמראה שיום יפה היום. אני בוחרת ללבוש שמלה ארוכה, ובודקת שיש לי טייצ' וחזיית ספורט בתיק האימונים שלי.
אני עוברת ליד חדר העבודה, ואוספת את התיק עם המחשב שמונח ליד הדלת.
הילדים כבר סיימו לאכול, והורידו את הכלים מהשולחן. אני מכניסה את החלב למקרר, ואת קופסאות דגני הבוקר למקומם, ומביטה סביב לראות שלא שכחתי כלום.
"אתם מוכנים להתחיל את היום?" אני שואלת את הילדים, והם רצים לדלת הכניסה עם הילקוטים על גבם. אני אוחזת בידי האחת את אגם, ובשניה אני אוספת את התיקים שלי ושל אגם.
"כבר שכחתי כמה חם," אומר אלמוג, כשאנחנו ברכב בדרכנו לבית הספר. ניכר עליו שהוא נהנה מחומה של השמש שחודרת מבעד לשמשה הקידמית של הרכב, אחרי שבועות של מזג אוויר חורפי.
אני מחנה את הרכב סמוך לבית הספר, מלווה את הבנים לשער ומביאה את אגם לכיתת הגן שלה.
"את עדיין פה?" שואלת אותי הגננת.
"אני לא מבינה," אני עונה לה, "רק אתמול חזרתי."
"אני מתכוונת לכך שאת מתהלכת חופשי," היא מסננת לעברי. "כולם יודעים על המשפט שלך, ועל כך שאת עומדת להכנס לכלא," היא אומרת.
"אין לי מושג על מה את מדברת," אני עונה לה באדישות.
"נוי סיפרה לנו הכל. וגם על כך שבעלך לשעבר עומד להתחתן איתה," היא אומרת.
אני מאלצת את עצמי לחייך. "שיהיה להם בשעה טובה."
"כולם יודעים שאת לקחת אותו ממנה, ואם לא נאלץ להתחתן איתך כי היית בהיריון ממנו, הוא לא היה מעיף לעברך מבט נוסף."
אני בדרכי לסטודיו. יש לי עוד שעה וחצי שיעור. איך אני יכולה לתפקד ככה? כבר ברור לי שמה שנאמר לי לא הכל אמת, אבל עדיין אני מרגישה לא בנוח עם מה שהיא אמרה לגבי המשפט. הזיכרון של השיחה שלי עם נוי עולה בזיכרוני.
אני מתקשרת לאבא. "אני מבקשת שתקשר אותי עם עורך הדין שלך," אני אומרת בקול מאופק, הכל רק לא להשבר.
"הוא לא עורך דין של ענייני משפחה," אומר אבא, אבל אבקש ממנו להתקשר.
"אני בסך הכל רוצה לברר איתו אם נפתח תיק נגדי," אני משתפת אותו בסיבה לבקשתי.
"אני כבר מתקשר אליו," הוא אומר, "אימא סיפרה לי על השיחה שלך עם נוי. זה קשור לזה?"
"הבאתי את אגממי לגן, והגננת פלטה כל מיני דברים, והאחד מהם זה שמתנהל נגדי משפט. הבנת נכון, המקור היא נוי. הגננת גם סיפרה לי שגל ונוי עומדים להינשא," אני מוסיפה.
"איזה שטויות!" אומר אבא בכעס.
"תבקש מעוז שיתקשר אליי," אני רוצה כבר לסיים את השיחה הזאת.
אני מגיעה לסטודיו שלי. זאת הפעם הראשונה שאני מגיעה לכאן מאז הפרידה מגל. קשה לי להיות כאן, שכן זה החוף בו נפגשנו לראשונה, והפך להיות החוף שלנו.
בחרתי לשכור את המבנה ליד בית הקפה 'שלנו,' כדי להרגיש קרובה לגל בימים שהוא היה רחוק ממני כשלחם בדרום. לא העליתי על דעתי שהמקום האהוב, יעיק עליי כל כך.
יעלי פוגשת אותי במגרש החניה. "סוף כל סוף חזרת," היא קוראת בשמחה.
אין לה מושג מה עברתי, ואין לי כוונה לשתף אותה. כשם שאני מרחיקה את חיי הפרטיים מהתלמידות שלי, כך אני מרחיקה אותם ממנה.
אורנית מקדימה להגיע. היא שוב מתחילה עם שאלות אישיות. "למה זה סוד איפה היית?"
"מה זה קשור לנושא השיעור?" אני מחזירה לה בשאלה.
יעלי פותחת את הדלת, ניגשת להרים את התריסים, ולפתוח את החלונות, כדי להזרים אוויר נקי לאולם.
גם לילך מגיעה. "התגעגעתי למפגשים שלנו," היא אומרת בעוד יעלי מעלה על הלוח האלקטרוני שעל הדלת את ההודעה:
עשר עד שתיים עשרה
נשות לוחמים
"אף פעם לא אמרת לנו מה עשה בעלך במלחמה," זורקת אורנית לאוויר באגביות.
"בעלי איננו חלק ממערך השיעור," אני עונה לה, "כבר ציינתי בשעור הראשון."
"את מבקשת מאתנו שנפתח את הלב, ונשתף את חיינו הפרטיים. זה לא נראה לי הוגן, שאת לא." אני מחייכת בליבי. 'מה היא חושבת לעצמה, שאם תשנה את נוסח השאלה היא תקבל תשובה אחרת?'
"אני לא מבקשת מכן כלום. אני נותנת לכן כלים להתמודד. הבחירה לשתף היא שלכן. אתן יכולות לעשות את אותה העבודה בדיוק, בלי לשתף אותי, או את הקבוצה במה שאתן מרגישות. תתפלאי אורנית, שיש כאן נשים שהחשיפה עוזרת להן, שהן לא מרגישות שהן לבד. אם את לא מרגישה כך, זה בסדר גמור, כל עוד את מיישמת את הדברים בעצמך," אני אומרת, והמשתתפות מאשרות את מה שאמרתי.
"בסדר. אבל מה יוצא לך מזה?" היא שואלת.
"אנחנו כבר במפגש השישי,"אני אומרת לאורנית, "ואני מבינה שלא השכלתי להסביר לך מה מהות המפגשים שלי. אני לא האחת שמתאימה לך, אני מצטערת שבזבזתי מזמנך.
אני רק רוצה להזכיר לך שבעת ההרשמה חתמת על שמירת סודיות. אני מצפה שדבר ממה ששמעת כאן מחברותייך למפגש, לא ידלוף לאף אחד מאמצעי התקשורת."
"אני לא מבינה מה את רוצה ממני," אומרת אורנית בעלבון. אבל עליי זה לא משפיע, שכן אני יודעת מיהי באמת.
"בואי נפרד כידידות," אני אומרת לה, "עליי להתחיל את המפגש."
