"אתה מבין שמה שקרה עם עורכת הדין הוא מעשה חמור מאד. מעבר לעובדה שהיא הגישה תביעה שקרית, היא שיקרה לבית המשפט בקשר למסירת כתב התביעה ביד, תוך שהיא נוקטת לשון הרע נגד הנתבעת.
ברור לך שהתביעה תדחה על הסף. אבל לא רק, יהיה עליי להתייחס לעדות השקר של איש העסקים הנכבד, שאין לי מושג מה גרם לו לעשות זאת, וגם לנקוט צעדים משמעתיים נגד עורכת הדין ששיקרה בעצמה.
כשאני חושב על זה, אני יודע שיהיה עליי לדבר עם דריה. אני מבין שאין לך קשר איתה, ובכל זאת אני אדאג שפסק הדין לא יינתן לפני שהיא תגיע להעיד בפניי. אני מבטיח לך.
אני גם סבור שיש לתת לה פיצוי על פגיעה בשמה הטוב.
אני אדבר עם עמיתי בבית המשפט ונחליט כיצד לפעול. אני רק מבקש שכשיהיה לך קשר עם דריה, תדאג שהיא תדבר איתי."
אנחנו מגיעים לבניין מגוריי. "אני מודה לך על הכל," אני אומר, "עזרת לי מאד."
אני עולה לדירה שלי. הנסיעה במעלית, למרות היותה מעלית מהירה, נראית לי כנצח. אני מתנועע חסר סבלנות, ומחכה לרגע שהדלתות תפתחנה, ואוכל כבר להיות בביתי המוגן. כשאני נכנס, הקרירות שבדירה גורמת לי לרעוד. עכשיו כשדריה לא כאן, אני לא נוהג לפתוח את החלונות כדי לתת לרוח להכנס פנימה.
הטמפרטורה בתרמוסטט ששולט על מערכת החימום מצביעה על כך שהטמפרטורה בבית הוא בדיוק כפי שצריכה להיות. ברור לי שמה שגורם לי לרעוד מקור בא מתוכי.
הגוף שלי משווע למגע של דריה. מספיק שהיא תקיף אותי בזרועותיה, ותניח את ראשה עליי, כדי שכל העננים שמעיבים עליי יתפזרו.
אני מעכל את כל מה ששמעתי היום. המחשבה שמישהו בכלל יכול להאמין שיש לי קשר רומנטי עם מישהי אחרת, פרט לדריה, הזוי בעיניי. מעולם לא הסתרתי כמה אני מאוהב בה.
אין לי מושג מה חשבה לעצמה נוי כשהמציאה סיפור כזה.
*
בניגוד לנשים אחרות שהיכרתי, דריה לא נענתה לי מייד. ושכבר הפכנו להיות זוג, היא לא מיהרה להכיר לי את חברותיה. "אני רוצה למצות כל רגע איתך," היא אמרה לי. אני מודה שגם אני רציתי אותה רק לעצמי, ולכן לא היה לי איכפת.
אחרי שהתמסרה לי בפעם הראשונה, כל מפגש בינינו היה עוצמתי, ומלא תשוקה.
בניגוד לצעירים אחרים בני גילי שגרו עם שותפים, דירת הפנטהאוז הזו כבר הייתה בבעלותי, כך שהיה לנו קן חם לבלות בו יחד באין מפריע.
אני מתרגש כשאני ניזכר בשיחות העמוקות שניהלנו, כשהיא הקשיבה לי, הכילה אותי, ואיפשרה לי לחשוף בפניה את עולם הרגש שלי, עולם שאפילו אני לא ירדתי לפני כן למעמקיו, וזאת בלי לשפוט אותי.
בתמורה היא סיפרה לי עליה בכנות שלא ראיתי אצל אחת לפניה. "אני לא אחת שמשחקת משחקים," היא אמרה לי, "תוכל תמיד לדעת מה אני מרגישה."
'מה את מרגישה כעת דריה אחרי המסרון ששלחתי לך, זה שגרם לך להעלם ממני?"
*
שוב אני חוזר במחשבותיי למפגש עם הגננת. האופן בו דיברה בכזה בטחון נגד דריה, ועל הקשר שלי עם נוי, לא מניח לי. אני יודע שאינני צריך לתת לה דין וחשבון, אבל מצד שני, אני לא מוכן שידברו כך על דריה.
זאת הסיבה שהיה לי חשוב להפגש עם כל החברים הלילה. לשמחתי ברק הבין אותי, ודאג לאמר את האמת, וגם שרי חברתה הטובה שתמיד נאמנה לה.
אני מסתובב בין חדרי הדירה הריקים וחושב לעצמי למה אני בעצם מחכה. יש משהו מאד מסתורי במה שקורה כאן. היא השאירה את המקרר ריק, והבית היה נקי ומצוחצח, אפילו חדר הכביסה היה ריק מבגדים מלוכלכים. עם זאת הבגדים שלה עדיין במקומם, בחדרי הילדים יש את תיקי בית הספר של הילדים, והציוד שלהם.
אני חושב על המילים של שרי, שאמרה שהיא לא מתכוונת לספר היכן דריה, מה שאומר שהיא יודעת היכן היא, והיא בסדר. האם זה מרגיע אותי? אני לא בטוח.
אני לא מסוגל להישאר בדירה, ויוצא להיפגש עם חברים מהמילואים. יש בכך נחמה לראות שאני לא הדפוק היחיד.
"אני מבקשת דרינקה שתחזרי הביתה, זה מה שסבא היה רוצה," אומרת לי סבתא.
"ומה איתך? אני לא רוצה להשאיר אותך לבד," אני עונה.
"סבא איננו. כמוך, גם אני עדיין לא באמת מעכלת את זה. אלה הם חיי כעת, ועליי להשלים אם כך," היא אומרת לי בעצב, אם כי היא נראית מאד חזקה.
"תבטיחי לי שאם את זקוקה לי, שתתקשרי ותאמרי. את יודעת מה היה סבא בשבילי, גם את עבורי אותו דבר. לא משנה מתי, אני אסתדר ואגיע. יש לך בית מספיק גדול כדי להכיל אותי עם הילדים, אם את מרגישה שקשה לך להיות לבד.
אני יודעת שסבא אמר שגל ואני נחזור להיות ביחד, אבל בינתיים המציאות היא שלא שמעתי ממנו." אני מביטה עליה, ומבקשת שתבטיח לי.
"את שוכחת דרינקה שהטלפון הנייד שלך היה עם כרטיס סים של שוויץ," היא מנסה לדבר אליי בהיגיון.
אני מביטה על ילדיי שישנים כעת לצידי. "גל הוא האחרון שמעניין אותי כעת. אני רוצה לדעת שאת בסדר," אני לא מרפה.
"דריה, עם כל האהבה שלך כלפיי, את לא יכולה לשנות את המצב. אני זקוקה להיות לבד ולעכל את האסון שנפל עליי. אני לא רגילה להיות בלעדיו," אומרת סבתא בקול רועד.
אני לא יודעת מה אני מרגישה כעת, אני רק יכולה לדמיין איך זה מרגיש אחרי עשרות שנים של חיים ביחד. בעיקר, כשלא היו לכך סימנים מקדימים. סבא היה בריא כמו שור עד יומו האחרון. אפילו שערו לא הלבין לחלוטין, שלא כאחיו שנראה כבר קשיש.
ולמרות מה שאמרתי לסבתא, אחרי שבועות שלא חשבתי על גל, מתעוררים בי הגעגועים אליו, ואני צריכה להזכיר לעצמי שהוא כבר לא רוצה אותי.
בשמי ובשם הצוות הרשו לי להודות לכם שבחרתם לטוס אל על. מזג האוויר בתל אביב… נשמע קולו של הקברניט ברמקול, כשהוא מודיע על כך שאנחנו קרובים לנחיתה.
אחרי שבועות שחייתי במציאות אחרת, אני חוזרת למציאות הכואבת של חיי. עוד רגע ייגעו גלגלי המטוס באדמת הארץ, ותחל ההתמודדות האמיתית שלי. יהיה עליי להחליט איך אני ממשיכה הלאה.
"אני אסע עם סבתא, ואימא תקח אותך לבית," אומר לי אבא עניינית. אני יודעת שהוא מנסה להיות חזק בשביל סבתא, אבל גם מבינה כמה הנסיעה חזרה הייתה קשה לו, וגם הוא מגיע למציאות שיהיה עליו להתמודד איתה. הוא היה מאד קשור לסבא, והנסיעה הזאת הראתה שאכן הפרידה ממנו היא סופית.
"לבית?" אני שואלת.
"כן דריה, את חייבת לחזור הביתה ולדבר איתו. גם כשדברים נגמרים, צריך לסיים אותם כראוי," הוא אומר.
אני רוצה לצעוק שזו לא אני שרציתי לסיים אותם, ואיפה כל הדיבורים שלו ושל כולם שזה לא נגמר, אבל שותקת.
"תזכרי שאת לא לבד," הוא אומר ואני חושבת שהוא רוצה לומר לי שיש לי סביבה תומכת, אבל הוא מפתיע אותי. "יש לך שלושה ילדים, ולמענם את צריכה להפסיק לברוח."
המילים שלו כואבות לי מאד. "לברוח אבא? אני לא ברחתי. סבא ביקש ממני שאצטרף למסע שלכם," אני עונה חנוקה מדמעות, "למה כולכם שוכחים שזה גל שעזב אותי?"
אנחנו נוסעים משדה התעופה לבית בדיוק בזמן שהשמש צובעת את השמים בצבעים מרהיבים טרם שקיעתה. הילדים שנרדמו בטיסה, ערים כעת ומתרגשים מאד לקראת החזרה הביתה.
הם מדברים על החברים שיפגשו בקרוב, ומחכים כבר לסדר את הצעצועים שסבא אהרון קנה להם.
אגם מחבקת את שתי בובות שנרכשו במסע הקניות ביומו האחרון של סבא. "אגממי א'בת תבא," היא אומרת.
הלב שלי הולם בפראות כשאנחנו מתקרבים לבניין מגוריי. הילדים שלא חשים במצוקה שלי, מתרגשים וצווחים בהתרגשות. 'הנה הבית שלנו, הנה הבית שלנו!"
אנחנו נכנסים לחניון, ואני רואה שהרכב שלי כבר חונה בו. רננה שידעה שאנחנו חוזרים היום, החזירה לי אותו לחניה. אני נרעדת כשאני שמה לב שהחניה של גל ריקה. 'האם אני חשה הקלה שהוא לא כאן?' רק שאז אני נזכרת שהרי אמר שהוא עוזב.
אנחנו עולים לדירה. הנסיעה במעלית מרגישה לי כנצח. כשאנחנו מגיעים לקומה העליונה, הילדים מתפרצים מהמעלית בריצה, אבל נאלצים להמתין עד שאגיע עם המפתח.
אימא עוזרת לי להוציא את המזוודות מהמעלית, ונפרדת ממני. "אל תכעסי דריה. אני רוצה להגיע כבר הביתה. אבא זקוק לי," היא אומרת בהתנצלות.
"ברור," אני עונה לה, "אני בסדר, אל תדאגי לי."
אני נכנסת לדירה. התריסים בה מוגפים, בדיוק כפי שהשארתי אותם. אבל כשאני מתחילה להסתובב בבית, ונכנסת למטבח, אני מבינה שגל היה פה לאחרונה.
מכונת הקפה עדיין חמה, על השיש יש כוס שנשטפה לא מזמן. אני פותח את המקרר ורואה שיש בו חלב ומעט מצרכים.
הילדים רצים לחדרים שלהם, ואני עולה איתה וניגשת לפרוק את המזוודות.
גם בחדר הכביסה יש סימנים שהוא כאן.
הדלת של חדר השינה פתוחה, ואני נכנסת אליה בצעדים מהססים. המיטה מוצעת בדיוק כפי שאני אוהבת. אני נכנסת לחדר הארונות, ורואה את הבגדים שלו תלויים במקומם. 'אז מסתבר שהוא לא עזב.'
עכשיו אני כבר מתחילה לחשוש שהוא כאן, אבל לא לבד.
ריח של מבשם הגילוח שלו עדיין תלוי באוויר, מה שאומר שהוא עזב לא מזמן. אני מעיפה מבט על מתקן המגבות ורואה בו רק מגבת אחת כחולה. בצד שלי בחדר האמבטיה אין מוצרי קוסמטיקה שאני לא מכירה. זה גורם לי לפתוח גם את הארון שלו. גם בו אין סימן לנוכחותה של אישה זרה. גם לא חבילת קונדומים שתעיד על פעילות מינית.
אני ממשיכה לסדר את בגדי בארון. גם פה אני מחפשת סימנים לאישה אחרת, אבל אין. כל מה שבארון הוא שלי.
צלצול הטלפון מקפיץ אותי. אני לא נושמת עד שאני רואה את שמו של אבא.
"איך את?" הוא מתעניין.
"אני בסדר אבא," אני עונה קצרות. עדיין קצת נעלבת ממה שאמר לי על כך שאני לא לבד.
"אני רוצה להתנצל על האופן בו דיברתי איתך. את באמת לא לבד דריה, יש לך אותנו, בכל שעה משעות היממה. תסלחי לי שהתנסחתי לא נכון.
אני לא במיטבי, את וודאי יודעת. אני עדיין לא מעכל את מה שקרה. זה מרגיש לי כמו חלום רע, ואני מחכה להתעורר ממנו. זה לא נקלט במוחי, איך אדם ברגע אחד ישנו, ובשני איננו. לפחות אני מתנחם שהוא לא סבל."
"אתה זוכר שסבא אמר לי שהוא ימות עם חיוך על פניו? זה בדיוק מה שקרה," אני אומרת לו ומנגבת דמעה.
"רציתי לספר לך שהתקשרו אליי מחברת הטלוויזיה. הם סיימו לערוך את הכתבה עלייך, ומבקשים שנעבור עליה ונאשר אותה לשידור," הוא אומר, "אמרתי להם שהרגע נחתנו בארץ, והם אמרו שהם יגיעו לכאן עם החומר."
"הכתבה היא לא עליי," אני מתרעמת, "אני רק מדברת בשם המשפחה, כי כך אתה ביקשת."
"הייתה לכך סיבה. מי שפנה אליי בבקשה לראיין את המשפחה, ביקש שזו את שתתראיין. את זוכרת שכשהלכנו בשדרת המנחמים, סובבת את הראש לחפש את סבא? הצלם קלט אותך בדיוק כשחזרת להביט קדימה, ודמעות נשרו מעינייך. הם בחרו לקרוא לכתבה דמעותיה של דריה."
"אני חושבת שהיו צריכים לקרוא לה התאומים לבית רוזנטל. בסופו של דבר אין בכתבה שום דבר עליי, אלא דיברתי רק עליהם," אני מנסה שיבין אותי.
"זה נכון, אבל התחקירנים בדקו מי את, והבינו כמה הקשר בינך לבין אבי היה קשר מיוחד. אני מבין את הרצון שלך להיות מאחור, ולתת במה לאבי ואחיו. בואי נחליט שנראה קודם את הכתבה. הרי דרשנו שיתנו לנו לאשר אותה בטרם תשודר, כך שההחלטה תהיה בידייך."
"בסדר אבא. תודיע לי מתי הם כאן, ונצפה בזה יחד," אני עונה לו בלית ברירה. אני מרגישה לא בנוח כשמתברר לי ששמו אותי במרכז, ולא את הסיפור על משפחתי שסיפרתי. אין לי צורך בפרסום, בעיקר לא כעת. אני אדם מאד פרטי. אפילו התלמידות שלי לא יודעות עליי דבר, פרט לשמי הפרטי.
*
"שמי דריה," כך אני מציגה את עצמי בשעור הראשון שאני מעבירה, "למדתי במגמת אומנויות, אני רקדנית ולמדתי ריפוי באומנויות. אני מאמינה בכל ליבי שבעזרת מוסיקה, תנועה, וציור, אדם יכול לצלול למעמקים שהוא אפילו לא יודע שקיימים בו, ולהתרפא."
"את מדברת מנסיונך האישי?" שאלה אותי אורנית.
"המפגשים שלנו לא נועדו עבורי. אני מביאה אליהם את עולמי הרגשי, איך אני מתרגמת את הדברים לתנועה וצבעים, אבל הם לא נועדו לטפל בי. הרי לא הייתי מבקשת מכם לשלם כסף עבור הטיפול שלי בעצמי," עניתי לה.
אני חושבת על כך כעת, ויודעת שהטלפון הראשון שאעשה הוא ליעלי, מזכירת הסטודיו שלי, כדי שתודיע לכולן שהמפגשים שוב מתקיימים החל ממחר.
*
אני מסתכלת על תוכן המקרר, אבל מחליטה שאני לא רוצה לגעת במוצרים שגל קנה.
"פיצה?" אני שואלת את הילדים.
"יש!!" הם קוראים בשמחה.
"אגממי א'בת פיצה," תורמת אגם את דעתה.
"ואצבעות שום," הם מבקשים.
אני נכנסת לאפליקציה, מזמינה לילדים פיצה, ולוקחת את אגם לאמבטיה זריזה. "אתם זוכרים שהשעה בשוויץ היא שעה פחות מתל אביב? אני מבקשת שתתקלחו מייד כשאסיים עם אגממי, בינתיים תכינו את הפיג'מות.
השעות עוברות בלי שארגיש. הילדים ישנים כבר במיטות, ואני לבד עם עצמי.
אין סימן לגל, ואני לא יודעת איך להתנהג. כל הסימנים מראים שהוא לא עזב את הבית. מה אני אמורה לעשות?
אני נכנסת לחדר העבודה שלי, כדי לתכנן את סדר יומי.
בפינת השולחן מונחת בצורה מסודרת ערימת הדואר שלא הספקתי לתייק. 'למה יש לי הרגשה שגל עיין בה?' אני מגרשת את המחשבה הזאת מראשי, ומתחילה למיין את הדואר.
דבר ראשון אני מתייקת את המכתבים מבית החולים. את המכתב של אגם בתיק שלה, ואת שלי בתיק הרפואי שלי. אני עוברת על החשבונות. חלקם כבר סימנתי ששלמתי, אבל יש עוד חשבונות חדשים שעדיין סגורים במעטפה. אני בודקת בחשבון הבנק שגם הם שולמו. רק אז אני קולטת שנעדרתי מהארץ הרבה יותר זמן ממה שתכננתי. מי יכול היה להאמין שכך תגמר הנסיעה הזאת?
עיניי מתמלאות דמעות כשאני ניזכרת במותו המפתיע של סבא. אלא שאז אני שומעת קול של בכי, ומייד אחריו את אגם קוראת לי.
אני נכנס לחניון של הבניין, ונוסע לעבר החניה שלי. השומר בחניון אומר משהו בחיוך, אבל כיוון שהחלון שלי סגור, אני לא מבין מה הוא אומר, ובכל זאת נד בראשי ומחייך אליו חזרה. אם יש משהו שלמדתי בזמן האחרון, זה שאני לא צריך להגיב לכל מה שנאמר לי, זה בסדר רק להעמיד פנים שהכל בסדר.
כשאני מגיע לחניה שלי, אני מופתע לראות את הרכב של דריה חונה בחניה הצמודה לשלי. אני יושב ברכב דקות ארוכות, עד שאני מצליח להסדיר את הנשימה. אין לי מושג למה לצפות.
אני נושם עמוק, ועולה לדירה. אני כבר חסר סבלנות להגיע. אני מבין שאני מתרגש לראות אותה.
"אימא, אימא, אימא," אני שומע קול מתוק של ילדה קטנה.
"אני פה אגממי, אני באה אלייך," אני שומע אותה אומרת לה בטון רגוע, "אימא פה."
"אימא חיבוק," אני שומע את אגם.
"אני פה מתוקה. תעצמי עיניים, אני איתך. אימא שומרת על אגממי," אני שומע את קולה האהוב של דריה, ורוצה לומר לה שגם אני זקוק לחיבוק שלה.
"איפה אבא?" אני שומע את קולו של אלמוג.
"מה קורה פה, למה אתם לא במיטה? אני צריכה להזכיר לכם ש מחר אתם חוזרים לבית הספר?" היא מדברת בנועם. אין טיפת כעס בקולה.
"איפה אבא?" הפעם זה אופק ששואל.
"אני עוד לא הודעתי לו שחזרנו," היא עונה להם, "בבקשה תחזרו למיטה."
"את הודעת לו שנסענו? " שואל אלמוג.
"אתה באמת מאמין שהייתי נעלמת לו, ועוד עם הילדים שלו? השארתי לו פתק על הדלפק במטבח לפני שנסענו, במקום שתמיד אנחנו משאירים פתקים אחד לשנייה," היא עונה לו.
