את אמיר פגשתי בקיץ.
אומרים שאהבות קיץ מגיעות לקיצן, כשמתחילות לנשוב רוחות הסתיו.
דווקא אז הפך הקשר בינינו לרציני יותר.
השיחות שהתחילו כשיחות קלילות בין קבוצת חברים, הפכו לאישיות ועמוקות יותר. כך גם המסרונים ששלח לי לאורך היום כולו, שהכילו מילים שגרמו ללב שלי להיות מוצף.
כשהתחילו גשמי החורף, הוא אמר לי שאינו רואה את חייו בלעדיי, וביקש שאעבור לגור איתו.
ההצעה באה בתזמון מושלם, שכן עזבתי את העבודה באולפנים בירושלים, והתחלתי לעבוד בחברת תקשורת בתל אביב.
מעולם לא גרתי לפני כן בעיר הגדולה, ואמיר הכיר לי כל פינה בה מעיניו.
את הטבע שכל כך חסר לי, השלימה פינת האדניות שטיפחתי באהבה על המרפסת הגדולה שסבבה את דירתנו. תמיד היו מצויים בה צמחי תבלין, ועלים לחליטת תה.
בראשית דרכנו המשותפת הוא הביא לי זר פרחים גדול לשבת. הפרחים נבלו אחרי כמה ימים, וגרמו לי עצב רב. "את עוד תלמדי לאהוב את העיר," הוא אמר לי, אבל מאז אותו יום היה מפתיע אותי מידי פעם עם עציץ פורח.
הוא תמיד הביט עליי בהתפעלות כשהיינו נפגשים עם חברים במרכז הקניות הגדול, ואני העדפתי לשבת על המרפסת ולגמוע את מראות הים, ולא להתרוצץ ולחפש מציאות בחנויות הבגדים הרבות.
"את לא מבינה איזה מבצעים יש, זה ממש פשע לא לקנות," היו החברות אומרות לי.
"אני בטוחה," עניתי להן, והמשכתי להזמין את בגדיי בחנויות באינטרנט.
שנים של מגורים בעיר, לא הצליחו להפוך אותי לעירונית באמת. היתרון היחיד שמצאתי בה הוא חופי הים שלה, ושמחתי שאמיר, כמוני, גם הוא מכור לים.
"בבקשה אמיר, דיברנו על זה, ואתה יודע שאני לא מוגנת. הרופאה דרשה שאעשה הפסקה עם הגלולות. הבדיקות שלי לא היו בסדר."
"את אישתי, למה שאשתמש באמצעי מניעה?" הוא שאל אותי.
"כי אמרת שאתה עדיין לא מוכן לילד," עניתי לו.
"אני חושק בך בטירוף, רק להביט בך כשאת כמעט לא לבושה, מעורר אותי ברמה שאת לא יכולה להבין, ואני לא מוכן, ולא רוצה, להתאפק."
מייד אחר כך, אחרי שפיזר נשיקות, וטייל בלשונו על עורי, הוא חדר לתוכי ונסחפתי אחריו.
כשסיימנו את המקלחת שאחרי, הוא בחן את עצמו במראה וחייך. "אז איך נקרא לילד?" הוא שאל, "אני חושב שנקרא לו ליאם."
"ליאם?" חזרתי אחריו, עדיין לא מבינה מדוע הוא בכלל מדבר על ילד.
"ליאם," הוא קבע, "יש בשמו את שני השמות שלנו יחד, לי ואמיר," הוא הסביר כאילו שאני כבר בהריון מתקדם, ועלינו לבחור שם לתינוק.
שום דבר לא הכין אותי לכך שהוא יאמר לי זמן לא רב אחר כך, בעקבות מריבה מכוערת בה הטונים שלו עלו גבוה, שנמאס לו ממני, שאני משעממת אותו, שבעצם אין לנו שום דבר משותף, שהוא יחיה טוב מאד גם בלי לראות אותי יותר לעולם. "אני לא רואה יותר טעם לחיים משותפים איתך, אני רוצה להתגרש."
כשסיים את דבריו, הוא יצא מהדירה בטריקת דלת כל כך חזקה, שהייתי בטוחה שהבניין יתמוטט על כל יושביו, מה שכמובן לא קרה. למרות זאת הרעש שהשמיעה הדלת בעת טריקתה, המשיך להדהד בראשי דקות ארוכות אחרי.
הסתכלתי סביבי על הקן החם שהקמנו, והודיתי על כך שקמתי בבוקר מוקדם, וסידרתי אותה לפני שיצאתי לעבודה.
על השולחן במרפסת שעליו סעדנו את ארוחת הערב, היה מונח עציץ עם פרחים שהוא קנה לי לשבת. אני לא יכולה למחוק ממוחי את הושטת היד שלו, בזמן שרצה לתלוש אותם מהאדמה, אבל שלט בעצמו ברגע האחרון.
כל פינה בדירה מזכירה לי יום בחיינו. אני חייבת לכבות כעת את הרגש, ולחשוב בהיגיון. אני בוחרת לארוז את הדברים שלי, ולעזוב לפני שהוא יחזור. אני לא אעמוד בעוד מילים כואבות, ממי שחשבתי עד היום שאני אהבת חייו.
אני ממלאת שתי מזוודות מפוצצות בבגדים שלי, אוספת רק את חפצי האישיים, ומתלבטת למי להתקשר. המחשבה הראשונה היא להתקשר להוריי, אבל אין לי רצון לשתף אותם במה שקורה, כך גם עם אחי הגדול עידו. אני מעדיפה להזמין מונית שתבוא לקחת אותי.
אני מודה על כך שיש לי כרטיס אשראי משלי, כך שאמיר לא יוכל לדעת לאיפה הלכתי. אני נכנסת לאינטרנט, ומזמינה חדר בבית מלון על הטיילת, סמוך למקום עבודתי.
אני מגיעה למלון, וניגשת לקחת את המפתח לחדר שהזמנתי. "היה לנו ביטול ברגע האחרון של כמות גדולה של חדרים, ואני יכולה לשדרג לך את החדר לסוויטת חדרים בתוספת מחיר ממש מגוחכת," אומרת לי פקידת הקבלה.
אני אפילו לא טורחת לשאול כמה, ואומרת לה שיתכן ואשכיר את הסוויטה לשבוע לפחות.
רק כשאני מסתגרת בסוויטה, אני מתחילה לקלוט מה קרה. הדבר הראשון שעולה לי בראש הוא שאינני רוצה לשמוע ממנו. אני מנתקת את הטלפון, עוד אחליט מאוחר יותר מה לעשות. בכל מקרה מהעבודה הם שולחים לי הודעות בווצאפ, ואת האפליקציה יש לי במחשב, מה שמזכיר לי לחסום אותו בווצאפ.
אני נזכרת שלא עברתי עדיין על המיילים מהעבודה, ואני מתיישבת לעשות זאת. בין המיילים מופיעה תזכורת לגבי ההצעה של המנכ"ל לפרויקט בלונדון.
אל: לי אילת
מאת: שאולי גלבוע
היי לי,
שוב פנו אליי מלונדון.
הם ממש רוצים שאת שתעבדי על הפרוייקט.
בבקשה תשקלי זאת שוב.
הטיסה, המלון, וכל ההוצאות על חשבונם.
זוהי הזדמנות נהדרת בשבילך.
מצפה לשמוע ממך,
שאולי
'לו רק ידעת שאולי כמה אתה מציל אותי כעת,' אני חושבת במרמור.
אל: שאולי גלבוע
מאת: לי אילת
היי שאולי,
אני חושבת שאתה צודק, וזה באמת יכול להיות קידום עבורי.
תתאם איתם את ההגעה שלי.
מחכה לשמוע ממך,
לי
אמנם תכננתי לפרוק את המזוודות, אבל אני מרגישה שאין טעם. אני מוציאה בגדים להחלפה, והולכת למלא את האמבטיה. בזמן שהמים ממלאים אותה, אני בוחנת את בקבוקי השמנים, ומרוקנת לתוכה את תוכן הבקבוק המכיל שמן לבנדר.
אני מוסיפה עם קצף אמבטיה, מתפשטת, ונכנסים לטבול במים החמימים. אני מנסה לכבות את המחשבות, אבל לא כל כך מצליחה, ולכן נכנסת לקרוא את המייל הראשון על החברה בלונדון, הפעם בעיון, ומנסה לגרש ממוחי את מה שאמר אמיר כשסיפרתי לו על ההצעה.
*
"את יודעת בובונת שאני לא יכול כעת לעזוב את העבודה לחצי שנה, ואני לא מוכן לישון לבד. אני אתגעגע אלייך בטירוף, ומה גם שאקנא בכל הגברים שיהיו לידך, כשאני אהיה כל כך רחוק," אמר אמיר.
"אבל תוכל לבוא לסופי שבוע," ניסיתי לשכנע אותו, "אתה יודע באיזו משכורת מדובר?"
"את יודעת כמה כסף אני מרוויח, אנחנו לא באמת זקוקים למשכורת שלך," הוא קבע.
עכשיו כשאני חושבת על זה, זה מאד מקומם אותי. כבר כעת אני מרוויחה משכורת עתק, שלא הייתה מביישת אפילו מנהלים בכירים. איך לא ראיתי את כל הסימנים האלה בדרך?
אני מאד שלמה עם ההחלטה שלי, הוא עוד יראה מי זאת לי.
*
יומיים אחרי
לונדון מקבלת את פניי בגשם שוטף. כדרך האנגלים, הנהג שנשלח לקחת אותי, מדבר על מזג האוויר ללא הפסקה.
אני מצידי שואלת אותו שאלות של תיירת, כאילו מעולם לא הייתי בלונדון, כאילו שסבתי איירין, לא ילידת אנגליה.
"את מדברת אנגלית במבט בריטי מושלם," הוא אומר לי.
"באמת?" אני אומרת בפליאה מעושה. "המורה שלי לאנגלית באה מלונדון," אני ממציאה לו.
אנחנו מגיעים סוף סוף למלון הדירות בו שכרו לי דירה. הנהג עוזר לי להכניס את המזוודות למלון, וזוכה ממני לתשר נדיב. אני מניחה שהוא חושב שכתיירת אינני יודעת כמה נהוג לתת, הרי אין לו מושג שאני נדיבה כלפיו כי אני רוצה להתחיל את השהות שלי כאן ברגל ימין.
אז מתברר ששכרו עבורי דירה בת שני חדרים, סלון ומטבח מודרני, מאובזר כהלכה.
הפקידה במודיעין מעדכנת אותי שהמלון מספק שירותי ניקיון מידי יום, ואם אני רוצה שלא ינקו עבורי את החדר, עליי לשים פתק על הידית, מה שאני מניחה שלא יקרה.
על השולחן בסלון יש סלסלה עם פירות ושוקולדים, שי מהחברה שעבורה אני מתחילה לעבוד.
אני מרוקנת את המזוודות במהירות, מסדרת את מוצרי הטואלטיקה בחדר האמבטיה, מביטה על עצמי מרוצה במראה, וניגשת להתקשר לחברה.
"מדברת לי אילת, סיימתי להתארגן, ואני מוכנה לבוא מתי שתבקשו," אני אומרת לפקידת הקבלה שמזדהה בשם אנה.
"אנשי הנהלת המשרד כבר מצפים לפגוש אותך, מתוכננת לכם ארוחת צהריים יחד," אומרת אנה, היא נשמעת מאד ידידותית. אני מקווה שאינני טועה.
"תאמרי לי את הכתובת ואגיע." אני בוחנת אותה, לראות האם מצופה ממני להגיע בכוחות עצמי.
"המסעדה צמודה למלון הדירות. יש מעבר דרך הלובי. המשרד שלנו אגב, נמצא ממש מול המלון שלך," אומרת אנה.
למרות שאינני צריכה לצאת לרחוב, אני לובשת עליי את מעיל הגשם שלי, רק למקרה שאדרש להגיע למשרדי החברה אחרי הארוחה.
אני מודה על כך שאני מכירה היטב את התרבות הבריטית. אני מכירה את חוש ההומור שלהם, אם אפשר לקרוא לזה חוש הומור. המבטא בריטי המושלם שלי בהחלט מרשים את המנהלים החדשים שלי, שלא לדבר על דף העבודות שלי.
"יש לנו מתנה עבורך. זה שלך גם אחרי שתסיימי את הפרוייקט," אומר לי ויליאם וילסון המנכ"ל.
הוא מניח על השולחן שקית ועליה הסמל של אפל לונדון. אני מוציאה מתוכה מחשב מק'בוק פרו ואייפון חדשים. על הקופסה של הטלפון הנייד מופיע המספר המקומי שלי, מה שמאד משמח אותי. המחשבה הראשונה שעולה במוחי היא, שאני יכולה להתנתק מהמספר הישראלי לחצי שנה הקרובה.
אין לי ספק שהם רוצים להרשים אותי, כיוון שהם מזמינים מנות יקרות. "תתרגלי, מעכשיו אלה החיים שלך איתנו," אומר ויליאם.
*
ויליאם הוא בהחלט אלפא רציני. אני בטוחה שהרבה נשים לא נושמות לידו מרוב הערצה. הוא בהחלט מתנהג ככזה. שמתי לב שהוא בחן את אצבעי, כיוון שאיני נוהגת להזכיר את מצבי המשפחתי בקורות החיים שלי.
את טבעת הנישואים לא היסרתי מעל אצבעי, פשוט שכחתי מקיומה. היא איננה טבעת שיגרתית, ובקלות אפשר לחשוב שהיא טבעת יהלום שרכשתי לעצמי, או קיבלתי במתנה. ברגע זה אני דווקא מרוצה מהרעיון.
*
אנחנו מסיימים את הארוחה, וויליאם אומר כבדרך אגב, שעובדי המשרד נוהגים לצאת בימי חמישי לפאב המקומי, ואני מוזמנת להצטרף.
"את עייפה?" הוא שואל.
למרות שלא ישנתי בלילה, אני עונה לו שאני לא.
"אם כך אשמח אם תצטרפי אליי למשרד. אערוך לך סיור, ואכיר לך את הצוות שלך. אני לא יודע מה שאולי אמר לך, אבל את מיועדת לעמוד בראשם," הוא מפתיע אותי, זה בהחלט לא מה שנאמר לי.
"אני מודה שאני מופתעת, אבל אני מבטיחה לא לאכזב אותך," אני אומרת לו.
"אני יודע שאת לא, לכן בחרתי בך," הוא אומר לי ומחייך אלי חיוך שחושף גומות חן.
וליאם הולך איתי למשרד, וחושבת לעצמי שכעת מובן לי החשש שהיה לאמיר. בהחלט יש לו מה לחשוש כשאני מסתובבת בחברת גברים כמו ויליאם.
מפתיע אותי לראות שכולם מקבלים אותי בחביבות, ואף אחד לא מסתכל עליי בעויונות או בקינאה, למרות שאני עומדת לנהל אותם. המבטא הבריטי שלי משפיע לטובה גם עליהם, ואני מרגישה הקלה.
כשאני שוב בדירה שלי, ופותחת את הקופסה של המחשב, אני מוצאת בתוכה פתק ובו קודי הכניסה למערכות השונות של המשרד, וגם הקוד הזמני של המחשב עצמו.
נותר לי רק להפעילו, לשנות משנה את הסיסמה, ולהתקין עליו את התוכנות איתן אני עובדת. בזמן שהמחשב מתעדכן, יש לי זמן לפתוח את האייפון החדש שלי, ולהכניס לתוכו רשימת טלפונים של בני משפחתי ומספר מצומצם של חברות.
עכשיו כשאפליקציית הווצאפ מותקנת עליו, יש לי אפשרות לשלוח הודעה לקבוצה המשפחתית שלנו- קבוצת דולב
לי: אהוביי, ניתקתי את הנייד הישראלי שלי וכעת אני פועלת רק עם המספר הלונדוני שלי. בינתיים אני מבקשת שתשאירו אותו לעיניכם בלבד.
לי: הייתי במשרד, והתרשמתי ממנו לטובה. כולם קיבלו אותי במאור פנים, ונקווה שכך זה ימשך. מסתבר שייעדו לי תפקיד של מנהלת יחידת העיצוב, ואני מתרגשת להתחיל לעבוד.
אני שולחת הודעה פרטית לאחי עידו שהוא עורך דין.
לי: אחרי יומיים שהתכנסתי בעצמי, אני יכולה לספר לך שאמיר ביקש להתגרש. אני בטוחה שאתה המום כמוני. לא ראיתי את זה קורה. אני משאירה לך לטפל בנושא בשמי.
לי: הצעת העבודה בלונדון הייתה מתנה משמים עבורי. סיפרתי על כך רק להורים, אני מבקשת שבנתיים אל תדבר על זה. נשיקות לאישתך היפה.
למחרת אני שוקעת במרץ בעבודה, מציגה בפני העובדים מטרות, ומראה להם מה אני מצפה מהם. בישיבת הבוקר, ויליאם מבקש ממני לאמר כמה מילים על עצמי. למרות שלא נתבקשתי, אני גם מראה להם דוגמאות מתיק העבודות שלי, ומדברת על השקפת עולמי כמעצבת גרפית.
עם סיומו של השבוע, בישיבת הסיכום השבועית שעורך ויליאם עם כל אחד ממנהלי האגפים, הוא מרעיף עליי שבחים, ומודיע לי שהחליט למנות לי מזכירה אישית. "אני רואה שאת עמוסה בעבודה, למרות שיש לך צוות שעובד עבורך," הוא אומר, ומכיר לי את ניקול, שמתברר לי אחר כך שעבורה זה קידום להיות המזכירה האישית שלי, והיא מוכנה לעשות עבורי הכל, כולל להביא לי בגדים מהמכבסה.
למרות היחס החם מצד העובדים, אני מאד ניזהרת, ולא משתפת אותם בהכל. אמנם אני נותנת להם הרגשה שהם שותפים לעשייה, אבל לא מלמדת אותם כל מה שאני יודעת. כך גם עם ניקול, שיש לי הרגשה שבאיזשהו מקום, חומדת את מקומי.
"אנחנו לא כמו בסרט ההוא על פראדה. את חיי האישיים אני מנהלת לבד, אין צורך שתבצעי עבורי מטלות פרטיות," אני אומרת, ולא משתפת אותה בכך שיש גם מטלות אחרות שאני נמנעת מלתת לה.
עזבתי את הדירה בטריקת דלת. אני מודיע לעברי שאני בדרך לפאב, ומבקש ממנו שיפגש איתי שם. אין לי מושג אם אומר לו מה שקרה הערב, אין לי חשק לדבר על זה.
אני מעדיף לשתות הלילה, כדי למחוק את כל מה שקרה. ברגע זה, ממש לא מעניין אותי מה קורה איתה.
אני לא סופר כמה בירות אני שותה, מה זה משנה בעצם? העיקר שלא ארגיש כלום. אני לא נוהג להשתכר עד אובדן הכרה, וכך אני עושה גם הפעם. רק כאשר אני מקבל את החשבון בסוף הערב, אני מבין שכנראה שתיתי ארבע כוסות. זה בהחלט לא מצב לנהוג בו, ולכן אני נענה להצעתו של עברי להשאר לישון בביתו שנמצא מרחק של כמה בניינים מהפאב.
כיוון שהוא איננו יודע דבר על מה שקרה הלילה ביני לבין לי, הוא שואל אותי אם היא לא תכעס שאני נשאר לישון אצלו. "היא בטח לא רוצה שיקרה לי משהו," אני עונה לו למרות שאינני בטוח בדבריי. אני משקר לו ששלחתי לה הודעה. הוא שתה הרבה כמוני, ולא שם לב שהדבר היחיד שעשיתי עם הטלפון הנייד, זה לכבות אותו.
למחרת בבוקר, שנינו עדיין לא במצב לנהוג. אבל כיוון שעברי ואני עובדים כמתכנתים בחברת הייטק, אנחנו יכולים לעבוד מהבית. על הטלפון הנייד יש לשנינו גישה לחומר, וזה מה שאנחנו עושים, תוך כדי לגימת כוסות של קפה שחור.
רק אחרי הצהריים, העננים הכבדים שעטפו את ראשי מתבהרים, ואני מרגיש שוב כשיר לתפקד. נשארו רק עוד שעתיים לסיום יום העבודה, כך שאני מסיים אותו בביתו של עברי.
"אני מת מרעב," הוא אומר, "בא לך ללכת לאכול שיפודים?"
"בטח," אני עונה לו.
"תשאל את לי," הוא אומר.
"תגיד לי מה עובר עליך? ממתי אני צריך לבקש רשות ללכת עם חבר?" אני אומר ורק אחר כך מבין שדיברתי בלי לחשוב, "אתה לא יודע שהיא עדיין עובדת?"
בלית ברירה, אני מוציא את הטלפון הנייד ובודק אם היא שלחה לי הודעה. אני מצטער שעשיתי זאת, כיוון שאני רואה שהיא לא. עכשיו זה שוב מעלה את חמתי. מסתבר שבכלל לא הטריד אותה שלא חזרתי הביתה.
אבל כשאנחנו יושבים לאכול, המחשבות שלי שוב נודדות אליה. אני מנסה לשחזר מה היה בשיחה בינינו שגרם לי לירות עליה חיצי רעל. מה היא כבר עשתה שהיה כל כך נורא, שאמרתי לה שאין לנו מה לעשות יחד.
אני רק זוכר את המבט ההמום בעיניה, ולאחר מכן את העצב שנשקף מהם. הרגשתי שאני רוצה לנפץ לרסיסים את העציץ של השולחן, הושטתי יד לקחת אותו, אבל הפחד בעיניה שיתק אותי, וגרם לי להפסיק, וטוב שכך. יהיה מה שיהיה, אני לעולם לא אפגע בה.
אני תוהה מה היא חושבת עליי כעת, כשחשפתי את כל הרוע שבי לפניה. אין לי ספק שהיא תתרחק ממני.
ככל שאני מתעמק במה שקרה, אינני יודע מה עשיתי, או יותר נכון מה היא עשתה שגרם לי לנהוג כפי שנהגתי. אני לא מצליח להבין, איך השיחה השקטה הזאת הפכה להתפרצות געשית כזאת גדולה.
כנראה שמשהו באמת לא בסדר אצלי, אם אני לא מסוגל להבין.
