פריחת הדובדבן: אתה לא באמת מכיר אותי, ואתה מכיר אותי טוב יותר מכולם. אתה נותן לי להרגיש שאני יכולה להסיר בפניך את המסכה שעל פניי. ועדיין, אני מהססת. לכן ביקשתי משהו ממך.
אני משאירה בידיך את הבחירה מה להראות. אני מאמינה שתדע לבחור נכון.
כובש העמקים: ומה אקבל בתמורה?
יש בה משהו קסום, ועדיין אני מפחד להיסחף אחריה. מטרת משחקי הבקבוק היא שאתה תוכל לדבר על הכל בגלוי, בלי מסננים, הרי איש לא יודע מי אתה באמת פרט למנהלי המשחק.
*
"פרטיך האישיים נשמרים חסויים," כתבה לי אדריאנה, אם זה בכלל שמה האמיתי, מי שמנהלת את קבוצת משחקי הבקבוק של צעירי ניו יורק בה עשרים ושמונה בה אני משחק, כששאלתי פרטים על המשחק.
"אתה צריך להבין שחובה עלינו להגן על משתתפי המשחק מפני טורפי רשת. אולי לך זה נשמע סתם עוד משחק העוסק בסקס, אבל תתפלא לראות שהוא גולש לשיחות מאד אישיות.
ועדיין, מנהל המשחק עוקב כל הזמן בזמן המשחק אחרי מה שנאמר כדי למנוע בריונות ברשת.
זאת הסיבה שאנחנו מבקשים לדעת את זהותך וכמה פרטים אישיים עליך.
מנהלי המשחק נכנסים לקרוא מה אתה מעלה ברשתות החברתיות, ואם יש מידע חריג במנועי החיפוש הקשור אליך.
זה נועד להגן על שני המינים. לצערי ישנן גם נשים שמנסות להפיל גברים בפח. הן נכנסות לשיחות אישיות, מבקשות תמונות, ומכאן זה יכול להתדרדר."
בסך הכל זה נשמע לי הגיוני, ובכל זאת המעטתי בפרטים שנתתי על עצמי. אחד הפרטים שהשמטתי, היא העובדה שאני רופא.
כיוון שהחשבון האישי שלי ברשת החברתית לא חושף הרבה עליי, הרגשתי בנוח לתת לה אותו.
'אז היא ביקשה ממני תמונה. מה זה אומר?'
*
פריחת הדובדבן: ברור לי שבקשה כזאת ממני תדרוש גם ממני תמורה.
כובש העמקים: איזה חלק ממני את רוצה לראות?
אני חייב לזרוק לה פתיון, לראות האם היא מנסה להפיל אותי.
פריחת הדובדבן: אל תלך לשם בכלל. אני לא מבקשת לראות אותך בערום מהסיבה הפשוטה שאני לא מוכנה לשלוח לך תמונה כזו שלי. זה יכול להיות כל דבר שמייצג אותך.
כובש העמקים: ומה מייצג אותך?
פריחת הדובדבן: סיפור חיי מתומצת בצלקת בבטן. היא כמעט שלא נראית היום. לא כזו שמישהו יראה אם לא אציין זאת, אבל היא שורפת אותי כמו ביום שנחרטה בי.
אני מרגיש שקשה לי לנשום. המחשבה שמישהו עשה לה זאת מזעזעת אותי. אני מרגיש את הרגש גואה בי.
כובש העמקים: בא לי לחבק אותך כעת.
פריחת הדובדבן: אני לא זוכרת מתי פעם אחרונה מישהו חיבק אותי. שלא תבין לא נכון, הייתי עם גברים, אבל לא משהו שהוביל למערכת יחסים רצינית.
כובש העמקים: אני לא יכול לדמיין אותך כך.הייתה סיבה לכך שביקשתי לדבר איתך בפרטי. את מדהימה בעיניי. אני לא יכול לחשוב שיש גבר אחד בעולם שלא רוצה להיות איתך.
פריחת הדובדבן: ואולי אני מכוערת? הרי אינך יודע איך אני נראית באמת.
כובש העמקים: גם גברים שמחפשים הרפתקאה ללילה, לא ילכו עם אישה שהיא דוחה. אז ברור לי שזאת לא הסיבה.
פריחת הדובדבן: ואתה? אתה גבר של מערכות יחסים?
כובש העמקים: ברור שהייתי עם נשים. אחרת מה אני עושה במשחק? אל תגידי לי שאת חושבת שהתשובות שלי בו ממוצאות.
פריחת הדובדבן: לא התכוונתי לשאול על מעלליך במיטה. דיברתי על עניניי הלב.
כובש העמקים: הייתי במערכת יחסים ארוכה, שאין לי מושג למה היא נמשכה כל כך הרבה זמן. אולי כי זה התאים לי בתקופה מסויימת.
פריחת הדובדבן: ומאז לא אהבת אחרת?
כובש העמקים: לא אהבתי אותה. למרבה האירוניה דווקא כן התאהבתי, אבל זאת אהבה שלא תתממש.
ומה איתך? כתוב שאת רווקה. האם זה אומר שיצאת ממערכת היחסים ההיא שחרטה בה צלקת?
אחרי שאני שולח את ההודעה אני מתחרט. לא הייתי צריך לחטט בפצעיה.
כובש העמקים: אני מצטער אני פולש לפרטיותך.
פריחת הדובדבן: הוא לא היה בן הזוג שלי.
פריחת הדובדבן: זה לא מה שאתה חושב. לא הייתי במערכת יחסים אינטימית מתעללת. בכל מקרה אין לי איתו קשר יותר.
כובש העמקים: אני שמח שאת לא שם.
פריחת הדובדבן: נתתי לך חלק ממני. לא עשיתי זאת עם איש מעולם, ואתה עדיין לא הראית לי משהו ממך.
את השיחה איתה אני מנהל מהמיטה אחרי מקלחת ששטפה ממני את אירועי היום. אני קם לאיטי, ניגש למראה בחדר האמבטיה ומצלם את הקעקוע שהוטבע בי בצידי השמאלי.
כובש העמקים: עברתי תקופה מאד פרועה בחיי. תקופה שמקועקעת על גופי. זה לא משהו שהייתי עושה היום, אבל זה שם להזכיר לי איפה הייתי והיכן אני היום.
אני שולח לה את התמונה ומחכה לראות את התגובה שלה.
השתיקה מצידה מעיקה עליי. אני מבין שאין טעם להמשיך בשיחה הזאת. ואז עולה ההודעה ממנה.
פריחת הדובדבן: אתה לא מבין מה המילים שלך עוררו בי. התלבטתי מאד האם לקעקע את הצלקת שלי. אפילו ביקרתי אצל מקעקע לראות איך זה נעשה.
גלשתי שעות במנועי החיפוש כדי למצוא מה יתאים לי. גיליתי שאני נמשכת לדמויות מהאגדות כמו חד קרן או דרקון. בשום דבר לא הייתה בכך אמירה למה שקרה לי, והחלטתי שאסור לי לתת מקום ולהנציח את הרגע ההוא.
אני מבינה את הצורך שלך לפרוק את הסערה שבך כך. אני מקווה שאתה חי בשלום עם הבחירות שלך.
המילים שלה דוחקות אותי לפינה. אני ממש לא חי בשלום עם מה שעשיתי, למרות שאני יודע למה. אני לא אוהב לחשוף את גופי בפני נשים בעיקר, ואנשים בכלל. אני לא גאה באובדן השליטה שגרם לי לעשות זאת.
כובש העמקים: אומר לך בכנות. אני מלא חרטה על כך. זה היחיד שלי. הלוואי ולא הייתי עושה זאת.
פריחת הדובדבן: העולם דוחף אותנו למעשים קיצוניים, כשאנחנו נלחמים לשמור על שפיותנו. לא תמיד אדם מסוגל לצאת רגע מעצמו ולראות למרחק, להבין שזאת רק תקופה רעה והיא תחלוף.
אני מהרהר בדבריה. אני חושב על מה שהשגתי בחיי. כל כך רחוק מהנער ההוא שהייתי, וחושב כמה הכל יכול היה להיות שונה לו יכולתי לראות אז אותי היום. השיחה איתה משפיעה עליי הרבה יותר משחשבתי.
כובש העמקים: כייף לי לדבר איתך. את מרתקת. עבר עליי יום ארוך ועיניי נעצמות. נקבע למחר באותה שעה?
פריחת הדובדבן: תודה שהקשבת לי. לילה טוב.
אני בוהה במסך דקות ארוכות אחרי שהצ'אט כובה.
הלוואי והייתי יכול לעוף קדימה בזמן ולראות אם יום אחד האחת שאני אוהב תענה לחיזוריי.
השעה חצות וחצי. אני עוצמת את עיניי ומתפללת שהשינה תבוא.
מאז שראיתי אותו בוועדה להפסקת הריון עם הפילגש שלו, או מה שהיא לא תהייה ג'וליאנה מסינו, אני מתקשה לתפקד.
האם זה מפתיע אותי שהוא הכניס אותה להריון? ממש לא. מוסר זה משהו שאף פעם לא היה קיים עבורו.
כמה נהניתי לשבת מולו ולראות את הפחד בעיניו כשידע שגורלו וגורל העובר בידי. עם זאת לא רציתי שיהיה לי כל חלק במעשה.
רווח לי כששמעתי שד"ר דוסון אישר את ההפלה.
ברור לי שהוא עשה זאת בגלל התגובה שלי, הוא עשה זאת למעני, מה שעושה את זה קשה יותר.
איך אני יכולה להסביר לו שאני רוצה אותו בטירוף, שאני מפנטזת על היד שלו מלטפת את גופי, ואני פוחדת.
אני פוחדת להתאהב, פוחדת להתאכזב, ויודעת שלא אוכל להתאושש מכך.
בסופו של דבר אין לי מה להציע לו. נכון שאני מתפקדת בצורה מושלמת בעבודה, אבל אני מרוסקת בתוכי.
העייפות גוברת עליי ועיניי נעצמות. הגוף גובר על הנפש חסרת המנוחה, דורש את שעות המנוחה שלו. הוא גם זה שמעיר אותי כמו שעון שוויצרי עם שחר, ולא משנה כמה ישנתי, וכמה טרופה הייתה שנתי.
אני קמה מייד ונכנסת להתקלח. אני בודקת הודעות, ושמחה לראות שאין שום דבר חריג.
בווצאפ מופיעות הודעות של החברות שמודיעות לאיזה מכון יופי הן הולכות היום, כדי לעבור טיפול למניעת הזדקנות של העור. אני מביטה על פניי במראה וחושבת לעצמי שאין לי מושג על מה הן מדברות. אני לא רואה את עצמי מזריקה לפניי בוטוקס, בטח לא בגיל עשרים ושמונה כמעט.
אני נכנסת לארון הבגדים שלי ומתלבטת מה ללבוש. חשוב לי להראות היום טוב במיוחד לאחר העקיצות שזרק לעברי ד"ר דוסון.
מאז הוועדה ההיא היחס שלו השתנה. יכולתי לומר לו כמה הוא טועה לגבי הגבר ההוא שהופיע בוועדה, אבל החלטתי שאם זה מה שהוא חושב עליי, שיהיה. זה שלו, לא שלי. אני יודעת מי אני.
אני מגיעה למחלקה חצי שעה לפני ביקור הבוקר, וקוראת את התיקים. אבל לא רק. מאז היום שמייפל סקיי הגיע עם דימום, ההריון שלה יקר לי מאד, ואני מוודאת שהיא לא הגיעה לכאן שוב.
כיוון שיש לי עוד כמה דקות אני מתקשרת אליה.
"ד"ר הדסון מדברת," אני אומרת לה ברישמיות, "איך את מרגישה?"
"תודה על ההתעניינות," היא עונה בטון רישמי, "אני מרגישה מעולה. אני מבינה שאת בעבודה."
"הבנת," אני עונה ומשתדלת לא לחייך, "אני מזכירה לך שלמרות שהכל בסדר, אני מבקשת אותך שלא תשתוללי. למדתי להכיר אותך, ולכן תפקידי להזכיר לך שמותר לך להאט את הקצב," אני אומרת לה.
"ואת זה אומרת מי שאמרה שהיריון זה לא מחלה," היא לא מתאפקת וצוחקת, "אני מבטיחה לך שאני שומרת על עצמי. חוץ מזה ששכחת שיש לי את דן שמשגיח עליי כל הזמן."
"את צריכה להודות על כך. יש גברים שאדישים להריון של הנשים שלהם, שאינם מבינים איזה שינויים אישה עוברת בהריונה," אני עונה לה.
לפעמים אני מסתכלת על עמיתיי הגברים וחושבת לעצמי שכמוהם אני טובה בתאוריה, אבל גם אני לא יודעת איך זה באמת מרגיש.
*
"הצירים הם כמו כאבי מחזור," אמר פעם אחד המרצים ועיווה את פניו בכאב.
"מאיפה הוא יודע איך זה מרגיש?" שאלתי את מדלן חברתי ללימודים, "כי לי יש מחזור בן כמה ימים שאינו מלווה בכאבים."
"באמת?" היא פערה זוג עיניים גדולות בפליאה, "את יודעת איזה כאבים איומים זה. את רוצה לומר לי שמעולם לא נטלת כדורים להפגת כאבי המחזור?"
השאלה הזו נחרטה במוחי וגרמה לי יום אחד לשאול את אחת המרצות שלי בגניקולוגיה האם אני צריכה להיות מודאגת שזה כך.
"איזה שטויות," היא נחרה בבוז, "מי הכניס לך שטויות כאלה לראש? העובדה שיש לך מחזור מלמדת שהגוף שלך יודע מה הוא עושה. את צריכה לברך על כך."
*
המחלקה נראית לי היום שקטה מתמיד. רק כאשר אני מביטה על הלוח האלקטרוני של הקיר ובו שיבוץ הרופאים, אני קולטת שהיום יום שבת, והמחלקה עובדת במתכונת סוף שבוע.
ד"ר שילון נכנסת מתנשפת למחלקה. "מצטערת שאיחרתי. מישהו בבניין שלי הזמין פרמדיק, ומכל המכוניות במגרש החניה, הוא בחר לחסום את שלי. את יודעת שאני לא מצטיינת בנהיגה, והתקשתי לצאת מהחניה.
לבסוף השומר עזר לי לצאת מהחניה. כל כך התביישתי. תמיד הוא מסתכל עליי כעל אישה חכמה. בסופו של דבר אני רופאה. אמנם הוא לא אמר דבר, אבל הביט בי במבט מלא רחמים."
"אבל לא איחרת. זו אני שהקדמתי," אני מרגיעה אותה ושוב בוחנת את רשימת הרופאים שמשובצים לעבודה בסוף השבוע. אני נושמת לרווחה כשאני רואה שד"ר דוסון לא עובד עד יום רביעי.
"הכל בסדר הדסון?" שואלת ד"ר שילון.
"בטח, למה את שואלת?" אני מעמידה פנים שאני מופתעת. ברור לי שהמבט על פניי מסגיר שמשהו מסעיר אותי.
"היה לך מין מבט לא מפוענח," היא עונה לי ומסתכלת עליי בשאלה. יש לה תמיד מין תנועת ראש כמעט בלתי נראית כשהיא מנסה להבין משהו.
"כנראה מחשבה שעברה לי בראש," אני מתחמקת, "כולי איתך."
"מי עבד משמרת לילה?" היא שואלת כאילו שאיננה יכולה לראות את שיבוץ הרופאים על הקיר.
"בואי נראה," אני עונה לה בטון מהורהר, "ד"ר בסון. אני תוהה היכן הוא."
"מישהו מדבר עליי?" אני שומעת את קולו מאחוריי. אני רוצה לענות ורואה שד"ר שילון מאדימה כולה.
'אז השמועות שאת מאוהבת בו נכונות?' אני חושבת לעצמי, אבל הפעם מקפידה שהיא לא תראה זאת על פניי.
"תהינו מי העביר כאן את הלילה. משהו מעניין?" אני שואלת אותו.
"אני מאחל לכולנו שכל משמרת תהייה כמו זו שהייתה הלילה. אני הייתי כאן, וד"ר מרלין עזרה בשלוש לידות שהביאו לעולם שלוש בנות. אם אני לא טועה ד"ר הדסון," הוא אומר מתעלם לגמרי מד"ר שילון, "בלידות שאת נוכחת נולדים רק בנים."
אני צוחקת, "היה לי פעם מקרה של יולדת שרצתה שאהיה נוכחת בלידה שלה, כי היא שמעה שבלידות שלי נולדים בנים. הסברתי לה שזה לא תלוי בי, אלא בבעלה."
"ד"ר הדסון אני זקוקה לעזרתך," אומרת לי דולה צעירה שאינני מכירה, "הלידה לא מתקדמת."
"אני כבר מגיעה," אני אומרת לה, "באיזה חדר אתן?"
"חדר שלוש," היא עונה.
"המחלקה שלך ד"ר שילון," אני אומרת והולכת בעקבותיה של הדולה.
"יש משהו שאני צריכה לדעת על היולדת?" אני שואלת.
"היא חברה שלי," היא עונה לי.
"התכוונתי למצבה הבריאותי, משהו שקשור בהריון שעליי לדעת," אני עונה לה, מתעלמת מההערה שלה. אין לי ספק שהיא מאד לא מנוסה אם זה מה שבחרה לענות לי.
"אני עומדת למות," אומרת בהיסטריה היולדת.
"לא רק שאת לא עומדת למות," אני עונה לה בטון שליו, "את עומדת לפגוש את… זה בן או בת?"
"בן," היא עונה לי ואני מתאפקת לא לחייך.
"תתרגלי נשימות," אני אומרת ולובשת כפפות.
היולדת צורחת עוד לפני שאני מחדיר את אצבעותיי לבדוק אותה.
"אני מבינה ששק מי השפיר עדיין סגור," אני אומרת, "נאלץ לפקוע אותו."
תוך דקות ספורות מגיח לעולם תינוק קטן שצורח מלוא ריאותיו.
"מזל טוב אימא," אני אומרת ליולדת בחיוך.
אני בודקת את האם הטרייה. מצבה טוב ואני חוזרת למחלקה.
"תני לי לנחש, זה בן," אומרת ד"ר שילון, "זה מדהים איך שאת וד"ר דוסון תמיד נוכחים בלידת בנים, כל השאר זוכים לכך מידי פעם."
"את לא חושבת שהעובדה שנולד תינוק בריא והאם בסדר יותר חשובה ממין התינוק?" אני שואלת.
"ברור שכן," היא עונה נבוכה.
שבת בבוקר. אני יודע שהיא עובדת היום. אני מתנחם בעובדה שהיא עובדת עם ד"ר שילון, ולא עם ד"ר בסון שעבד הלילה.
אני לא חושש מתחרות איתו על ליבה, היא אמרה לו מפורשות שאין לה כל עניין בו.
מה היא מרגישה לגביי אין לי מושג, וזה הדבר היחיד שמעניין אותי.
אני מנסה למצוא תרוץ להגיע למחלקה, אבל אין לי. 'בפעם הבאה תשכח משהו בחדרך במחלקה, שיאלץ אותך לבוא לאסוף אותו,' אני מייעץ לעצמי, ומגחך מעצם המחשבה הטיפשית הזאת. זה עדיין לא אומר שלא הייתי רוצה להגיע הבוקר למחלקה.
