"אני מבקשת שנדבר," אני אומרת לסקוט. אני מרגישה שיש לי הזדמנות נדירה לדבר איתו, אחרי שנים של ניתוק.
"אני מקשיב לך," הוא אומר לי.
אני מביטה עליו, על הגבר שהתאהבתי בו, שליבי כרוך אחריו מיום שראיתי לראשונה. הוא יפה עד כאב, למרות שעברו כבר שני עשורים מאז. הוא מקרין בטחון ועוצמה, שכל כך חסרו לי בחיי.
*
לא האמנתי למזלי הטוב כשהוא בחר בי מכל הנשים. הוא היה רווק מבוקש, ומוקף נשים, ובכל זאת הצלחתי לגעת בליבו.
כשנולדה לנו בתנו המשותפת, לא הייתה מאושרת ממני. אבל כגודל השמחה, כך הייתה גודל הקנאה של ילדיי הבוגרים, אם כי עליי לציין, שאם תשאלו לדעתי, מישל, שהיא חסרת אופי ודעה משל עצמה, נסחפה אחרי מוריס. נדמה לי שאם לא הוא, היא הייתה מתחברת לסלין הקטנה.
אני מניחה שבימים ההם זרעי הנקמה נשתלו בליבו של מוריס, כששנא את האושר שסלין הקטנה הביאה לחיי.
מגיל רך מאד, אפשר היה לראות שהיא ילדה מיוחדת. היא הייתה חייכנית, והתרחקה מריבים.
“נו באמת אימא, זה הרי ברור. מה יש לה להתלונן על החיים, כשהיא גדלה כנסיכה?" רטן מוריס.
נסיכה הוא הכינוי האחרון שאפשר לומר על סלין. אמנם היא גדלה בבית עשיר מאד, אבל מי שלא ידע זה, לא היה יכול להאמין שהיא כזאת.
מוריס נהנה מהשפע שהביא איתו סקוט לחיינו, אבל תמיד היו לו תלונות. ככל שבגר, כך רבו דרישותיו.
אני נקרעתי בין אהבתי לסקוט, לבין התזכורת היום יומית שאני חייבת לו ולמישל בשל היותם ילדיי הראשונים.
אני מודה שהייתי חלשת אופי, ולא יכולתי עוד לעמוד בפני בלחץ שמוריס הפעיל עליי.
סקוט ואני הירבנו לארח אנשים בביתנו, והאלכוהול היה תמיד מצוי בו בשפע. זה התחיל מכוסית אחת או שתיים בנסיבות חברתיות, והפך ליותר בעידודו של מוריס.
מה הפלא שסקוט התרחק ממני, ולבסוף עזב?
רק כעת כשאני נקייה מאלכוהול, אני יודעת כמה זה היה מיותר בחיי, שלא לדבר כמה הרס הוא זרע בהם.
אני גם מבינה, כשגם לא הייתי זקוקה לשתיה, מוריס הביא לי אותה, והעמיד פנים שהוא שותה איתי בשביל הכייף.
על פניו נראה שהוא אישפז אותי מתוך דאגה, אבל אני יודעת את האמת.
"אני אשלם לכם כל סכום שתדרשו, רק תדאגו שהיא לא תצא מכאן לעולם," מהדהדות המילים שלו בזמן שדאג שיסגרו אותי במוסד הגמילה הזה.
דבר אחד הוא לא לקח בחשבון, וזה שהמרחק ממנו פתח יום אחד את עיניי, ואני רואה הכל בבהירות.
*
"אתה יודע כמה פעמים ישבתי לכתוב לך? כתבתי ומחקתי, או השלכתי את הדף לאש הבוערת באח? וכשכבר מצאתי את האומץ לשלוח לך, המכתב נלקח ממני. אני לא מצפה שתאמין לי, אני לגמרי אבין אם לא," אני אומרת ותולה בו מבט מתחנן, בתקווה שאולי בכל זאת יאמין לי.
"מוריס," הוא אומר בהבנה, "הוא שנא אותי מהרגע הראשון. כמובן שניסה להעמיד פנים שלא, כדי להנות מההון שהבאתי איתי."
"הוא ידע מה כתוב בהסכם הגירושין שלנו?" שואל סקוט אחרי שתיקה קצרה.
"רק אחרי שקיבלתי את המכתב האחרון, שיתפתי אותו בלית ברירה" אני עונה לו.
"תאמרי לי בכנות, ואני מבטיח שלא אעשה שימוש בתשובה שלך," הוא אומר לי.
"אתה מאמין לי? כי אני חושבת שאתה כבר מבין מה קרה בלילה ההוא," אני אומרת לו ובוחנת לראות מה אומרות עיניו. יש בהם רוך ורגש שלא ראיתי זמן רב.
"רק המחשבה שהוא סיכן אותך, מעלה את הדם לראשי, אבל הבטחתי לך שלא אנקוט בשום צעד נגדו.
אני רוצה לשתף אותך בכך שהוא ניסה לקבל את דמי הביטוח עבור השריפה. חברת הביטוח הבינה שהוא מנסה לעשות זאת במירמה, ופנתה אליי. לכן חזרתי לניו יורק.
אמרתי להם שאין לי כל עניין לתבוע אותו, אבל את מבינה שאין לי שליטה מה תחליט חברת הביטוח לעשות בנידון."
"סקוט," אני מתחילה לומר, כולי מוצפת רגשות כלפיו.
"כן מייגן," הוא עונה לי ולא מסיר מבטו מעיניי.
"מעולם, אף לא לרגע אחד, לא הפסקתי לאהוב אותך." אני עוצמת את עיניי, אין לי כח לראות את תגובתו.
"יש סיבה שלא הקמתי משפחה אחרת," הוא עונה, וגורם לי לפקוח את עיניי. "אולי הייתה סיבה שהבית ההוא נשרף עד אפר. אולי זה קרה כדי לתת לנו הזדמנות שניה."
אני לא שולטת ברגשותיי ודמעות שוטפות את לחיי.
"את צריכה להבין שזה לא יקרה ביום אחד. אני רוצה לראות שאת באמת מוכנה להשתנות. אני מבקש שתביני אותי. אמנם נתתי לכם כסף ללא הגבלה, אבל זה לא יכול לכסות על חוסר הנוכחות שלי בחייה של סלין.
את מכירה אותה, היא אף פעם לא מתלוננת. כשארעה השריפה, הילדים שלך אמרו לה שאינן רוצים יותר קשר איתה. היא עזבה הכל ומצאה עבודה מהבוקר עד הלילה. פגשתי אותה, היא נראית בסדר, אבל אני מרגיש שהיא חיה בחסר גדול."
"מוריס אסר עליי ליצור קשר איתה. הוא אמר שהיא זאת שאחראית לשריפה. כמובן שידעתי שהוא משקר, אבל לא היה לי כח להלחם בו. גם הבנתי שאינני יכולה לדבר איתה לפני שאחזור להיות נקיה. היא בטח שונאת אותי," אני אומרת ומתחילה לבכות, "הילדה היחידה שהייתה טובה אליי כל השנים, למרות שאני לא הייתי כלפיה. הוצאתי עליה את כל הכעס על כך שעזבת אותי.
היום, כשאינני שותה יותר, והמחשבה שלי חדה, אני רוצה לדבר איתה ולבקש את סליחתה על השנים שפגעתי בה. אני מקווה שהיא תמצא בליבה מקום לסלוח לי."
"אני בטוח שהיא תהיה מוכנה להקשיב לך, אם תהיה בטוחה בכנות דברייך," אומר סקוט, "אני חושב שזה מספיק ליום אחד. אני אבוא לבקר אותך שוב, ואעקוב אחרי ההתקדמות שלך, עכשיו כשיש לך מטרה להיות נקיה לתמיד."
"מתי תבוא?" אני שואלת.
"מתי את רוצה שאבוא?" הוא שואל.
"אפשר לבקש שתבוא מחר?" אני שואלת.
"אבוא מחר," הוא מבטיח.
"ואחרי מחר, ואחרי אחרי מחר, וכל יום," אני אומרת.
"אני מבטיח שאעשה הכל, אבל זה תלוי גם בך מייגן יקרה," הוא אומר לי ונושק לי על מצחי. אני קמה ממקומי, מחבקת אותו, ומניחה את ראשי על חזהו. הלב שלו מגיב למגע שלי, ואני יודעת שיהיה בסדר. "אני אעשה הכל כדי לכבוש את מקומי בליבך."
"מקומך שמור בליבי כל הזמן. תדאגי לחזור לעצמך, ואהיה שוב שלך," הוא אומר.
אני מביטה על גבו כשהוא פוסע בשביל ומתרחק ממני. עד היום לא נלחמתי על חיי, הרמתי כבר ידיים. זה לא יקרה יותר.
אני ניגשת לתחנת האחיות ומבקשת אישור להתקשר. את המספר הזה אני זוכרת בעל פה. האחות מסתכלת עליי בפליאה. "אני אבקש רשות מהרופאה שלך," היא עונה, ומבקשת שאמתין על הספסל מול התחנה.
כאשר החלטתי לרכוש את הקומה השלישית בבניין, לא חשבתי על כך שעליי להתאים את הדירה למשפחה. כיוון שיש לי מטבח וחדר ארוח גדול בקומה השניה, השתמשתי בקומה העליונה בחצי קומה ליצור חדר שינה גדול עבורי עם שירותים צמודים, וחדר ארונות גדול, והשארתי את שאר החדרים בקומה בגודלם המקורי.
"לכי לקחת בגדים להחלפה, ואני אעלה למלא את הג'קוזי במים חמימים." היא מסתכלת עליי, ואני רואה שהיא רוצה לאמר משהו אבל מתאפקת.
"דברי איתי מתוקה, משהו מציק לך?" אני שואל, ותוהה האם אני מתקדם מהר מידי עבורה.
"אני אוהבת שאתה מנשק אותי," היא אומרת מבויישת.
"יש לי כל כך הרבה נשיקות עבורך. את רק צריכה להראות לי שאת רוצה," אני אומר לה וסוחף אותה בנשיקה סוערת.
"תבואי כבר למעלה, אני לא יכול להתאפק עוד זמן רב," אני אומר לה כשאנחנו מתנתקים זה מזו.
היא מפתיעה אותי כשהיא עולה למעלה, ומתפשטת לידי בטבעיות, גולשת לתוך הג'קוזי, כאילו אין מובן מזה שאנחנו טובלים בו יחד. אני מרגיש שעם בגדיה, היא הורידה מעלה את כל הביישנות שהייתה בה קודם. היא נצמדת אליי, מניחה את ראשה על החזה שלי, ועוצמת את עיניה.
אני מלטף את גבה, אבל עד מהרה היד שלי נשלחת קדימה, מה שגורם לזיקפה שלי להתעורר מייד. היא פוקחת עיניה, נושכת את שפתיה, מתרוממת מעט, ממקמת את עצמה מעל הזין שלי, מחדירה אותו לתוכה באיטיות. החיכוך הזה מטריף אותי. אבל כשהיא מתחילה לנוע, לעלות ולרדת לאורכו, אני כבר נכנע לה לגמרי. אני לא רגיל לכך שהאישה היא לוקחת שליטה, זה תמיד אני שמכתיב את הקצב, אבל אני כל כך נהנה שממש לא איכפת לי.
"אף פעם לא עשיתי זאת," היא אומרת לי לאחר המעשה.
"מה לא עשית מתוקה?" אני שואל.
"אני לא רגילה להיות זאת… שלמעלה," היא אומרת במבוכה, "זה לא שהייתי עם מיליון גברים. אבל כשעשיתי את זה, תמיד זה היה בתנוחה… אתה מבין."
"אני חייב להודות שדווקא מאד נהניתי. אני מוכן לעשות איתך כל דבר שיגרום לך לעונג," אני אומר לה.
"אני חושבת שכל מה שאעשה איתך, יביא אותי לשיא," היא עונה לי, ואני יודע שהיא מתכוונת לזה. אני לא זוכר שמישהי אי פעם דיברה אליי כך, ואני מרגיש את האהבה גואה בי כלפיה.
אנחנו יוצאים מהג'קוזי ונכנסים לשטוף את עצמנו במקלחת. "אל תתלבשי אני מבקש, ועוטף אותה במגבת גדולה. אחרי שאני מייבש את גופה, אני נושא אותה למיטה והפעם זה אני שמוביל את המעשה בינינו. אני מפזר נשיקות על כולה, ומסתכל מידי פעם בהנאה על החיוך על פניה. "אני אוהבת את מגע שפתיך על עורי," היא אומרת ומחדירה את אצבעותיה לשיערי.
"ככה זה הכי נכון," היא אומרת, כשאני מתמקם מעליה, וחודר לתוכה בקלות, כיוון שהיא כבר מוצפת במיצי תשוקתה. לראשונה אני מרגיש שאני יכול להיות אני, שאני לא צריך להוכיח את גבריותי, אלא מועצם ממנה.
זה חדש לי. תמיד כשהיה לי צורך לזיין מישהי, זה בא מתוך מקום של צורך גופי להתפרק מהתשוקה, ולא ממקום שהתשוקה בוערת מהרגש, מהלב.
יש משהו במעשה הזה היום שגורם לי להרגיש שמשהו משתנה בי. אולי כי אני מרגיש שסוף סוף אני בונה בית משלי. אני כבר לא לבד, אין לי צורך באחרים כדי למצות את החיים במלואם. כל מה שאני צריך נמצא בה.
אני מרגיש שלווה גדולה שלא הרגשתי זמן רב. למעשה, מהיום בו נהרגו הוריי. כל מה שאני צריך זה לראות אותה שוכבת לידי, מביטה עליי במבט שאומר הכל, כדי שהלב שלי יהיה מלא ורגוע.
צלצול הטלפון שלה מפר את השקט שעטף את החדר. היא מתיישבת, ואני מביט על הגוף היפה שלה, וחושב כמה זה טבעי לה לשבת כך ערומה לידי.
"דאדי," אני עונה לשיחה. חשוב לי שלוגן ידע עם מי אני מדברת, "איך אתה, התאוששת?"
"איפה את?" הוא שואל.
"אני רוצה לספר לך משהו דאדי," אני אומרת, ויודעת שהגיע הרגע, "אני עם האהוב שלי."
"איך זה שלא סיפרת לי?" הוא שואל.
"זה לא שהסתרתי זאת ממך, רק שרציתי להיות בטוחה בקשר הזה," אני עונה לו, "אני לגמרי מאוהבת בו."
"והוא?" שואל אבא כדרכם של אבות.
"נו באמת. אתה לא מכיר את הילדה שלך? ברור שלא הייתי נותנת את הלב שלי למישהו שלא הניח את שלו בידי," אני עונה ונשכבת חזרה, כשראשי על חזהו של לוגן. הוא עוטף אותי בידו האחת, מסיט את שיערי ומנשק אותי על מצחי.
"אני מאושר בשבילך," הוא עונה לי.
"עכשיו תורך אבא למלא שוב את הלב שלך באהבה," אני אומרת.
"וזאת בדיוק הסיבה שאני מתקשר אלייך," הוא אומר, ואני לא בטוחה איך אני מרגישה. כמו כל ילדה קטנה, תמיד חלמתי שיגיע היום והוריי יתפייסו. רק עכשיו אני מבינה זאת.
"את יודעת שמאז שאימא ואני נפרדנו, לא רציתי זוגיות אחרת. למרות מה שחווית, אימך היא אהבת חיי," אומר אבא, ואני מנסה להבין למה הוא אומר זאת.
"מה שאני מנסה לומר לך, ואני מקווה שתקבלי את זה בהבנה," הוא אומר.
אני קוטעת אותו. "אני רק רוצה שתהיה מאושר דאדי," אני אומרת, וחושבת לעצמי שאת המילים האלה אני אומרת בעצם לעצמי. הוא היה מספיק שנים לבד, ועליי לשחרר אותו לדרכו.
"ביקרתי היום את אימא. הופתעתי לטובה. היא לקחה את עצמה בידיים, ובאמת שמה את הכל מאחור. כשהיבטתי בה, ראיתי לנגד עיניי את האישה בה התאהבתי." שוב הוא משתתק.
'ודווקא עכשיו אתה בוחר באישה אחרת?' עוברת לי המחשבה בראש.
"הייתה לנו שיחה מלב אל לב, מה שלא קרה כבר הרבה שנים. מה שאני מנסה לומר לך זה שאש האהבה בינינו מעולם לא כבתה. לא מצידה, ולא מצידי.
אני זקוק לברכתך כדי להחזיר אותה לחיי. סלין, היא לא זו שהציתה את הבית. אני יודע שהיא לא משקרת לי, אני מכיר אותה טוב מידי.
היא דיברה איתי על הכל. על הילדים שלה, שהיא לא בקשר איתם, על האהבה הגדולה שהיא חשה כלפייך ותמיד החסירה ממך, ועל החרטה הגדולה על איך שהתנהלה. היא יודעת כמה היא פגעה בך, כמה פגעה בי.
כמובן שיהיה עליה להוכיח לי שהיא לא מפזרת סתם מילים כדי לגרום לי לחזור אליה, והיא מוכנה לכל מבחן בו אעמיד אותה.
כאשר באתי לבקר אותה היום במקום בו היא מאושפזת, לא ציפיתי לשיחה כזה. רציתי לספר לה על כך שהבן שלה ניסה במירמה לקחת ממני את דמי הביטוח. אני עצמי הייתי מופתע מאיך שהשיחה התגלגלה.
את יודעת שאני לא גבר טיפש. עם כל האהבה הגדולה שלי אליה, הראש עדיין זה שמוביל את ההתנהלות שלי איתה. אני מודה בפנייך שאני כבר מתגעגע אליה." הוא אומר ומצפה לתגובתי.
"אין לך מושג מה המילים שלך עושות לי. החלום שלי היה שאימא תחזור להיות מי שהייתה, לפני שנפלה לטיפה המרה. אני יודעת שזה מוריס שדחף אותה, שהקטין אותה. הייתי קטנה מידי לעמוד על רגליי מולו, ובכל זאת ניסיתי. הוא תמיד אמר לי מילים מכאיבות, אבל ידעתי לא להקשיב לו.
לאימא הוא תמיד הזכיר שהוא היה לפניך. אני שמחה שהיא סוף סוף חוזרת לעצמה. יש לך הרבה מה לתת לה, ואני לא מדברת על כסף. אני זוכרת את האהבה הגדולה שהייתה ביניכם, ולכן התקשיתי לקבל את הפרידה שלכם."
"אני מתכוון לחזור בחודש הבא לסגור את משרדי במזרח. מי יודע אולי אימא תבוא איתי, ונזכה לירח דבש מחודש."
איזה יום! אני עדיין מתקשה להאמין לאן התגלגלה השיחה עם מייגן. אני מרגיש כמו נער בן שש עשרה מאוהב, ומודה על כך שזכיתי בה שוב.
אני מאוד לשמוע שסלין סוף סוף בזוגיות טובה. היא נשמעת מאוהבת כמו שלא ראיתי אותה מעולם.
אני מסיים את שיחת הטלפון איתה כשדאג חברי, מפקד תחנת האש בעיר, מתקשר.
למרות שזה סוף שבוע עדיין, התקשרתי אליו לשאול אותו אם שמע על השריפה של הבית. הוא אמר שיברר עם אנשיו בתחנה לגבי אותו יום. לא ציפיתי לקבל ממנו טלפון חזרה כל כך מהר.
"אנחנו צריכים להיפגש," הוא אומר לי בטון רציני.
