אני מבקש מהבינה המלאכותית ליצור עבורי סמל של עיט הרפיה שהוא הציפור החזקה בעולם. בשעת מעופה היא יכולה לשאת טרף שמשקלו פי ארבע ממשקל גופה. אני לא מרוצה מהתוצאות ומבקש ממנה שוב ושוב עד שהיא מדייקת את מה שראיתי בדמיוני.
אני שולח את הלוגו לאבא בצ'אט הפרטי בינינו.
מיילו מק'מילן: פרט להתקפת פתע מצידנו על קזחסטן שהיממה אותם, עובר עלינו יום שקט. אנחנו מוגנים בעזרת תוכנת אבירי הנסיכה, והדרכים הפתלתלות בהן אנחנו משתמשים, ובכל זאת אני מרגיש שהגיע הזמן לתת לנו שם, כדי שידעו שאנחנו קיימים ופוקחים עליהם עין כל הזמן.
אני שולח לאבא את הלוגו שיצרתי.
"מר מק'מילן מבקש שתבוא אליו לפגישה," אומרת מילי שנכנסת מייד ליחידה.
"אני אצל הבוס," אני אומר לסורקים ויוצא מהחדר.
"כנס מיילו," אומר לי אבא כשאני נוקש על דלת חדרו.
"כל יום אני מגלה בך עוד חלק ממני. אני כל כך גאה בך. הרעיון שלך הוא ממש מבריק. זה רק מראה כמה אתה באמת מבין את העולם של הסייבר. כשהעיט שלך יפרוש כנפיים, אנשים יתחילו לפחד ממך, הם יבינו שיש להם עסק עם גוף מאד עוצמתי.
ביקשתי מלואיז גולד (אבירי הנסיכה- סיפורים בהמשכים ב.א.) שתתגבר לנו את ההגנה על המערכת. יש גירסה חדשה של תוכנת אבירי הנסיכה, וגם תוכנת ריגול בשם נמר השלג. התוכנות האלה מותקנות במחשבים בודדים, והם בדרך כלל רק בשימוש של החברה של פטריק ולואיז.
בשל שיתוף הפעולה ההדוק בינינו, התוכנות האלה הותקנו על המחשב המרכזי שלנו. איש מהעובדים לא יודע על כך, כיוון שהן מוצפנות היטב. אין לי מושג מה לואיז עשתה, לואיז משדרגת את התוכנות כל הזמן, ובכך מונעת חדירה לתוכן."
"שמה של לואיז נשמע לי מאד מוכר," אני אומר לאבא ומקמט את מצחי בניסיון להבין מהיכן.
אבא מחייך. "לואיז חתומה על הרבה מאד משחקי מחשב. היא אוהבת ליצור משחקים שהדרקונים מככבים בהם, אבל לא רק."
"נכון! עכשיו אני ניזכר," אני אומר כשחתימתה של לואיז עולה בזכרוני.
"אתה מרשה לי לשתף את לואיז בלוגו החדש?" שואל אבא.
"אני סומך על שיקול דעתך," אני עונה לו, "אני באתי עם הרעיון, ההחלטה היא בידך."
"אני אוהב את זה שאתה נשאר עם רגלים על הקרקע, אבל אל תמעיט מתרומתך לחברה. אני אקבע פגישך בינך לבין לואיז. היא תלמד אותך על עולם של אבירי הנסיכה."
"מה שאתה חושב שיכול לתרום לחברה, מקובל עליי," אני עונה לו.
"אגב אבא, לגבי הקמת האתר, איך אני יכול ליצור קשר עם ליאה, כדי לקבל מידע לגבי העיצובים. יש לי כבר מלא רעיונות, אבל רוצה ללמוד את הראש של המעצבת.
"המתכנת שמקים לך את האתר מבקש דוגמאות של בגדים, כדי שידע באיזה סגנון לעצב לך אותו," אומרת ליאה, "את יודעת מה את רוצה לשלוח לו, או שאת רוצה שנשב על זה יחד? הוא אמר שהוא רוצה ללמוד אותך."
"אני אשמח לשבת איתך. כך אני אוכל ללמוד מה את אוהבת מבין כל מה שעיצבתי עד היום," אני עונה ופותחת את המחשב שלי.
"יש לך מגוון כל כך רחב של בגדים. לא להאמין שאת כל זה עיצבת במשך חצי שנה, אפילו פחות," קוראת ליאה בהתפעלות בעודה מעניינת בכל אחד מהעיצובים שלי.
"אני רוצה להראות לך משהו," אני אומרת לליאה, "ונכנסת לתיקיית התמונות הסודית שלי, לתיק שנקרא לפני ואחרי.
"את צוחקת עליי? אמרת לי שהיית מלאה. את כנראה לא יודעת מה זה אומר להיות אקסטרה לארג'." היא מסתכלת על התמונה שצילמתי ביום שהתחלתי להתאמן.
"מה שכן אני רואה, זה שבחרת ללבוש בגדים רחבים שטישטשו את הגיזרה שלך. אני לא יודעת למה עוללת לעצמך דבר כזה," היא אומרת ומסתכלת עליי בעיון.
"אני לא יודעת למה הייתי תמימה לחשוב שאצליח למשוך את תשומת הלב של אימי. היא תמיד זלזלה בי. בעצם זה לא נכון, היא התעלמה ממני.
חשבתי שהיא תעיר לי, שתאמר לי משהו על האופן בו אני מתלבשת. גם כשכבר התחלתי לרדת במשקל ולעצב את הגוף, ופניתי אליה בבקשה לקנות בגדים, זה נראה לה בקשה לא לעניין.
כמובן שאני מודה לה על כך. תראי היכן אני היום. יושבת איתך ובונה את העתיד שלי.
אם היו אומרים לי לפני כמה חודשים שלא אלך לאוניברסיטה, הייתי מסתכלת על מי שאמר זאת בבוז. הרי הייתי התלמידה המצטיינת של השכבה, וכבר קיבלתי הודעה שאישרו לי מילגת לימודים.
אני לא אומרת שלא אחזור שוב ללמוד, אבל כעת חשוב לי יותר להרוויח כסף שאוכל להתקיים בכוחות עצמי."
"את כנראה לא מבינה מדיסון שהחוזה שחתמנו, מבטיח לך חיי רווחה. יהיה לך הרבה יותר ממה שתוכלי להוציא," אומרת ליאה, ואני מאמינה לה.
אנחנו יושבות כל הבוקר, עד ששתינו מרוצות מהבחירה של הדגמים. "אני מבקשת שתצטרפי לו כמה מילים," מבקשת ליאה.
שלום לך,
כמה מילים ממני לגבי העיצובים שבחרתי להראות לך.
אני מבקשת שתדע שאין אלה דגמים שיעלו באתר,
אלא הם נועדו רק כדי לתת לך הצצה לסגנון שלי.
קהל היעד שלי הן נשים בשנות העשרים לחייהן.
מסיבותיי, אני מבקשת להישאר בעילום שם,
ולכן התקשורת בינינו תעשה דרך ליאה רוטשילד,
שהיא הבעלים של מיו מילאן.
בתודה והערכה,
פרפר מקבוצת מיו מילאן
אני מראה לליאה את המילים שכתבתי."מושלם," היא אומרת, מעתיקה אותן ומוסיפה את הדגמים שבחרנו.
ליאה מבקשת מאינדירה שתכין לנו קפה, בעוד שאני מוציאה את לוח השרטוטים האלקטרוני שלי, ומתחילה לצייר דגם שמסתובב לי בראש כבר כמה דקות.
אני כל כך מרוכזת, ולא שמה לב לליאה שלא מסירה מבטה מהלוח עליו הולכת ונרקמת שמלה קלילה. אני מעבירה את הדגם שציירתי למחשב, ומחפשת בדים עבורו.
"זה בדיוק הזמן," היא אומרת, "שנלך לבקר באחת מחנויות הבדים שאני אוהבת במיוחד. אני מניחה שאת פנויה."
"הזמן שלי הוא שלך כעת, עד אחת עשרה בלילה," אני מחייכת.
"תני לי לנחש," היא מביטה בי במבט מאד רציני, "את משתתפת היום במשחק שאיש לא מדבר עליו."
"את מכירה את המשחק?" אני מתפלאת.
"את רוצה לומר לי שאני קשישה מידי?" היא עונה לי בשאלה, עדיין פניה רציניות.
התשובה שלה מביכה אותי. "לא, זה לא מה שהתכוונתי. חשבתי שהמשחק הוא לרווקים בלבד. אני מניחה שטעיתי."
"אם יש כלל שהוא נכון לגבי כל משחקי הבקבוק, זאת העובדה שהמשתתפים חייבים להיות פנויים.
למשחק אני התוודעתי באמצעות חברה שלי, שהזמינה אותי לשחק. את יודעת שגם זה כלל במשחק, את יכולה לשחק בו רק אם יש חבר שמזמין אותך.
אלא שאני שיחקתי בו כשעדיין לא הומצאו המשחקים האלה ברשת, מה שלדור שלך נראה כעת הגרסה העתיקה. באלכס נתקלתי במקרה לפני כן במגדל הנהר אבל לא היה לי מושג מיהו. אני חייבת להודות שהוא לא יצא לי מהראש. יש לו עיניים בצבע האוקיינוס, וכשהוא הביט בי הרגשתי סערה גדולה בתוכי. ידעתי שהוא אלפא רציני, אבל לא היה לי מושג כמה רגשות מסתתרים בתוכו. זאת בהחלט הייתה הפתעה עבורי.
אז כבר הבנת שמשחקי הבקבוק הם שהפגישו בינינו. הגעתי אליהם אחרי שנים של חיים לבד, ואחרי מערכת יחסים כושלת עם גבר שחי מעבר לאוקיינוס, בלונדון עיר הולדתי."
"אצלכם לפחות ראו את מי שאת משחקת מולו, אצלנו הכל מיסתורי," אני אומרת.
"את לא חושבת שיותר קל לפתוח את הלב ולשתף בדברים, כשאת לא יודעת מי עומד מולך?" שואלת ליאה.
"את חושבת? את הרגשת שאת לא יכולת להיות עצמך?" אני שואלת.
"אומר לך בכנות, במשחקים האלה אף פעם את לא יודעת מתי מישהו באמת מראה את עצמו, ואין זה משנה אם את יושבת מולו או מתכתבת איתו. יש מישהו שהיית רוצה לדעת מיהו?" שואלת ליאה.
"כן," אני אומרת כמעט בלחש, "נראה לי שהוא האחד שאני מחפשת."
"האם את מתכוונת למישהו מסויים, או אחד שמתאים למה שהיית רוצה?" שואלת ליאה.
"את מבינה הכל," אני אומרת נבוכה, "בואי נחזור לעבודה."
אני ממשיכה לעצב עוד שמלות. המוזה שורה עליי, ובלי לשים לב, אני מגיעה לשמלה העשירית.
כל אותו זמן ליאה יושבת מולי בשתיקה. "אני חושבת שאמרתי לך כבר הכל. את מרתקת אותי, אני מוקסמת מהאופן בו את עובדת. יש לך כישרון נדיר. בדימיוני אני כבר יכולה לראות אותך הופכת להיות אחת המעצבות המבוקשות של מיו מילאן, ואני לא טועה אף פעם."
"עוד לא הוכחתי את עצמי," אני אומרת מבויישת.
"ומה כל הליין הזה שנמצא כעת על המחשב שלך? עכשיו את מוכנה ללכת לחנות הבדים?" אומרת ליאה.
אני מקבלת הודעה על כך שיערך הלילה משחק. מאד חיכיתי להודעה הזאת כיוון שהשיחה עם M&M נקטעה בזמן שהוא הקליד לי הודעה. הבטן מתהפכת לי מרוב התרגשות.
ובכל זאת, הידיעה שאני הולכת עם ליאה כעת לחנות הבדים, דוחקת את המחשבות על כך לצד.
אני מרגישה כמו ילדה קטנה שנכנסה לחנות צעצועים. מעולם לא ראיתי מבחר כל כך גדול של בדים. הכל מסודר בסדר כל כך הגיוני, ולא בערבוביה כמו שאני רגילה, ולכן אני לא מתקשה לבחור את הבדים לליין שיצרתי. אני מתייעצת עם ליאה, ולומדת ממנה לא מעט על אופיים של הבדים. איזה בד מתקמט בקלות, מאיזה מרכיבים עליי להיזהר כיוון שהם עלולים לגרום לאלרגיות לאנשים רגישים.
שילובי הבדים והצבעים שלי מעוררים התפעלות מצידה של ליאה. "תראי כמה את יודעת, ואפילו אני יכולה למרות שיש לי כבר ניסיון רב, ללמוד ממך."
אנחנו עומדות ליד שולחן חיתוך הבדים. אני מניחה עליו את המחשב, ומתאימה לכל דגם את הבד שנראה לי מתאים.
"פשוט מושלם!" קוראת ליאה בהתפעלות, "לא הייתי משנה דבר בבחירה שלך."
אני מחשבת כמה בד אני צריכה עבור כל שמלה, ומקבלת מהמוכרת ספר עם דוגמיות של בדים.
"את מוכנה שנזמין כעת את הבדים?" שואלת ליאה, והמבט על פניה מראה לי שהיא חושבת שכן.
"את הבוס," אני אומרת לה, והיא מביטה עליי בכעס מעושה.
"אני יכולה לקבל טופס הזמנה," מבקשת ליאה מהמוכרת.
"מי משלם עבור ההזמנה?" היא שואלת, בעוד ליאה ממלאת את מספרי הבד שבחרנו, "כשמדובר בלקוחות חדשים, אנחנו צריכים ערבויות."
"וכשמדובר במיו מילאן?" שואלת ליאה, וגורמת למוכרת להיות נבוכה.
"אני לא מבקשת שיסתכלו עליי בהערצה," אומרת ליאה כשמוכרת מתרחקת, "מצד שני אני לא אוהבת שמישהו שמכיר אותי מתייחס אליי כאילו הוא לא יודע מי אני. אני מדברת עליי כלקוחה.
"אני כבר רוצה להניח את הליין הראשון שלך על המדפים. אחר כך אנחנו נוסעות למילנו," אומרת ליאה.
"את כל כך בטוחה ש…" אני מחפשת את המילים.
"ילדונת," היא קוראת לי בחיבה, "אמנם את עדיין צעירה מאד, אבל יצרת כבר כל כך הרבה, כאילו שאת כבר שנים בענף.
את לא באת אליי דף חלק, אני כבר יכולה לזהות את הסגנון שלך, אם כי תמיד את מפתיעה מחדש. אני כבר לא יכולה לחכות לראות את שיתוף הפעולה שלך עם התופרות. למרות שכבר אמרתי לך, שהדגמים הבאים שלך יבואו ממילאנו, וישלחו לכל חנויות הגדל של מיו מילאן ברחבי העולם.
זה אולי נשמע לך דמיוני, אבל את תראי את מה שנרקם בדמיון, הופך מול עינייך למציאות. בעצם את יודעת, הרי את מעצבת מדמיונך, והופכת כל בד ליצירת פאר."
אנחנו חוזרות לחנות, וליאה מפגישה אותי עם התופרות.
אני יושבת לכתוב הערות על כל דגם, לגבי סוגי הבד ממנו אני מבקשת שתפרו אותי, ולגבי מידותיו, ומטביעה על כל אחד סימן מים של הלוגו של פרפר מקבוצת מיו מילאן, (סימון שמטביעים על נייר כדי למנוע זיופים, ולהגן על זכויות היוצרים.)
אני נפגש עם לואיז, שמתלהבת מהרעיון שלי. "עד היום פעלנו עם קבוצת האקרים, שקראנו לה אבירי רובין הוד. אלא שאתה לקחת את זה צעד קדימה, נועז יותר, מתריס יותר- תראו אלה אנחנו, ואין לנו כוונה להסתתר. כמובן שאנחנו לא מופיעים בשמותינו, אבל יש לנו נקודת בסיס. רק שהאופן שבו תיארת זאת בפניי, הם לעולם לא ידעו היכן אנחנו יושבים."
"אני חייב להודות שרוב הידע שלי הגיע דווקא ממשחקים, ולשם כך עליי להודות לך שיצרת אותם," אני אומר. אין לי בעיה להחמיא לה.
"אלא שבמשחקים שלי אני לא שמה את כל הקלפים, מהטעם הפשוט, שאינני רוצה שיעתיקו אותם למציאות. לא כל אחד מבין את הדקויות שבהם, ויודע לתרגם אותם כמוך, ועל כך אני מלאת התפעלות," אומרת לואיז, ואני רואה שהיא רוצה לומר עוד משהו.
"תודה לך," אני אומר וממתין. אבל כיוון שהיא שותקת, אני לא מתאפק "רצית להוסיך משהו?" אני שואל.
"שלחתי לך משהו," היא מתאפקת לא לחייך.
אני שומעת כניסת הודעה ומסתכל בסקרנות. "לא נכון!" אני קורא בשמחה.
"המשחק עומד לצאת בקרוב, אני אשמח לשמוע את חוות דעתך," היא אומרת בזמן שאני מביט על המשחק החדש שיצרה.
"מבטיח לך לשלוח לך את דעתי בקרוב, למרות שאני בטוח שהוא משחק מדהים, כמו כל אלה ששיחקתי בהם עד היום," אני אומר לה, וכבר סקרן להכנס לשחק בו.
"תודה. אבל אני לא מחפשת מחמאות. דווקא בגלל האופן שבו אתה רואה את המשחק, הייתי שמחה לשמוע עליו מנקודת מבטך," היא אומרת.
אנחנו נפרדים ואני חוזר ליחידה לסיים את היום. אני מכנס את תורני הלילה, ומצביע על המקומות שלדעתי נראים לי חשודים, ומי אני חושב שהם באמת רדומים. "אבל עדיין תזכרו שלפעמים כל מה שקורה הוא רק למראית עין, ולכן תסרקו כל הזמן את הקינים. בכל מקרה שיש חשד למשהו, אתם רשאים לשלוח לי הודעה. עדיף שתהיה הודעת שווא, מאשר באמת נצטרך לצאת למרדפים," אני מסיים את ההדרכה.
העובדים במחלקה הולכים הביתה, ואני נשאר לעבוד על האתר של מעצבת האופנה. אני בוחר מספר תבניות, ושותל בתוכן את התמונות כדוגמא. אני מרגיש סיפוק מהאופן בו התקדמתי, ולכן שולח את הכל לענן ונוסע הביתה להתכונן למשחק הלילה.
הלב שלי מגביר את הפעימותיו כשהסימן של משחקי הבקבוק של צעירי ניו יורק מופיע על המסך.
שוב יש כמה מצטרפים חדשים וביניהם גם משתתפת בשם הפרפר הכחול. אני מביט בשם מיואש. כל כך הייתי בטוח שמצאתי אותה.
קרן: הפרפר הכחול תציגי את עצמך.
הפרפר הכחול: בת שמונה עשרה, רווקה, אוהבת בנים, ואוהבת לאכול.
אני עוקב אחרי התשובות של הפרפר הכחול, אבל לא מתרשם ממנה.
כשהבקבוק נמצא בידי והוא מצביע עליה אני מחליט לזרוק לה פיתיון.
M&M: אני רואה שאת בת גילי, שזה אומר שלא מזמן סיימת את לימודייך בתיכון. האם את חושבת שמתמטיקה זה מקצוע חשוב לחיים?
הפרפר הכחול: ברור. יש לו מלא שימושים בחיי היום יום. למשל כשאני הולכת לקנות בגד, ונאמר שיש עשרים אחוזים הנחה, אני צריכה לדעת לחשב אותם, כדי לדעת אם המחיר שווה.
M&M: אני יודע שאני אמור לשאול רק שאלה אחת, אבל מסקרן אותי למה כתבת שאת אוהבת לאכול?
הפרפר הכחול: אנשים חושבים שבנות לא אוהבות לאכול. זה לא נכון. אני לא מאלה שסופרות קלוריות. מי שלא אוהב אותי בגלל זה , זאת בעיה שלו."
אני עדיין לא מאמין זאת היא. התשובות שלה רדודות מידי.
אני שולח הודעה לפרפרית הביישנית ומבקש ממנה שתכנס לצ'אט הפרטי.
M&M: חיכיתי לדבר איתך.
