אני יוצאת מדעתי. מייד אחרי שלוגן דיבר עם רוז הוא עזב את המסעדה.
אני חוזרת לדירה בסיום יום העבודה. הרכב שלו לא נמצא בחניה. אני עולה לקומה השלישית בה נמצא חדר השינה שלו, מתיישבת על מיטתו ומחכה. אני מתפללת בליבי שהוא לא הלך שוב להשתכר.
בסופו של דבר העייפות מכריעה אותי, ואני מנמנמת על מיטתו.
"מה את חושבת שאת עושה? מי הרשה לך לשכב על המיטה שלי? מה היה קורה אם הייתי מביא לכאן מישהי?" אני שומעת את קולו. טון הדיבור שלו מראה שהוא בהחלט כועס עליי.
אני קמה מהר, יורדת את המדרגות בריצה, חוטפת את המפתחות שלי ויוצאת מהדירה. אין לי כוונה להעביר כאן את הלילה .
אני שוב שוכרת חדר במלון, ולא ישנה כל הלילה. 'לפחות מה שהרווחתי היום יכסה לי את המחיר של החדר,' אני חושבת במרמור.
רק כשקרני שמש מתחילות לבצבץ מבעד לחלון, אני נרדמת.
יום ראשון היום, אין לי עבודה, ואין לי סיבה לקום מוקדם. גם כשאני מתעוררת אחרי שעתיים, אני חוזרת לישון.
אני שוב מתעוררת, מסתכלת על הטלפון הנייד כדי לראות מה השעה, ורואה שנכנסו לא מעט הודעות.
יש לי שלוש הודעות מאבא.
סקוט ברייטון:
שיהיה לך יום טוב ילדה שלי.
אוהב, אבא
סקוט ברייטון:
אני עדיין לא מסתדר עם אזורי הזמן.
נדבר מאוחר יותר.
באהבה, אבא
סקוט ברייטון:
את כועסת עליי?
אני שולחת לו מייד הודעה.
סלין ברייטון:
אבא אהוב,
אני לא עובדת היום,
ניצלתי זאת להשלים שעות שינה.
אוהבת, סלין
גם מרומא יש לי כמה הודעות. אני בוחרת לענות רק לבילי.
סלין ברייטון:
בוקר טוב בילי.
בבקשה תודיעי לכולם שאני לא עובדת יותר ברומא.
בידידות, סלין
רוז בלומברג:
בוקר טוב סלין,
אני יודעת שיום ראשון היום,
אבל אני לא מפסיקה לחשוב על הסיפור הנפלא שכתבת.
אני מבקשת שנפגש מחר ונדבר על עתידך אצלנו.
יש לי הצעה קוסמת בשבילך.
את מוזמנת להתקשר לטלפון הנייד האישי שלי,
רשמתי לך אותו בכרטיס הביקור שנתתי לך אתמול.
שיהיה לך יום נפלא.
בידידות, רוז
אני עדיין לא ממהרת לענות לה. העובדה שהיום יום ראשון, היא בהחלט תרוץ סביר לכך. אני רוצה לדבר קודם עם ליאה, וזה יכול לחכות למחר.
האם אני מתפלאת לראות שלוגן שלח לי הודעה? אין לי על כך תשובה. מה הוא רוצה ממני עכשיו?
לוגן איסטווד:
השארתי לך כמה הודעות,
בבקשה תעני לי.
לוגן
בחוסר רצון אני פותחת את התא הקולי שלי, להקשיב להודעות.
ההודעה הראשונה היא מאחי למחצה שצורח בטלפון שלא אתערב בענייניו, ואיך העזתי לפנות לחברת הביטוח, שהוציאה לו מכתב חריף.
ברור לי שהוא לא ירפה ממני, ולכן אני שולחת לו מסרון.
סלין ברייטון:
אין לי מושג על מה אתה מדבר.
לא דיברתי עם אף אחד בחברת הביטוח.
אתה מוזמן לאמת זאת איתם.
ההודעות הבאות הן מהעובדים ברומא ששואלים מתי אני מגיעה. אני מוחקת כל אחת מהן.
ואז מתחילות להישמע ההודעות מלוגן.
לוגן איסטווד: אני מתנצל על ההתנהגות שלי אמש וביום קודם. אנא דברי איתי.
לוגן איסטווד: אני מבקש שניפגש.
לוגן איסטווד: בבקשה תעני לי.
לוגן איסטווד: איפה את? אני דואג לך.
גם לו אני בוחרת לענות במסרון.
סלין ברייטון: אל תטרח להתקשר, אני לא חוזרת לרומא.
הוא עונה לי מייד.
לוגן איסטווד: אני יודע. אני מבקש שנפגש ונדבר.
סלין ברייטון: אני חושבת שהבהרת יפה מאד מה דעתך עליי. על מה יש לנו לדבר בדיוק?
לוגן איסטווד: אני יודע שאני אידיוט. איבדתי שליטה. במקום לדבר איתך, טבעתי באלכוהול, שלא במתכוון. אני יודע שאת חושב שאני אלכוהוליסט, זה לא נכון. אני לא אחד שמשתכר. לא ידעתי להתמודד עם הרגשות שלי. זה לא יקרה יותר. בבקשה תחזרי ונדבר.
סלין ברייטון: עשיתי טעות שנעניתי להצעתך לגור בדירה שלך. אני אגיע לאסוף את חפציי.
לוגן איסטווד: תבואי לדבר איתי. אני מחכה לך.
השעה כמעט אחת עשרה, זאת בדיוק השעה שעליי לפנות את החדר. לא נותר לי זמן אפילו להתקלח. אני מביטה על עצמי במראה, ונראית כמו אחת שלא ישנה כל הלילה.
בלית ברירה, אני לובשת שוב את הבגד שלבשתי אתמול, אחרי שהיסרתי אותו מעליי ונישארתי לישון רק בבגדי התחתונים, ועוזבת את החדר.
הבטן מקרקרת לי, ואני משתוקקת לכוס קפה כדי להתעורר, אבל חדר האוכל כבר סגור.
אני מחליטה לנסוע לדירה של לוגן, לקחת את הדברים ולסיים את הקשר הלא בריא הזה. עדיין אין לי מושג מה יהיה איתי הלילה.
המרחק לדירה הוא לא גדול, ותוך כמה דקות אני נכנסת לחניון של בניין מגוריו. השומר מקבל את פניי בחיוך, ואני מברכת אותו בברכת בוקר טוב, ומעמידה פנים כאילו הכל רגיל.
אני מתלבטת האם עליי להקיש על הדלת, או לפתוח אותה עם המפתח שבידי, לכן אני מתפלאת לראות שלוגן פותח את הדלת עוד לפני שהחלטתי.
"אני שמח שבאת," הוא אומר וזז כדי לתת לי להיכנס.
ריח של קפה קלוי טרי מגרה את אפי, ואיתו ריח מתוק של מאפה קינמון.
אני מביטה עליו. הוא לובש רק מכנסי פיג'מה משובצים, ופלג גופו העליון חשוף. הוא קולט את המבט שלי, ומעיף מבט על עצמו. "אני מצטער, לא התכוונתי להביך אותך."
אני מסיטה את מבטי ממנו, למרות שקשה לי לא לבהות בגוף השרירי שלו. אסור לי להראות לו כמה זה משפיע עליי.
הוא דוחף את ידיו לכיסיו, נבוך בעצמו. 'אני אעלה להתלבש, או אולי בעצם אמזוג לך קודם קפה,' הוא ממלמל.
"אני מתנצל על מה שאמרתי לך, זה לא היה במקום. את לא אשמה ברגשות שלי כלפייך. בעצם את כן, כי את כזאת מקסימה," הוא מחייך, אבל תופס מייד את עצמו.
"סלין, הרבה זמן, ואולי אף פעם, לא הרגשתי כך. אני לא יודע איך להתמודד עם זה. אני מצטער שפגעתי בך," הוא אומר וניגש למזוג לי קפה.
אני מבחינה בזר פרחים שמונח על השולחן, והלב שלי מגביר את פעימותיו. "זה בשבילך," הוא אומר. "כשירדתי לקנות את המאפים, הזר קרא בשמך, ולא יכולתי לסרב."
"ברור, הרי אלה הצבעים האהובים עליי," אני אומרת לו.
"אז את לא שונאת אותי?" הוא מביט עליי במבט שמוצף ברגשות סוערים.
"לו היית מדבר איתי, היית יודע," אני עונה לו באיפוק.
"אני אוהב אותך סלין. התקשיתי לומר לך זאת, כי היה לי ברור שאת לא. שמעתי שרוז דיברה איתך על סיפור אהבה שכתבת, וכל כך רציתי להיות זה שכתבת עליו," הוא אומר לי.
"אני בסך הכל ילדה בת עשרים ושתיים. הייתה לי ילדות לא פשוטה, עם הורים שנפרדו, אחים למחצה שלא אהבו אותי באמת, ובעיקר עם אימא אלכוהוליסטית, שלא תפקדה. לא חשבתי שיש לי הרבה מה להציע לגבר כמוך. זה לא אומר שלא התאהבתי בך," אני אומרת לו.
"שתיתי לשוכרה בגללך. ניסיתי להקהות את הכאב," הוא אומר לי.
"אבל למה לא דיברת איתי?" אני שואל.
"כי אני מטומטם?" הוא שואל ומביט עליי כמו ילד קטן נזוף.
"אם יש משהו שאי אפשר לומר עליך, זה שאתה מטומטם. אתה בהחלט גבר חכם," אני אומרת.
"את סולחת לי?" הוא שואל.
"תבטיח לי שלא תשתה יותר לשוכרה. זה מעורר בי יותר מידי זיכרונות קשים. אני רוצה שתרפא אותם," אני מבקשת.
"אני אעשה הכל כדי לראות את החיוך המקסים שלך, רק שאני מבקש שהוא יאיר אותך מבפנים," הוא אומר ומושיט יד ללטף את פניי. אני מצמידה את לחי לכף ידו, והוא עוטף אותי בזרועותיו, "יש לי כל כך הרבה אהבה לתת לך. אני מלא בה עד גדותיי."
אנחנו עומדים חבוקים דקות ארוכות. לבסוף הוא אוחז בפניי ומנשק אותי. השפתיים שלו כל כך רכות, שאני נמסה.
הבטן שלי מקרקרת בקול. אני ממש רעבה. "תראי אותי, איך אני מזניח אותך. הקפה מתקרר, והמאפים כבר מחכים לך. אני מקווה שתאהבי את הבחירה שלי. אני אישית מת על מאפי קינמון, אבל בחרתי עבורך ממבחר המאפים." הוא אומר, בוצע חתיכה ומגיש לי לפי.
"אני מודה על כך שהדירה נמצאת סמוך לבית הקפה. אני לגמרי בעניין של המאפים שלהם," אני אומרת וזוללת בהנאה את מאפה הקינמון כולו, אחרי שאני מוודאת שיש עוד ממנו.
רק אחרי שאני מסיימת את כוס הקפה הראשונה, ומבקשת עוד אחת, אני מרגישה שאני מוכנה לשתף אותו במה שקרה ביום שישי.
"אבי נשא את אימי לאישה כשהייתה כבר אימא לשניים. הנישואים האלה לא החזיקו מעמד, אבל הוא מודה לה על כך שהביאה אותי לעולם. היא התחילה לשתות כשהייתי בבית הספר היסודי.
כשישבתי עם עצמי לנתח מה קרה, אני מבינה שהיא התקנאה בקריירה המצליחה של אבי, שרק האירה את מי שהיא לא.
במקום לשמוח שהיא מצאה גבר מצליח כמוהו, היא רק זרעה כל הזמן רעל, וגרמה לו להתרחק.
כיוון שלא היה מסוגל, בשל עסקיו במזרח הרחוק, לגדל אותי בעצמו, הוא דאג לפרנס את הבית ברווחה, למרות שלא רצה לאמץ את ילדיה מנישואיה הראשונים.
מסתבר, שבהסכם הגירושים ביניהם, הוא הסכים להשאיר לה את הבית ולשאת בהוצאותיו, עד שימלאו לי עשרים ושתיים. לפני כמה חודשים שלח לה עורך דינו תזכורת שעליה לפנות את הבית, ושלח לה תזכורת שניה ככל שהתקרב יום ההולדת שלי.
אנחנו משערים שזה מה שגרם לה למעשה של יאוש, והיא זאת שהציתה את הבית. הוכח שזאת הייתה הצתה מכוונת מתוך הבית, וזה נעשה כשהייתה שיכורה כלוט.
אחי למחצה, בניסיון למנוע ממנה לעמוד לדין, החליט באותו לילה לאשפז אותה בכפיה.
בעצם אין לי מושג אם יש לו יד בהצתה או לא, אבל זה לא משנה. היות והוכח שלאבי אין קשר לכך, הוא זכאי לקבל את מלוא דמי הביטוח." אני מפסיקה רגע את סיפורי ולוגמת מהקפה.
"עם כמה עצוב שזה, לפחות אביך לא נפגע כספית מהמקרה," אומר לוגן.
"אלא ש," אני ממשיכה לספר, "מתברר שאחי למחצה ניסה בעורמה לתבוע את דמי הביטוח. חברת הביטוח עלתה על התרמית, ויצרה קשר עם אבא שלי.
אתה יודע שיום אחרי השריפה התחלתי לעבוד ברומא, והראש שלי היה עסוק בבעיות קיומיות. כיוון שאבי ואני לא בקשר יום יומי בגלל המרחק באזורי הזמן, לא סיפרתי לו מה קרה.
זאת הסיבה לחזרה הפתאומית שלו לניו יורק, כדי לדאוג לי למגורים, ולטפל בהסדר עם הביטוח."
"ולא אמרת לו שאת גרה איתי?" הוא שואל.
"מה הייתי אמורה לספר לו? אני גרה אצל הבוס שלי, אבל לא איתו?" אני שואלת.
"את צודקת. זה באמת לא נשמע טוב. אבל זה מאחורינו, כי היום את כבר תשני איתי," הוא קובע, לא שואל.
"אתה בטוח?" אני שואלת, אני חייבת לדעת שהוא באמת מתכוון לזה.
"הצהרתי בפנייך שאני מאוהב בך בטרוף. זאת לא סיבה מספיקה? אני גבר מאד מחושב, ועשיתי מלא שטויות בגללך, בגלל שלא ידעתי להכיל את הרגשות שלי. חששתי לדבר איתך, פחדתי שאת לא מרגישה כמוני," הוא מדבר בגילוי לב.
"אם לא הייתי מספיק ברור, אני לא מחפש להשתעשע איתך, אני רוצה לבנות איתך בית. כבר כמה שנים אני חסר בית. נכון שיש לי את הדירה הזאת, אבל אין לי מסגרת של בית, למרות הקשר המעולה עם האחים שלי. הייתה לי דוגמה של בית חם ואוהב. כזה בדיוק אני רוצה שנקים יחד."
"אני מקווה שאהיה מספיק טובה עבורך. תצטרך ללמד אותי איך מתנהלת משפחה נורמלית," אני אומרת.
"פשוט תהיי מי שאת. את לא במבחן איתי. אני אוהב כל דבר בך, ומבטיח לך שיחד נרפא אחד לשניה את הצלקות." אני מקשיבה לדבריו, ומאמינה לו.
"אני רוצה שתדע שאת סיפור האהבה שעליו דיברה רוז בלומברג, זה שקנה לי משרה בחברת התקשורת שלה, כתבתי לילה קודם, אחרי שגירשת אותי מחדרך בלילה השכרות.
לפני כן תמיד עסקתי בכתבות בהן ערכתי ראיונות עם אנשים מוכרים. זאת הייתה הפעם הראשונה שישבתי לכתוב סיפור. אתה היית ההשראה לסיפור הזה.
כמובן שטשטשתי את הפרטים, וכתבתי על מפגש בין גבר לאישה בסופרמרקט, אבל הוא היה מבוסס על סיפור ההתאהבות שלי בך."
"אין לך מושג כמה קינאתי בדמות עליה כתבת. לו רק ידעתי שאת כותבת עליי, הייתי מתוודה בפנייך על אהבתי מייד," הוא אומר ושוב מחבק אותי. הפעם חזק יותר, וכך גם הנשיקה שבאה מייד אחריו.
"אני לובשת את הבדים שלבשתי אתמול בבוקר למשמרת. אני רוצה ללכת להתקלח," אני אומרת לו בזמן שאני עוזרת לו להוריד את הכלים מהשולחן.
"אני אשמח להצטרף אלייך," הוא אומר לי.
אני יודע שלמרות היחס המשפיל שסלין זכתה בבית, היא נעצבה מאד לשמוע על האשפוז הכפוי של אימה. אעשה בכל עבור הבת שלי, ומחליט לבקר את מייגן. מה בדיוק אני חושב להשיג בכך, אין לי מושג.
בתיק ששלחה לי חברת הביטוח אני מוצא את הכתובת של המוסד בו היא מאושפזת.
אני מתלבט ארוכות מה ללבוש לקראת המפגש איתה. ברור לי שעדיף שלא אבוא אליה עם חליפה יקרה, ובוחר במכנס ג'ינס, חולצת טריקו שחורה, וז'קט עור.
יש לי צורך להביא לה משהו. אני יודע כמה היא אוהבת שוקולד, ועוצר בדרך חנות הנוחות כדי לקנות לה חבילת פרלינים.
עם הגיעי למוסד אני מבקש לראות אותה, ומתבקש להמתין בחדר ההמתנה. "תבין שעלינו לשאול אותה אם היא מוכנה לראות אותך," מסבירה לי האחות בתחנת האחיות.
אני ממתין למעלה מחצי שעה. כנראה היא לא רוצה לראות אותי, ולפני שאני עוזב אני ניגש למסור את חבילת השוקולד כדי שיתנו לה.
"היא מוכנה לראותך כעת," מפתיעה אותי האחות, "בוא אקח אותך אליה."
אני מכין את עצמי נפשית למראות של חדרי האישפוז, אלא שאני מופתע לראות שהאחות מובילה אותי החוצה, לגן רחב ידיים. אני מודה על כך שהיום יום חמים, ובהחלט אפשר לשבת בחוץ.
אני אוחז בידי את חבילת השוקולד והולך אחרי האחות לאורך שביל שמרגיש לי שלא ייגמר לעולם. בסופו של השביל על ספסל, אני רואה אותה יושבת, כשפניה מוסתרות ממני.
אני ניגש אליה לאט. "הגעת," היא אומרת בטון נטול רגש, "זה הדבר האחרון שחשבתי שאי פעם יקרה. אני מצטערת שנתתי לך לחכות. הייתי צריכה להתכונן נפשית למפגש איתך. אני לא בטוחה שיהיה בי הכח לשמוע את מה שבאת לומר לי."
"הבאתי לך שוקולד," אני מנסה לרכך את האווירה.
"שוקולד תמיד שימח את ליבי. אני רואה שזכרת," היא אומרת, אבל אין טיפת שמחה בדבריה, "אני מניחה ששמעת מחברת הביטוח. מאד כעסתי עליו. אני יודע שאני אשמה, אני זאת שגידלתי אותו להיות כזה."
"מייגן, לא באתי לריב איתך, או להאשים אותך במה שקרה. למרות שלחברת הביטוח אין ספק שהבית נשרף בהצתה, אני אזכה לקבל את דמי הביטוח, כיוון שלי אין קשר לכך.
ביקשתי מהם שיניחו לך. הרי אין לך רכוש משלך, ואין לי כל רצון שיכניסו אותך לכלא," אני מנסה להרגיע אותה.
"אז מה אתה מחפש פה, לראות אותי בשפל המדרגה?" היא שואלת בלעג.
"את אימה של בתי היחידה. אני לא שמח לראות אותך במקום הזה, אם כי אני חייב לציין שאני מופתע לטובה מהמראה שלך. את נראית בריאה יותר ממה שהיית במשך שנים," אני מחמיא לה.
"אני יודעת שהרסתי לי את החיים, ולא רק לי ,אלא גם לך ולסלין. מה שקרה היה סטירת לחי מצלצלת עבורי. נשבעתי, שיהיה מה שיהיה, אני לא אגע יותר באלכוהול.
כששמעתי שאתה פה, למרות שלא ידעתי מה תאמר לי, רציתי להראות טוב בשבילך, שתיזכר במי התאהבת בימים הרחוקים ההם," היא אומרת לי.
המילים שלה פורטות לי על נימי הרגש. אני יודע מה אני צריך לעשות. "יש לי הצעה בשבילך," אני אומר לה.
