"אני לא יודע איך אני אעמוד ביום הזה," אומר לי אבא, "את מבינה שאין מה להשוות במה שעברנו עד עכשיו, לבין מה שנעבור היום?"
ברור שאני מבינה, אבל זאת הדרך של אבא לבטא את הכאב שלו.
"זה בלתי נתפס," אני אומרת לו.
כמה שעות קודם
כמעט לא ישנתי הלילה. המחשבות על מה שעברתי בשבועיים, גורמות לי לחיות שוב מחדש את מה שאירע.
זה התחיל עם המילים של גל שניפצו את ליבי לרסיסים. בחלום הכי מסוייט שלי לא יכולתי לדמיין שכך ייגמר סיפור האהבה הגדול שלנו. המילים האלה גרמו לי לפקפק אם גל אי פעם אהב אותי באמת. אני יודעת שזאת לא מחשבה הגיונית, אבל כך נוח לי לחשוב. כאילו שיש במחשבה הזאת כדי להקל על ההתרסקות שלי.
מה שהחזיק אותי שפויה כל החודשים הארוכים שגל לחם, הוא שיום אחד הוא יחזור, ושוב לא אשן במיטה הקרה לבד. המחשבה שיום אחד זה ייגמר, נתנה לי את הכח לתפקד, כשנקרעתי בין הביקורים התכופים בבית החולים, לבין הילדים, והאזעקות שלא פסקו.
עכשיו כל זה נגמר, ואני לא יודעת איך אשוב לתפקד.
הנסיעה החפוזה בעקבות תחושת הלב של סבא גרמה לי לא לחשוב על כך, כי הייתי עסוקה כולי באירועים שקרו.
גם את המחשבה על הטלפון ההזוי מנוי בקשר לתביעה של יקי דולב, הדחקתי.
אני מודה שהייתי המומה מהעובדה שנוי שיתפה פעולה איתו בנוגע לסחיטה הכספית ממני. יכולתי להניח את הקלפים על השולחן מייד, אבל בחרתי שלא לעשות זאת, אלא לשמור אותם קרוב אליי, שכן אני יודעת מדוע הוא תובע אותי.
*
עמדתי המומה מול ההודעה שהגיעה אליי.
יקי דולב:
אני רוצה אותך על המיטה
ללא בגדים,
ברגליים מפושקות.
אשלח לך את הכתובת.
את שמו של איש העסקים יקי דולב שמעתי מפיה של אודליה, שלה עיצבתי את חדר הילדים שלה ממש לפני פרוץ המלחמה.
"מסרתי את מספר הטלפון שלך ליקי דולב. הוא איש עסקים עשיר ככורח, כך שהתקציב שלו הוא בלתי מוגבל. אני לא יודעת מה קורה בינו לבין אשתו. בהחלט הופתעתי כשנודע לי שהיא בהריון," היא גיחכה.
גם אם רציתי לומר לה שאני לא אוהבת להתעסק ברכילות, לא היה לי סיכוי להשחיל מילה לתוך רצף המשפטים הבלתי פוסק שלה.
"אני כבר לא מתעסקת בעיצוב פנים," אמרתי לה, למרות שזה היה כבר מאוחר מידי, שכן מספר הטלפון הנייד שלי כבר היה בידיו.
אני לא יודעת מה גרם לי לצלם את המסך לפני שעניתי לו. אולי זאת הייתה תחושת בטן שכך עליי לעשות.
דריה רוזנטל-ליר:
שלחת את ההודעה בטעות אליי.
יקי דולב:
ממש לא, סקסית שכמוך.
ראיתי את תמונתך והטרפת אותי.
אני לא אנוח עד שאזיין אותך,
ואת תתחנני לעוד.
דריה רוזנטל-ליר:
כפי שאמרתי לך,
הודעתך נשלחה אליי בטעות.
אין לי מושג מי אתה.
יקי דולב:
אני החלטתי שאת שלי.
אין טעם שתתנגדי.
דריה רוזנטל-ליר:
אני אישה נשואה.
תפסיק להטריד אותי.
יקי דולב:
זה מעניין לי את התחת.
נחסם.
כשאני קוראת את המילים האלה, למרות הגועל שאני חשה, אני שמחה ששמרתי אותן בתיקיה מיוחדת. הוא חשב שבכך שמחק את המילים, הן נעלמו. יש לי הפתעה בשבילו. אמנם אין לי כוונה להפיץ אותן ברבים, או להגיש נגדו תלונה, אבל אם אצטרך להגן על עצמי, יש בידי את האמצעים לכך.
*
עם המחשבות האלה אני חוזרת אחת למציאות. אבא דיבר על כך שנישאר פה עד תום השלושים.
ברור לי שאין לי מה לבקש עזרה מגל שלא יוצר איתי קשר, או מאימו ששונאת אותי. גם אחיותיי לא תוכלנה לעזור לי כי הן שקועות בעולמן.
*
"את מבינה דריה," אמר לי פעם אבא, "כשאת מתבקשת לעזור, את מגיעה מייד. אני יכול לכתוב ספר שלם למה רננה ושרון לא יכולות להגיע.
זה מעניין שאת תמיד נתפסת כאחת שלא עובדת. בהתחלה כי עבדת בחברה של גל, וכעת כשיש לך סטודיו שלך, שהוא מזמן לא תחביב שאימצת לך, אלא מפרנס אותך ברווחה. ואת זה אני יודע כי ליוויתי אותך בהקמתו.
אני אפילו לא חושב לבקש את עזרתן, ביחוד כשלא עלה בדעתן להתעניין מה עובר עליי כאן בשוויץ.
*
השעה כבר שעת בוקר מאוחרת בארץ. אני נכנסת לתיבת המייל שלי לכתוב לבית הספר שאני נאלצת להישאר פה עוד חודש 'מסיבות משפחתיות,' ומבקשת מהמורות של אלמוג ואופק שישלחו לי את דפי העבודה עליהם הם עובדים במקצועות השונים.
לשמחתי המנהלת עונה לי מייד ומבטיחה לשלוח לי מידי יום חומר עבור הבנים.
כיוון שאני נוהגת לאסוף את הבנים מידי יום מבית הספר, והם משתפים אותי ביומם, אני מעורה במה שהם לומדים, ויודעת שאוכל לסייע להם בעת הצורך, לא שאני חושבת שהם יתקשו לעשות זאת לבד.
עכשיו יש לי משימה מאד קשה, לבשר לילדים שסבא איננו.
אני ניגשת למלא לי בקבוק מים, ומנסחת את המילים בראשי. אני חולפת ליד שולחן האוכל, ונחנקת למראה הכיסא הריק בראש השולחן, כיסא עליו ישב סבא בארוחת הערב, ועליו נפרד מהעולם.
אני מרגישה ריקנות גדולה, וצינה עוטפת אותי. אני מכריחה את עצמי להתקדם למטבח, למלא את הבקבוק, ולחזור להעיר את הילדים.
אני מושיבה אותם אחד ליד השני. "יש לי משהו מאד עצוב לספר לכם. סבא אהרון איננו. הוא נפטר אתמול בלילה," אני משתדלת לשמור על קול יציב, אבל לא כל כך מצליחה.
הבנים מביטים בי בשתיקה. "הוא פשוט הלך לישון ומת?" שואל אלמוג.
"לא אהוב שלי, הוא נפטר אחרי שסיימנו לאכול אתמול. הוא ישב על הכיסא ונפרד מהעולם בחיוך."
"שאלתי את סבא מה נעשה היום, והוא אמר שאין לו תוכניות למחר. את חושבת שהוא ידע?" שואל אלמוג.
"אני חושבת שאולי הנשמה שלו ידעה," אני עונה לו.
"זה ממש עצוב. אני מאד אוהב את סבא אהרון," הוא אומר.
"אממי א'בת תבא," אומרת אגם, ואני נחנקת מדמעות.
"גם סבא אוהב אותך," אומר אלמוג, "וגם את אופק, ואותי ואת אימא.
"אז היום זה שוב מתחיל?" הוא שואל אותי בהבנה אחרי שתיקה ארוכה.
"כן אהוב שלי," אני אומרת.
"אימא, אופק ואני נתלבש, ואת תלבישי את אגממי, ונלך לחבק את סבתא. היא בטח עצובה, וצריכה חיבוק." כמה אני כועסת כעת על גל. הנוכחות החסרה שלו גורמת לאלמוג לקחת תפקיד של אבא.
"אממי חיבוק תתה," משתתפת אגם בשיחה.
אני ניגשת להחליף לה את החיתול, ומלבישה אותה בבגדים חמים, למרות שמראה השמים מראה שעומד לרדת שלג כבד, והם לא יצאו לשחק היום בחצר.
ליזבט מגיעה ושולחת אותי להתלבש לקראת הלוויה. שוב אני לובשת שחורים. אני מסתכלת על השקיות מהקניות של אתמול, המכילות בתוכן בגדים צבעוניים. כמה רציתי להתחדש באחד מהם הבוקר. זה ייאלץ לחכות.
אני פוגשת את אימא בחדר האורחים. "תהיי עם אבא, ואני אהיה עם סבתא," היא אומרת לי בשקט, "אני לא יכולה להחליט מי משניהם זקוק יותר לתמיכה."
אני מעריכה מאד את העובדה שלאימא אין אגו, והיא יודעת שברגעים כאלה שאני מהווה משענת איתנה לאבא. כמה זה אירוני, כשאני זו שזקוקה לתמיכה.
שעת הפרידה מגיעה. אנחנו נוסעים לבית הקברות.
הכל עובר לנגד עיניי כדז'ה וו אחד ללא סוף. אני לא באמת קולטת מה קורה. הפעם חבריו של סבא לא מוותרים, ולמרות השלג הכבד שיורד, כל אחד מהם ניגש לאמר כמה מילות פרידה.
אנחנו רטובים מהשלג הכבד, כולם מכוסים בפתיתים הלבנים, אבל איש לא זז במקומו, עד שאחרון המספידים מסיים את דבריו.
שוב אנחנו עומדים בראש השדרה שנוצרה מהמנחמים, והולכים לאיטנו ביניהם. למרות שהשלג ממשיך לרדת, אנחנו שומרים על קצב אחד, ולא מגבירים את צעדינו.
אימא הולכת לצידה של סבתא, מצידה השני אבא הולך ואני לידו. הוא אוחז בחוזקה בידי. אני תוהה האם הוא זקוק לכוח שלי או שהוא מנסה להעניק לי משלו.
"רגע, אבל איפה סבא?" אני שואלת את אבא ומפנה את ראשי לאחור.
"דריה, אנחנו קברנו אותו כעת, את זוכרת?" הוא אומר לי בטון רך.
אני מודה על כך שלמרות השלג, אני מרכיבה משקפי שמש. פתאום אני מבינה שסבא באמת איננו. דמעות נושרות על לחיי, ואני לא עושה דבר לעצור מבעדן.
למרות שלושים ושתיים שנותיי, והידיעה שמוות הוא סופי, אני זקוקה לזמן כדי לעכל שסבא כבר לא יחזור. אני מרגישה כאילו נעקר איבר מגופי.
"אני מצטערת כל כך אבא, קשה לי להאמין שהוא באמת איננו," אני אומרת לאבא.
"אני יודע דריה, אני מבוגר ממך, ועדיין לא מאמין שלא אראה אותו יותר לעולם."
אנחנו חוזרים לבית הוריו של סבא. שוב הבית מוצף במבקרים. מידי פעם אני מציצה לכיסא הריק ליד אבא, ושוב זה מכה שסבא לא כאן.
אם היינו צריכים לראות את ההבדל בין סבא אהרון לבין אחיו, הוא בלט מאד במהלך השבעה על סבא. שלא כבפעם הקודמת בה באו לנחם את סבא על אובדנו, הפעם הרבו לדבר בשבחו של סבא באוזניי סבתא ואבא.
לא מעט מהם פנו גם אליי וסיפרו לי שסבא הירבה לדבר עליי. בתחילה הם דיברו איתי באנגלית, אבל כשהבינו שאני דוברת גרמנית שוטפת בניב שוויצרי, הם הירבו לדבר גם איתי.
"היה לי הכבוד להיות הנכדה שלו. הוא היה אדם משכמו ומעלה, איש משפחה שאין כמותו. הוא יחסר למשפחתי ולי מאד."
הגבלנו את שעות הביקור, כך שנוכל לשבת לאכול כולנו יחד בצהריים ובערב, וגם כדאי שסבתא תוכל קצת לנוח. גם היא חצתה את גיל השמונים, וכעת כשסבא איננו, ניכר שהיא זקוקה למנוחה יותר מתמיד.
מישהו מביא לנו כתבה מהעיתון המקומי בו מופיעה ידיעה על מותם של התאומים לבית רוזנטל. שוב מופיעה תמונה שלנו, הולכים בשדרת המנחמים, אלא שהפעם אנחנו בהרכב חסר. אני מסתכלת על התמונה, אבל לא טורחת לקרוא את הכתבה עצמה, הרי אין בה לחדש לי משהו.
היום האחרון של השבעה מגיע. אחרי שעה אבא קם, מתנצל בפני המבקרים, בדיוק כפי שעשה סבא לפני שבוע, ואנחנו נוסעים לבית הקברות.
אנחנו עומדים דוממים מול שני הקברים, וכל אחד שוקע במחשבותיו, זכרונותיו.
"אלזה יודעת שסבא נפטר?" שואלת פתאום סבתא.
"כן אימא, אני הודעתי לה," עונה אבא אבל לא מפרט.
"אתה יכול לספר לי אסף. שום דבר לא יכול להפתיע אותי," אומרת סבתא, "שמתי לב שהיא לא הגיעה לנחם אותנו."
"חשבתי שמין הראוי שאספר לה. היא פשוט שתקה, אז ניתקתי את השיחה. מה עוד היה לי לומר לה?" אומר אבא, "כפי שאמרת, שום דבר לא יכול להפתיע אותנו כשמדובר בה."
כשאנחנו חוזרים הביתה, מספרת לנו ליזבט שעורך הדין הויכשטט מבקש לבוא ולדבר עם אבא.
"אני אגש להתקלח ולהחליף בגדים ואתקשר אליו," אומר אבא.
אני עושה כמוהו, מורידה מעליי את הבגדים השחורים, ולובשת ג'ינס וסוודר כחול.
מזג האוויר היום שטוף שמש, אם כי הטמפרטורות עדיין מתחת לאפס. אני מביטה מבעד לחלון על הילדים שבונים בובת שלג, ומחייכת.
*
"אבל אני רוצה לשים לבובה חצאית. לא כל הבובות הם בנים," אמרתי לסבא אהרון, כשהוא לימד אותי לבנות את בובת השלג הראשונה שלי בגיל ארבע.
"את צודקת דרינקה. מי באמת קבע שהוא צריך להיות בן?" הוא ענה בפנים רציניות. הוא לקח את הצעיף שנועד לצווארו של איש השלג, וכרך אותו סביב 'מותניו.' "הנה דרינקה, יש לה חצאית."
"ואני רוצה שיהיה לה אף חמוד, לא כארוך כמו של פינוקיו," המשכתי לתת לסבא הוראות.
"ובדיוק כך נעשה," הוא אמר ועיצב אף חמוד לבובת השלג שלי.
אחיותיי לא הצטרפו אלינו, ועמדו וצפו מהנעשה מתוך הבית. "אני לא מבינה מה כל כך כייף להיות כעת בחוץ כשהכול קפוא." אמרה רננה.
אני מביטה כעת על ילדיי שנולדו כמוני בארץ, ואין להם שום היסוס להיות שעה ארוכה בחוץ ולבנות איש שלג.
*
אני רואה את אבא יוצא החוצה. "היי, למה לא חיכיתם לי?" הוא מעמיד פני נעלב. אני יוצאת בעקבותיו ומשקיפה עליהם מרחוק.
"כבר מותר לך לשחק סבא?" שואל אופק.
"כן חמוד, לכן אני כאן. לבנות איתכם, בדיוק כמו שעשיתי עם אימא."
"באמת? גם אימא אהבה לבנות איש שלג?" שואל אלמוג ופותח זוג עיניים גדולות.
"אם אימא שלך אהבה? היא אלופה בבניית בובות שלג. כשהיא הייתה קטנה היא אהבה לבנות בובות בנות, אבל עכשיו היא יוצרת כל מה שרק תרצה מהשלג. לך תקרא לה ותראה בעצמך."
"אבל בארץ אין שלג," אומר אופק.
"זה לא מדוייק. יש בחרמון, ובהרים הגבוהים, אבל אימא למדה זאת ממש כאן בחצר האחורית. יש הורים שלוקחים את הילדים שלהם לחופשה באילת, או בכל מיני מקומות בעולם. אנחנו לקחנו את הבנות שלנו לכאן. זה היה מעין בית שני שלהן."
"לא שמעתי מהן מילה כל השבוע," אומר לי אבא בגרמנית, "זה נראה לך הגיוני?"
"אולי כי הן יודעות שאני פה לתמוך ולעזור," אני מנסה להגן עליהן.
"אני מעריך את הרצון שלך, אבל זה לא מונע ממני להרגיש מה שאני מרגיש," אומר אבא, "לא סתם את הדובונת שלי. ועכשיו בואי נבנה לאגממי בובת שלג, ואחר כך תלמדי את הילדים לפסל בשלג.
וזה בדיוק מה שאני עושה, בזמן שליזבט אומרת לאבא שעורך הדין הויכשטט הגיע.
אני נכנס בצעדים מהירים לתוך הבית. אני מרגיש מייד את החום עוטף אותי. אני חולץ את מגפיי ומניח אותם על השטיח המיועד לכך.
אני מסיר מעליי את המעיל והצעיף, אחרי שניסיתי לנער מהם כמיטב יכולתי את השלג שדבק בהם.
"מר הויכשטט," אני אומר לו, "היכן תרצה לשבת?"
"ליזבט הציעה לי ברוב טובה להגיש לי כוס תה," הוא אומר, "בהחלט קר בחוץ, למרות שהשמש זורחת ומטעה שחם."
"אם כך האם תעדיף לשבת ליד שולחן האוכל?" אני שואל.
"אם זה בסדר מבחינתך. הבאתי איתי ערמת מסמכים , ואני חושב שיהיה יותר קל לעבור עליהם ליד שולחן," הוא עונה.
"אם אתה מעדיף, אנחנו יכולים להיכנס לחדר העבודה," אני מציע. הכל מתנהל כשיחת נימוסין כפי שלימד אותי אבי.
*
"תמיד תיתן לאורח שלך להרגיש מכובד וחשוב ממך," אמר לי אבי, "יש אנשים שחייבים שילטפו להם את האגו. אתה הרי יודע מה אתה שווה, ולכן אתה אינך זקוק לכך.
זה לא מעיד על עודף בטחון עצמי מצידם. אנשים כמוך שיש להם בטחון עצמי מטבעם, לא זקוקים למשחקים האלה.
אלא הזקוקים לכך, הם בדרך כלל אלה שמשרתים אותך, שמודעים למי שאתה, ומה אתה שווה."
המילים האלה עומדות לנגד עיניי כשאני מציע לעורך הדין שיבחר את המקום המתאים לו, שכן אין לי שוב רצון להוכיח לו מי אני, הוא הרי יודע."
*
"אולי באמת עדיף שנשב בחדר העבודה. השיחה הזאת נועדה לאזניך בלבד," הוא אומר.
"ליזבט, תגישי לנו בבקשה את התה בחדר העבודה," אני אומר לה.
היא ממהרת לשים את כוסות התה עם הצלוחית העוגיות על מגש, וניגשת להניח אותן על שולחן עץ המהגוני הכבד שרכש סבי.
אני מצביע על כיסא המנהלים, מסמן לעורך הדין שישב עליו, ומתיישב מולו.
"בזמן שישבתם שבעה, הייתה אצלי אלמנת דודך. כבר סיפרתי לכם שהיא ביקשה לפתוח מייד את הצוואה של בעלה המנוח.
איני יודע מה ידוע לך על חייו של דודך, לכן אספר לך בקצרה שהוא ערך הסכם ממון עם אשתו טרם נישואיו, בו קצב סכום מסוים עבורה על כל שנת נישואין. ההסבר שהוא נתן לי היה שאלזה לא רוצה ילדים, וציין שאם המצב ישתנה, ויהיה לו ילד ממנה, הוא ישנה את צוואתו.
היום היראתי לה את צוואתו של דודך בנימין. את חלקו בצוואת הוריו הוא הוריש לאביך. אבל לא רק, גם את יתרת רכושו, מעבר לסכום שהתחייב לה בהסכם הממון, הוא הוריש לאביך.
אמנם לצערנו אביך הלך לעולמו, אבל עדיין הוא היה בחיים כשאחיו נפטר, משכך הכל עובר אליו.
הבאתי את צוואתו של אביך למקרה שתרצו לשמוע אותה, אבל אין זה משנה מה חלוקת הירושה שלו, אי אפשר לערער על מה שכתב דודך בנימין.
אלזה כמובן לא קיבלה את הנאמר בצוואה, ומצידי היא יכולה לנסות לערער עליה עד מחר. היא נכתבה סמוך לנשואיהם, ואי אפשר היה להאשים את דודך שלא היה מודע למעשיו.
"ברשותך אשאל את אימי האם ברצונה שתקריא לנו כעת את צוואתו של אבי. היא היורשת שלו, וההחלטה ידיה."
אני יוצא מהחדר, וסוגר את הדלת אחריי. רק אז אני מרשה לעצמי לנשוף את האוויר החוצה. אני מודה שבהחלט הופתעתי ממה שסיפר לי עורך הדין.
אני ניגש לאימא, מספר לה בקצרה את מה שסיפר לי עורך הדין, ושואל אותה האם היא רוצה לשמוע מה אבי כתב.
"מה אתה אומר?" היא שואלת.
"אימא זה רק עניין פורמלי. הרי כל מה שהיה של סבא שייך לך," אני אומר לה.
"אולי באמת כדאי שנשמע ונגמור עם זה," היא אומרת, "אני לא יודעת מתי אאזור שוב כוחות כדי לשמוע את מילותיו האחרונות של אביך."
אני חוזר עם אימא לחדר העבודה.
"אני משתתף בצערך פראו רוזנטל. זוהי אבידה גדולה לכל מי שהכיר אותו," הוא אומר.
אני מקשיב למילים שאומר עורך הדין, אבל מחשבותיי נודדות. קשה לי לשמוע את מה שכתב אבי. יש בכך הכרה שהוא איננו. כמובן שהוא הוריש הכל לאימי, אבל הוסיף שהוא מבקש שנשמור על בית הוריו ככל שנוכל, ולא נעביר אותו לידיים זרות.
הוא השאיר ארבעה מכתבים. לאימי, לי, לתמר אשתי, ולדריה.
אחרי שעורך הדין עוזב, אני קורא לדריה ומספר לה על הפגישה שהייתה. סבא השאיר לך מכתב, אני אומר ומגיש לה אותו.
היא מסתכלת על המעטפה בכתב ידו של סבא. "זה כל כך מרגש," היא אומרת לבסוף.
"אני רוצה שתדעי שהוא השאיר את מילותיו רק לך מבין שלושת האחיות," אני אומר לה.
"אבל למה?" היא שואלת.
"אני צריך באמת להסביר לך?" אני שואל.
