אני מצטנפת במיטה. קול צעדיו הכבדים, מהדהדים בעלותו במדרגות לקומה השניה. שקט משתרר לרגע. אני מרגישה שאני מתחילה שוב לנשום.
'איפה אתה לעזאזל?' אני שומעת אותו ממלמל, ומייד אחר כך נשמעות נקישות של בקבוקים. הקול הזה זורק אותי באחת לעבר.
*
"לכי תביאי לי כבר עוד בקבוק, זה כמעט נגמר!" צרחה עליי אימי.
"בבקשה אימא תפסיקי," אמרתי לה בדמעות, "את שתית מספיק."
נהגתי לשקר לה שאני לא מוצאת היכן היא החביאה את הבקבוקים, מין מנהג שהיא סיגלה לעצמה, כאילו היא לא באמת מרבה לשתות.
כל מסע שתיה כזה היה מסתיים בבקבוקים מנופצים על הריצפה.
הרעש שנשמע כעת מאזור המטבח, זהה באופן שגורם לי לצרמרמורת, אבל גם גורם לי לזנק מהמיטה, לשחרר את הנעילה בדלת הכניסה לחדר השינה, ולהגיע בריצה למטבח.
*
'הנה אתה,' ממלמל לוגן.
"בבקשה לוגן, מספיק," אני אומרת לו.
הוא מביט עליי במבט מזוגג. "אני רוצה לאבד את עצמי, שלא ארגיש יותר דבר," הוא אומר, ומנסה ללא הצלחה לפתוח את הפקק של הבקבוק.
אני מושיטה את ידי לקחת ממנו את בקבוק בוויסקי, בזמן שהוא מנסה לפתוח ללא הצלחה את הפקק שלו. אני כל כך מרוכזת בלקיחת הבקבוק ממנו, ולמרות זאת בזמן שהוא שומט אותו, אני לא מספיקה לתפוס אותו. הבקבוק מתנפץ לאלפי רסיסים על הריצפה, ותכולתו ממלאת את האוויר בריחו החריף.
"עכשיו את מרוצה?" הוא יורה לעברי, אבל מייד מתחרט. "את לא אשמה בנפילה שלי."
אין לי מושג מה כוונתו באומרו את המילים האלה. אני תוהה האם זאת לא הפעם הראשונה שהוא שיכור כלוט.
הוא מתכופף לאסוף את הרסיסים. לא רק שידיו חשופות, אלא שגופו לא יציב.
"תן לי לנקות. אני מיומנת בזה," אני אומרת לו, אני אוחזת בזרועו ועוזרת לו להתיישב על אחד מכיסאות הבר הסמוכים לדלפק במטבח.
"אני לא מאמין לך. ילדה טהורה שכמוך שותה אלכוהול?" הוא שואל.
"ישנן דברים שאתה לא יודע עליי," אני מתחמקת.
"את… לא משנה," הוא אומר ואוחז ברקותיו, שאין לי ספק שהולמות מכאב.
"לא היית צריכה לקחת ממני את הבקבוק. את יודעת כמה יקר הבקבוק הזה?" הוא רוטן ומביט על מעשיי במבט מזוגג.
"אתה מרגיש שאתה לא שיכור מספיק?" אני שואלת, וממשיכה להתרכז בכל רסיס שאני אוספת מהרצפה.
*
"את חושבת שאת טובה ממני? שאת מלאכית עלי אדמות?" אמרה לי אימי והביטה עליי בבוז, בזמן שליקטתי את שרידי הבקבוק המנופץ מהרצפה. לא היה לה איכפת כשראתה שידיי מדממות מהשברים. מבחינתה, העונש הזה הגיע לי.
אני יכולה לשמוע אותה כעת לועגת לי, בזמן שאני ממהרת לאסוף את השברים. מאז אותו יום לא נפצעתי עוד מהשברים.
*
אני מביטה בצמצום על הריצפה, ורק כשאני בטוחה שהיא נקיה, אני ניגשת לספוג את האלכוהול.
כשאני מסיימת עם הניקיון, אני מתיזה חומר ניקוי על הריצפה, וממרקת אותה, עד שלא נשארת עדות למה שקרה כאן. רק אז אני ניגשת אליו, אוחזת בידו, ומובילה אותו ללא מילים לחדר השינה שלו.
מבט מהיר מראה לי היכן חדר האמבטיה שלו, שאליו פניי מועדות.
אני מפשיטה אותו מבגדיו, והוא לא מתנגד. אין לי ספק שלא יקרה כעת כלום, הרי אין לו יכולת לתפקד. את תחתוני הבוקסר שלו אני מורידה כשאני עומדת מאחוריו.
אני פותחת את המים במקלחת, והודפת אותו קלות שיכנס מתחת לזרם המים. "את לא נורמלית!" הוא צועק עליי, "את רוצה להקפיא אותי?!"
"אני רוצה לעזור לך להתאושש," אני אומרת לו, וניגשת לארון מעל הכיור, לחפש אם יש כאן כדור להקל עליו, אבל לא מוצאת דבר פרט לחפיסה אחת של…קונדומים.
"יש לך באיזשהו מקום תרופות?" אני שואלת, וממשיכה לחפש.
"למה שיהיו לי. אני לא צורך תרופות," הוא עונה לי.
"ומה אתה עושה כשאתה משתכר?" אני שואלת.
"אז זה העניין," הוא פולט, סוגר את זרם המים במקלחת, ועוטף את עצמו במגבת, "אני לא צריך שתטפלי בי. תצאי מכאן, זה החדר הפרטי שלי. הוא מחוץ לתחום עבורך."
אני מנסה להזכיר לעצמי שהוא שיכור, ולא שולט על דבריו.
אני יוצאת מהחדר, יורדת בשקט את המדרגות לקומת הכניסה, נועלת את הדלת של היחידה, וגם את זאת של חדר השינה. כבר ברור לי שהלילה לא אעצום עין.
המבט בעיניו מעורפל, אבל המילים שלו חדרו לליבי כמו סכין חדה.
אני מתיישבת על מיטה, מניחה את המחשב על ברכיי ומתחילה לכתוב. שלא כהרגלי, אני לא כותבת כתבת תחקיר, אלא סיפור על גבר שפוגש אישה בסופרמרקט, והשיחה מתגלגלת ביניהם. הוא מספר לה על יומו הקשה, בלי שהתכוון, ומתנצל מייד ואומר שהוא לא כזה שפותח את הלב בפניי אדם זר, גם אם היא אישה יפיפיה. היא מצידה מגלה הבנה ומזמינה אותו לארוחת ערב שהיא עורכת בביתה לכמה מחבריה.
המילים זורמות ממני, ואינני שמה לב לזמן שעובר. עוד מעט יעלה השחר.
כשאני מסיימת את הסיפור, אני מעלה אותו לענן שלי, מכבה את המחשב ונרדמת.
אני לא בטוחה אם אני חולמת או שזה באמת הטלפון הנייד שמתריע על כניסת הודעות. אני פוקחת בקושי את עיניי , ומושיטה יד לקחת את הטלפון הנייד שמונח על השידה לצד מיטתי.
סקוט ברייטון:
בוקר טוב ילדונת.
שיהיה לך סוף שבוע נעים.
אני בג'ט לג מטורף, וחייב לישון.
אהיה בקשר כשאתעורר.
אוהב, אבא
אני דווקא שמחה שאבא לא מתכוון לבלות איתי את היום. גם אני זקוקה לשינה, אחרי הלילה הלבן שעברתי, ולא פחות מכך, אני רוצה יום ללא דרמות.
אלא שזאת לא הייתה ההודעה היחידה שקיבלתי. גם מרומא כתבו לי בילי, ג'ורג'י, ואודרי שהמקום מוצף בסועדים, וכי יש לא מעט שממתינים בחוץ, וכמה אני חסרה להם. 'ומה אני אמורה לעשות עם המידע הזה כעת?'
ואז נכנסת הודעה שמפתיעה אותי יותר מכולן.
לוגן איסטווד:
אני מבקש שתגיעי לרומא.
הצוות זקוק לך.
אני לא עונה לו. הוא לא אומר אף מילה על מה שקרה אתמול.'ובעצם מה יש לומר?' גם ההודעה שלו נטולת רגש. אני מותשת, וזה הדבר האחרון שהייתי רוצה לעשות, ובכל זאת אני נכנסת להתקלח, ולהתכונן לקראת המשמרת שהייתי מעדיפה לא לעשות.
עם סיום המקלחת, בעודי מתלבשת, אני מביטה על השעון, שמאשר לי שכמעט לא ישנתי. אני ניגשת למראה כדי להתאפר, לטשטש מעל פניי את העייפות שבהחלט ניכרת, ובו בזמן מתאמנת על חיוכים. 'שלום, אני סלין, ברוך בואכם לרומא.'
כיוון שאבא כתב לי שהוא חוזר לישון, אני לא שולחת לו הודעה שנסעתי למסעדה.
אני מתיזה עליי בושם במידה, מציעה את המיטה, וממהרת לצאת. השעה שעת בוקר של יום שבת, והתנועה דלילה. את המרחק מהדירה של לוגן למסעדה עורכת עשר דקות. אני גולשת לחניה של במסעדה, בוחנת את עצמי במראה, עוטה את החיוך, ויוצאת מהג'יפ.
"את לא מבינה כמה אני שמחה לראות אותך. אנחנו הולכים פה לאיבוד," מקבלת את פניי בילי.
"בוקר טוב," אני אומרת לצוות שממהר אליי, "הכל יהיה בסדר."
"בוקר טוב סלין, אני שמח שאת פה," מפתיע אותי סוייר.
"בוקר טוב גם לך," אני עונה, ולא מורידה את החיוך על פניי.
"אני אשמח לדבר איתך על תפריט הבוקר," הוא אומר, "את מוכנה להיכנס איתי למטבח?"
"אני סומכת עלייך," אני אומרת ופונה לברך את הסועדים.
"תגשי למטבח," לוחשת לי ג'ורג'י, "סוייר זקוק לך."
"נו באמת," אני לוחשת לה חזרה, "את לא זוכרת ש…"
"סלין בבקשה. אל תהיי כמוהו," אומרת ג'ורג'י את המילים שגורמות לי להקשיב לה.
אני נכנסת למטבח. "באת!" הוא קורא בשמחה ומראה לי את הפלטה שהוא הכין. "מה דעתך? חשבתי קצת לגוון, כיוון שכולם מבקשים בארנץ', וזה לא בדיוק בתפריט שלנו."
"מעבר לעובדה שזה נראה ממש יפה, ומריח נפלא, אני חושבת שזה רעיון מעולה. אמרתי לך שאתה מוכשר. לא יזיק לך לצאת פעם לסיבוב במסעדה ולהציג את עצמך. אני בטוחה שתקטוף הרבה מחמאות."
"תודה סלין. אז אנחנו בסדר?" הוא שואל.
"כן," אני עונה וממהרת לצאת, לפני שהשיחה הזאת תגלוש למקומות שאינני רוצה.
מזג האוויר משחק היום לטבותנו, והשמש החמימה, גורמת לפטיו להתמלא מייד. אני נכנסת למאפיה, ורואה שהיא כבר מלאה בשולחנות. "בוקר טוב לואי," אני אומרת.
"לאיפה נעלמת לי. היו שמועות ש.." הוא מתחיל לומר, אבל אני קוטעת אותו.
"אתה יודע, זה טבען של שמועות. אני רואה שהמקום מוכן לקבל את פניהם של האורחים שלנו," אני אומרת.
"בשמחה. צריך רק לערוך אותם," אומר. הוא בהחלט מתרגש.
אני קוראת לג'ורג'י. "אני מבקשת שתביאי לכאן מפות מהמסעדה, ותערכו את השולחנות בדיוק כמו אצלנו. זה כעת חלק בלתי נפרד מרומא.
"תודיע למשפצים שיש להם היום חופש," אני מבקש מלואי, וחוזרת למסעדה.
לא עובר זמן רב, והמסעדה מתחילה לתפקד. גם התור הארוך של הממתינים בחוץ, הולך וקטן.
"אני לא חושבת שהייתה לנו פעם קופה כל כך מלאה," אומרת לי בילי, כשאני מתיישבת לידה לרגע. "אני שמחה שפנינו לבוס, למרות שחשבנו שלא תסכימי לבוא, כיוון שלא ענית לנו."
"את יודעת שלמדתי תקשורת. אני רוצה לבנות קריירה כעיתונאית. כתבתי כל הלילה, והתעוררתי מההודעות. העדפתי לא להתעכב ולהגיע מייד," אני מסבירה לה, ובו בזמן מכינה אותה לכך שאני לא מתכוונת להיות כאן.
"עשיתי כדברייך," אומר סוייר, "עברתי בין השולחנות והתעניינתי מה דעתם על התפריט."
"תן לי לנחש, הם אמרו שהאוכל הוא…" אני מתחילה לומר.
"זה נותן לי המון כח לשמוע שאנשים מעריכים ואוהבים את מה שאני מבשל," הוא אומר בחיוך מבוייש.
"בדיוק זה מה שרציתי שיקרה. היה לי ברור שהם ישבחו אותך. נראה לי שהיית צריך לשמוע את זה ממשהו זר, כדי להאמין," אני אומרת.
"אני מצטער על כל הדרמות," הוא אומר.
"כבר הסכמנו שאנחנו בסדר," אני אומרת וקמה לערוך סיבוב נוסף בין הסועדים.
"השף בא לשאול אותנו איך הארוחה," אומרת בהתרגשות מיסיס לורדס, שבאה לסעוד כל שבת במסעדה.
"חשוב לו יותר מכל שיהיה לכם טעים. הוא משקיע את הנשמה באוכל שהוא מכין," אני אומרת. אני מסתובבת לאחור ורואה את סוייר מחייך ונכנס חזרה למטבח.
אני מפנה את פניי חזרה למסעדה ורואה את לוגן. הוא לבוש מכנס מחוייט שחור, וחולצה בד שחורה ששרווליה מקופלים מעט. אין ספק שיש לו הופעה מרשימה. הוא מרכיב משקפי שמש שחורות, המסתירות את עיניו. נוכחותו גורמת התרגשות בקרב הסועדים.
כיוון שהוא מסתתר מאחורי משקפי השמש, אין לי מושג לאיזה כיוון הוא מסתכל. אני אעשה הכל כדי לא להתקל בו.
לשמחתי הנייד רוטט בכיסי ואני רואה שנכנס מסרון מליאה.
ליאה רוטשילד:
רוז בלומברג לא יכולה לחכות.
היא רוצה לפגוש אותך עוד היום.
היכן את?
ליאה
סלין ברייטון:
התבקשתי להיות במשמרת ברומא
המסעדה בה עבדתי.
סלין
ליאה רוטשילד:
אם כך נגיע תוך חצי שעה.
תשמרי לנו שולחן.
אני כל כך מתרגשת, אבל שומרת על איפוק.
"ליאה רוטשילד תגיע עוד חצי שעה. אני מבקשת שתשמרי לה שולחן. היא לא אמרה לי כמה סועדים הם, הייתי מנחשת שארבעה."
"ליאה רוטשילד הבעלים של מיו מילאן??" היא שואלת בהתפעלות, "אני לא מאמינה. את בטוחה שהיא אוהבת אוכל איטלקי, הרי המפעל שלה במילנו. מעניין איך היא שמעה על המסעדה שלנו."
אני רוצה לענות לה שזאת לא ההפתעה היחידה שצפויה לה היום. רוז בלומברג היא דמות מאד ידועה ונערצת. אין ספק שנוכחות של הסלבריטאיות יעורר התרגשות גדולה.
וכמה שאני רוצה לראות את הצוות מופתע, בעיקר כשיראו אותי יושב איתן, אני מבינה שעליי להכין אותם למה שעומד לקרות.
אני מבקשת מבילי שתכנס את כולנו ליד הבר. לוגן עומד מרחוק ומקשיב לדבריי.
"עוד כחצי שעה תגענה למסעדה שתי אורחות מוכרות מאד," אני אומרת בלי לנקוט בשמותיהן, "אני מבקשת מכן לא לתעד את שהותן כאן. איני יכולה לשלוט על מעשיהם של הסועדים, ולא על הפפרצ'י במקרה שיודע להם הדבר, אבל אני דורשת מכם לא לקחת בזה חלק. אנא כבדו את פרטיותן."
"אם כך תקבעי את היכן הן תשבנה, שלא נריב בינינו," אומרת ג'ורג'י.
"אני מציעה שתשאלנה אותן היכן הן מעדיפות לשבת, וכך לאף אחד מאתנו לא יהיה חלק בבחירה," אני אומרת.
לו רק ידעו כמה מתהפכת לי הבטן כעת.
לסועדים אין מושג מה עומד להתרחש. הם מתרגשים מבואו של לוגן. "זה נכון שאתה הבעלים החדש של רומא?" שואלת אותו בחורה צעירה.
"זה אני," הוא עונה. אני שמחה לשמוע שהקול שלו יציב, והוא נשמע כמו תמיד. רק חבל שקולו העמוק מלטף לי את הבטן. אני לא עומדת בזה ועוצמת את עיניי. אני חייבת להתאפס.
"סלין," נוגעת בזרועי ג'ורג'י, "אני חושבת שהן כאן. לכי לקבל את פניהן."
"ברוכות הבאות לרומא," אני פונה אליהן בחיוך, "היכן תרצנה לשבת?"
"ליאה אמרה לי שאתאהב בך ממבט ראשון," אומרת רוז, "אני רוז."
"נעים להכירך, אני סלין ברייטון," אני עונה לה.
אין לי ספק שכולם לא נושמים כעת, אבל כולי מרוכזת רק בהן.
"אולי ליד החלון, השמש נהדרת הבוקר," אומרת ליאה.
"יש לנו היום ארוחת בוקר מיוחדת במינה, שאזמין לשתיכן?" אני שואלת בעודי מובילה אותן לשולחן. ג'ורג'י מחייכת מאוזן לאוזן, זה האזור שאותו היא משרתת.
"ומה איתך?" שואלת רוז.
"אני אסתפק בכוס קפה," אני עונה, "בכל זאת אני באמצע משמרת."
"לא לעוד הרבה זמן," אומרת רוז, "העיתונאיות שלי מקבלות שכר גבוה, ואינן זקוקות לעבודה נוספת. אני מחכה כבר לקרוא אותך."
"את אוהבת לקרוא סיפורים קצרים?" אני שואלת ויודעת שהיא תענה בחיוב.
"אני יודעת שאני צריכה להעמיד פנים שאני מראיינת אותך, ושוקלת אם את מתאימה לנו, אבל אדבר איתך בכנות. כבר שעתיים ליאה ואני לא מפסיקות לדבר עלייך," אומרת רוז.
"תכירו זאת ג'ורג'י, היא המארחת שלכן היום," אני אומרת ורואה את מבט ההערכה בעיניה של ג'ורג'י כשאני קוראת לה מארחת.
אני נכנסת לענן שלי, פותחת את הסיפור שכתבתי בלילה, ומניחה את הטלפון הנייד שלי ליד רוז.
"תהנו מהארוחה," אני אומרת.
אני משאירה את ג'ורג'י לקבל את ההזמנה, וניגשת לראות מה קורה בחדר הנוסף אצל לואי. אני מודה על כך שלוגן לא הולך בעקבותיי. אני מוודאת שהכל בסדר, וחוזרת למסעדה.
אני עוברת ליד המטבח, ושומעת שג'ורג'י מספרת בהתרגשות שהיצגתי אותך כמארחת. "הן הזמינו שלושה קפה. מעניין מי מצטרף אליהן?"
רק אחרי שהקפה מוגש לשולחן, אני חוזרת אליהן.
"אין לי מילים," אומרת לי רוז כשאני מתיישבת.
בדיוק אז מתקרבת ג'ורג'י עם צלחות ארוחת הבוקר. "תגידי לשף שאני מלאת התפעלות," אומרת רוז.
"תאמרי לו זאת בעצמך," אני אומרת ומסמנת בראשי לג'ורג'י שמבינה מייד את כוונתי, והולכת לקרוא לסוייר, והוא מגיע מייד ושומע את המחמאות על הארוחה שהכין.
כשסוייר עוזב, אני שמה לב שמבטה של רוז נודד. "מי זה הממתק הזה?" היא שואלת אותי בלחש.
אני מביטה לאחור ורואה את לוגן שמסתכל לעברינו. 'אז יש לי עסק עם קוגרית?' אני חושבת לעצמי. אין ספק שהיא מתקרבת לארבעים, למרות שהיא מטופחת ונראית נפלא.
"זה בעל המסעדה. שאכיר לך אותו?" אני שואלת.
"זה יהיה נחמד. אני רוצה להביע את התפעלותי מהאוכל המדהים, והשרות המעולה," היא אומרת וגורמת לליאה לי להחניק חיוך. רוז שמבטה מקובע על לוגן, לא שמה לב לכך.
אני קמה וניגשת ללוגן. "אחת האורחות שלנו, רוז בלומברג, מבקשת לדבר איתך," אני אומרת.
לוגן הולך איתי לשולחן שלנו. אני מנצלת את ההזדמנות שרוח מדברת איתו, לוקחת את הנייד שלי, סוגרת את הענן, ומחליקה את הטלפון הנייד לכיסי.
אני מקשיבה לדברי החנופה של רוז. אין לי מושג איך זה משפיע עליו. עד אתמול חשבתי שאני מכירה אותו, ונוכחתי שטעיתי בגדול.
"איך שמעת על רומא?" הוא מראה התעניינות. אין ספק שהוא יודע לנהל שיחה.
"באתי לפגוש את סלין. באתי לסגור איתה את תנאי החוזה. זמן רב לא פגשתי כותבת מוכשרת כמוה. אני תוהה מי ההשראה לסיפורים שלה."
הטלפון מהמסעדה אילץ אותי להתאפס מייד. אמנם שלחתי הודעה לסלין, אבל אין לי מושג אם היא הגיעה למסעדה.
העובדה שהיא לא ביחידה שלה, איננה מצביעה בהכרח על העובדה שהיא נסעה לרומא.
אני זוכר במעורפל דברים שקרו אתמול. אני יודע שהיא הייתה שם, אבל לא זוכר דבר ממה שנאמר ביננו. אני רק יודע שהיא ראתה אותי בשפל המדרגה, ומי יודע מה היא חושבת עליי כעת.
אני מחליט להגיע למסעדה. אני בטוח שאף אחד לא יודע מה קרה אמש, כיוון שהיא לא תודה שהיא חולקת איתי את הדירה.
למסעדה נכנסות ליאה רוטשילד ורוז בלומברג. האחרונה מבקשת לדבר איתי, וממנה אני שומע שהיא כאן לפגישת עסקים עם סלין. היא מספרת כמה סלין מוכשרת, ומעלה תהייה מי ההשראה לסיפורים שהיא כותבת.
אני מרגיש שאבן כבדה יושבת לי על הלב. אני רוצה להיות זה שהיא כותבת עליו. לו רק יכולתי לומר לה כמה אני מאוהב בה, וכמה כואב לי שהיא לא.
