אני נושם עמוק ומחייג לטלפון של אליה. לשמחתי המשיבון שלה מופעל מייד.
הגעת לתא הקולי של אליה… אני ממתין לסיום הפתיח ומשאיר לה הודעה.
"מדבר גל. קיבלתי את הטלפון שלך מאורן. חזרתי מלחימה של יותר משנה בדרום, מבקש להפגש איתך."
אני מתפלא לראות שהיא מתקשרת מייד חזרה. 'מה זה אומר?'
"שלום גל, מדברת אליה. אני אשמח להיפגש איתך," היא אומרת לי. אני לא יודע אם זה בגלל שנשים אחרות לא מעניינות אותי יותר, או שהיא באמת מדברת בטון פתייני.
"אני גמיש בשעות. תאמרי לי מתי מתאים לך," אני אומר.
"אפילו עכשיו," היא מפתיעה אותי.
"עוד מעט שבת," אני אומר בהיסוס.
"וכשנלחמת בעזה כדי להגן עלינו, האם הפסקת את פעילותך בגלל שהשבת התקרבה?" היא שואלת בקול מלטף, רק שעליי זה לא משפיע. הקול היחיד שיכול להרגיע אותי הוא קולה של דריה.
ובכל זאת אני מחליט להגיע לפגישה איתה. 'מה יש לי להפסיד?'
אליה שולחת לי כתובת של בניין ברמת אביב. אני מגיע לבניין רב קומות, ומתפלא שהקליניקה שלה נמצאת בלב בנין מגורים. מסתבר שלא טעיתי, היא הזמינה אותי לדירתה הפרטית.
"אני מצטער," אני אומר לה נבוך, "אני ממש לא רוצה להפריע לך."
"הרי זו אני שהזמנתי אותך לבוא כעת. קולך העצוב גרם לכך שלא יכולתי לדחות את הפגישה,"היא אומרת.
היא לבושה מכנס שחור צמוד. היא רזה, ומתאר גופה בהחלט ניכר. האם הבחירה שלה מכוונת או לא, אין לי מושג. גם הבחירה בחולצת טריקו צמודה שמבליטה זוג שדיים שופע, נראית לי קצת מוגזמת. היא לבושה כביכול בלבוש ביתי נוח, אך משום מה יש לי הרגשה שיש בכך יותר מזה.
"בוא נשב בסלון," היא אומרת ומניחה לפניי קנקן עם מים צוננים. היא מתיישבת על כורסה, ומשאירה לי להתרווח על הספה.
אני מעיף מבט מהיר סביבי. הדירה זועקת עושר, אבל ניכר שהעיצוב נעשה במטרה להרשים, כיוון שהוא חסר חן. אני חושב על דריה, ואיך היא הייתה לוחשת לי את כל הטעויות עיצוב שנעשו רק בחדר הזה.
"אתה נשוי?" היא מתחילה לשאול.
אני מהסס מה לענות, אבל מאשר לה שכן.
"איך חיי המין שלכם?" היא שואלת.
"ביקשתי להיפגש איתך בגלל ימי הלחימה שלי בעזה," אני אומר לה.
"זה חשוב מאד שתהיה לך תמיכה בבית. אחת הדרכים לשחרר מתחים, היא זיונים," היא אומרת בלי להניד עפעף.
אני מופתע לשמוע אשת מקצוע משתמשת בביטוי כזה נמוך.
"אל תסתכל עליי כך. אני גם סקסולוגית במקצועי. ובוא לא ניתמם, זוהי שפה שאתם הגברים אוהבים להשתמש בה. האם אתה מעדיף שאשתמש בביטוי קיום יחסי אישות. תרגיש עם זה יותר נוח?"
אני מתעלם מההערה שלה.
"היא אוהבת ל'רדת' לך?" היא ממשיכה לשאול.
"מה כל זה קשור לעזה?" אני שואל.
"ידעתי שיש לך בעיה איתה! היא לא מבינה אותך," היא קובעת נחרצות, "אז מה היא כן עושה איתך במיטה, או שהיא אחת תמיד מתחמקת בתירוצים שונים."
"שוב, מה זה קשור ללחימה שלי בעזה?" אני שואל.
ואז היא עושה מעשה שגורם לי לקפוא. היא מניחה את ידה על רגלי, במקום כזה שהיא יכולה לגלוש ב'טעות' ולגעת בזין שלי. "מה אתה כל כך מתוח חמוד?" היא שואלת בטון רך.
"אני בא אלייך אחרי שלחמתי ימים ולילות, מעל שנה במחבלים, ואת קוראת לי חמוד? כמה אני חייב לך על השיחה ההזויה הזאת?"
"אני ממש לא מבינה מה אתה רוצה ממני. אני פה לעזור לך. ואחת הדרכים היא…"
אני לא נותן לה לסיים. אני מוציא את הארנק שלי. "אפשר לשלם בכרטיס אשראי, או שאת רוצה מזומן?"
"אני ממש מאוכזבת ממך. פשוט תלך," היא אומרת פגועה.
אני יוצא מהדירה במהירות, לא מחכה למעלית, ויורד במדרגות בריצה, כאילו מישהו רודף אחרי.
אני נכנס במהירות לרכב שלי, ומתקשר מייד לברק. "היית פעם אצל אליה?" אני שואל אותו באיפוק.
"לא אני מטופל במשרד הבטחון," הוא עונה " אני נפגש עם…"
אני קוטע אותו בחוסר סבלנות. "האישה הזאת לא שפויה. כל השיחה שלה נסובה על הזיונים שלי עם אשתי. זיונים, זה היה הביטוי בו היא השתמשה.
אולי זה אני שמטורף. תסביר לי אתה מה הקשר בין זה אם אשתי יורדת לי או לא, לבין מה שקרה בעזה?"
"אתה רציני?! האישה הזאת לא שפויה," אומר ברק מזועזע.
"זה מה שרציתי לשמוע, שלא ירדתי מדעתי," אני אומר ונושף את המתח שהצטבר בי.
"כיוון שכבר מאוחר, והילדים כבר מותשים, ביקשתי מליזבת שתכין לנו ארוחת ערב קלה," אומר סבא, "ניפגש בבית, הבנים ייסעו איתנו."
כשאנחנו מגיעים חזרה לבית, ארוחת הערב כבר מונחת על השולחן. אני מכניסה הביתה את השקיות הרבות שצברנו בחנויות. אגם כבר מראה סימנים שהיא מוכנה ללכת לישון.
אני מפזרת את השקיות בחדרים, וחוזרת להאכיל את הילדים. אגם אוכלת בתאבון, אבל ניכר עליה שהיא מוכנה ללכת למיטה. "נדחה את המקלחות לבוקר," אני אומרת לבנים. שגם הם כבר משפשפים את העיניים.
"לכי תאמרי לילה טוב לסבא אהרון," אני אומרת לאגם.
"אממי 'אבת תבא," היא אומרת לו ונותן לו נשיקה.
"תאמרי לסבא אגממי אוהבת אותך," אני מנסה ללמד אותה.
"אממי 'אבת תבא אותך," היא חוזרת על דבריי בדרכה. היא מטפסת על ברכו ונותן לו נשיקה על הלחי.
"סבא אוהב אותך מאד אגממי," אומרת לה סבא ונותן לה נשיקה על המצח.
גם הבנים נגשים לאמר לסבא לומר לו לילה טוב, וכך גם לשאר בני המשפחה.
אני נגשת להחליף לאגם את הבגדים לפיג'מה, וברגע שהיא מניחה את הראש על הכר היא נרדמת. כך קורה גם עם הבנים. ברגע שהם נשכבים על המיטה הם נרדמים.
אני חוזרת לעזור לאימא להוריד את הדברים מהשולחן, ומגישה לשולחן תה עם עוגיות.
בזמן שאנחנו מדיחות את הכלים, ומנקות את המטבח, אנחנו שומעות את סבא מדבר עם סבתא ואומר לה כמו הוא אוהב אותה. אחר כך הוא אומר לאבא שהוא בן מדהים, שלא יכול היה לבקש בן טוב ממנו.
ואז משתרר שקט.
"דריה את יכולה לבוא," אני שומעת את קולו של אבא.
אני מגיעה מייד. "דריה, סבא איננו," הוא אומר.
"לאן הוא הלך?" אני שואלת מופתעת ומביטו לעברו של סבא. הוא יושב על כסאו, עיניו פקוחות וחיוך על פניו.
"אני לא מבינה," אני אומרת ומביטה על אבא.
"דריה סבא כבר לא איתנו. הוא נפטר," אומר אבא בקול שבור.
"אבל איך זה יכול להיות?" אני שואלת, אבל כבר מבינה. "אתה זוכר שהוא אמר לי שהוא ימות עם חיוך?" אני שואלת וניגשת לאבא לחבק אותו.
אני רואה את אימא עומדת המומה ובוהה בנעשה. אחר כך היא ניגשת לסבתא. "פנינה, אני כל כך מצטערת," היא אומרת ומחבקת אותה.
פתאום כל המילים שסבא אמר לי, מסתדרות לי. "הוא ידע," אני אומרת לאבא.
"אני מניח שאת צודקת, זה בהחלט מסביר כל מיני משפטים שלא הבנתי למה הוא אומר אותם. אני כל כך אתגעגע אליך אבא אהוב שלי," הוא אומר וקם לחבק את אביו המת.
שתיקה משתררת בחדר. "אתם מבינים ששוב עלינו לארגן הכל מחדש," אומר אבא לבסוף וניגש להתקשר לחברה קדישא.
"איפה שמתי את הטלפון הנייד שלי," אומר אבא, ואני מרגישה שההבנה שסבא איננו מתחילה לחלחל למוחו.
אני מסמנת לאימא שתהיה עירנית למה שקורה איתו.
"בעצם," אומר אבא פתאום, "אולי עלינו להתקשר לעורך הדין הויכשטט. אני לא יודע מה ההוראות שאבא השאיר. אם הוא רוצה להיקבר כאן, או שבארץ. אימא?"
"אבא רכש לנו חלקת קבר בסביון. אני מניחה שגם אתה שמת לב לכך שהוא פיזר רמזים בימים האחרונים שנתכונן למותו. רק הבוקר, כאשר סיימנו את השבעה ועלינו לקבר," אומרת סבתא. קולה נשבר, והיא נושמת עמוק, "שמעתם מה אמר?"
"אני אתקשר בכל זאת לעורך הדין למרות השעה המאוחרת," אומר אבא, "דריה, תביאי לי את טלפון הנייד. אפילו על זה אבא חשב, ונתן לי את מספרי הטלפון של עורך הדין והחברה קדישא. 'שיהיה גם לך.'"
אני ניגשת לחפש היכן הטלפון, מוצאת אותו בחדר האירוח ליד הספה, ומביאה אותו לאבא.
אבא לוקח אותו ממני בשתיקה, ניגש לחדר השני, וסוגר אחריו את הדלת.
כעבור כמה דקות הוא חוזר. "כמה לא מפתיע אותי שאבא לא השאיר הוראות כאחיו. תחליטי את אימא."
"אני מאמינה שהוא ביקש להישאר ליד אחיו. הרי גם הוריו קבורים כאן," עונה סבתא, "הוא אמר לי השבוע משהו על כך ששוויץ תמיד תהיה הבית שלו."
"אם כך זה מה שנעשה," אומר אבא ומתקשר לחברה קדישא.
"אני אוהבת אותך סבא. אתה הסבא הכי טוב שהיה לי," אני אומרת לסבא, וממהרת לעזוב את החדר. אני לא מסוגלת לראות איך הם מכסים אותו בסדין ומוציאים אותו מכאן. גם ללב שלי יש גבולות.
אני ניגשת לחדרי ושולחת הודעות לאחיותיי בקבוצת בנות רוזנטל:
דריה: בלב שבור לרסיסים אני נאלצת לספר לכם שסבא אהרון האהוב שלנו איננו עוד. הוא נפטר הערב, משאיר אותנו המומים, כשחיוך על שפתיו.
למרות השעה המאוחרת, התגובות מגיעות מייד.
רננה: איזה נורא. זה הדבר האחרון שציפיתי שיקרה.
שרון: סבא, אני לא מאמינה שאתה איננו.
דריה: אנחנו מבינים שרצונו היה להיקבר ליד אחיו, ומחכים לשמוע לגבי מועד הלוויה.
רננה: אני אתארגן ואגיע. גם אם לא אספיק להגיע ללוויה.
שרון: יש לי משהו לספר לכן.
שרון: אני מצפה כל יום ללידה של תינוקת שלנו באמצעות פונדקאית.
שרון: אני רוצה לבוא להיפרד ממנו, אבל הלידה צפויה לקרות בכל יום.
דריה: איזו התרגשות! אני כל כך שמחה בשבילך אחותי היפה.
שרון: את לא כועסת שלא סיפרתי לך?
דריה: כועסת? אני מאושרת בשבילך.
שרון: התינוקת היא מאה אחוז שלנו, כלומר מהביצית שלי והזרע שלו.
דריה: את לא צריכה להסביר לי.
שרון: התביישתי לספר. ניסיתי שנים של הפריות, הגוף שלי לא הצליח לשאת את ההיריון.
דריה: היכולת של אישה להרות, זה לא משהו שתלוי בה. אני חושבת שבחרת בצעד הנכון, וזה נפלא שהיא נושאת את הגנטיקה שלכם.
רננה: דיברתי עם זוהר. אני נכנסת לחפש כרטיס.
אני נכנסת לאפליקציה של הטיסות ומוצאת מקום למחר עם טיסת אל על שנוחתת בציריך בחצות היום.
דריה: מצאתי לך כרטיס למחר בטיסה שנוחתת בצהריים.
רננה: תשלחי לי את הקישור.
אני מתלבטת האם להזמין את הכרטיס עבורה, ומחליטה שעדיף שאתן לה לעשות זאת, כדי שלא תרגיש שאני מחליטה בשבילה. אני שולחת לה את קישור.
אני בודקת אם יש לי עוד הודעות. גל עדיין לא הגיב. אני מקשה לעמוד בפני הפיתוי לא לחסום אותו. 'מצד שני, הרי בכל מקרה הוא לא יכתוב לך, אז מה זה כבר משנה?'
"רננה רוצה להגיע. אני אדע עוד מעט אם היא תגיע מחר," אני משתפת את אימא, "ושרון…" אני משתתקת. 'האם אימא יודעת?' אם לא, אולי זה לא מקומי לספר.
"ושרון עסוקה בבית משפט," עונה אימא.
"לא," אני אומרת.
"היא סיפרה לך? סוף סוף! כמה היה לי קשה לשמור את הסוד הזה ממך. ומה אמרת לה?"שואלת אימא.
"אני מאד מאושרת עבורה. היא כל כך רצתה להיות אימא. חבל שהיא לא שיתפה אותי בדרך הקשה שעברה. הייתי תומכת בה, אבל זה שלה. בכל מקרה אני שמחה לשמוע. סבא ידע?" אני שואלת
"רק אני, אפילו לא אימו של זוהר. היא התנגדה לרעיון של פונדקאות," אומרת אימא בעצב.
"היא סתם מעצבנת. איך זה שמתוך שלושת בנותייך רק רננה זכתה לחמות נורמלית?" אני שואלת, "לעומתן, החתנים שלך זכו."
"ואם כבר מדברים על החתנים שלי, את כבר יודעת מה אני רוצה לשאול," אומרת אימא.
"לא שמעתי ממנו מילה. כתבתי לו שכנראה קרה משהו לא טוב לדוד בינו, ולכן אני נוסעת לציריך עם הילדים. זה רק מראה שלא איכפת לו. אני אצטרך ללמוד לחיות בלעדיו, לדעת שאהבת אמת לא נועדה לכולם."
"דריה, עכשיו את מדברת שטויות," אומרת אימא.
את השיחה שלנו קוטעת הודעה נכנסת מרננה.
רננה: אל תכעסי. תביני שזה לא ריאלי מצידי להגיע לשבוע.
"רננה לא יכולה להגיע," אני אומרת לאימא שמהנהנת בראשה.
"אני מאמינה לה שהיא רוצה לבוא. אני לא מתפלאת שהיא לא. אני אוהבת את כל שלושת בנותיי, אבל כמוך, יש רק אותך," היא אומרת ואני רואה שהיא נושכת את שפתיה , לא לפלוט יותר.
אימא ניגשת לאבא ומספרת לו על מה שאחיותיי אמרו. "את יודעת אהובה, שאני צריך רק את דריה כאן. אבא שלי ידע זאת, ולכן ביקש שהיא תיסע איתנו. הוא ידע שאזדקק לה."
*
אין לי מילה רעה לומר על אחיותיי. אני אוהבת אותן אהבת נפש. אבל כל אחת מאיתנו היא עולם שלם בפני עצמה.
אני בטוחה שבתוך תוכן יש להן את הדעה על כך שבגיל שמונה עשרה, כשהייתי עדיין נערה, אמנם בוגרת, אבל עדיין, קשרתי את חיי עם גבר שבוגר ממני שש שנים. גבר שהיה בעל ניסיון רב, שלא כמוני, ולא חשבתי להתנסות גם עם אחרים.
תמיד שמתי את גל במקום ראשון, וכשנולדו ילדיי הם הפכו להיות חשובים לי לא פחות. לרגע לא הרגשתי שאני מקריבה משהו.
'את מבטלת את עצמך,' אמרה לי פעם רננה.
'אני לא מבינה למה את חושבת כך, הרי אני עושה כל מה שאני רוצה.'
עובדת היותי אישה נשואה לא מנעה ממני להתפתח. את התואר של מטפלת בתרפיה באומנות רכשתי כשכבר הייתי נשואה.
עכשיו במבט לאחור אני מבינה שהמילים שנאמרו אז, הן למעשה מה שרננה מרגישה לגבי עצמה.
'מהי זוגיות בעינייך?' שאלתי אותה פעם אחרת, 'את חושב שגל אינו בן זוג ראוי, רק בגלל שהוא לא מבשל ומחליף חיתולים?" לא אמרתי לה שאף פעם לא שמעתי שזוהר עושה זאת.
אני יודעת שהזוגיות של רננה וזוהר, היא לא כפי שהיא נראית לעין, וזאת דיוק הסיבה שלא הזמנתי לה את הכרטיס. באיזשהו מקום ציפיתי להודעה הזאת. אני מניחה שלזוהר לא היה נעים לומר לה שלא תטוס , כשהיא דיברה איתי בצ'אט.
אני מילאתי את חובתי והודעתי להן. ביני לבין עצמי אני מודה על כך שהן לא באות.
*
"שמעת איזה מילים אוהבות אמר לי אביך לפני שנפטר?" אומרת סבתא פנינה, "זכיתי לחיות לצידו של גבר שאהב אותי עד שעתו האחרונה. וגם ממך בן אהוב שלנו, הוא לא חסך מילות פרידה."
"בואי אליי דובונת קטנה שלי," אומר אבא, "אבא זקוק לך."
המילים שלו זורקות אותי אחת לעבר.
*
"בואי אליי דובונת קטנה שלי," זה משפט שהייתי שומעת מאבא כשהיה מבקש שאבוא לנחם אותו כשהיה לו קשה.
אני, יותר מכולם ידעתי שהוא זקוק רק שיהיו איתו, ללא מילים או משפטים מכובסים כמו 'תסתכל על חצי הכוס המלאה, הרי נשארת בחיים.'
אני הייתי מלטפת את ראשו, מניחה את ראשי על כתפיו, או רק אוחזת בכף ידו הגדולה. מעולם לא אמרתי לו שהוא חזק, או גיבור, רק הייתי שם.
'ומה אני כבר יכולה לומר לו כעת שינחם אותו?' אף מילה ממה שנוהגים לומר במצב כזה, לא באמנת מנחמת את מי שאבד לו אדם כל כך יקר.
*
אני ניגשת לאבא, והוא אוסף אותי לחיבוק. "הלב שלי בוכה. הוא כבר כל כך חסר לי. היה לנו קשר מיוחד במינו. אולי כי אני בן יחיד, ואולי כי הייתי כל כך דומה לו, והבנו אחד את השני ללא מילים. בדיוק כמו שאת ואני דובונת קטנה שלי.
אני מודה שבאיזשהו מקום, ואני יודע שאסור לי לומר זאת, אני מרגיש הקלה על כך שאחיותייך לא באות. איתן אני חייב תמיד לשחק את החזק."
אנחנו יושבים זה לצד זו בשתיקה, אבל אני רואה שאבא רוצה לומר משהו, אבל מתקשה.
"סיפרת לגל פעם על מה שעבר עליי?" הוא שואל לבסוף.
"לא אבא. הכרתי את גל כשכבר חזרת לתפקד. לא ראיתי סיבה לספר לו על מה שקרה. רציתי שהוא יכיר אותך כפי שאתה כעת," אני עונה, ומהרהרת לעצמי למה באמת אף פעם לא סיפרתי לגל.
"שם הוא נמצא. הוא מתבייש לחזור אלייך, כיוון שאז את תראי אותו בחולשתו. הוא לא יודע איך תרגישי, אני משער," משתף אותי אבא במחשבתו.
"ונאמר שאתה צודק, אם אני לא החברה הכי טובה שלו, זאת שהוא יכול לספר לה הכל, אין לי מה להיות איתו," אני עונה כעס.
"את כועסת. אני מקווה שיום אחד יפתח שוב הלב שלך להקשיב לו," אומר לי אבא ומלטף את ראשי.
"בינתיים מאז המסרון לא שמעתי ממנו, כך שכל השיחה הזאת עקרה," אני עונה.
אלא שאז מופיעים אנשי החברה קדישא ואבא קם ללכת איתם למקום בו נמצא סבא.
אני מנצלת את ההזדמנות שאני לבד ומתקשרת לליזבט. "אני מצטערת להודיע לך שסבא אהרון נפטר," אני אומרת לה בקול רועד.
"אבל איך זה יכול להיות?" היא בהחלט נשמעת המומה.
"הלוואי וזה לא היה נכון. אני בעצמי עדיין לא מעכלת את האסון שקרה לנו," אני אומרת לה, "את מבינה שממחר יתחיל כל הסיפור מחדש?"
