"נו באמת מדיסון, לא תגלי לי מאיפה הריהוט הזה? אני בטוח שהוא עלה לך לא מעט כסף," אומר טים.
"אתה לא רואה את שאריות הבד?" אני שואלת ומצביעה על השולחן.
"לא נכון! את רוצה לומר לי שאת … לא נכון," הוא אומר ואוחז בבד בידו. "את מוכשרת בטירוף, וזה מה שאני מציע לך. יש לי מבחר לא קטן של דירות. אני רוצה שתעשי את הקסם הזה גם בדירות אחרות. תגידי כמה כסף עולה הבד, וכמה את רוצה על העבודה שלך. אני לא מבקש שום דבר בחינם."
"אני מוכנה לעזור לך, ללמד אותך איך עשיתי זאת, אבל המקצוע שלי הוא עיצוב בגדים. יש לי הזדמנות נדירה כעת להתפתח, ועליי לקחת אותה בשתי ידיים," אני עונה לו למורת רוחו.
"תשאירי גם לי פינה קטנה בזמן שלך? לפחות תעזרי לי לבחור את הבדים?" הוא מבקש ומסתכל עליי בתחינה. "אמרתי לך שכעת זאת שעת המבחן שלי במשפחה."
"כל עוד אתה מבין שאין לי כוונה שזה יהפוך למקצוע העיקרי שלי, ואין לי את כל הזמן שבעולם להקדיש לכך, אני אשמח לעזור לך," אני אומרת, "תבין שאני לא מספרת לך סיפורים…"
כאילו להוכיח את דבריי, נכנסת התראת הודעה שגורמת לי להסב את תשומת ליבי אליה, ולא לסיים את המשפט.
ליאה רוטשילד:
סיימתי את הישיבה.
אשמח להיפגש איתך לארוחת צהרייים
בבית הקפה אצל בן.
בידידות, ליאה
אני עונה לה מייד.
מדיסון מק'ריאן:
כבר מגיעה,
שלך, מדיסון
אני מצביעה על הטלפון. "אני חייבת ללכת, נדבר."
"אל תשכחי אותי," מבקש טים.
"מבטיחה," אני אומרת, מכניסה לתיק את המחשב הנייד שלי, מחברת העיצובים שלי, והקלמר ובו סוגים שונים של צבעים. אני עומדת לצאת, ונזכרת בקלסר של הבדים. למרות שאני נחושה בהחלטתי לא לעבוד יותר עם ניקיטה, לפחות תהיה לי השראה למה שאני מחפשת.
אני מודה על מיקומה הנוח של הדירה ששכרתי. אני חוצה בזהירות את הכביש הסואן, ופותחת את הדלת של מגדל הנהר. רק עכשיו אני קולטת את גודל האירוע, והלב שלי מגביר את פעימותיו.
'יום יבוא וניפגש שוב,' אני מדברת בליבי אל מיילו, "ואתה תהיה כל כך גאה בי."
אני נכנסת בחיוך לבית הקפה. ליאה יושבת במרפסת שסגורה בחורף עם חלונות זכוכית גדולים. לשמחתי השמש היום מאירה, למרות שבחוץ לא חם, והמרפסת מוצפת באור.
"חיכיתי לפגישה שלנו," אומרת ליאה שקמה לקראתי.
אני לא חושבת הרבה ומתקרבת לחבק אותה, אבל קולטת מה אני עושה. ליאה מחייכת ומחבקת אותי.
"עשיתי שעורי בית," היא אומרת, "אני חושבת שאת מעצבת נדירה. היכולת שלך לשחק עם הבד, מופלאה בעיניי.
אני יודעת שאת מעצבת מהלב, ולא מגבילה את עצמך לגיל מסויים, ולמרות זאת הייתי רוצה שנגדיר לעצמנו קבוצות גיל. כמובן שהבחירה תהיה שלך. אין לי כוונה להתערב ביצירתיות שלך. את מבינה למה אני מתכוונת?" ליאה מביטה עליי. "בואי נזמין קודם לאכול, לפני שנצלול לנושאים רציניים יותר."
"אני מרגישה שאת כבר החלטת. האמת שחשבתי שתבחני אותי קודם, שתראי אם אני מתאימה בכלל להשתלב בחברה כמו מיו מילאן, אני בהחלט מופתעת," אני אומרת נבוכה.
"אין לי ספק בכשרון שלך. את צריכה להאמין יותר בעצמך. תראי אותך היום. בחירת הבגדים שלך מושלמת. אין לי כוונה לשחק איתך משחקים, כיוון שאני יודעת שברגע שיגלו אותך, אחרים ירצו אותך," אומרת ליאה ומעיינת בתפריט שלפניה. "אני לעומתם, רוצה להעניק לך חופש פעולה מלא. אין לי כוונה לקצץ את כנפי היצירה שלך. אני לא מתכוונת לנגוס ברווחים שלך, אלא רק לתת לך במה להציג את הליין שנחליט עליו.
עליך רק לבחור בקבוצת הגיל, ואם את רוצה יותר מאחת. אני אקצה לך פינה רק שלך. אופנת פרפר מקבוצת מיו מילאן. כך תוכלי להתרכז ביצירה עצמה, כשאין לך דאגות של פרנסה.
אנחנו ננסח יחד חוזה, כפי שעשיתי עם מעצבות אחרות. לפני כמה חודשים חתמתי על חוזה עם מעצבת מדהימה מישראל מיקה מורג. (גיבורת משחקי הבקבוק/דרכים נפרדות) הייחודיות שלה היא שהיא מייצרת רק דגם אחד מכל בגד.
את יכולה לנהוג כמוה, ליצור כמות מוגבלת מכל דגם, או כמות ללא הגבלה. הבחירה היא בידייך. יעמוד לרשותך צוות של תופרות שיענו לכל בקשה שלך. בכל מקרה זכויות היוצרים לעיצובים יישארו בידייך.
אני יודעת שעבדת עם ניקיטה. יש לי קשרים עם חנויות שיש להן מבחר גדול יותר, ומחירים טובים יותר, בעיקר שאת תחת המטריה של מיו מילאן. את יכולה גם לבחור לעבוד עם המתפרה המרכזית שלנו במילנו. אני מוכנה לטוס איתך לאיטליה, ולהכיר לך את המפעל שלנו באיטליה."
אני יושבת מול ליאה. היא אישה יפיפיה, בעלת אישיות ממגנטת, שחולשת על אימפרית אופנה שלה סניפים בכל העולם, שמנהלת את אחד ממשרדי עריכת הדין הנחשבים ביותר בחוף המזרחי, והיא מדברת איתי, ילדה בת שמונה עשרה, בגובה העיניים.
אני מתלבטת איך להעלות בפניה את נושא הסודיות. מאד חשוב לי, לפחות בהתחלה, שלא ידעו מי המעצבת מאחורי המותג פרפר.
"שתפי אותי במחשבות שלך. לכל דבר יש פתרון," היא אומרת לי, כאילו אנחנו כבר שותפות לעשייה.
"אני מבקשת…" אני מהססת.
"אני מקשיבה לך. כבר אמרתי לך שלא אעשה דבר בלי שתתני לי את הסכמתך לכך. ההצלחה שלך, היא ההצלחה שלי," אומרת ליאה.
"איש לא יודע שאני הבעלים של פרפר. בעצם רק שלוש נשים שאני מקווה שלא יחשפו אותי. ניקיטה והתופרת שלה, והפסיכיאטרית שלי," אני אומרת.
רק אחרי שאני מזכירה את ד"ר כרמן, אני קולטת מה עשיתי. אני מרגישה כל כך נינוחה עם ליאה שלא שמתי לב שהסגרתי את סודי.
"אני רואה שאת נסערת. את לא חייבת לספר לי מה שלא מרגיש לך נוח לספר," אומרת ליאה ומניחה את ידה על שלי.
"אני רוצה לשתף אותך," אני עונה לה ומספרת לה על עודף המשקל שנשאתי עליי כל השנים. "תראי," אני פותחת את הדף הרדום שלי ברשת החברתית, ומראה לה את גלריית התמונות.
"את רצינית? זה נקרא אצלך להיות שמנה? נכון שלא היית חטובה כמו שאת כעת, אבל זה רחוק מלהיות שמנה כפי שאת מציגה את עצמך. אני מבינה שכך ראית את עצמך, מה שמסביר את הבגדים הרחבים שבחרת ללבוש." אני מביטה על עיניה הירוקות, ורואה שהיא מדברת בכנות.
"אימא שלי אמרה לי שאני נראית כמו… פרה, או בעצם, פילה או סוס יאור, או…כל פעם היא בחרה בחיה אחרת.," התיאורים שלי גורמים לליאה לצחוק, ואני לא מתאפקת ומצטרפת אליה.
"את מבינה, היא שונאת לבשל, בעצם זה לא נכון, היא שנאה לבשל עבורי, וארוחות הערב שלי הורכבו מג'אנק פוד, לא כי זה מה שאהבתי לאכול, אלא כי זה מה שהיא בחרה עבורי."
"ואחרי זה היא עוד העזה לבוא אלייך בתלונות. אני לא יודעת מה גרם לה לנהוג כך כלפייך, האחיות שלך תמיד לבושות לפי צו האופנה האחרון, ולרוב בבגדי מיו מילאן," היא גורמת לי להישאר פעורת פה.
"את מכירה את אימא שלי?" אני לא מתאפקת ושואלת.
"שם משפחתך הסגיר מי את. המוצא של אבי מסקוטלנד. שם נעוריי הוא מק'ליין," משתפת אותי ליאה, "אנשי הקהילה הסקוטית בהחלט מכירים אחד את השני."
אני פתאום קולטת ששם משפחתו של מיילו הוא מק'מילן, וגם הוא שייך למה שליאה קוראת, הקהילה הסקוטית. עומד לי על קצה הלשון לשאול אותה האם היא מכירה את משפחתו, אבל נמנעת להזכירו.
"התגנבתי לחייהם בהפתעה בגיל מאוחר, אבי לא התלהב מהעובדה שעומדת להיוולד לו בת שלישית, אני לא בטוחה שאימא שלי שמחה, ובכל זאת בחרה להביא אותי לעולם," אני אומרת ביבושת.
"מה גרם לשינוי שחל בך," היא שואלת.
אני מסמיקה. אני יודעת בדיוק מה גרם לכך. "זה קשור לבן, נכון? הוא פגע בך במילותיו?" היא שואלת.
"הייתי תלמידה מצטיינת, אבל החיצוניות שלי, בואי נודה שהתלבשתי בצורה מוזנחת, הרחיקה מעליי את הבנים. אפשר להבין אותם. אבל הלעג שלהם לא פגע בי בכלל.
יום אחד, אני מניחה שזה היה בעקבות התערבות, הקפטן של קבוצת הבייסבול ביקש שאעזור לו ללמוד מתמטיקה, בתירוץ שבגלל פציעתו נעדר מהלימודים.
לרגע לא הייתה לי אשליה שהוא מאוהב בי. עם זאת הוא בלבל אותי, כיוון שהתנהג איתי כל כך יפה, והיה לי נעים ללמוד איתו. יום אחד הוא ביקש לנשק אותי. הנשיקה שלו הייתה כל כך עדינה ומתוקה. דבר גרר דבר, ומצאתי את עצמי מתמסרת לו.
הוא נתן לי להרגיש נוח איתו, ולא היססתי להתפשט לידו. הוא לא התנפל עליי, אלא היה מאד עדין איתי.
למחרת הוא הודיע לי שלא יגיע יותר, והעניק לי את שרשרת הפרפר." אני מוציאה אותה מתחת לחולצה, וחושפת אותה לעיניה של ליאה.
"איזו שרשרת יפה. היא בהחלט הצהרה של הרגשות שלו כלפייך. אני בטוחה שאת יודעת שהיא שרשרת של דורי ברמינגהם המעצבת של קתרין לה בלנק מקבוצת מיו מילאן, ( גברות המיני סידרה שוזרת החרוזים) והיא עלתה לא מעט.
הלב שלי דוהר למשמע המילים האלה. 'האם ליאה צודקת, ויש למיילו רגשות כלפיי?' אני מתעשתת וממשיכה לספר לה.
"הייתי בטוחה שאהיה לצחוק בבית הספר, אבל מסתבר שהוא לא סיפר על כך לאיש. את יודעת שבית ספר תיכון השמועות עוברות כאש בשדה קוצים. איש לא שינה את היחס שלו אליי, ולא צחק כשעברתי לידו. לא היה לי ברור למה שמר על כך בסוד. בכל מקרה אני בחרתי להתחמק ממנו.
האירוע הזה גרם לי לקחת את עצמי בידיים. הלכתי למכון האגרוף של ליאם והוא אימץ אותי, אימן אותי ונתן לי תפריט בריא, כזה שלא ארעיב את עצמי, ואבנה את גופי נכון. עד היום אני מקפידה כל בוקר להתאמן, ולא מכניסה לפי יותר אוכל לא בריא."
"ראיתי זאת לפי מה שהזמנת לאכול," אומרת ליאה.
"תוך כדי תהליך, כשהגוף שלי התחיל להשתנות, ביקשתי מאימי שתקנה לי בגדים חדשים. היא כלל לא הבחינה בשינוי שחל בי. לו הייתה מסתכלת על פניי, הייתה מבחינה בכך.
אני מודה לה על כך. זה מה שגרם לי ללמד את עצמי לתפור, ולעצב מהבגדים הישנים שלי, בגדים חדשים. זמן מה לפני סיום הלימודים, החלטתי להופיע בבית ספר עם הבגדים שעיצבתי ולהציג לעיני כל את הגזרה החדשה שלי.
כשהמורה שלי ראתה אותי היא שלחה אותי למנהלת, בטענה שאני סובלת מאנורקסיה. המנהלת קראה לאימי ששלחה אותי לאבחון בבית חולים פסיכיאטרי.
שיתפתי את ד"ר כרמן שבחנה אותי במסע שעברתי, וסיפרתי לה על הבגדים שעיצבתי. רצה הגורל והיא לבשה חולצה בעיצוב שלי. היא לא האמינה לי שאני המעצבת, ואיתגרה אותי שאעצב לה שמלה. היא רצתה שאתפור לה את השמלה, אבל אמרתי לה שזה יכול לסבך אותי ואותה, ואת השרטוט השארתי אצלה. היא מצאה באתר שלי את הפרסומת לחנות הבדים, הגיעה לשם עם השרטוט שלי, ובסופו של דבר היא קיבלה את השמלה שרצתה. ברוב חוכמתה היא הציגה את עצמה בשמה האמצעי, כך שאיש לא יכולה היה לקשר בינינו. אם תהית, יש לי אישור שאני שפויה."
"לא היה לי ספק," מחייכת ליאה, "תודה ששיתפת אותי בגלוי לב. זה לא מובן מאליו ואני מודה לך על האמון שנתת בי."
מזה זמן רב אני מרגיש שאני מלא אנרגיה. 'את תהיי גאה כשתראי מי שהפכתי להיות,' אני מדבר אל מדיסון כשאני מתלבש לקראת יום עבודה נוסף.
'יום יבוא ונקים יחד בית, ואני אתן לך לעשות כל מה שאת רק חולמת עליו.'
אני יודע שאני רק בן שמונה עשרה, אבל יודע שהאהבה שלי כלפי מדיסון היא אהבה בוגרת, לא עוד אהבת נעורים חסרת דאגות. כל הלך המחשבה שלי היא כשל גבר בוגר שבונה את חייו ועתידו. אני בהחלט יכול לדמיין את ביתי איתה, וכמה ילדים מתרוצצים בתוכו.
כמידי בוקר, אני נוסע עם אבא כדי לנהל את 'ישיבת הבוקר שלנו,'. אבא מקשיב קשב רב למה שיש לי לספר לו על ההתקדמות של המחלקה שאני מקים, ועל עוד קיני טרור של סייבר, שאני חושף מידי יום.
אני מתרגש כאשר באמצע היום אני מקבל הודעה שיש היום משחק, לאחר שהוא נדחה מספר פעמים.
'בבקשה תבואי, אני מתגעגע אלייך בטירוף,' אני מבקש ממדיסון בליבי, ומקווה שהיא שומעת.
השעה עשר דקות לאחת עשרה בלילה.
אני אחרי מקלחת, לבוש רק במכנסי הפיג'מה המשובצים שלי. אני מרגיש שחם לי מרוב התרגשות, ולכן משאיר את פלג גופי העליון חשוף.
אני יורד במהירות למטבח כדי למלא את בקבוק המים שלי במים צוננים מהקיוסק במקרר, לוקח חבילה של חטיפים, ושב להתיישב על המיטה עם המחשב על ברכיי.
על המסך עולה האות המיוחד של משחקי הבקבוק של צעירי ניו יורק עם הלוגו המיוחד לקבוצה שלנו. הלב שלי דוהר מרוב התרגשות.
שלוש-שתיים-אחת מתחילים…
קארין-מנהלת קבוצה שמונה עשרה של צעירי ניו יורק:
ערב טוב קבוצה יקרה. אני שמחה לראות שכולכם כאן.
מייד יעלו שמותיכם על המסך.
לקבוצה שלנו נוספו ארבעה משתתפים חדשים,
אני מברכת אתכם ומאחלת לכם שתהנו מהקבוצה שלנו.
כיוון שאנחנו כבר קבוצה ותיקה אני מבקשת רק מהחדשים להציג את עצמם.
M& M: בן שמונה עשרה, רווק, מעוניין בנשים בלבד.
כמובן שאני רוצה לכתוב שאני רוצה רק אישה אחת, אבל זה לא לעניין.
קארין: אני מניחה שאתה בוגר תיכון. מה התוכניות לעתיד?
M&M: אני מאמין בלימוד עצמי. אני עובד כמתכנת בחברת תוכנה.
קארין: ציינת שאתה רווק, האם הבנתי נכון ואתה לא במערכת יחסים?
M&M: לכן אני פה. לא שיקרתי, אני פה כדי למצוא את מדיסון.
קארין: מקווה שתהנה מהמשחק.
M&M: תודה.
עוד שתי נשים מציגות את עצמן. האחת מכנה את עצמה דרקונית האש, והשנייה הוורד השחור.
נותר רק שם אחד אחרון. 'בבקשה שזו תהיי את,' אני אומר ועוצם את עיניי, ומקשיב למילותיה של קארין.
קארין: הפרפרית הביישנית ספרי לנו עלייך.
אני פוקח במהירות את עיניי. על המסך מופיעה תמונה של פרפר כחול קטן. פרפרי ההתרגשות משתוללים בתוכי.
הפרפרית הביישנית: בת שמונה עשרה, רווקה, מחפשת את האחד.
קארין: מה מעשייך?
הפרפרית הביישנית: אני בתחום האופנה.
קארין: נשמע מעניין.
הפרפרית הביישנית: כייף לעסוק במה את אוהבת, ולהתפרנס מכך.
קארין: אמרת שאת מחפשת את האחד. אתה מוכנה לפרט.
הפרפרית הביישנית: כשאמצא אותו אשתף.
אני אוהב את התשובות שלה. הן מתוחכמות. אני יכול למצוא בהן את עצמי. האם אני האחד שהיא מחפשת?
אני מסמן כוכב ליד שמה. היא בהחלט מעניינת אותי.
קארין: בואו נתחיל במשחק. אבל קודם אני אסביר, כיוון שיש לנו משתתפים חדשים, שמידי שבוע ניתנת לכם אפשרות להעלות שאלות שמתוכן אנחנו בוחרים את השאלות במשחק.
השאלה שנבחרה השבוע ומיועדת לכלל המשתתפים, מה הזיכרון הכי חזק שלך מהפעם הראשונה שלך. פרט אחד קטן. כמובן מדובר על הפעם הראשונה שקיימתם יחסי מין.
זה מעניין שחלק לא קטן מהבנות מדברות על הריח שנחרט בזיכרונן, חלקן מציינות את מבשם מי הגילוח שלו, וחלקן את ריח התשוקה שלו.
הפרפרית הביישנית: אני זוכרת את הטעם של הנשיקה שלפני. היא הייתה מלאה רגש, והמגע של שפתיו על שלי היה כל כך נעים, רגע לפני שהכל סער עלינו.
'למה אני מרגיש שזו את?' אני ממלמל.
M&M: אני זוכר שהפשטתי אותה מבגדיה. היא לבשה חולצת טריקו גדולה ומכנס טרנינג זרוק. אבל כשהיא שכבה על המיטה רק בבגדיה התחתונים, לא יכולתי שלא להתפעל מבגדי התחתונים שהיו עשויים תחרה לבנה עדינה, ועמדו בסתירה לבגדים הזרוקים שלבשה. היא הייתה בעיניי שיא הנשיות.
