אני מנסה להתרכז בעבודה, אבל איך אני יכול כשהמחשבות שלי נסובות על ההגעה הפתאומית של אביה של סלין? אני רוצה לעשות הכל כדי להגן עליה. אמנם היא אמרה שהיא ביחסים טובים עם אביה, אבל עדיין הרגשתי שהיא לא רגועה.
אני מתאפק לא להתקשר אליה או לשלוח לה הודעה. אני חייב לסמוך עליה, ולקוות שאם תזדקק לעזרה היא תתקשר אליי.
כאשר הטלפון הנייד מצלצל אני ממהר לקחת אותו. אני כל כך בטוח שזאת היא, שרק רגע לפני שאני מקבל את השיחה אני מסתכל על הצג. אני מופתע לראות את שמו של סוייר גראד עליו.
אני מחליט לא לענות לו, ומצפה שהוא ישאיר לי הודעה במענה הקולי. בסופו של דבר זה הגיוני שכשאני במשרד שלי, אני לא פנוי לענות לשיחות כל הזמן.
סוייר בוחר שלא להשאיר הודעה במשיבון, אלא שולח לי הודעה במקום.
סוייר גראד:
אני מבקש לדבר איתך.
קבל את התנצלותי על ההתנהגות שלי
בתקופה האחרונה.
אני מבקש שתחזיר את סלין לעבודה,
אין לה שום קשר לתסכולים שלי עם עצמי.
מצפה לשמוע ממך.
בהערכה,
סוייר גארד
אני עדיין לא חש הקלה. אני רוצה לראות שהוא באמת מתכוון לדבריו.
הוא שוב גורם לי לחשוב על סלין, ואני מחליט לשלוח לה הודעה.
לוגן איסטווד:
חושב עלייך,
שלך, לוגן
אני מכניס את הטלפון לכיסי כיוון שאני יודע שהיא עסוקה כעת. לכן אני מופתע כשאני שומע התראת הודעה ורואה את שמה של סלין.
סלין ברייטון:
אני בפגישות עם אבי.
יש התפתחויות שלא ציפיתי להן.
איני יודעת מתי נסיים.
סלין
אני מאוכזב מהמסרון שלה. אין בו טיפת רגש, ואני מרגיש שאני ממהר מידי. הדבר האחרון שאני רוצה זה שהיא תרגיש מאויימת, שאני לוחץ עליה יותר מידי.
אני כבר לא מרוכז, ואני מחליט לנסוע למסעדה לדבר עם סוייר.
כשאני יוצא מהחניון לכביש, אני מגלה שיום סוער בחוץ, מה שמאד מפתיע אותי, שכן הבוקר היה מזג אוויר נעים. העיר שהייתה שטופת שמש, הפכה לסוערת בשל הרוחות העזות מכל כיוון. ממש לא תענוג גדול. לפחות אני יודע שסלין בסדר. אני מזכיר לעצמי שעליי להפסיק לדאוג לה כל הזמן.
לשמחתי התנועה לכיוון המסעדה לא צפופה, ואני מגיע אליה תוך זמן סביר. סוייר מבחין בי כבר עם היכנסי לחניה. אני רואה אותו משקיף עליי דרך החלון במטבח, ונסוג לאחור.
מבחינתי כל מה שהוא יאמר לא באמת ישנה לי. דבר אחד כבר החלטתי, אני לא אתן לו לגרור אותי לדבר עליה.
"אני מקווה שאתה מבין שאין לך סיבה להיות כל כך לא מרוצה. אני לא מתערב לך בתפריט, ומשתדל להענות לבקשות שלך אם אני יכול," אני אומר לו מייד עם היכנסי למטבח.
"אני יודע. אני מתנצל על ההתנהגות שלי. אני באמת לא סוג של דיוה, אני בהחלט מעריך את הצוות שעובד איתי, וכמובן אותך. עוברים עליי ימים קשים, ואסור שזה ישפיע על העבודה," הוא אומר.
"אם אתה מרגיש שאתה צריך חופש, רק תאמר," אני בוחן את תגובתו.
"ומי יבשל כאן?" סוייר פולט אנחה תיאטרלית.
"לכל אדם יש תחליף," אני עונה לו.
"אז אתה מתכוון לפטר אותי בגללה?" הוא שוב שולף ציפורניים.
"כנראה שלא הבנתי את ההודעה שלך, אם אתה נגרר שוב לנושא הזה. אני פה לבקשתך, כדי להקשיב לך," אני אומר. שוב אני מרגיש מועקה. 'האם הסיפור הזה אף פעם לא ייגמר?'
הנייד בכיסי שוב מצלצל. שמה של סלין על צג, בדיוק בזמן הכי לא מתאים. אחרי כמה צילצולים, השיחה מועברת לתא הקולי.
אני עומד לסיים את השיחה עם סוייר, כאשר מארי שואלת מה עם סלין.
"היא התפטרה," אני אומר בקול אדיש. סוייר מסתכל עליי. "יש עוד משהו שרצית ממני?"
"אנחנו בסדר?" שואל.
"זה תלוי בך. אם הנושא סגור מבחינתך, נמשיך הלאה," אני אומר לו.
"ו.." הוא מתחיל לומר.
"אז אם אתם לא צריכים אותי, אני אחזור למשרד," אני אומר וחוזר לרכב.
רק כשאני בדרך אני מקשיב להודעה של סלין.
"זו סלין, יש לנו פגישה עם עורכת הדין של אבי. אחר כך אנחנו מוזמנים אליה לארוחת ערב. אני בטח אחזור מאוחר."
אני מתחיל להרגיש שהיא מתרחקת ממני. מה שפירשתי כהתקרבות, כנראה הייתה רק רק בדימיון שלי.
אני חוזר למשרד נחוש בהחלטתי לצאת לבלות הלילה במועדון. כשאני חוזר למשרד אני עובר בחדר של ג'ק. "אנחנו יוצאים הלילה," אני אומר, לא שואל.
"מי זה אנחנו?" הוא מרים את ראשו מהמחשב, נשען לאחור על כסאו כשידיו משולבות מאחורי ראשו.
"נו אמת, אתה ואני," אני עונה לו מייד.
"רק רציתי להיות בטוח שהבנתי אותך. ולא, אני לא אשאל אותך מדוע. כשנסיים את העבודה נלך לאכול אצל הסיני, ונמשיך למועדון?"
"נשמע נפלא," אני עונה, אבל לא נשמע מתלהב כל כך, מה שגורם לג'ק להרים גבה. אני לא מגיב, אלא חוזר חדרי כדי להמשיך לעבוד.
השעות עוברות ואנחנו הולכים למועדון, אחרי שאכלנו אצל הסיני, כפי שג'ק ביקש.
אני מתפקד כאוטומט, נוכח בגופי אבל המחשבות שלי מתפזרות. כתמיד, הנוכחות של ג'ק ושלי מושכות את הנשים מייד עם הכנסנו למועדון.
"התגעגעתי," אומרת לי ברונטית אחת. אני מסתכל עליה ותוהה האם היה בינינו פעם משהו. הכל נראה לי לא מציאותי. אני יודע שאני לא שייך כבר לכאן, אבל מרגיש שזה בדיוק מה שאני צריך.
אינני מרבה לשתות. אני אוהב לשכר את מי שאיתי, אבל להשאר ער ובשליטה, לא כך היום.
אני לא סופר את מספר כוסות הוויסקי שאני שותה. אני לא יכול להסביר למה אני כל כך זקוק לזה, למרות שהשפעת האלכוהול בהחלט מורגשת בגופי.
ג'ק הוא לא כמוני. הוא לא עושה חשבון, ומגיע לעיתים למצב של שכרות שגורמת לו לרוקן את תוכן קיבתו לתוך אסלת השירותים, כשהוא עדיין במועדון. נראה לי שהיום אני עולה עליו, אם כי איני מרגיש מחוק.
בסופו של דבר הברונטית מצליחה לשכנע אותי ללכת איתה להרפתקה לילית. היא מבטיחה לי שתעשה כל מה שאבקש. אני מתלבט אם להביא אותה הביתה, או פשוט ללכת איתה לחדר במוטל.
אני מעדיף את המוטל מהסיבה הפשוטה, שכך אוכל לשלוט בזמן שאני איתה, ולא אצטרך להחליט אם לתת לה להשאר לישון איתי, מה שלא נראה לי שארצה.
אני שמח שבאתי במונית, מה שאיפשר לי לשתות כרצוני. אני יודע בוודאות שבמצבי לא הייתי מסוגל לנהוג.
הברונטית מנסה כל דרך אפשרית לגרום לזין שלי להתעורר, אבל הוא מתנגד לה, ומתעקש להישאר רדום. "זה לא את , זה אני," אני אומר לה, "את מהממת וסקסית בטרוף, רק שאני שיכור לגמרי. אני מצטער שבזבזתי את זמנך," אני אומר לה מותש.
"אתה חייב לי," היא אומרת, "זה לא ייתכן שתגרום לי לרצות אותך בטירוף, ותשאיר אותי רעבה. היא נשכבת על המיטה ברגלים מפושקות. "תרד לי," היא אומרת.
"לא יקרה," אני אומר, וקם בקושי רב מהמיטה. אני מזמין מונית, אחת לה, ואחת עבורי, ונוסע הביתה.
כשאני מגיע לדירה, אני מבחין בחניה בג'יפ השחור של סלין, שמחזיר אותי באחת למציאות חיי.
צהריי היום.
עורכת הדין ליאה רוטשילד פינתה את לוח הזמנים שלה כדי לפגוש את אבא ואותי. אני יודעת שהיא עורכת הדין שלו כבר שנים בכל הקשור לעסקיו חובקי עולם. היום אני מבינה שהיא זו שניסחה עבורו את הסכם הגירושין מאימי.
"תכירי את סלין," מציג אותי אבא בפני ליאה, "האור של חיי."
"אביך מרבה לדבר עלייך," היא אומרת, "הוא כל כך גאה בהישגייך. אני מבינה שסיימת את הלימודים. אני אשמח להכיר לך כמה מידידיי הקשורים לענף התקשורת.
אביך נתן לי לקרוא את הכתבה על אליזבת, האישה שחיה כבר עשור בבדידות מוחלטת באחד הכפרים הנידחים באפריקה. הוא כמובן לא גילה לי שאת כתבת את הכתבה, ואמר לי שזאת כתבה שהוא ניתקל בה, ועוררה את סקרנותו.
הוא סירב לאמר לי מי כתבה את הכתבה, ואני ניסיתי לנחש. לא היה לי ספק שעיתונאית מנוסה כתבה אותו, אפילו ניסיתי לנחש מיהי. נדהמתי לשמוע שהכתבה שנכתבה בסגנון ייחודי, אינטליגנטי, וסוחף, נכתבה על ידי בתו בת העשרים ואחת… כבר שתיים אם נדייק."
"המילים שלך מרגשות אותי מאד," אני אומרת. דווקא אני שחיה את המילים, ומדייקת רגשות, לא מסוגלת לאמר יותר ממה שאמרתי.
"את ראויה לזה. את באמת מאד מוכשרת. אני צופה לך עתיד גדול. אני אדאג להפגיש אותך עם האנשים שיוכלו להעיף את הקריירה שלך גבוה. כמובן זה תלוי בהסכמתך," אומרת ליאה.
"הפרופסור שלי שיתף כמה מאנשי התקשורת בכתבה הזאת. רק היום גיליתי שאנשים גילו בי התעניינות," אני משתפת אותה.
"כמו מי למשל?" היא שואלת בחיוך.
אני מהססת. האם באמת מותר לי לאמר זאת? העובדה שאבי עובד איתה שנים מכריעה את הכף. "רוז בלומברג," אני אומרת לבסוף.
"היא האדם המושלם עבורך. אני אפגיש ביניכן בהקדם," היא אומרת, ואני מרגישה את פרפרי ההתרגשות בועטים בי.
"ועכשיו לענייננו. אני מבינה שאביך סיפר לך היום על סעיפי הסכם הגירושין שלו מאימך. ניהלתי איתה משא ומתן קשוח. הדבר היחיד שעמד לנגד עיניי הייתה העובדה שבכורח הנסיבות, את נשארת לגור איתו.
אני יודעת שלא היה לך פשוט. אביך ידע שבזכות אופייך הנוח את תדעי להסתדר.
על השריפה נודע לנו רק כעת, כשחברת הביטוח פנתה לאביך לשתף אותו בדבר הגשת התביעה. מה שהסב את תשומת ליבם של החוקרים, הייתה העובדה שאביך לא אימץ את ילדיה של אימך, ומשכך הם אינם נושאים את שם משפחתו.
אחיך למחצה ניסה להתחכם והשתמש בשם ברייטון. בדיקה שערך החוקר, עלתה מייד על ניסיון הרמייה, שכן ברישומים הוא לא מופיע בשם זה. מה גם, שבפרט לאביך, שמך הוא היחיד שמופיע בחברה הביטוח.
הוכח ללא ספק שלא היה לך קשר לשריפה. לא רק בגלל שהגעת אחרי שהבית כבר עלה כולו בלהבות, אלא שנערכה חקירה לגבי המצאותך באוניברסיטה. נבדקה שעת כניסתך ויציאתך מהחניון, והנוכחות שלך בהרצאות. רצה הגורל שהיה לך יום לימודים ארוך, והוכח שהיית בכל השיעורים.
אימך ואחיך למחצה היו בבית כשהגיעו לוחמי האש שהוזעקו על ידי השכנים. בקבוקי שתיה ריקים היו מפוזרים בכל מקום, וגם, כך הבנתי, מיכלי דלק.
אחיך למחצה שהבין שהוא עלול להסתבך, למרות שאני מאמינה שלא היה לו חלק בהצתה, ומיהר לאשפז את אימך. זאת מהטעם הפשוט, שבכך פטר אותה מלהעיד על מה שקרה. הבנתי שזה גם מה שנאמר לך על ידי השוטר, כשניסית למנוע מהפרמדיק לאשפז אותה בכפייה.
בואו נתקדם. זימנתי לכאן את החוקר של חברת הביטוח. יש בידי את כל המסמכים הקשורים לחוזה הממון שחתמו הורייך. בחוזה מופיע בפרוש שאביך מתחייב לשאת בהוצאות של ילדיה מנישואיה הראשונים, במקרה שאביהם יפסיק לשלם עבורם דמי מזונות.
עם זאת נכתב בו במפורש, שאין בכוונתו של אביך לאמץ אותם כילדיו, וכי לא יהיו להם כל זכויות ברכושו. רק הסעיף הזה בכוחו לדחות את הדרישה של אחיך למחצה לתשלום דמי הביטוח. יכולתי להסתפק בזה, אבל אני חושבת שהמעשה הוא מעשה הונאה חמור, הוא למעשה ניסיון לגנוב מאביך את רכושו, ולכן אני לא מתכוונת להסתפק בהוכחה שאביך זכאי למלוא הסכום."
"אמרתי לסלין שהיה בכוונתי היה להעביר לידיה את הבית. הרי רכשתי עבורי דירה מרווחת בעיר. כעת, אין מה לדבר על הבית, אלא אם כן, את רוצה סלין שיבנו אותו עבורך מחדש," אומר לי אבא.
"דיברנו על כך. בהעדרך, הבית כבר לא היה עבורי אותו דבר. אני לא מכחישה שנהניתי מהתנאים שהיו לי. עכשיו כשהוא נשרף, אני יודעת בדיוק מיהם חבריי, ומי חיפש את קרבתי בגללו. בכל מקרה, אני מתכוונת כעת לבנות את חיי כאן בעיר." אני עדיין המומה מהכוונה של אבא להעביר אליי את הבית הגדול בו גדלתי.
"איפה את גרה כעת?" זורק אבא את הפצצה באוויר, ואני מרגישה שאני נחנקת.
לשמחתי, עוד לפני שאני מארגנת את מחשבותיי מה לענות לו, נכנסת אינדירה, מזכירתה האישית של ליאה, ומוסרת לאבא שהוא מתבקש לרדת לחניון, כיוון שהסוכן של החברה בה רכש את הרכב החדש שלו, ממתין לו שם.
"זה אומר שאתה נשאר בעיר?" אני שואלת בשמחה.
"כן קטנטונת. אני פה להישאר," הוא אומר, ויוצא מהחדר.
"אני רוצה שתדעי שאת כל עולמו," אומרת ליאה, "אמנם גדלת בבית גדול ומרווח שהיה בו הכל, אבל אביך הקפיד מאד לא לחשוף אותך לעושרו העצום. היה לו חשוב שתדעי להעריך את החיים, אבל גם רצה למנוע ממך את הקינאה של אימך ואחייך למחצה, למרות שבזה הוא לא כל כך הצליח.
הוא סיפר לי על התגובות שקיבל על כך שבחר לקנות לך את הג'יפ, ועל רשימת הדרישות שהוא קיבל בעקבות כך, דרישות שהוא כמובן דחה על הסף." ברור לי שליאה מאד מעורה בחייו של אבי.
"אני מבינה שאנחנו לקראת מלחמה מאד מלוכלכת עם בני משפחתי," אני מנסה לברור את מילותיי, "הייתי מעדיפה, בעיקר למענו של אבי, שהעניין ייסגר בשקט.
הרי בני משפחתי לא יקבלו דבר, וזה עונש מספיק גדול עבורם, שכן הם ציפו להתעשר מהמצב. אני מכירה את אבי, ובטוחה שהוא לא שש לכבס את הכביסה המלוכלכת של המשפחה שלנו לעיני כולם.
הייתי מבקשת שתדברי איתו. אם הוא רוצה להלחם למעני, אין צורך. אין לי קשר עם אימי או אחיי למחצה. אין לי צורך לבוא איתם בחשבונות. אני גם לא בונה על כספים שאי פעם אקבל מאבא.
אני יודעת שאני עדיין ילדה, אני רק בת עשרים ושתיים, אבל מאמינה שיש לי היכולת לבנות את עצמי, ולהשיג כל מה שאני רוצה בחיים." אני נושמת עמוק. אני שלמה עם כל מילה שאמרתי לה.
"את בדיוק כמו שאביך תיאר שאת. הייתי צריכה להווכח בכך במו עיניי כדי להאמין שהוא לא מפריז בתיאוריו. אני אדבר איתו. אני מניחה שהוא יחשוב כמוך."
חוקר הביטוח מתקשר וליאה מדברת איתו שיחה ארוכה. אבא שחוזר בינתיים לחדר, מקשיב קשב רב.
"דיברתי עם חוקר הביטוח. הוא אמר שאין צורך שניפגש, כיוון שאין ספק שהתביעה שהוגשה, היא ניסיון לקבל את דמי הביטוח ברמייה. לחברת הביטוח ברור שהכסף מגיע לך סקוט, והיא תנפיק לך שיק בימים הקרובים.
כשלא היית דיברתי עם סלין, שהביעה את רצונה לא להילחם עם אחיה למחצה. אני רוצה לשמוע את דעתך. אני מניחה שחברת הביטוח תרצה לתבוע אותו, אבל ביכולתי למנוע זאת אם זה רצונך," אומרת ליאה.
"אם הייתי צריך הוכחה שסלין כמוני, הנה היא. אני מעדיף לשים את הפרשה האומללה הזאת מאחורי. אני אסתפק בדמי הפיצוי שאקבל, ואמשיך בחיי. אני שמח שהקשר האומלל הזה מאחוריי, ורק מודה על כך שהרווחתי בזכותו אותך סלין.
עכשיו כשכל המתח התפוגג, אני מרגיש שהרעב תוקף אותי. אני יכול להודות כעת שהייתי שרוי במתח, וכעת כשאני רגוע, אני בהחלט מרגיש שאני מסוגל לאכול." אני נושמת לרווחה למשמע מילותיו של אבא. היום הקשה הזה עומד להסתיים.
אחרי ארוחת הערב, אני ממהרת להיפרד מליאה, אבא ואלכס, בעלה של ליאה, שהצטרף אלינו. אני שמחה לראות שאלכס ואבא ידידים טובים, מה שמאפשר לי לעזוב בלי שאשאל שאלות שאין ברצוני לענות עליהם כעת.
השעה כבר שמונה, ואני נוסעת לדירתו של לוגן. אני לא מוצאת טעם להתקשר אליו, כיוון שעוד מעט נפגש ואספר לו הכל.
אבל כאשר אני מגיעה לחניון של הבניין, החניה שלו ריקה. 'הוא בטח התעכב במשרד,' אני חושבת לעצמי, שזה בסך הכל הגיוני, שכן הוא ידע שיש לי יום עסוק, שהסתיים בארוחת ערב.
אני נכנסת להתקלח, ומחליפה למכנסי טרנינג וגופיה. אני מרגישה צמאון גדול, ומודה על כך שיש לי מיני בר בחדר, בו אני מחזיקה פחיות של משקה מוגז, ואינני צריכה לעלות למטבח כשתוקף אותי צמא.
אני לוקחת את האייפד שמונח על ארונית הלילה ליד מיטתי, ומתחילה לשחק במג'ונג. יש לי כבר שני כוכבים, ואני כבר לא יכולה לחכות שאקבל את השלישי.
אני לא מסתפקת במשחק אחד, אלא ממשיכה לשחק. אינני עובדת, כך שאין לי צורך ללכת לישון בשעה מסוימת.
בשלב מסויים את מרגישה עייפה, ומפסיקה לשחק. אני מכבה את האור. עדיין אין סימן ללוגן. 'אולי הפגישה עם אבא הייתה צריכה לקרות, כדי להבהיר לי את המצב. עליי להפסיק לשגות בחלומות. לוגן ואני לא זוג. כבר מחר אתחיל לחפש מקום אחר.
אלא אז אני שומעת את הדלת נפתחת, וקול של גרירת רגליים נשמע במבואה. אני קמה בשקט, ורואה את לוגן צועד בצעדים לא יציבים. ריח חריף של אלכוהול ממלא את חלל הכניסה, וגורם לי להתכווץ. אני נסוגה לחדרי, ונועלת אחריי את הדלת.
