'אז עכשיו את נפגשת עם הבוס במאפיה. את חושבת שכולנו מטומטמים?" מסנן לעברי סוייר ששומע את דבריה של בילי.
"תאיר את עיניי סוייר. מה לדעתך אני עומדת לעשות עם הבוס במאפיה, כשלואי שם, וצוות עובדים, ולפי המכוניות שחונות בחוץ, גם צוות המשפצים?
אתה יכול לדמיין אותו ואותי הולכים 'לעשות את זה' בין תנורי האפיה הלוהטים? יודע מה? אתה מוזמן לחזות במו עיניך." אמנם אני מדברת בשקט, שכן המסעדה מלא בסועדים, אבל המבט בעיניי בהחלט מראה לו כמה אני לא מרוצה מהמילים שלו.
סוייר מסיר את עיניו ממני, ומבטו מקובע על הדלת המובילה למאפיה. אני לא צריכה להפנות מבטי לאחור כדי לדעת שלוגן עומד וצופה בנו.
אני מעמידה פנים שלא שמתי לב לכך. "בשביל מה הצעת לי לבוא לעבוד כאן? אני דורשת תשובה כעת, אתה רוצה שאעזוב? לכל אדם יש תחליף, כך גם לכל מקום עבודה, בעיקר שמה שאני עושה כאן ממש לא קשור לידע והכישורים שלי. נו, אני מחכה לתשובה," אני יורה לעברו.
"בכל מקרה את עושה מה שאת רוצה, את בכלל לא רואה אותי," הוא עונה לי בכעס.
"באמת?? רק אתמול אמרת שנוכחותי מפריעה לך במטבח, ומאז אתה לא רואה אותי שם. אמרת שהכריכים מיותרים, ותראה איזה פלא, פינת הכריכים 'נעלמה.' כל המסעדה הזאת מתנהלת לפי מצבי הרוח שלך, ואני לא רואה אותך??
אני אודיע לבוס שאני עוזבת עוד היום. יותר לא אפריע לך בעבודתך. ואתה סוייר, תפסיק לעקוב אחריי בלילות. רק בגלל שאחותך הייתה החברה הכי טובה שלי, לא נותן לך את הזכות לשלוט על חיי."
"בילי, תודיעי לבוס שאני לא רוצה לעבוד כאן יותר. העבודה הזאת לא בשבילי," אני אומרת.
הנייד בכיסי רוטט. אני מעיפה מבט מהיר לראות מי שולח לי הודעה, ויוצאת לחניה לקרוא אותה.
לוגן איסטווד:
שמעתי הכל.
מחכה לך בדירה.
החלון במטבח הפונה לחניה פתוח כדי לאפשר לאוויר נקי לחדור למטבח ולקרר אותו. "מה הבעיה שלך?!" אני שומעת את בילי מסננת בזעם לעברו של סוייר, "אני מציעה שאתה תודיע לבוס שסלין הלכה, כי אתה לא יכול… מי יודע מה אתה לא יכול."
"ראית איך הוא מסתכל עליה?" עונה לה סוייר בכעס.
"אם היא איתו או לא, זו רק עניין של שניהם, לא שלך, לא שלי, לא של אודרי, לא של ג'ורג'י, לא של אף אחד אחר, רק שלהם, הבנת? ואם העובדה הזאת לא מאפשרת לך לבשל יותר, אז אתה יכול לעזוב."
"אני כזה אידיוט, אני חייב לעצור אותה," אני שומעת את סוייר.
אני ממהרת להכנס לרכב שלי, ויוצאת מהחניה במהירות. אני מביטה במראה לאחור ורואה את סוייר עומד, ידיו על ראשו, והוא צופה בי מתרחקת מהמקום. כבר לא איכפת לי שהוא יראה שיראה להיכן אני נוסעת.
אני מביטה שוב ורואה את לוגן עושה סיבוב פרסה ונוסע לכיוון השני. לפחות אחד מאיתנו חושב בהיגיון. כמה שלא איכפת לי כעת מסוייר, עדיף שהוא לא יראה שאנחנו יוצאים יחד.
תוך דקות ספורות אני מגיעה לדירה. אני חסרת מנוחה ולא יודעת מה לעשות עם עצמי, ולכן אני מתיישבת על המדרגות המובילות לקומה השניה וממתינה ללוגן.
"אני מודה שבחיים שלי לא הייתי במצב כזה," אומר לוגן שנכנס לדירה בסערה, "קשה לי לנהוג בו באיפוק. אסור לי לומר לו שאני יודע שאת לא מעוניינת בו, מצד שני אני יודע שכולם מרגישים באוויר שיש בינינו משהו.
את מאד חיונית בעבודה, אבל את שווה הרבה יותר, והייתי רוצה שתעבדי איתי במשרד. זה מין מצב שאני עוד לא יודע איך להתמודד איתו."
שוב השיחה בינינו מתנהלת בקירבה גדולה. הוא לא שוקל את מילותיו, אלא משתף אותי במה שעובר עליו.
"תבין שאף פעם לא נתתי לסוייר להבין שאני מעוניינת בקשר איתו. אני לא יודעת מה קרה לו פתאום. האם הציע לי את העבודה כי בעצם רצה שאהיה קרובה אליו? אני לא מבינה אותו.
אתה כבר מבין שגדלתי בבית שלא חסר בו כלום. ידעתי שחברים רצו את קירבתי בגלל השפע שהיה לבית שלי להציע. מעולם לא חייתי באשליה שהאישיות המיוחדת במינה שלי, היא שמשכה את האנשים לחפש את קירבתי. זה משהו שאבי לימד אותי עוד בילדותי.
'זה מאד נעים שאין לך בעיות כלכליות, ולא רק, אלא שיש לך אפשרות לקנות כל מה שאת רוצה,' אמר לי אבי, 'אבל יש לכך מחיר. לעולם לא תדעי מי אוהב אותך באמת, ומי אוהב את כל התפאורה מסביבך. תמיד תזכרי זאת, כדי שלא תתאכזבי.'
סוייר יודע מי הייתי, ומה הפכתי להיות. לכן אני מתקשה להבין מדוע כעת הוא פתאום מחפש כל כך את קירבתי," אני מסיימת את דבריי.
"אולי כי הוא רואה שאני מעוניין בך," אומר לוגן, שוב ללא מחשבה, אלא שהפעם הוא תופס את עצמו. "אני בטוח שאת כבר יודעת זאת."
אני מתלבטת איך להגיב. עיניו נעוצות בי, חודרות עמוק לתוכי. "את שותקת. הפחדתי אותך?" הוא שואל והעיניים שלו מוצפות רגש.
אני רוצה לכרוך את זרועותיי סביבו, להניח את ראשי על חזהו, ולאבד שליטה, אבל יודעת שזה עדיין מוקדם. "לא," אני עונה לו כמעט בלי קול.
"המצב הזה כל כך מסובך," אני משתפת אותו במה שאני מרגישה, "ראית שהוא יצא מבעד לדלת הכניסה של המסעדה במטרה לעכב אותי?"
"למה את חושבת שלא נסעתי אחרייך? בחרתי לנסוע לכיוון הנגדי, רק כדי שלא יקשר בינינו.
את צודקת, זה מצב בלתי אפשרי. אני מציע שנשאיר את המצב כפי שהוא. קחי כמה ימים חופש, ונחליט לקראת השבוע הבא איך להתנהג.
בינתיים תנוחי, עבדת שעות לא שפויות, את צריכה לאגור כוחות " הוא אומר, "ואני לצערי צריך לחזור לעבודה. נתראה בלילה?"
"אני אהיה פה," אני עונה לו קצרות.
הוא עוזב את הדירה ונוסע למשרד שלו, בעוד אני מסתובבת כמו ארי בסוגר. איך זה קרה שאני צריכה להסתתר מפניו של סוייר? אני ממש לא מבינה איך לא ראיתי אף פעם סימנים ממנו שהוא מעוניין בי. אולי כי המפגשים עם סוואנה תמיד התרחשו בביתי. מה שבטוח שאני אף פעם לא הראיתי לו שהוא מעניין אותי. הוא ממש לא מי שאני מחפשת כבן זוג. ואולי זאת העניין, הוא כנראה הבין שלוגן כן. אז שיתמודד!
פתאום אני מתמלאת אנרגיה. ניתנו לי כמה ימי חופש ובכוונתי לנצל אותם עד תומם.
אני לוקחת את המחשב הנייד שלי, מתיישבת על המיטה כשגבי שעון על הקיר, ורגליי משולבות עליה. קרני השמש חודרות מבעד לתריסים, ומטילות צל על הקיר מולן. אני מרגישה ששלווה עוטפת אותי.
אני נכנסת לתיבת הדואר שלי לראות האם יש לי הודעות.
אל: סלין ביירטון
מאת: אווה לאנג
הפקולטה לתקשורת ועיתונאות
סלין יקרה,
קיבלנו מספר פניות מאנשים שמעוניינים לשוחח איתך, לאחר שקראו את עבודת הגמר שלך.
הגיעו עבורך הצעות עבודה בעתונות הכתובה, וגם בכמה ערוצי תקשורת.
רוז בלומברג מערוץ החדשות פנתה לפרופסור כבר פעמיים, והביעה את רצונה להיפגש איתך.
הייתי מבקשת לשמוע אם את מעוניינת, ואם כן, איך את רוצה שיצרו איתך קשר.
שלך בידידות
אווה
המייל הזה הוא כבר המייל השני ששלחה לי אווה. את הראשון היא שלחה לפני מספר שבועות.
אל : אווה לאנג
הפקולטה לתקשורת ועיתונאות
מאת: סלין ברייטון
אווה יקרה,
קבלי את התנצלותי על התשובה המאוחרת.
בשבועות האחרונים אני עובדת שעות ארוכות כמארחת במסעדת רומא, ולכן אני רחוקה מהמחשב שלי.
אני אשמח לשמוע איזה משרות פנויות. את יכולה לתת את מספר הטלפון הנייד שלי.
כפי שאמרתי אני עובדת כעת, ולא תמיד יכולה לענות לטלפון, אבל מבטיחה להתקשר חזרה כשאוכל .
שלך בידידות, סלין
*
רוז בלומברג היא אישיות מוכרת מאד בעולם התקשורת. אני מתרגשת לשמוע שהיא מביעה התעניינות בעבודה.
כיוון שהיא עובדת באחת מתחנות הנבחרות בחוף המזרחי, אני תוהה מה היא מצפה ממני. האם בכוונתה להציע לי עבודה בחברה שמכינה סרטים דוקומנטריים?
אני לא יכולה אפילו להסביר כמה זה יכול לתרום לקריירה שלי. העובדה שיש סיכוי שהצעת הראשונה שלי באה ממנה, שמה אותה ישירות בפסגה.
*
אני כל כך רוצה לשתף את לוגן, אבל יודעת שעליי להיות מאופקת. נכון שהתקרבנו, אבל עדיין אנחנו לא בזוגיות.
כאשר מצלצל הטלפון אני מופתעת לראות את שמו של אבא על הצג.
"היי קטנטונת, יום הולדת שמח באיחור," הוא אומר לי, "שלא תחשבי ששכחתי, רק שהחיים לקחו אותי למסע בלתי צפוי. הייתי בטוח שבימים אלה כבר אעבוד שוב במשרדי בניו יורק, אבל האופן בו נעשים הדברים כאן במזרח הרחוק, עיכב את תוכניותיי."
"אתה תמיד אומר שחיים שלמים לפנינו," אני עונה לו. כמובן שאין לי כוונה להזכיר שאינני זוכרת כמה פעמים הוא חגג לי יום הולדת. מתנות הוא דווקא כן שלח לי ובנדיבות, כמו הג'יפ החדש.
"ספרי איפה את? מה את עושה?" הוא שואל.
"סיימתי להגיש את העבודות, ובינתיים אני עובדת במסעדה כמארחת," אני עונה לו.
"רגע, מה עם העבודה אצל מדלן?" הוא מתפלא, ואני מנסה להיזכר אם לא סיפרתי לו על כך בשיחתינו האחרונה, אבל לא מצליחה להיזכר.
"היא ביקשה שאעזוב," אני מתחמקת.
"קטנטונת, למה את לא מספרת לי,"שואל אבא ונאנח.
"זה לא שאני מסתירה משהו," אני עונה לו, "שכחתי שלא דיברנו אחרי שזה קרה."
"אני אדבר איתך גלויות. זה לא הדבר היחיד שלא סיפרת לי," אומר אבא ומפסיק את דבריו.
"מה אתה רוצה לדעת?" אני שואלת. אני באמת לא מבינה למה הוא מתכוון.
"את יכולה לאסוף אותי מ JFK? אני מגיע עם חברת התעופה קאת'י פסיפיק בטיסה ישירה מהונג קונג, שנוחתת בשתיים עשרה ועשר דקות." זה הדבר האחרון שציפיתי שיאמר.
'האם הוא מתכוון להיום?' כי אם כן , אני אמורה לצאת בקרוב לשדה התעופה. "היום?" אני שואלת לבסוף.
"כן קטנטונת. אנחנו קרובים לנחיתה. נתראה בקרוב," הוא אומר.
רק כאשר השיחה מסתיימת, אני קולטת שאבא לא הסביר לי למה הוא התכוון כשאמר שישנם דברים שלא סיפרתי לו. הדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו הוא שלא סיפרתי לו על מה שקרה ביום ההוא. רגע, בעצם לא סיפרתי לו מה שקרה. איך דבר כזה פרח מזכרוני?
אני קולטת שאני נמצאת שבועות בהשרדות,חושבת רק על מה יקרה ברגע הבא, ותוך כדי כך מנהלת מלחמה עם סוייר.
אני הולכת לחניה לקחת את הג'יפ שלי. אני מנסה לאסוף את המחשבות שלי, ומרגישה שאני מתפזרת לכל מיני כיוונים, כל כך לא מי שאני.
'קודם כל תשלחי הודעה ללוגן,' אני מורה לעצמי ומוציאה את הטלפון הנייד שלי.
סלין ברייטון:
אני נוסעת לשדה התעופה לאסוף את אבי.
נהיה בקשר.
סלין
לוגן מתקשר מייד. "הכל בסדר?" הוא שואל בדאגה.
"מסתבר שהוא התקשר אליי מהמטוס, והוא עומד לנחות בקרוב. רק עכשיו שמתי לב שהוא התקשר מספר פעמים, אבל לא ראיתי כיוון שהטלפון היה מושתק מאתמול. הוא לא סיפר לי על כוונתו לחזור, ואין לי מושג מה קורה." אני מעדיפה לא להתחיל לנחש מה גורם לו לחזור, כדי לא להכנס למתח מיותר.
"איך הוא נשמע לך?" לוגן מנסה להבין, "האם היה משהו שונה בקולו שיכול לרמז על כך?"
"הוא נשמע לי רגיל לגמרי, פרט לכך ש.." אני עוצרת מבעד עצמי להמשיך.
"תמשיכי," הוא מבקש, אבל אני שותקת.
"את רוצה שאבוא איתך?" הוא מציע.
"אני בסדר גמור. היחסים בין אבי לביני מאד טובים, אין צורך," אני עונה, למרות שאני לא יודעת מה לחשוב עקב הטענה של אבי שאני מסתירה ממנו דברים.
ישנם דברים שעליי לפתור בעצמי, ועם המחשבה הזאת אני יוצאת לדרך.
לאחר המתנה מורטת עצבים בטרמינל של הטיסות הנכנסות מהמזרח הרחוק, אבא שולח לי הודעה שהוא בדרך לשער היציאה.
אני נושמת לרווחה כשאני רואה את החיוך שובה הלב של אבא שלי. ההליכה שלו זקופה, וזרועותיו מונפות לצדדים, כדי לקלוט אותי לחיבוק החם שלו. אני רצה אליו כמו כשהייתי ילדה קטנה.
"קטנטונת שלי, כל כך התגעגעתי אלייך," הוא אומר, ואני מרגישה שמילותיו עוטפות אותי בחום. מזמן לא חשתי כל כך מוגנת כמו ברגע זה כשאני עומדת חבוקה בזרועותיו של אבא שחזר אחרי שהייה ארוכה מהמזרח.
"לאן אנחנו נוסעים?" אני שואלת.
"לדירה שלי במנהטן."
אני מביטה עליו מופתעת. "ממתי יש לך דירה בעיר?" אני לא מתאפקת ושואלת.
"אם עוברת לך המחשבה שאני מסתיר ממך דברים, התשובה היא לא. את רכישת סגרתי רק אתמול. מעבר לכך שהנוף הנשקף ממנה מדהים, ויופיה של הדירה, מה שהכריע את הכף היא העובדה שהיא מרוהטת בטוב טעם, והריהוט הוא חלק מהעסקה, ואת המפתח אני מקבל מייד.
כזה הוא העולם. מישהו חייב למכור את הדירה בכל מחיר, גם אם הוא מפסיד הון, ומישהו אחר מרוויח מהמצוקה אליה הוא נקלע. אני שמח שאני בצד המרוויח," מסביר לי אבא את העובדה שהוא לא הספיק לספר לי עליה.
עכשיו כשהאווירה בינינו נינוחה, אני מעזה לשאול אותו למה התכוון. "מה אני מסתירה ממך אבא?" אני שואלת בחשש.
"הסיבה שאני כאן, היא שיחת טלפון שקיבלתי מחברת הביטוח, שיידעה אותי שאחיך למחצה מנסה לקבל את דמי הביטוח על הבית שנשרף.
מעבר להלם על השריפה שקרתה, היה לי ברור שעליי לצאת למלחמה. החוקר של חברת הביטוח סיפר לי שהשריפה נוצרה כתוצאה מכך שהייתה הצתה בתוך הבית.
החשד הוא על אימך שנמצאת כעת במוסד גמילה מאלכוהול, ולא משתפת פעולה. אמנם היא ניסתה לאמר שלך יש חלק בהצתה, אבל מחקירה שנערכה באוניברסיטה, הוכח מעל לכל ספק שאת היית בשיעור בזמן שהתחילה ההצתה.
יש דברים שאת לא יודעת קטנטונת.
כאשר התגרשתי מאימך התחייבתי בהסכם הגירושין בינינו, לאפשר לאימך וילדיה לגור בבית עד שימלאו לך עשרים ושתיים שנים. הנחתי שבגיל זה תסיימי את לימודייך באוניברסיטה, מה שלא היה לי ספק שיקרה.
הסכמתי לשלם את הוצאות הבית, כדאי שימשיך להיות לך בית חם, גם כשאיני נמצא בו.
לפני כחודשיים, אולי יותר, שלח עורך הדין שלי לאימך תזכורת שעליה, ועל ילדיה מנשואיה הקודמים, במקרה וימשיכו להתגורר בבית, לפנות את הבית.
כמובן שלא שיתפתי אותה בכך שעם הגיעך לגיל עשרים ושתיים, בכוונתי להעביר את הבית לרשותך באופן רישמי. את ביתי היחידה, ואין לי כוונה להקים בית עם אישה אחרת.
התראה נוספת נשלחה לאימך ככל התקרב מועד יום הולדתך. אני מניח שזה מה שהעביר אותה על דעתה, והיא היצתה את הבית שחרב עד יסוד.
חברת הביטוח הכירה בכך שאין לי שום חלק בהצתה, וכיוון שמי שהתגוררה בו הייתה אישתי לשעבר, אין להם ברירה אלא לשלם את מלוא ערכו של הבית.
אלא שאז הגיעה התביעה של אחיך, שטען שהבית שייך למשפחתו, ולכן ביקש לפדות את דמי הביטוח. אגב, את התביעה הוא הגיש בשמו בלבד, כאילו שאת לא התגוררת בו."
"ביום שארעה השריפה הוא אמר לי שאינו מכיר בי יותר," אני משתפת את אבי במה שנאמר, "הוא מעולם לא התעניין בי מאז. למרות שיש לו דירה משלו, הוא לא הזמין אותי לישון איתו באותו לילה.
שאלת למה דודתי מדלן פיטרה אותי? אומר לך את האמת. היא האשימה אותי שאישפזתי את אימא בכפייה, למרות שזה היה אחי למחצה שעשה זאת.
כשחזרתי הביתה מהאוניברסיטה ראיתי שהיא מובלת לאמבולנס. השוטר מנע ממני לגשת אליה, ואמר שעדיף לה כך, מאשר שיאשימו אותה בהצתה, מה שיוביל למאסרה.
למה לא סיפרת לי עם ההסכם בקשר לבית?" אני מביטה על אבי בניסיון להבין מדוע פעל כך.
"לא רציתי שתצטרכי להתמודד עם זה. היה לי ברור שזה ייגמר בצורה מכוערת, בדיוק כפי שנגמרו הנישואים שלנו," עונה לי אבא ואני רואה את הכאב על פניו.
