השעה חמש וחצי בבוקר. היחידה לטיפול נמרץ פגים עדיין שקטה, למרות שבני המשפחה הקרובים מורשים להיכנס אליה ללא הגבלה.
אני ניגשת לבדוק את התיקים מהלילה שעבר. לידת פג אחת הייתה הלילה, וחמישה פגים עומדים לעבור למחלקת הילדים לתקופת מעבר, לפני השחרור הביתה.
אני רושמת הערות לתזונאית לגבי כל אחד מהם, כדי שתנחה את ההורים איך עליהם לנהוג. אני חושבת על כך שהטבע ייצר את האמהות באופן כזה, שגופן מייצר חלב בכמות המתאימה, בחום המתאים, ואילו אמהות הפגים נאלצות לשאוב את החלב, ולהעשיר אותו עם תוספות. אז אמנם הם יצאו בקרוב הביתה, אבל מחכה לאימהות עבודה לא פשוטה, שלא כאימהות לתינוק שנולד בזמנו והוא רק יונק.
חשוב לי שהנושא יהיה ברור לאימא הטרייה, כדי שהתינוק לא ייאבד ממשקלו, ויאלץ לחזור לטיפול בבית החולים.
"זהו סיימתי," אני אומרת למורין, האחות של משמרת הלילה, ומפהקת, "אני חוזרת ליחידה המשולבת. אם את צריכה אותי, תקראי לי."
"אנחנו כאן בסדר, ביחוד אחרי שעברת על כל התיקים," אומרת מורין בחיוך מסתורי.
"את יכולה להסביר לי למה זכיתי בחיוך הזה שלך?" אני לא מתאפקת ושואלת.
"אני חושבת שמישהו אחר צריך אותך. אחרת אני לא יכולה להסביר מה מעשיו כאן בשעת בוקר כזאת מוקדמת." היא אומרת וגורמת לי להפנות מבטי לאחור.
"לקפה של הבוקר אין אותו טעם בלעדייך," אומר ברנדון. הוא מודע לכך שמורין שומעת את דבריו, אבל לא נראה לי שאיכפת לו.
אני בוחנת אותו. הוא לבוש מכנסי ספורט ארוכים, חולצת ספורט שהרוכסן שלה פתוח, כך שהגופיה שלו נראית לעין וחושפת את הגוף השרירי שלו.
"אתה לפני או אחרי?" אני שואלת.
"האמת היא שהתעוררתי מוקדם, פחדתי שאם אחזור לישון אגיע אחרי שתעזבי," הוא אומר לי בזמן שאנחנו הולכים לשבת על הספסל, "ולכן ירדתי להתאמן, כדי להשאר ער."
"הקפה מריח נפלא, אין לך מושג כמה העיתוי שלך מושלם. מאיפה הבאתי את המאפים האלה? יש להם ריח כאילו יצאו רק עכשיו מהתנור," אני אומרת לו ומוציאה קרואסון שוקלד מהשקית.
"המאפיה הזאת עובדת כל הלילה. אני אכיר לך את המקום, את עוד תודי לי.
בעל המאפיה הוא לקוח שלי. כשהוא מרשה לעצמו לצאת לחופשה, הוא אוהב לנסוע להרים, ואת ציוד הגלישה הוא קונה ממני. איכשהו כל חורף, הוא מוצא סיבה להתחדש במגלשי סקי חדשים, ובקיץ בציוד לספורט ימי.
ועכשיו תשתי את הקפה שלא יתקרר," הוא אומר, פותח את הלשונית עבורי, ומגיש לי את הכוס.
"חזרתי מחדר לידה אחרי חצות, ולכן לא שלחתי לך מסרון להודות לך על הפינוק של הלילה." אני רוצה לומר לו שהוא תמיד קולע לטעמי, אבל מתאפקת.
"הקפה השני עבור אחותך? היא לא כאן," אני אומרת לו.
"אני יודע, באתי בגללך," הוא אומר ומישיר מבט לתוך עיניי, "אני מחזר אחרייך, אם עדיין לא הבנת. את יודעת מה אני מרגיש כלפייך לא מהיום, ועוד לפני שידעתי שאת רופאה."
אני מרגישה את כנפי הפרפרים שתוכי מתעוררים לחיים. אני כל כך נסערת, שאיני מסוגלת להגיב. אני מניחה את ראשי על כתפו ועוצמת את עיניי.
"תני לי לדאוג לך," הוא מבקש.
"למה, כי אני יתומה?" אני לא מתאפקת ושואלת.
"כי אני אוהב אותך, טיפשונת. זה מה שגבר שמאוהב בטרוף באישה, רוצה לעשות בשבילה," הוא אומר.
"מתי אתה מתחיל לעבוד?" אני שואלת.
"מתי את רוצה שאתחיל?" הוא שואל בחיוך.
"נו באמת בן!" אני גוערת בו.
"את יודעת מה זה עושה ללב שלי כשאת קוראת לי בן?" הוא אומר, ונושק לי על המצח.
"עוד לא שש בבוקר, ואתה פה," אני מנסה לפנות להיגיון שלו.
"אני הבעלים של החברה, אני יכול לעבוד מתי שאני רוצה. אין לי שעות עבודה קשוחות כמו שלך," הוא אומר ומשאיר אותה המומה.
"זה אומר שאתה… ממש עשיר," אני מגמגמת, ומתיישבת.
*
את אולם התצוגה של חברת Adventure אני מכירה היטב. את אופנועי הים שלי רכשתי ממנה, וגם את ציוד הגלישה שלי.
היא החברה המובילה לציוד ספורט ביבשת כולה, למרות שהסניף שלה רק בניו יורק, ואולי זה היחוד שלה, שאין היא מתפרשת על פני כל ארצות הברית.
המוצרים של Adventure הם ברמה גבוהה, והיא משאירה אבק למתחרים שמנסים לשחזר את ההצלחה המסחררת שלה, ולא מצליחים.
אין לי ספק שהבעלים הוא גבר אמיד מאד, מין הסוג הזה שאני תמיד מתרחקת ממנו.
איך אני אסביר לו שאיני בנויה לחיים כאלה?
*
"מפיך זה נשמע דבר ממש גרוע. אני איש עסקים שמאד מצליח במה שהוא עושה, והתמורה לכך היא שאני מרוויח הרבה מאד," הוא מביט עליי שוב.
"זה לא מתאים לי," אני אומרת וקמה מייד.
הוא תופס אותי בידי. "את לא עושה לי את זה. אני מתוודה בפנייך על אהבתי, ואת אומרת שאת לא רוצה להיות איתי בגלל שאני עשיר? את יכולה להסביר לי את ההיגיון בדברייך?"
"אל תפנה אליי יותר," אני אומרת.
"לא מתוקה. הפעם זה לא יקרה. את כל הזמן מסרבת לי בתרוצים שונים. אני לא אפסיק לחזר אחרייך, אלא אם כן תאמרי לי שמה שאני מרגיש ממך לא נכון, ושאת לא אוהבת אותי."
אני לא מספיקה לחשוב מה לענות לו, כאשר בכריזה נשמע קוד כחול. אני רצה מייד לתחנת האחיות. מורין כבר ממתינה לי. "חדר אחד עשרה," היא מעדכנת אותי בעודנו רצות לכיוון החדר.
*
קוד כחול הוא מילת קוד הנהוגה בבית חולים למקרה שחולה מפסיק לנשום, או לוקה בדום לב.
כשזה קורה, נשלחת הודעה בכריזה כדי לזמן את הצוות הרפואי במהירות לחדרו כדי לתת טיפול.
*
דקות ארוכות אני מבצעת החייאה בתינוק, עד שהוא שוב מראה סימני חיים. כאשר אני יוצאת מהחדר, המסדרונות ריקים מאדם.
שני ספלי קפה מיותמים מונחים על השולחן הסמוך לספסל, ולצידם שקית מאפים. אני אוספת את הכל וזורקת לפח.
אני שבור. הדבר האחרון שציפיתי היה הסרוב של אריאנה להיות איתי בגלל עושרי. ככל שאני מרבה לחשוב על כך, כך אני יותר מבולבל.
כל אישה אחרת שהיכרתי הייתה שמחה לשמוע שבאפשרותי להעניק לה חיי נוחות, וחופש כלכלי.
אני אוהב להתלבש בבגדים תוצרת חברת האופנה מיו מילאן, מהסיבה הפשוטה שאני אוהב את העיצובים שלה. הם יפים, ונוחים מאד. נשים שמזהות את הסמל, מחפשות את קירבתי רק בגלל שהן מניחות שאם זה סגנון הלבוש שלי, סימן שאני בעל אמצעים. לא פעם זאת בדיוק הסיבה שאני מעדיף שלא להיות איתן.
אני חוזר לדירה. אין לי חשק ללכת לעבודה היום, ואני שוקל לנסוע לפורט ג'פרסון, אלא שכאשר אני בודק את אפליקציית מזג האוויר, אני לומד שמזג אוויר מאד סוער מתקרב לעברנו. אני יוצא למרפסת המקיפה את דירת הגג שלי. עננים שחורים מבשרי סערה נראים באופק מולי.
צינה גדולה עוטפת אותי, ואני מתחיל לרעוד. אני נכנס חזרה לדירה, מפעיל את האח, ונשכב על הספה. אני עוצם את עיניי, רוצה לכבות את מחשבותיי.
'מי את אריאנה שככה את דוחה אותי פעם אחר פעם? כל פעם אני נופל לפח שאת טומנת לי?'
השינה נופלת עליי בחטף. צלצול טלפון עקשן מעיר אותי. אני פוקח את עיניי לאט, ומנסה להבין מה קורה. אני שולח יד לענות לטלפון, ורק ברגע האחרון מתעשת ומסתכל מי מתקשר אליי.
"איפה אתה? אני צריכה אותך," אומרת קאיה.
"אני רק מסיים כמה עניינים ומגיע," אני אומר לה, נחוש בהחלטתי לומר לה שהגיע הזמן שתסתדר בעצמה.
'לפחות את כבר לא תהיי שם,' אני חושב לעצמי.
למרות הגשם השוטף אני נוסע חזרה לבית החולים, ועולה למחלקה.
"את תשלמי על כך ביוקר ד"ר דלתון!" אני שומע צעקות.
"מה את רוצה ממני לעזאזל! למה את חושבת שהכוחות שלי לא מוגבלים. כל פעם את גורמת לי להכנס למשמרת נוספת, בלי לחשוב על כך שאין לי יותר כוחות??" עונה אריאנה לאשת שיחה. הטון שלה קר כקרח.
"קרן, אני מבקשת ישיבה דחופה עם הפרופסור. אני לא מסוגלת לעמוד על הרגלים יותר," אומרת אריאנה ונשענת על הדלפק בתחנת האחיות.
"אני לא מבין על מה הצעקות," אומר פרופסור בלאו שמתקרב במהירות לתחנת האחיות.
"מה שאני לא אעשה, וכמה משמרות שנכפות עליי שאני ממלאת, תמיד יהיה מה לאמר לי. אז כנראה שנכשלתי, ומקומי לא פה," אומרת אריאנה, "שיהיה ברור, אין לי תלונות כלפי אף אחד מעמיתיי, זאת אני שלא מתאימה למקצוע הזה. אני מבקשת שתשחרר אותי מהחוזה שלי עם בית החולים."
"אני יכול להבין מה קרה?" שואל הפרופסור באיפוק, אם כי בהחלט ניכר עליו שהוא מתאפק לא להתפרץ.
"זה מדהים איך שאתה תמיד מהצד של דלתון," מתפרצת עליו ד"ר קימברלי.
"מה בדבריי גורמת לך לומר שאני מהצד שלה?" הוא ממשיך באותו טון מאופק, "ולחשוב שרק אתמול בערב היא הגנה עלייך… שוב."
"אסור לי לא להרגיש טוב?" שואלת ד"ר קימברלי.
"מה שכן מותר לך, זה כן להרגיש טוב מידי פעם. הרי סיימת מזמן את כל מכסת ימי המחלה שלך, והחופשה ששולמה לך, כשסיימת אותם. משום מה את חושבת שד"ר דלתון זמינה תמיד להחליף אותך. כאשר הקמנו את היחידה המשולבת, הבטחתי לה שהיא תעבוד שעות סבירות. בכל מקרה היא מקבלת קריאות באמצע הלילה שאותן אי אפשר למנוע, כיוון שהרופאים המיילדים מעדיפים אותה."
אני לא יכול שלא להפסיק לחשוב על ההערכה הגדולה שהיא זוכה לה. למה אם כל כך מפריע לה העובדה שאני איש עסקים מצליח?
אני נושם עמוק, וניגש לחדרה של קאיה. "הכל בסדר?" שואלת אותי אחותי.
"איך את מרגישה?" אני מתעלם משאלתה.
"אני בסדר. עייפה מכל השהייה בארוכה בבית החולים," היא עונה לי.
"אני מצטער לשמוע. האמת שגם לי לא פשוט להפסיק את העבודה כמה פעמים ביום ולהגיע לכאן. אני דוחה פגישות, לא קובע יותר אותן מראש," אני מתחיל לומר את מה שמתבשל במוחי לומר לה.
"אני לא עשיתי זאת בכוונה. מה אני אמורה לעשות?" היא רוטנת.
"את זוכרת קאיה שאליאונורה איננה הבת שלי? את אחותי ולכן אני משתדל לעזור כפי יכולתי, אבל את צריכה להבין," אני לא מספיק לסיים את המשפט, כאשר המוניטורים מתחילים להשתולל.
האחות קרן מתפרצת לחדר ובעקבותיה נכנס ד"ר לורנס. "תבקשי מד"ר דלתון שתגיע לכאן מייד," הוא אומר לה.
קרן יוצאת בריצה ושולחת הודעה בכריזה לד"ר דלתון.
אריאנה נכנסת לחדר בפנים חתומות. "אני מבקשת שתחכו בחדר ההמתנה עד שנבדוק מה קורה," היא מבקשת מאתנו.
אנחנו מתרחקים מהחדר, אבל כשאנחנו חולפים ליד תחנת האחיות אני רואה שעיני כולם נשואות למסכים על הקיר ממול. "איזה מזל שהפרופסור קרא לכולנו לישיבה בגלל קימברלי, אחרת דלתון כבר מזמן לא הייתה פה," אומרת האחות קים.
"אני באמת לא מבינה מה קימברלי חושבת לעצמי. דלתון מכסה עליה כל כך הרבה פעמים, מגנה עליה לא פעם, אפילו אחרי שקימברלי הייתה עם האקס שלה," אומרת אן, אחות אדמונית וחייכנית, שתמיד מסמיקה כשהיא רואה אותי.
"מה זה קשור? לדלתון ממש אין רגש לאקס שלה. הוא שוב מחזר אחריה, אבל אני יכולה לאמר לך בוודאות שהיא לא מעוניינת בו , או בכל רופא אחר שמעוניין בה, ומי כמוך יודעת שכל אחד מחפש את קירבתה," עונה לה קים.
"את צודקת. היא אמרה שאיננה מעוניינת בקשר עם רופא, אלא עם מישהו שאינו קשור למקצוע," עונה לה אן בפנים רציניות, כאילו היא מדברת על נושא רם מעלה.
"היא עובדת כל כך יפה, תראי איך הגרפים חוזרים לתפקד כראוי. יש לה מגע קסם. אני שמחה שלפחות הרופאים האחרים מכירים ביכולות שלה, ולא משחקים איתה משחקי אגו. אין ספק שכשמדובר שמצבי חירום, טוב שהיא בסביבה. תראי באיזה קור רוח היא פועלת. שלא תחשבי שהיא לא מודעת למצב החירום בו נמצאת התינוקת," אומרת קים.
"אפשר שוב לנשום," אומרת אריאנה שחוזרת לתחנת האחיות, "אני מבקשת את התיק של אליאונורה. אני חייבת להבין מה הוביל להתדרדרות שלה.
"תודיעו לבני המשפחה שמצבה התייצב, ושאנחנו עדיין חוקרים מה הוביל למצב הזה. אני מניחה שאת התשובות יוכלו לקבל בפגישה עם הרופא ממשמרת הבוקר. מאחר והסכנה חלפה, הם יכולים לחזור לחדר."
אין לי מושג האם היא מודעת לכך שאנחנו שומעים את דבריה, כיוון שהיא עסוקה בקריאת התיק של אליאונורה. היא הולכת מסביב לדלפק, ומתחילה לרשום משהו בתיק.
קאיה נעצרת ליד הדלפק. "שמעת אותה, כשתהיינה תשובות יבואו לדבר איתך," אני אומר וממשיך ללכת לכיוון החדר.
'האם אני מתפלא שאריאנה מתעלמת מאתנו? ממש לא.'
אלא שאז אני שומע את אחת האחיות מדברת אליה, והיא לא עונה. אני מסובב את ראשי לאחור.
"סליחה אמרת משהו? אני עם אוזניות," היא אומרת ומוציא אותן מאוזניה.
'אני לא יכול להסביר למה אני חש הקלה.'
כשאנחנו חוזרים לחדר, ניכר שהייתה פה פעילות אינטנסיבית. האחיות ממהרת לצאת עם מה שנראה כמו מכונת החייאה, ועל העגלה הסמוכה למיטה יש עדיין אריזות ריקות של ציוד רפואי בו השתמש הצוות כדי לעשות מה שעשה כדיי לייצב את מצבה של התינוקת הקטנה. היא שוב נראית בסדר, רק שנוסף לה כעת גם מכשיר הנשמה.
"איך את קטנטונת?" אני שומע את קולה של אריאנה ששבה לחדר וניגשת לאינקובטור בו שוכבת אליאונורה, "נכון שאת מרגישה טוב יותר?"
היא מתעלמת ממני ופונה לקאיה. "אני לא יכולה עדיין לומר לך מה גרם לנפילה במדדים. הזמנתי לכאן את הגנטיקאית, שתעבור איתכם עם ההיסטוריה המשפחתית, כדי לדעת אם יש פרט שעלינו לדעת.
כפי שאת רואה המדדים שוב בסדר, אבל היא זקוקה לתוספת חמצן כדי לייצב את מצבה. אני צופה שעוד כמה שעות נתחיל להקטין את צריכת החמצן. בכל מקרה היא בידיים טובות. את יכולה לראות שאנחנו עם יד על הדופק כל הזמן. מה שקורה כאן בחדר מוקרן על המסכים מול תחנת האחיות, והצוות של היחידה מוכן לכל תרחיש.
רשמתי את פרטי האירוע בתיקה, עם הוראות למעקב. אני מאמינה שהיא תהיה בסדר תוך זמן לא רב.
בגלל ישיבת צוות דחופה, נדחה סיור הבוקר והוא יתחיל עוד כמה דקות. לאחריו תוכלו לדבר עם אחד הרופאים."
"אני כל כך מודה לך ד"ר דלתון," אומרת קאיה בהתרגשות, "גם שהצלת את חייה, וגם שבאת להסביר לי את המצב."
"אני יודעת קאיה שקשה לך. הסברת לי את המצב שלך, ואני יודעת שאת מלאת כעס על אבי התינוקת.
יש לך תינוקת מדהימה. את צריכה להודות עליה. לא כל יולדת יוצאת בידים מלאות מבית החולים, וישנם תינוקות שנולדים חולים. אליאונורה נולדה לפני הזמן. יש לכך מחיר. עליה להשלים את תהליך ההבשלה שלה כשהיא כאן. פרט לכך היא בסדר גמור."
"אבל מה קרה היום?" היא מקשה עליה.
"אמרתי לך שאנחנו חוקרים את העניין. אני יכולה לתת לך כמה סיבות, שהן לא בהכרח נכונות, ומעדיפה שנחכה עוד קצת. בסופו של דבר אני בטוחה שאת יודעת שאנחנו עושים הכל כדי שאליאונורה תתפתח ותגדל בבריאות טובה," אומרת אריאנה.
"אני יכולה לדבר איתך?" היא פונה אליי, ומסמנת בראשה שאצא אחריה.
"בקשר למה שאמרתי מוקדם יותר…" היא מתחילה לאמר.
"מה שהיה היה," אני קוטע אותה בגסות, "אני רק מבקש שפעם הבאה שבא לך להזדיין, אל תפני אליי, אני לא כלב המחמד שלך," אני אומר וחוזר לתוך החדר.
'מה גרם לי לדבר אליה כך? אולי כי אני לא מסוגל לעמוד בטלטלות שהלב שלי עובר בגללה.'
