אני מרגיש כזה כשלון. איך יכול להיות שהייתי כזה מלא עוצמה, גבר ששום דבר לא יכול להכניע אותו, ואילו כעת אני מרגיש… אני אפילו לא יכול להגדיר לעצמי מה אני מרגיש.
*
במשך כל התקופה דיברתי מידי פעם היה אבי. גם הוא היה קצין בכיר בצבא, והשתתף בלא מעט 'מבצעים,' כך מכנים את המלחמות בהם לקח חלק, אם כי ניהל אותם מבסיס בארץ. הרגשתי שהוא היחיד שיכול להבין מה עובר עליי.
"בן שלי, למה אתה לא מתקשר לדריה?" הוא שאל אותי.
"ומה אני אומר לה? שאני חולה געגועים, שהיא חסרה לי בנשמה ובגוף? שאני יוצא מדעתי שאני לא איתה? אתה לא מבין שזה מחליש אותי?" עניתי לו, "אתה יותר מכולם צריך להבין שאני חייב לכבות את הרגש, ואת מה שהגוף מרגיש, כדי להשקיע את כולי בלחימה."
היום אני מבין שהדרך אבדה לי כבר מזמן.
*
אני מתקשר לברק. אני משווה לקולי קלילות. אין לי מושג באיזה מצב הוא נמצא ולכן לא רוצה להטיל עליו את המועקה שאני מרגיש כעת בלב.
"מה שלומך כבוד השופט?" אני שואל אותו.
"אתה רוצה את הגירסה המכובסת, או את האמת?" הוא שואל, וממשיך מייד, "כי הגירסה המכובסת היא שאני שוב כבוד השופט, אבל האמת היא שאני מרוסק לגמרי.
אני יושב על כיסא השופט. על השולחן מונח השלט כבוד השופט ברק לוינסון, ואני תוהה לעצמי במי מדובר? יותר מזה, אני חושב במה אנשים מתעסקים. אולי ניפגש ונדבר?" הוא שואל אותי לשמחתי.
"בטח, איפה ומתי?" אני שואל מייד.
"עכשיו, במסעדה על שפת הים," הוא עונה בלי לחשוב. אין לו מושג מה בחירת המקום עושה לי. אני מרגיש שאין לי אוויר, שכן את האוויר אני יכול לנשום רק ממקום אחד, רק מאישה אחת, שאותה הרחקתי מעליי.
אני מנסה להשתלט על הנשימה שלי, וחושב שעליי להתאפס מייד, שכן אם ברק רוצה להיפגש כעת, סימן שגם לו קשה כמוני.
אני נוסע לפגוש אותו, והלב שלי הולם בקצב רצחני. 'תנשום גל,' אני מדבר לעצמי בקול רם, 'אתה יודע איך להיכנס למצב של השרדות.'
כשאני מגיע למסעדה, הנשימה שלי שוב סדירה, אבל המעוקה רובצת על בית החזה שלי, כמו סלע שאי אפשר להזיזו.
אני נכנס לתוכה ומחפש שולחן מרוחק הצופה על הים. מייד אחריי נכנס ברק. "תראה אותנו," אומר ברק ומחבק אותי ארוכות, "שני גברים לבושים בתחפושות. אני מניח שגם אתה ביקרת במשרד, שכן אין סיבה אחרת לכך שאתה לבוש בחליפה יוקרתית, חולצה לבנה ועניבה."
"גם לך נראה יותר טבעי כעת להתלבש במדי זית?" אני שואל.
"תקשיב, אני בהלם ממה שקורה כאן. כאילו חזרנו לעולם אחר ולא מוכר. אפילו הבית שלי מרגיש לי כל כך זר.
אני מאלץ את עצמי לישון לצידה בחדר השינה, אבל כל כך בא לי לישון על השטיח בסלון, שתסכים איתי הוא בהחלט עליית מדרגה למה שהתרגלנו אליו," הוא אומר לי את מה שאני מרגיש, רק שאני לא חזרתי לישון איתה.
"אני לא מסוגל לחזור אליה," אני אומר לו מייד, "מה יש לי להציע לה מלבד גבר שרוט וחבול, הכי רחוק מהגבר שהבטחתי לה שאהיה עבורה כשחיזרתי אחריה."
"אתה רוצה לומר לי שלא ראית אותה עדיין?" הוא שואל מופתע.
"אמרתי לה שאני עוזב. אני מאמין שאם האהבה שלה כלפיי חזקה, היא תקבל אותי חזרה," אני אומר לו.
"ואתה?" הוא שואל.
"אני מה?" אני לא מבין למה הוא מתכוון.
"אתה עדיין אוהב אותה?" הוא מסביר.
"אם לא הייתי כל כך אוהב אותה, לא הייתה לי בעיה לחזור, ולתת לה להתמודד," אני עונה לה.
"יש הרבה היגיון בדבריך. אולי זאת הסיבה שאני יכולתי לחזור," הוא אומר, "כשם שיכולתי לחזור לעבודה שפתאום לא מתאימה לי. הייתי מעדיף לחזור להיות עורך דין. אתה לא מבין איזה בוקר עבר עליי."
"ספר לי," אני אומר, כיוון השיחה מתחילה להעיק עליי.
"ישנה עורכת דין צעירה, בת שלושים וקצת להערכתי, שלמדה באחת המכללות שמתיימרות להוציא מתוכן עורכי דין מובחרים, אלא שלא כולן על רמה.
בכל מקרה האישה הזאת היא נחש לא קטן. תוסיף לזה שהיא לא חכמה במיוחד. אין זאת הפעם הראשונה שאני שופט בתיק שלה. היא דיברה בשיא הבטחון, ואני מסתכל עליה ולא יכול להסביר לך למה, ברור לי שהיא משקרת.
כל אחד מתכונן לקראת הישיבה בבית המשפט, ומכין את עצמו עם תשובות שהוא משנן, אבל היה בלקוחה שלה משהו מתלהב מידי.
יש משהו שמונע ממני לרשום את פסק הדין. אין לי מושג האם זה בגלל התיק המסויים הזה, או שזה מי שהפכתי להיות.
אני אדבר אתך בכנות. אני חושב שעליי להתחיל טיפול. עם אשתי הרי אינני יכול לדבר על כך. היא מסוגרת בעצמה, ואני לא מוצא דרך לתקשר איתה. היא דרך אגב, זרקה לי פעם את המשפט שכדאי שאלך לטפל בעצמי, שכן היא לא יכולה.
אמרתי לך שהיא תלך, ולפתעתיהיא ענתה שהיא הולכת לקבוצת תמיכה של נשים כמוה, מי יודע מה זה אומר."
"לא שאלת אותה?" אני מנסה להבין מה קורה ביניהם.
"אתה לא מבין שאני לא מדבר איתה מרצון? אני מרגיש שאנחנו לא מדברים אותה שפה.
היא דווקא לא יוצאת יותר בלילות, ויכולת לחשוב שזאת הזדמנות לדבר בינינו, אבל יש מין מחסום באוויר שמונע ממני להתחיל איתה שיחה, כאילו שכחתי איך עושים את זה.
אני לא רק זר בעולם, זר בביתי, אלא גם זר לעצמי. אני נשמע לך מטורף?
ועכשיו כשאני איתך, המילים זורמות, אני יכול לדבר על הרגשות שלי בלי לחשוב בכלל."
"ברק," אני אומר ומנסה לארגן את מילותיי.
"אתה מודע לכך שאתה קורא לי ששמי, מתי שמעתי אותך עושה זאת פעם אחרונה?" הוא מחייך. החיוך העצוב שלו, כל כך משקף אותי.
"מה שרציתי לומר לך זה שאני שומע אותי מגרונך. בניגוד אליך, אני מרגיש שאישתי יכולה להכיל אותי, אבל אני מפחד שתראה את הגבר החזק שלה, כזה שבור.
"בינתיים אני משקיע עצמי בעבודה, מעמיד פנים שהכל בסדר, ומשקם את החברה שלי שכמעט הפסיקה לפעול בהעדרי.
אישתי עבדה כמעצבת פנים עבורי, אבל העדר העבודה גרם לחברה להסגר זמנית.
אני מרגיש בר מזל שהצלחתי לחדש קשרים, וכבר נכנסו עבודות. גם חלק מהעובדים הביעו רצון לחזור לעבודה.
אני בוחר להתחיל באופן מצומצם. עבדתי מעל עשור שעות ארוכות, אני יכול להאט את הקצב."
"השיחה איתך מאד עוזרת לי,” אומר ברק, "מה אתה רוצה לשתות?"
המילים של ברק תלויות זמן מה באוויר. גם העובדה שהוא מרגיש הקלה כעת, וגם השאלה מה אני רוצה לשתות. אני מרגיש שעם כל הקירבה אליו, והעובדה שאני מרגיש כמוהו, יש בינינו שוני גדול מאד. הבית שבניתי עם דריה, שונה מהזוגיות בה הוא נמצא. אני מאמין שאחזור אליה, רק שכעת אין לי עדיין כוחות להרים את עצמי.
"מה אני רוצה לשתות?" אני עונה לו מהורהר. 'למה יש לי הרגשה שהוא מתכוון לאלכוהול?' "קפה," אני עונה לו.
"אתה הרבה יותר חזק ממני. אני דווקא הייתי רוצה להטביע את עצמי באלכוהול," הוא אומר אומר את מה שחששתי שיאמר.
"דווקא השנה האחרונה לימדה אותנו שעלינו להסתכל למציאות בעיניים ולא לוותר," אני אומר לו, את מה שאני בעצמי לא כל כך משוכנע בו. הוא מביט עליי מהורהר, אבל פניי לא מסגירות את מה שאני חושב.
אנחנו מזמינים קפה, ולוגמים ממנו בנחת. אם מישהו היה ניגש לשולחננו כעת, הוא לא יכול היה לדמיין איזה שיחה חשופה התנהלה בינינו.
אין ספק שהקרבה לים, כשרחש הגדלים ברקע, מוסיפה לאווירה הרגועה. אלא שעבורי המקום הזה מלא בזיכרונות של אהבתי לדריה. זה המקום האהוב עליה ביותר, אי השפיות שלה, והלב שלי בוכה.
*
פשוט תעצום את עיניך ותקשיב," היא אמרה לי, "תן לשירת הגלים להכנס למחזור הדם, ולהרגיע אותך. יש במים כדי לרפא לא רק את הגוף, אלא גם את הנפש.
תקשיב להם, והם ירגיעו את הסערות שבך, ישקיטו את פעימות ליבך, יטהרו אותך מבפנים."
היקשבתי מוקסם למילותיה. היא עדיין לא נענתה לי, למרות שחיזרתי אחריי נואשות. 'כמה היא מלאת חכמת חיים למרות גילה הצעיר,' חשבתי לעצמי.
"אני רק בת שמונה עשרה," היא ניסתה שאבין, "ואתה כבר גבר מנוסה. מה יש לך לחפש עם ילדה כמוני?"
רציתי לומר לה שזאת היא שגורמת לגוף שלי לסעור, מעוררת בי מערבולות של רגש, ולא מעט תשוקה, אבל שתקתי. הייתי זהיר בבחירת מילותיי. ידעתי שאני רוצה להיות איתה עד סוף ימי, ולכן אני צריך להיות סבלני.
"את כנראה לא מכירה אותך, אם את חושבת שבשל גילך הצעיר אין לך מה להציע לגבר כמוני. דווקא בגלל שיש לי ניסיון לא קטן עם נשים, אני יודע להעריך יהלום כמוך," עניתי לה.
"ואין לזה שום קשר לזה שאני לא מנוסה עם גברים," היא אומרת בציניות.
"בגלל שאני יודע שאת לא מנוסה, אני מאט את צעדיי, למרות שהייתי רוצה כבר עכשיו…" אני משתתק ומורה לעצמי להיות מאופק.
"לזיין אותי?" היא מפתיעה אותי
אני צוחק. "ברור שכן. בסופו של דבר אני גבר נורמלי, אלא שאני מחזר אחרי הלב שלך, אותו אני רוצה יותר. הייתי רוצה כבר לכרוע על ברכיי ולהציע לך לצעוד לצידי במסע חיי, עד יומי האחרון."
אני עדיין רוצה.
*
אני מניח שהעובדה שאני מנהל שיחה עם עצמי, ניכרת עליי. "אתה לא שומע שהטלפון הנייד שלך מצלצל?" שואל אותי ברק, שמגרש ממני את המחשבות.
אני מעיף מבט מהיר על המסך, מקווה בכל ליבי שזאת לא דריה. "זאת אימא שלי," אני אומר באדישות.
*
אימי, אורית לבית שטראוס, גדלה כנסיכה מפונקת. אני מניח שזאת הסיבה שהיא חושבת שכל העולם אמור לכרוע ברך בפניה.
מגיל צעיר היא ניסתה להכתיב לי את חיי, אבל זה לא עזר לה. על אפה ועל חמתה, אני עשיתי מה שרציתי. זה לא שהייתי נער פרוע, להיפך, בהחלט הקשבתי לחוקי החברה ופעלתי לפיהם. תמיד שאפתי למצויינות, אבל זה לא מנע ממני להתחבר לאנשים שהיו במעמד חברתי נמוך משלי.
למרות המשפחה שממנה הגיע אימי, העושר במשפחתי הגיע דווקא מאבי.
מעולם לא ניסיתי להסתיר שאני בא מבית אמיד, וכשאבי הודיע לי שהוא רוצה לקנות לי דירת גג עם סיום לימודיי באוניברסיטה, קיבלתי את מתנתו בשמחה.
"היא רוצה את הכסף שלך," אמרה אימי כשהבאתי את דריה להכיר את הוריי. הייתי כבר מאוהב בה מעל הראש, וידעתי שהיא האחת שלי.
"את לא יודעת מיהי…" התחלתי לומר.
אימי קטעה אותי בגסות, ולא היה איכפת לה כלל שדריה עומדת לידי ושומעת. "הבן שלי מסנוור מהיופי שלך, אבל אין לך באמת מה להציע לו," היא אמרה לדריה. דריה בחרה שלא לענות לה.
"דריה היא בחירת הלב שלי. לא באתי איתה לקבל מכם אישור, אלא כדי להציג בפניכם את האישה שאיתה מתכוון לבנות את חיי," אמרתי לאימי.
"אתה עוד תודה שטעית," היא אמרה לי.
לחתונה שלנו היא הגיע בעל כורחה, רק כדי שלא ידברו עליה מאחורי הגב. כך היה גם בבריתות של הבנים.
לעומת זאת, למרות שדריה הזמינה את הוריי לא פעם לארוחות שישי או שבת, כף רגלה של אימי דרכה בדירתנו פעמים ספורות בלבד.
אז עכשיו היא מצלצלת.
*
"אימא," אני אומר וממתין לשמוע מה היא רוצה.
"הייתי היום בפגישות במלון דן," אומרת אימי, "וחשבתי שאולי תרצה לבוא לסעוד איתי כאן את ארוחת הערב."
הבקשה שלה קצת מפתיעה אותי. אני יודע שאין דבר שאימי עושה, שאין מאחוריו כוונה, ובכל זאת אני נעתר לבקשתה.
את התשובה אני מקבל מייד כשאני מגיע. סביב לשולחן יושבות גם כמה מחברותיה. "הנה הבן הגיבור שלי," היא אומרת וקמה לקראתי, "החברות שלי רוצות לשמוע הכל על הלחימה בעזה."
אני מרגיש כמו קוף בקרקס שמוצג לראווה לעיני כולם. "בבקשה תאמרי לי שאת לא רצינית," אני אומר לה באיפוק, "את באמת חושבת שזה היה כייף גדול? על מה בדיוק את רוצה שאספר להן, על קולות המלחמה, וחבריי שנהרגו לידי?"
אם לא די בכך שולי, חברתה הטובה של אימי, גרושה מזה שנים רבות, מסתכלת עליי בעיון. "אורית סיפרה לנו שאתה שוב רווק."
"אני מניח שלא הבנת אותה לא נכון. אני בהחלט נשוי. ומאד מאוהב באישתי," אני עונה לה, ורושם לפניי לדבר עם אבא שכנראה פלט משהו מהשיחה האישית שנהלנו.
"בכל מקרה," אני לא נותן לה להגיב, "רק באתי לומר שלום לאימי, יש לי פגישת עבודה עוד רבע שעה, ועליי למהר כדי לא לאחר."
"אבל לא אכלת כלום," נוזפת בי אימי.
"כפי שאמרתי, אני לא רוצה לאחר," אני אומר לה, ועוזב את המקום.
דבר ראשון שאני עושה כשאני נכנס לרכב, הוא להתקשר לאבי. "חבל שאתה לא שומר את שיחות האישיות שלנו לעצמך. נפגשתי כעת עם אימא, ושמעתי משולי שאני שוב רווק. אם לא הייתי עוצר אותה, היא עוד הייתה מנסה לשדך אותי עם אחת מבנותיה הרווקות, שלא לדבר שהן רצו לשמוע סיפורים על הלחימה בעזה."
"אני מצטער גל, הייתי צריך לחשוב על כך. בסך הכל שיתפתי את אימך בכך שאני מודאג שאתה כפי שאתה. הרי גם אני הייתי קצין בצבא, ומעולם לא חזרתי מפורק כמוך," הוא אומר , "אני מרגיש שאני יוצא מדעתי."
למרות שאני מאד משתדל לא להתפרץ, אני לא מצליח לשתוק. "את רציני אבא? מה היה התפקיד שלך בצבא? אי פעם לחמת בשדה הקרב?
שלא תבין לא נכון. אני מאד מעריך את מה שעשית בצבא. קצין מודיעין הוא בהחלט מקצוע חשוב וחיוני ביותר, גם אם היית בקריה, אבל בבקשה אל תנסה להשוות את זה ללוחם ביחידה המיוחדת בשטח האוייב."
אבי שותק.
"רק רציתי לפרוק אצלך את התסכול שלי. אני חייב להיכנס לפגישה.
ואבא, אני יודע שאימא לא אוהבת את דריה מסיבה שלא מובנית לי, אבל כדאי שתפנימו שהיא אהבת חיי, ולמרות שאני התרחקתי כעת, היא האישה שלי לנצח, ועוד אשוב אליה כשאתרפא."
"יש לי חבר שהוא תרפיסט," אומר אבא.
"אני מודה לך, אבל אם ארצה ללכת לטיפול, אמצא בעצמי את המטפל שלי." אני מרגיש שאני נחנק. מהשיחה הזאת הבנתי דבר אחד- אבא שלי חושב שאני זקוק לטיפול.
אני עולה למשרד שלי ועובר על המיילים שנכנסו בהעדרי. אני מופתע לראות את הכמות הגדולה של הפונים לבקש את שרותיי. נכון שהמשרד שלי היה אחד המשרדים המובילים בתחום, אבל בשנה ורבע האחרונה הוא לא היה פעיל. 'כנראה שהשמועה על חזרתי נודעה בפי כל,' אני חושב לעצמי. אני לא מתלונן, להיפך, זה מעודד אותי שאוכל לקום שוב על רגליי, ואולי זה יהיה חלק מהריפוי שלי. העובדה שאוכל שוב לפרנס את דריה ברווחה, עוזר לי להתעודד מעט.
אני ניזכרת שעדיין לא אמרתי מילה לאחיותיי. זה ממש לא אופייני לי, שכן תמיד אני משתפת אותן כשאני מגיעה ליעד, כפי שהן עושות, גם אם מדובר בחופשה של סוף שבוע בלבד. מצד שני גם הן לא שלחו לי הודעה לשאול מה איתנו.
אני נכנסת לקבוצת בנות רוזנטל.
דריה: אני מצטערת לשתף אתכם שדוד בינו נפטר אתמול בלילה מהתקף לב.
דריה: סבא עצוב מאד, אבל מחזיק מעמד.
רננה: חיכינו לשמוע ממך. הערכתי שהיה לכם יום לא פשוט, ולא רציתי להציק לך.
דריה: ממתי את מציקה לי? האמת היא שהיינו בבית חולים מרגע שהגענו, עד שהוא נפטר.
שרון: אני מצטערת לשמוע. לא העליתי על דעתי שזה מה שיקרה.
דריה: אלזה לא משתפת פעולה איתנו. היא השאירה את הכל לטיפולו של סבא. אין לי מושג אם היא תשב איתנו שבעה.
דריה: סבא ביקש שלא יפורסמו מודעות אבל, לא בארץ, ולא כאן.
דריה: אני לא סיפרתי לאיש על הנסיעה שלי. אני לא רוצה שגל ישמע על כך ממישהו אחר פרט לי. אני מבקשת שלא תספרנה לאיש על כך שאני פה.
רננה: אני מצטערת שאת עוברת את זה לבד. כמו שרון, גם אני לא ייחסתי חשיבות יתרה לנסיעה הזאת. אוהבת אותך יפה שלי.
שרון: גם אני אחותי היפה.
דריה: אוהבת את שתיכן אהובות שלי. אני מניחה שנחזור הביתה אחרי השבעה. אני אעדכן אתכן.
"ואתה חשבת שאין צורך במודעות אבל. אתה בהחלט צדקת. אלא שהעיתון מלא במודעות ניחומים לך. אתה כבר מבין שיהיה עלינו לצפות לזרם מנחמים לא קטן," אני שומעת את אבא אומר לסבא כשהוא אוחז בידו את העיתון היומי.
אני מציצה על העיתון ורואה שהוא מוצף במודעות. כולן מתחילות במילים-
אנחנו משתתפים בצערו של איש העסקים אהרון יוסף רוזנטל…
