שעות רבות ביליתי אתמול בקריאת מאמרים בספריה בחברה. למרות שהנושא מאד מעניין ומאתגר אותי, אני חוזר הביתה מותש. לפחות הלילה אוכל לישון, שכן אין היום משחק.
חבריי מזמינים אותי לשחק איתם ברשת, אבל זה לא כל כך מושך אותי פתאום. את שעות המחשב שלי מחוץ לעבודה אני רוצה להקדיש רק למטרה אחת, למצוא את מדיסון. למרות זאת, אני מוותר על החיפוש אחריה הלילה. אני זקוק לשעות השינה האלה כדי להיות עירני בעבודה, כי עכשיו זה הדבר האמיתי, אני מתחיל לנהל יחידה.
החלומות שלי כולם סובבים סביב מדיסון, ובבוקר כשאני קם אני מגלה שהבוקסר שלי רטוב משפיכת לילה, מעוד חלום ארוטי עליה. זה די מביך לזרוק אותם כך לסל הכביסה, ולכן אני טומן אותם עמוק בין הבגדים המלוכלכים. לרגע עוברת בי המחשבה לכבס אותם ביד, אבל זה יחשוף מה עברתי הלילה, ולכן אני מוותר.
אחרי מקלחת קצרה, אני בוחר בקפידה את בגדיי, ויורד למטבח להצטרף לארוחת הבוקר של הוריי.
"פשוט חבל על הזמן שלו," אני שומע את אבא אומר לאימא, "הוא מוכן."
"הנה אתה!" קוראת לעברי אימא בשמחה, "הלב שלי מלא גאווה. נראה שאתה במקום הנכון."
"לא שיערתי לעצמי שכל כך איהנה מהעבודה כל היום מול המחשב. את יודעת שאני אחד שזקוק למרחבים. אף פעם לא הייתה לי בעיה לשבת שעות ללמוד, אבל לשים את הספורט לגמרי בצד, זה לא משהו שהייתי מאמין שיקרה," אני אומר וממלא את הקערה שלי בדגני בוקר.
"אני לא מאמין שלא ערכתי לך סיור בבניין. יש בו אזורי התרעננות, וגם מכון כושר," אומר אבא, "אני מודה שלא ידעתי כמה באמת תתחבר לעבודה שלי, בדיוק בשל העובדה שאתה ספורטאי בנשמתך, וזקוק להתפרקות על המגרש."
"אני חושב שהאכזבה מחבריי למשחק, מאורח חייהם שלא מתאים לי יותר, הוא שהרחיק אותי מזה. דיברנו על כך אתמול, עליי ללמוד לאזן בין העבודה לעולם שבחוץ. זה לא פשוט לי, כיוון שחבריי, ואני לא מאשים אותם שכן הם עדיין בני נוער, זקוקים לריגושים שאותי כבר לא מעניינים. אני כנראה בעל נשמה עתיקה. בגיל שמונה עשרה מיציתי את ה… אני לא יודע להגדיר את זה. אני זקוק למערכת יחסים אחת קבועה, לא להרפתקאות ליליות קצרות, שאין בהן דבר מעבר לפורקן רגעי."
אני מודה על כך שיש לי הורים שאני יכול לדבר איתם על הכל, בלי שישפטו אותי.
"אתה מתבגר לי מול העיניים," אומרת אימא, ואני מרגיש שאני מבין למה היא מתכוונת.
"אני אוהב את הבחירה שלך בבגדים," מחמיא לי אבא, "אולי נלך אחרי העבודה לחדש לך את המלתחה."
"יש משהו שרציתי לבקש ממך אבא. האמת היא שאת החיים האמיתיים לא מלמדים בבית הספר. עכשיו כשנכנסת לי משכורת קבועה לבנק, הייתי רוצה שתלמד אותי איך להשקיע את הכסף נכון."
"אתה לא מפסיק להפתיע אותי. אתה מגלה רצינות לא רק בעבודה, אלא בכלל. לא הזכרתי זאת אתמול, אבל עם התפקיד החדש, מגיעה גם עליה משמעותית בשכר שלך. אני מציע שנשב בסוף השבוע ואלמד אותך איך להשקיע את הכסף כך שיעבוד עבורך," אומר אבא, ואני שמח שהוא מתייחס לבקשה שלי ברצינות. "אתה כל כך שונה מאחיך. מבחינתם כסף נועד כדי להשתמש בו, לא לחסוך אותו לעתיד."
"אני לא מבינה למה אתה מתפלא, הרי הוא היחיד מבין שלושת בנינו שדומה לך," אומרת אימא ומתיישבת סוף סוף ליד השולחן. האימא הזאת לא מפסיקה לטרוח במטבח.
"והגדולים, דומים לך?" צוחק אבא, "ברור שלא. אני באמת לא יודע איך הם גדלו להיות כאלה נהנתנים. זה לא מה שלימדנו אותם, וגם לא מה שראו בבית. ותודי יקירתי, שאנחנו לא חיים עם יד קפוצה, אנחנו בהחלט יודעים להנות מהחיים."
המחשבות שלי נודדות שוב למדיסון. אני בהחלט יכול לדמיין אותנו יושבים יחד בארוחת בוקר, ומשוחחים על החיים.
אני מודה לאימא על ארוחת הבוקר, ויוצא מהבית. "בוא נסע היום יחד. זה ייתן לנו זמן לישיבת בוקר לפני תחילת היום," אומר אבא ומחייך חיוך מסתורי.
אני הולך אחריו לרכב שלו. "רוצה לנהוג?" הוא שואל ומושיט לי את המפתחות.
"רכבי יוקרה אף פעם לא ריגשו אותי," אני עונה לו, "אולי כי לעולם אין לדעת האם זה אתה שמושך את תשומת הלב של הבנות, או הרכב שאתה נוהג בו."
"אתה היית צריך להיוולד ראשון. אולי האחים שלך היו לומדים ממך דבר אחד או שניים על ערכים," אומר אבא.
"חשבתי על השיחה שלנו אתמול. אני חושב שאף פעם לא סיפרתי לך איך הכל התחיל בין אימא לביני. אני מודה שהייתי גבר די פרוע, חסר רסן, בדיוק כמו האחים שלך.
אימא ואני באנו מבתים עשירים. הכסף זרם כמים, ולא היינו צריכים לעבוד קשה. איפשהו בדרך, זה התחיל להרגיש לי לא נכון. בדיוק בנקודת הזמן הזאת פגשתי את אימא. למרות שידעתי שהיא מבית מאד עשיר, זה לא ניכר עליה.
'אני מודה על הכסף שיש להוריי,' היא אמרה לי, 'הוא מאפשר לי ללמוד ללא דאגות, אבל איני חושבת שאני טובה ממישהו אחר רק בגלל זה. כדי שיעריכו אותי באמת, עליי להוכיח את עצמי, לא להשתמש בכסף של הוריי שלא היה לי חלק ביצורו.'"
"ישיבת בוקר, אה אבא?" אני צוחק.
"אני מודה שסתם רציתי זמן איכות איתך לפני שיום העבודה מתחיל, אבל גם להתחיל להכניס אותך לסודות החברה. היה אתמול ניסיון פריצה לאחד הלקוחות הגדולים שלנו. הייתי רוצה שתתחיל להכיר את מי שאנחנו נותנים לו שרות. מעטים יודעים באמת את כל מרכיבי החברה שלנו, אני רוצה שאתה תדע את כל סך חלקיה, כעת כשהוכחת לי שאתה ראוי," אומר אבא, וגורם לי להתרגשות גדולה.
אני משתף את אבא במה שקראתי אתמול, ואנחנו מנהלים שיחה מקצועית ומעניינת. "אתה לא יודע כמה אני נהנה לדבר איתך. אתה לגמרי מדבר בשפה שלי. כייף לי," אומר אבא ואני רואה שפניו רגועות, לא כפי שהיו כשסיפר לי קודם לכן בפרוט על ניסיון הפריצה.
"אני מקווה שיהיה לנו יום שקט, אבל אם שוב יקרה ארוע כמו שקרה הלילה, אני מבקש שתשתף אותי בזמן אמת. אתה יודע שאני יכול להכנס למערכות המשרד גם מרחוק," אני אומר לו.
"יש בעבודה שלנו סוג של התמכרות. אני מנסה להרחיק זאת מהבית, אם כי לא תמיד מצליח. גם אני רוצה להפריד בין העבודה לחיי הפרטיים. אחרי 'ישיבת הבוקר' שלנו," הוא צוחק, "אני יודע שאני יכול לחלוק איתך את הנטל."
עם המילים האלה אנחנו מגיעים לחניון של המשרד. זאת הפעם הראשונה שאנחנו נכנסים יחד. אני מסתכל עלינו במראה של המעלית בזמן שהיא מטפסת לקומות העליונות של המשרד. אבא לובש חליפה, ועונב עניבה. אני לובש בגד מחויט, אבל מוותר על העניבה, ובכל זאת הגברים שמשתקפים לי בראי בהחלט נראים מרשימים.
אבא מבחין בכך. "איך לך מושג כמה אתה מגשים לי חלומות."
המעלית עוצרת קומה אחת לפני קומת ההנהלה. אבא יורד איתי ולוקח אותי למשרד החדש שלי. "תכיר את מילי, היא המזכירה של היחידה שלך."
"תכירי את מיילו מ'קמילן, הבן שלי. אל תתני למראה הצעיר שלו להטעות אותך. עוד תלמדי שיש לרבים בחברה מה ללמוד ממנו."
אנחנו נכנסים לחדרי החדש, ואני מתאפק לא להראות מה אני מרגיש מול גודלו העצום של החדר. מה שמשמח אותי יותר מכל הם המסכים על הקירות. אני מקרין בטחון עצמי רב, כאילו שאין ברור מאליו שזה המשרד לו אני ראוי. ידי האחת טמונה עמוק בכיסי, והשנייה מפעילה את המחשב שמונח על שולחני. אני שמח לראות שיש לי מחשב חדש, שאיש לא נגע בו.
"ברשותכם אני אתחיל לעבוד," אני אומר לאבא ומילי.
"אתה רוצה שאזמין לך את איש המחשבים?" שואלת מילי.
"את באמת חושבת שאני צריך עזרה?" אני מגחך, "זה לא אמור להיות המגרש הביתי שלי?"
"בטח מר מק'מילן," היא אומרת נבוכה, ואילו אבא דואג לשמור על פנים חתומות, ובכל זאת קורץ לי.
'אז עכשיו אני מר מק'מילן,' אני חושב לעצמי, אבל לא מתקן אותה.
מילי יוצאת מהחדר. אבא עוקב במבטו אחריה, וכשהדלת נסגרת אחריה, הוא מחזיר מבטו אליי. "שיהיה לך יום נפלא מר מק'מילן. אני מודה שזה מוצא חן בעיניי."
“תודה לך מר מק'מילן, או שמא עליי לומר בוס?" אני עונה לו במבט רציני.
"אני אוהב אותך מיילו," הוא אומר ועוזב את החדר.
אני נכנס למחשב, ומתחיל להתקין בו את התוכנות שאני רוצה, ולבסוף מגן עליו עם הסיסמה my*m2405 .
אני מקשר את המחשב למחשב הנייד שלי, ומעביר את הרשימות שהכנתי לילה קודם. אני מתחיל לעבוד על כל אחת מהנקודות שרשמתי, מפתח אותן, ורושם את מסקנותיי.
אני לא שם לזמן שעובר, עד שאבא נכנס לחדרי. "התפקיד החדש אינו אומר שאתה צריך לעבוד ללא הפסקה. בוא נלך לאכול," הוא אומר. הוא כבר לא מסתיר את הקשר בינינו. אני מבין שיש בכך הצהרה כלפי העובדים, שאני לא בטוח שמרוצים מהעלייה המטאורית שלי. "העובדים עוד ילמדו מי אתה, ויבינו מדוע," אומר לי אבא, למרות שלא שיתפתי אותו במחשבותיי.
"אני רוצה שתדע שהפסקתי לעקוב אחריך," כשאנחנו מתיישבים לאכול, "אני סומך עליך שתגיש לי דוחות כשתמצא לנכון. בכל מקרה אני מצפה שתפנה אליי אם אתה זקוק לעזרה, או יש לך שאלה."
"אם נוצר בך הרושם שבגלל אני יושב קרוב לקומת ההנהלה אני חושב שאני יודע הכל, אני יכול להרגיע אותך. אני בהחלט יודע שיש לי עדיין הרבה ללמוד," אני עונה לו, "בכל מקרה אני מתכוון להגיש לך דוח יומי על ההתקדמות שלי."
"אין לך מושג מה המילים שלך גורמות לי. תודה בן," הוא אומר ויותר אנחנו לא מדברים על העבודה, אלא נהנים מהארוחה.
בוקר של יום חדש. שוב אני מתעוררת בבית זר שהופך להיות ביתי.
אור מציף את הדירה הקטנה, ואני מבחינה בצלונים על החלונות שלא הייתי מודעת להם. אני ממהרת להוריד אותם, אבל אז הדירה נראית חשוכה, ואני שוב מעלה אותם, נותנת לקרני השמש להאיר את החדר.
אני ממלאת מים בקומקום ויושבת בסלון להכין רשימה של דברים שעליי לעשות. הספה ממש לא נוחה לי. אני מרגישה את הקפיצים בולטים, וקמה לבחון אותה. אין לי כסף מיותר לקנות רהיטים, ולכן אני מחליטה לתקן אותה. אני משרטטת אותה על נייר, רושמת את מידותיה, ונכנסת למחשב כדי למצוא חנות שמוכרת בדי ריפוד. 'אם את מסוגלת לתפור בגדים, תוכלי גם לתפור כיסוי לספה,' אני מדברת אל עצמי.
מחשבותיי נודדות לחדר שהשארתי בבית הוריי.
*
"אני לא מבינה מה רע בחדר שלך," אמרה לי אימי כשביקשתי ממנה לעצב אותו מחדש.
"אבל אימא, החדר הזה הוא חדר של ילדה," אמרתי לה, "אני כבר לא בת חמש, ולא משחקת יותר עם בובות."
"את סתם ילדה מפונקת. את יודעת כמה בנות היו רוצות שיהיה להן חדר פרטי כמו שלך?" היא שאלה.
רציתי לענות לה שאולי החברות שלי היו רוצות שיהיה להן בית מפואר כמו שלנו, עם קולנוע ביתי, ובריכת שחיה גדולה, אבל אף אחת מהן לא הייתה רוצה שיהיה לה חדר ילדותי כמו שלי, שנראה כמו ביתה של ברבי.
אני מאמינה שכאשר המעצבת עיצבה את חדרי, מה שהנחה את אימי היה מה יגידו חברותיה על חדרה של בתה הקטנה.
הבנתי כבר שאימי לא תשנה את דעתה, וקברתי את כל החלומות שלי.
עכשיו כשאני חושבת על כך, מעניין מה מיילו חשב על החדר שלי. לא נראה לי שזה עניין אותו, ואולי כי מה שהיה בראש לו זה לקטוף ממני את הפרס כדי לזכות בהתערבות.
ועדיין, יש בי משהו שמרגיש שלא הייתי כזאת עבורו. ואולי אם לא הייתי מתחמקת ממנו אחרי היום ההוא שהוא עזב, הוא היה חוזר אליי.
אז נכון שאין לי ניסיון עם בנים, הוא היה ההתנסות היחידה שלי, אבל למרות זאת אני יודעת בביטחון שהוא היה מלא רגש כשהיה איתי, רגש שאני מתקשה להאמין שהיה העמדת פנים.
*
עם המחשבה הזאת אני חוזרת למציאות. אני מביטה על הבדים, ומחליטה לבחור בבד שמשדר בגרות. לבסוף אני בוחרת בד בצבע כחול כהה מקטיפה. כעת רק נותר לי למצוא היכן לקנות אותו. אני מופתעת לראות שיש בקרבת מקום חנות שמוכרת בדי ריפוד.
מזג האוויר בחוץ סביר, ולמרות זאת אני בוחרת לנסוע עם הרכב שלי, כיוון שאין לי מושג כמה הבד הזה כבד. לשמחתי אני מוצאת חניה בקרבת החנות, מה שבהחלט לא מובן בעיר הזאת, וממהרת לגשת אליה.
אני מרגישה ברת מזל, שכן הבד שאני מחפשת נמצא ממש מולי.
"מה בשבילך ילדה?" שואלת אותי המוכרת שלועסת מסטיק בצורה ממש לא מנומסת.
"תני לי לנחש, את לועסת מסטיק בטעם…תות," אני אומרת לה להפתעתה, "זה גם המסטיק האהוב עליי." היא נוחרת לעברי בבוז ומפריחה בכוונה בלון מולי.
אני מראה לה את המידות של הספה והכורסא, שגם אותה אני רוצה לרפד מחדש. ומבקשת שתאמר לי כמה בד אני צריכה לקנות.
"ג'רי!!" היא צועקת בקול שנשמע באוזניי כמו קריאת עורב.
ג'רי מופיע מבעד לווילון המסתיר את החלק האחורי של החנות. אני חוזרת על בקשתי, והוא מחשב את כמות הבד לה אני זקוקה. "יש לך בכלל כסף לשלם עבור קניה כזאת?" הוא שואל ובוחן אותי בזלזול.
"מזומן את כרטיס אשראי, מה שתעדיף," אני עונה לו בנונשלנטיות, "יש לי רק בעיה קטנה."
"לא חשבתי אחרת," הוא עונה ומגחך.
"תלמד אותי מה אני צריכה לעשות כדי לרפד את הספה בעצמי," אני אומרת ומביטה בו בשאלה. ברור לי שהוא חושב שאני משחקת איתו.
"קודם תשלמי עבור הבד," הוא אומר ומביט עליי כאילו תפס אותי בקלקלתי.
אני מגישה לו את כרטיס האשראי שלי. "בוא נראה אם הוא עובד," הוא אומר בבטחון מלא שהקניה לא תאושר.
אני עומדת מולו ונאנחת. "אני מצטערת לשמוע שיש לך ניסיון כזה גרוע עם לקוחות."
הוא מביט עליי, מכווץ את גבותיו כאילו אומר 'על מה את מדברת?'
"אחרת אני לא מבינה למה אין לך כזה אמון בי. למה אתה חושב שבאתי לקנות ריפוד לספה, אם אין לי צורך בכזה?"
"אז מסתבר שהקניה אושרה," הוא נשמע מופתע.
"רק שתהיה רגוע," אני אומרת ומוציאה את רישיון הנהיגה שלי, "אם היה לך ספק שהכרטיס שלי, תראה שאני בעלת הכרטיס." הוא לא יודע איך להגיב לדבריי. "עכשיו תלמד אותי איך לרפד את הספה שלי?"
הוא לוקח אותי לחלקה האחורי של החנות, שנראה כמו מוסך לרהיטים.
"דבר ראשון את צריכה לרפד אותה עם המזרונים האלה, הוא מראה לי. יש לי שאריות, אתן לך אותם ללא חיוב.
אחר כך את צריכה את המסמרים האלה כדי לחבר את הבד למסגרת של הספה, אבל לפני כן עלייך לפרק את הכיסוי הקודם. זה הכלי בו את אמורה להשתמש.
אני אעשה איתך עסק. את תצלמי את הספה כפי שהיא, ואת תהליכי הריפוד, ותשלחי לי את התמונות, וכמובן גם את צילום הספה אחרי שסיימת, ואני אתן לך את כל מה שאת צריכה. אבל לפני כן אני אדגים לך איך זה נעשה."
אני מושיטה לו ידי. "עשינו עסק."
הוא לוחץ את ידי. "אני לא בטוח שלא השתגעתי, אבל יש בך משהו שאומר לי שכדאי לי להשקיע בקשר איתך. קשר מקצועי כמובן."
אני נפרדת ממנו, וחוזרת לדירה. מייד עם הכנסי נשמעת התראת הודעה.
ליאה רוטשילד:
ישיבת גישור שהייתה אמורה להתנהל מחר, הוקדמה להיום בבוקר.
אשמח אם נפגש אחר הצהריים.
תודיע לי מתי את פנויה.
בידידות, ליאה.
אני עונה לה מייד.
מדיסון מק'ריאן:
שמחתי לקבל את הודעתך.
אני עובדת היום מהדירה שלי שנמצאת מול מגדל הנהר.
תודיע לי מתי את פנויה, ואגיע.
שלך, מדיסון.
ליאה רוטשילד:
אם כך אודיע לך כשאסיים.
שיהיה לך יום נפלא, ליאה.
אני מניחה את הכלים שג'רי נתן לי על השולחן מול הספה, ומתחילה לעבוד במרץ על העיצוב שלה. ברגע שאני קולטת את הטכניקה, אני מתחילה לעבוד בזריזות, והספה משתנה לנגד עיניי. מידי פעם אני עוצרת לבדוק שהמילוי מונח נכון, ואני מתרגשת לראות את ההתקדמות.
כפי שהבטחתי לג'רי, אני מצלמת את מלאכת הריפוד, ומרוצה מאד מהתוצאה הסופית. כאשר אני משווה את התמונות של הספה לפני ואחרי, אני מתקשה להאמין שזו אותה ספה
אני כבר מיומנת, והעבודה על הכורסה מסתיימת מהר מהצפוי.
בדיוק כשאני מסיימת לאסוף את כלי העבודה, ומניחה בצד את החומר העודף שממנו החלטתי להכין כריות, נשמעת נקישה על הדלת.
"זה אני," אני שומעת את קולו של טים מעבר לדלת.
אני ניגשת לפתוח את הדלת. "תכירי את מייקי, הוא איש האחזקה שלי. ביקשתי שיעבור בדירה ויבדוק…" הוא מפסיק את שטף דיבורו ומביט המום על הספה והכורסה שלצידה.
"מאיפה הבאת את הריהוט היפיפה הזה?" הוא שואל.
"נכון הוא מהמם?" אני מחייכת.
