אומרים שכשאדם עובר טראומה,
ספירת גילו מפסיקה.
כמו כל אימרה,
גם זו אמירה מכובסת.
מאימי למדתי להתמודד,
להחזיק את הראש מחוץ למים.
לצערי,
הוא בחר להתרחק.
אולי,
כי מעולם לא סיפרתי לו,
את סיפור ילדותי.
אני אוהבת להביט על האדמה הפרוסה מתחת ממעוף הציפור. מאז שהייתי ילדה, המראות האלה מחלון המטוס, גרמו לי להתנתק מהמציאות ולעוף עם הדמיון. הכל נראה כל כך ציורי ומושלם.
איך יתכן שמתנהלים בעולם חיים אפרוריים, מלאי כאב, כשהכל מלמעלה נראה כל כך שליו ורגוע?
פסגות הרי האלפים המכוסות בשלג לבן, נדמות בעיניי כגביעי גלידה מלאים בגלידה בטעם וניל, ומעוררות בי תמיד פרפרי התרגשות. לא כך היום.
עוד כמה דקות ננחת בשדה התעופה ציריך. אני עדיין מתקשה לעכל את העובדה שאנחנו מגיעים לכאן תוך כמה שעות מההחלטה של סבי לטוס לעיר הולדתו. ולא רק, אלא עם כולנו.
אני מוציאה מתיק הגב שלי שלושה זוגות של כפפות חמות, שלושה כובעים, ושלושה צעיפים. אני מוסרת כל אחד מהם לאלמוג ואופק, בניי הגדולים שמביטים למטה מלאי התרגשות, שכן הם לא רגילים לראות שלג . אמנם הם טסו איתנו לחו"ל, אבל עבורם זו הטיסה הראשונה לשוויץ בשיא החורף.
אני אוחזת בידי כובע, צעיף וכפפות לאגם הקטנה בת השנה ורבע שזו לה הטיסה הראשונה, ועבורה זו חוויה שונה לגמרי.
אגם נולדה שבועיים לפני פרוץ המלחמה, שבועיים לפני שגל התגייס, ומאז הוא לא יצא אפילו פעם אחת הביתה.
חופשה בחו"ל לא באה בחשבון מבחינתי, שכן רציתי להישאר בבית למקרה שגל יחזור. וגם, לא ראיתי עצמי נוסעת בלעדיו. מאז שהיכרתי אותו, כל חוויותיי היו איתו.
יום קודם…
אני עומדת המומה מול המסרון שגל שלח.
אני במקום אחר.
אני עוזב את הבית.
אבוא לקחת את הדברים שלי ביום שישי,
מבקש שלא תהיי.
המראה הפסטורלי של אדוות הגלים המתקרבות לחוף, נושקות לו ונסוגות, כשברקע המיית השחפים, הופך באחת למערבולת אחת גדולה, כשקולות השחפים ברקע צורמים באוזניי, ומאלצים אותי לכסות אותן בכפות ידיי. הכל, רק לא לשמוע.
*
את האהבה למים רכשתי מסבי אהרון יוסף, שנולד בעיר ציריך בשוויץ, לחוף אגם ציריך היפיפה.
'את מבינה דרינקה,' אמר לי סבא אהרון, 'למים תכונה קסומה. הם מתאימים את עצמם לכל מצב. הם שקופים, ועדיין הים הוא כחול. הוא סוער ומסוכן, ועדיין הוא מאזן את נפש האדם, מרגיע אותו מסערותיו.
ואנחנו, בני עדת ישראל, נוהגים מידי שנה, להשליך לתוכו את כל הרע שהצטבר בנו. הוא לעולם לא יתלונן, לא יקיא זאת ממנו, וישאיר אותנו עם הרגשת ניקיון.
אני אוהב את הים, ומכבד אותו. אני בא אליו כדי להרגע כשכבד לי בלב."
*
אני חושבת לעצמי כמה טוב שקראתי את המילים של גל, כשאני כאן מול הים המנחם.
אני נזכרת בפעם הראשונה שפגשתי אותו. הייתי בת שמונה עשרה, וגל היה בן עשרים וארבע.
*
באותו בוקר, כשסיימתי את השיעור בריקוד, לא החלפתי את השמלה הארוכה שלבשתי, ויצאתי איתה לרחוב. הרוח החמה הכתה על פניי, וכל מה שיכולתי לחשוב עליו זה שאני רוצה לקרר את גופי. תוך זמן לא רב מצאתי את עצמי על שפת הים. הרמתי את שולי שמלתי, חלצתי את סנדליי, ונכנסתי למים.
משהו גרם לי להביט לעבר מסעדת החוף. אני לא יודעת ממה הייתי המומה יותר, מיופיו של הגבר שהביט עליי מהמרפסת שלה, או מהעובדה שהוא צילם אותי ללא בושה.
‘חצוף,' סיננתי לבסוף.
הוא ירד מהמרפסת, פסע לעברי, וחייך אליי חיוך שהמיס את כל הכעס שחשתי כלפיו.
"הים מחזר אחרייך. הוא מלטף את בהונות רגלייך, מנשקם ונסוג. אני קצת מקנא בו. הייתי רוצה…" הוא אמר והשתתק. הוא הביט בי מהופנט, פישק מעט את שפתיו, אבל סגר אותן מייד והיפנה מבטו ממני.
"הייתי שמח לקבל ממך את מספר הטלפון שלך. אני לא חושב שאצליח למחוק אותך מזיכרוני," הוא אמר.
'מעניין כמה פעמים הוא השתמש במשפט הזה. הוא באמת חושב שזה יעבוד לו?'
"איך תשכח אותי, הרי אני מתועדת בתמונות שצילמת?" שאלתי בהתרסה.
"דווקא בגלל שלא יכולתי להוריד את עיניי ממך, לא צילמתי את פנייך, רק את כפות רגלייך ומשחקן עם המים, כדי שלא תהיה לך סיבה לדרוש שאמחק אותן."
"אתה מאלה שמכור לרגליים?" לא התאפקתי ושאלתי. כמובן שהתחרטתי מייד. "סליחה, זאת הייתה פליטת פה מיותרת," הוספתי נבוכה.
"למה? אני שמח שאת רוצה לדעת מהן העדפותיי," הוא שוב חייך, "בזמן שאני מנסה ללמוד אותך מהים."
הוא התיישב לידי והמילים בינינו זרמו. "אני מקווה שכשם שאת אוהבת את הים," הוא אמר, "תאהבי יום אחד אותי. את לא חושבת שהעובדה שקוראים לי גל, היא סימן?"
*
אני מביטה על האדוות שמתגנבות בשקט לחוף, ונסוגות מבוישות חזרה, כאילו הן לא רוצות להפריע למחשבות שמתרוצצות בראשי, וביניהן השאלה הגדולה 'איך אני ממשיכה הלאה?'
אני מקמטת את מצחי ומביטה על הגלים בעיון. אני מרגישה שהם רוצים לומר לי משהו, ואולי הם לוחשים לי שכשם שהים לעולם לא נעלם גם אם עברה עליו סערה עצומה, כך יהיה איתי.
כבר מעל ארבע מאות יום אני לבד בלעדיו. הילדים כבר רגילים ש'אבא בצבא.' גם שיחות הטלפון ממנו הלכו ופחתו. מבחינתם דבר לא ישתנה.
אלמוג בן השמונה כבר רגיל שזאת אימא שמגיעה איתו לאימונים. נראה שהוא דווקא גאה בזה. הוא אמר לי פעם שיש לו אימא 'קולית.' הוא כמובן לא היחיד שאבא שלו נלחם בדרום, אם כי לא מעט אבות כבר השתחררו מזמן, ויש כאלה שבכלל לא שרתו. הוא כבר לא שואל מתי גל יחזור. זאת המציאות שלו, והוא מקבל אותה.
לאופק בן השש יש את אלמוג, שלקח אותו תחת חסותו מיום שנכנס לכיתה אלף.
ואילו אגם הקטנה נולדה זמן קצר לפני פרוץ המלחמה. בשבילה אבא הוא הגבר בתמונה, היא לא מכירה אותו.
המחשבות האלה מנחמות אותי.
אני רגילה לרשום את מחשבותיי על פתקים צבעוניים. אני מחייכת לעצמי כשאני חושבת לעצמי שאני בוחרת את הצבע של הפתק בלי לחשוב, ואחר כך מגלה שדווקא הייתה משמעות לבחירה.
זה בדיוק מה שגורם לי לא לעשות זאת היום, כיוון שאין צבע שיתאים למה שאני חשה כעת כלפי מי שהחשבתי לחבר הכי טוב שלי בעולם.
אני מוציאה את הטלפון הנייד, נכנסת להודעה של גל, ורגע לפני שאני מעתיקה אותה ושולחת אותה לאימא שלי, אני לא מתאפקת ומסתכלת כמה זמן עבר מאז ששלח לי את ההודעה האחרונה. אני מרגישה שוב את המועקה בבית החזה.
בקרוב היינו אמורים לחגוג עשור לנישואינו. זה כבר לא יקרה, לא איתו ולא עם אף גבר אחר. במילים שלו הוא הרג את האהבה שהאמנתי שקיימת.
'יש לך שני בנים ותינוקת בבית, את לא יכולה להרשות לעצמך להתפרק,' אני גוערת בעצמי, 'מהיום, אלה הם חייך.'
אני שולחת את ההודעה לאימא, ופונה לכיוון הרכב. רגליי בקושי נושאות אותי. אני מדברת לעצמי שאני חייבת לתפקד, אבל קשה לי. צלצול הטלפון מחזיר אותי באחת למציאות.
"קראתי יפה שלי. אני מחכה לך בבית הקפה שלנו," אומרת אימא בלי הקדמה מיותרת.
"אני על שפת הים. תוך רבע שעה אני אצלך," אני עונה לה.
יש משהו בידיעה שאני עומדת להיפגש עם אימא, שנותן לי כח. אני עולה בריצה את המדרגות המובילות לחניון, נכנסת לרכב ויוצאת לדרכי.
"זה מדהים איך תמיד השולחן 'שלנו' מחכה לנו," אני אומרת לאימא כשאני רואה אותה יושבת ליד החלון הגדול המשקיף על האופק.
"את צודקת קטנה, כל כך היה לי ברור שהוא פנוי עבורנו, שכלל לא חשבתי על כך. כנראה מישהו שם בממלכת השמים ידע שאנחנו זקוקות לפרטיות," עונה אימא ומביטה עליי בפנים מתוחות.
"אין לי מה להוסיף על מה שקראת. מהיום זה רק אני והילדים," אני אומרת, "אני מודה שלא העליתי על דעתי שדבר כזה יקרה לי, אבל עם עובדות אי אפשר להתווכח."
"לא מתאים לגל לסיים סיפור אהבה כזה גדול במסרון," אומרת אימא.
"אז מסתבר שמה שאני חשבתי שזה סיפור אהבה, הוא כנראה לא," אני עונה לה, "אולי הייתי צריכה להבין שזה מה שעומד לקרות כשהוא ניתק את הקשר איתי לפני חודשים. האמנתי שזה בגלל אי היכולת שלו ליצור קשר בעודו לוחם, ואולי הייתי סתם תמימה."
"נו באמת דריה, את קצת מגזימה," אומרת אימא שמסרבת לקבל את העובדה שגל עזב אותי, "הוא כל כך מאוהב בך."
"אימא, את מדברת על העולם שלפני השביעי באוקטובר. הימים האלה חלפו ולא יחזרו יותר," אני אומרת באיפוק, למרות שבא לי לבכות.
"ומה הילדים אמרו על כך?" היא שואלת.
"קיבלתי את המסרון הזה לפני זמן לא רב. הם עדיין לא יודעים דבר," אני עונה לה חסרת סבלנות.
"בכל משפחה רגילה כשההורים נפרדים, נערכת שיחה בין ההורים לילדים, בה ההורים מבטיחים להם שהאהבה כלפיהם לא השתנתה, ואלה רק ההורים שהפסיקו לרצות להיות יחד. אני אאלץ לספר להם את האמת לבד, אמת שאני לא יודעת מהי."
"אם כך את צריכה לדאוג לעצמך. את צריכה לדבר עם עורך דין שידאג לזכויותייך," קובעת אימא בהחלטיות.
"אין לי כוונה להלחם בו. מה שמעניין אותי זה רק שהילדים ישארו אצלי. אני לא אתן לאישה אחרת לגדל אותם," אני עונה לה.
אנחנו מזמינות קפה, ובעודנו ממתינות לו, הטלפון הנייד של אימא מצלצל. "זו שרון," אומרת אימא וניכר עליה שאין לה חשק לדבר איתה. "היא תמיד מוצאת על מה להתלונן."
"אימא באמת, תעני לי," אני נוזפת בה.
*
"אני לא יודעת איך את מסתדרת עם אימא," אמרה לי שרון אחותי, שגדולה ממני בשנתיים, "היא תמיד נשמעת לא מרוצה כשאני מתקשרת אליה."
"אולי כי את תמיד מתלוננת על משהו?" שאלתי.
"אני לא מושלמת כמוך דריה," היא ענתה לי זועפת.
"נו באמת שרוני, למה את חושבת שאני מושלמת? אני ממש לא," אמרתי בעייפות.
"יש לך בעל מושלם שמעריץ את האדמה עליה את דורכת, יש לך שלושה ילדים מדהימים, את עשירה ובעלת קריירה עצמאית," אמרה כאילו זה המתכון לאושר.
"בואי נדבר רגע עלייך. יש לך בעל בעל קריירה מזהירה, שאוהב אותך מאד. את עורכת דין מצליחה שמרוויחה משכורת עתק. מה שכחתי?"
"פשוט תגידי את זה," אמרה שרון.
"אני לא יודעת מה את רוצה ממני," עניתי לה.
"את אימא, ואני לא," היא אומרת.
יש לי כלל אחד בכל מה שקשור לשרון, אני מקשיבה, לא שואלת שאלות.
"את חושבת שאני לא רוצה להיות? לא לכולן זה בה בקלות. גל רק מסתכל עלייך, ואת נכנסת להיריון," היא אומרת בעצב.
אחיותיי ואני מדברות על הכל. כשאני אומרת על הכל אני מתכוונת לזה. יש רק דבר אחד שאני לא משתפת אותן, ואלה החיים האינטימיים שלי. אני מאמינה שמה שקורה בין אישה לבעלה, הוא שלהם בלבד.
אבל לא רק בגלל זה, אלא בגלל העובדה שרננה שיתפה אותי שהם 'עושים את זה' פעמיים בשבוע, ושרון לעומתה סיפרה שהיא זקוקה ל'אווירה מיוחדת' כדבריה, שכן שניהם 'מאד עסוקים.'
לכן העדפתי שלא לספר להם על הלילות הלוהטים שלי עם גל, ולמרות שהתלוננו שאני לא משתפת אותן מה קורה אצלנו בין הסדינים, תמיד מצאתי דרך להסיט את הדיבור על הנושא.
מעל ארבע מאות יום אני ישנה לבד במיטה הקרה, רעבה כל כך למגע שלו, לחיבוק החם והעוטף שמרגיע אותי ומרדים אותי בשנייה. הזיכרונות על הלילות שהיו, לא מנחמים אותי. ועכשיו זה נגמר.
*
"שרון סיימה דיון בבית משפט והיא רוצה שנפגש לקפה," אומרת לי אימא בשקט, למרות שהשתיקה את הרמקול.
"תגידי לה שתבוא לכאן," אני אומרת לאימא. הדבר האחרון שאני צריכה כעת, שהיא תעשה סיפור גדול מהפרידה שלי. גם כך קשה לי.
"את בטוחה דריה שאת מוכנה לפגוש אותה?" היא שואלת.
"אימא! לא מדובר האישה זרה, זאת אחותי, ואין לי סודות מפניה. הרי הדבר הזה יוודע במוקדם או במאוחר," אני עונה לה.
אימא מפעילה שוב את הרמקול ואני שומעת את שרון שואלת אותה אם היא עדיין על הקו.
"אני עם דריה. נשמח אם תצטרפי," אומרת לה אימא.
"שרון בדרך," אומרת לי אימא.
"אני לא מבינה מה יש לך היום. יש משהו שאני לא יודעת?" אני שואלת את אימא, "אל תגידי לי שזה בגללי."
"אני לא יכולה להסביר לך את זה דריה. את מכירה את זה שאת מרגישה שמשהו עומד לקרות, אבל את לא יודעת מהו? את צודקת, שרון לא אשמה בחוסר השקט שלי," אומרת אימא.
שרון מגיעה ומייד אחריה רננה. "איזה כייף לפגוש את כולכן. אין כמו מפגש בנות רוזנטל," אומרת רננה בשמחה.
*
רננה, הבכורה בין שלושתינו, תמיד קורנת, עד כי נדמה לאנשים שהיא לא יודעת מהו עצב. בזה אני דומה לה. אין זה משנה מה עובר עליי, תמיד כלפי חוץ אני משדרת שהכל בסדר.
לרננה יש בת ובן מתוקים. עינב, חגגה כבר בת מצווה, והיא בהחלט בת נעורים טיפוסית, על כל המשתמע מכך. אבל כאשר מדובר בבני הדודים שלה, ובעיקר באגם, היא תעשה הכל עבורם, גם אם תצטרך לבטל מפגש עם חברותיה.
עידו צעיר ממנה בשנה וחצי. הוא כרוך מאד אחרי אלמוג ואופק, והם מרבים לבלות יחד.
רננה מנהלת אורח חיים בורגני עם בעלה, שכולל חופשות בחו"ל, ארוחות במסעדות יקרות, ולבוש בהתאם. אני, שמכירה אותה היטב, יודעת שהיא נסחפת אחרי בעלה שבא ממשפחה ממוצעת, ובעזרת כשרונו הגיע להון לא מבוטל. 'זה מה שהוא אוהב,' היא אמרה לי פעם, 'ואני רק רוצה שהוא יהיה מאושר.'
*
"אני רוצה לשתף אתכן במשהו," אני אומרת אחרי שאנחנו מסיימות להתחבק, "אבל מבקשת שתקבלו את דבריי כפי שהם. אין לי צורך לדון בנושא."
"את בהריון?" שואלת מייד שרון.
"אני לא רחם מהלכת," אני עונה לה מייד.
"אז מה כבר יכול להיות כל כך דרמטי?" היא שואלת. אני מרגישה פתאום כאילו אני בחקירה בבית משפט.
"לא משהו רציני. גל עזב אותי. הוא 'במקום אחר,' כדבריו. אל תשאלי אותי מה כוונתו. אז עכשיו את, אתן, יודעות שאנחנו לא יחד. תם ונשלם הסיפור של משפחת ליר," אני אומרת לה ומשתדלת שקולי לא ירעד בזמן שאני אומרת המילים שמפלחות לי את הלב.
"אני לא מאמינה לך," אומרת מייד רננה.
"את באמת חושבת שאני מסוגלת להמציא סתם שקר כזה?" אני שואלת אותה מופתעת, "זה מה שאת חושבת עליי?"
"מה פתאום יפה שלי. אני לא מאמינה שגל הפסיק לאהוב אותך, זה פשוט לא מתקבל על דעתי," היא מסבירה לי ולוגמת את הקפה במבט מהורהר.
"הוא אפילו לא דיבר איתי. אחרי יותר משנה שלא ראיתי אותו, הוא סיים את הקשר בינינו במסרון בין ארבע שורות, ששתיים מהן עוסקות בכך שהוא יבוא לאסוף את חפציו ביום שישי, והוא מבקש שלא אהיה בבית." אני משתדלת לשמור על ארשת פנים קפואה, ומקווה שזה מצליח לי.
שקט משתרר סביב השולחן. כל אחת שקועה במחשבותיה. אני כל כך נלחמת בעצמי לא להשבר לידן, שאינני מבחינה בכך שהטלפון הנייד של אימא מצלצל.
"זה אבא. הוא אומר שסבא אהרון רוצה לנסוע בהקדם לשוויץ. הוא טוען שמשהו רע קרה לאחיו. הוא מבקש שאבא ואני נצטרף אליו, וגם את דריה," אומרת אימא, שאוחזת בטלפון הנייד ומסתכלת עליו, למרות שהשיחה כבר הסתיימה.
"אבל מה קרה?" אני שואלת, מנסה להבין על מה היא מדברת, ואיך זה קשור אליי.
"זה בדיוק מה שמוזר בכל הסיפור הזה. אבא טוען שסבא לא הצליח להשיג אותו. סבתא ניסתה לשכנע אותו שלא תמיד אדם עונה לטלפון, אבל הוא מתעקש שאחיו בינו בסכנת חיים. הוא אמר שהוא רוצה שאת תבואי גם כדי לתמוך בו ובאבא."
"איך אני אסע איתכם. מה עם הילדים?" אני שואלת, "את יודעת שאין סיכוי שחמותי תסכים לעזור לי, כבר ראית איך היא התנהגה כלפיי מיום שפרצה המלחמה, לא שהייתי מוכנים להשאיר את הילדים איתה. אגם בכלל לא מכירה אותה."
"זאת בכלל לא שאלה. ברור שהם נוסעים איתנו," אומרת אימא.
"רננה? שרון? אולי מישהי מכן רוצה טיול לשוויץ?" אני מנסה את מזלי.
"ממש טיול," אומרת רננה. לרגע אני חושבת להזכיר לה שהילדים שלה גדולים יותר, ויש לה בעל שיכול לעזור, אבל המבט ההחלטי עיניה, גורם לי להבין שאין טעם לנסות.
"אל תסתכלי עליי דריה. רק בגלל שאין לי ילדים, זה לא אומר שאני לא עסוקה מעל הראש," שרון מבטלת את הרעיון.
אני לא מספיקה להתאושש מהידיעה, ואבא מודיע לי שסבא כבר רכש כרטיסים עבור כולנו, והטיסה יוצאת מחר בתשע בבוקר עם חברת התעופה אל על.
תוך דקות ספורות מגיע המייל עם כרטיסי הטיסה. אני כמעט מתעלפת כשאני רואה את המחיר שסבא שילם. נראה שכמעט כל מחלקת העסקים תהיה שלנו.
אני נפרדת מאחיותיי ומאימא וחוזרת הביתה. הדירה ריקה ואין בה סימן לגל. אני חייבת להתאפס. אין לי מושג כמה זמן אעדר, ואני חייבת להגיב על המסרון של גל.
אני נכנסת לחדר העבודה שלי, ויושבת לכתוב מייל לנוי חברתי עוד מימי הגן. נוי היא עורכת דין לענייני משפחה, ואני מעדיפה לעבוד איתה, ולא לערב את שרון.
היי נוי,
גל הודיע לי שהוא נפרד ממני.
אני מבקשת שתנסחי עבורי מסמך, בתשלום כמובן.
אין לנו הסכם ממון, אבל אין לי כוונה להלחם בו על הרכוש שלו.
הפנטהאוז הוא בבעלתו, החברה היא שלו, וגם חשבון הבנק אליו צורפתי עם נשואינו. אין לי שום דרישות בנושא כספי ממנו, גם לא מזונות לילדים או לי.
אני רק מבקשת שהילדים ישארו רשותי.
אני לא רוצה לקבוע הסדרי ראייה קבועים. גל יכול לראות את הילדים מתי שהוא רוצה, כמובן בהודעה מראש, בתנאי שהוא יחזיר אותם בלילה הביתה.
אנא תשלחי לי טופס של יפוי כח, ותאמרי לי כמה יעלה לי השרות שלך ואעביר לך את התשלום.
תודה,
דריה
