אני מעיפה מבט מהיר על השעון שעל ידי. "אני מצטערת, המשמרת שלי מתחילה עוד חמש דקות. עליי למהר ליחידה."
“אני לא מבין, חשבתי שאת מסיימת כעת את המשמרת. הנחתי שאם לא עבדת ביום, עבדת במשמרת לילה. את רוצה לומר לי שהקפיצו אותך במיוחד?" שואל ד"ר פיצג'רלד בפליאה.
אני לא מגיבה על כך שהוא עוקב אחרי המשמרות שלי ורק עונה לו שכן.
"מצטער, לא ידעתי. את כועסת עליי?" ד"ר פיצג'רלד.
"מה פתאום, זאת העבודה שלי," אני עונה לו, ויודעת שהוא לא אוהב את התשובה שלי. יש לי הרגשה שהוא רצה לשמוע שנעניתי לקריאה בגלל שהוא הרופא המיילד. "אני חייבת ללכת, נדחה את זה לפעם אחרת," אני אומרת כדי לא להשאיר טעם מר בפיו.
אני מרגישה את מבטו מלווה אותי, למרות שאני עם גבי אליו. 'רק חסר לי שהוא יתאהב בי,' אני חושבת ונאנחת.
אני נכנסת בזריזות לחדרי ביחידה המשולבת, ומחליפה את החלוק המלוכלך שלי. אני מסוג הרופאים שלא שמים לב האם התינוק מלכלך את הבגד שלי, אלא מרוכזת כולי בו וברווחתו. התינוק נמצא כבר ביחידה לטיפול נמרץ, ואני רוצה לראות שהוא מתאושש לשביעות רצוני.
אמנם אני תמיד מוכנה לכל תרחיש, אבל שמחה לראות שהכל כשורה. רק כעת אני יכולה לשחרר את המתח שהצטבר בי בשעות האחרונות.
"את היית בלידה שלו?" שואלת האחות קרן, שיודעת שלא עבדתי משמרת לילה.
"כן, קיבלתי הודעה בארבע וחצי בבוקר להגיע לחדר לידה. מסתבר שד"ר פיצג'רלד חשב שבגלל שנעדרתי אתמול ממשמרת בוקר, עבדתי משמרת לילה," אני מסבירה לה.
"מה באמת קרה אתמול?" היא שואלת.
אלא שלפני שאני מספיקה לענות לה, נכנסת ליחידה לטיפול נמרץ אישה מטופחת, רק שחבל שהיא לובשת מעיל פרווה מלאכותית בצבע לילך, שפוגם במראה שהיא מנסה לשדר. היא מסתכלת עלינו בהתנשאות. "אני מחפשת את…" היא אומרת ומסתכלת סביב. "הנה אתה ברנדון," היא קוראת בשמחה כשהיא מבחינה בו, "שמעתי שאתה פה והגעתי."
"מסתבר שקנדי מחזיק הרמון, בבוקר הבלונדינית, אחר כך המתולתלת, לא הייתה עוד אחת מגדה?" שואלת קרן, אבל לא מחכה לתשובה, "ועכשיו זאת."
"אני שמח שבאת, אם כך אני יכול ללכת לעבודה," הוא אומר לה ומתחיל ללכת לכיוון היציאה. "שלא תכניסי לך רעיונות לראש," הוא אומר לי.
"מה אתה רוצה ממני," אני עונה לו בכעס.
"את רוצה שאענה לך באמת?" הוא לוחש לי.
אם לא די בכך, נכנס ליחידה לא אחר מאשר דודי שון.
"את חושבת שאני מטומטם?!" הוא מרים את קולו ומתקרב אליי בצורה מאיימת.
"קח צעד לאחור, אתה פולש לאזור הפרטי שלי," אני עונה לו בקור.
"אני יודע שזאת את שחותרת תחתיי. אני לא אתן לך לקחת דולר אחד מאימא שלי," הוא אומר בקול רם, רם מידי.
אני מסובבת לו את הגב, מוציאה במהירות את הטלפון הנייד, ושולחת הודעה לאריק. "שון כאן."
"היא לא אימא שלך!" הוא ממשיך לצעוק.
"תוריד את הקול, אתה נמצא בבית חולים, ביחידה לטיפול נמרץ ילדים," אני אומרת לו.
"אני יודע איפה אני נמצא. עכשיו חסר רק שתנפנפי מול עיניי שאת רופאה כמו דין, ואני סתם אפס. מזה היה לי מספיק," הוא ממשיך בנאום הזועם שלו.
"אולי הייתי רק בת שלוש, ואיבדתי את הזיכרון של מה שקרה בשנותיי הראשונות, אבל החברים שלו אבי סיפרו לי הכל. הוא מעולם לא דיבר אליך כך. זה רגש הנחיתות שלך שמדבר מגרונך כעת," אני עונה לו, מתעלמת מכך ברגע זה אני חושפת את חיי בפני כולם.
"נכון שרכשתי דירה, וקניתי מכונית, אבל אני בחוב של רבע מיליון דולר. אתה מוזמן לבדוק בבנק אוף אמריקה במגדל הנהר. איך בדיוק זה קרה, אם לקחתי ממנה כסף?" אני שואלת.
"היא מוכרת את הבית ואני אדאג שאת לא תראי דולר אחד," הוא ממשיך לתקוף אותי, "אני אביא רופא שיבדוק אותה ויכריז עליה כבלתי שפויה."
אני רואה את אריק נכנס בסערה ליחידה, משפשף את כפות ידיו לאחר ששטף אותן כראוי, כנדרש בכניסה ליחידה לטיפול נמרץ. הוא לובש את גלימת השופט, מה שמלמד שהוא עזב הכל, ומיהר להגיע. שולי גלימתו מתנופפים לצדדים בגלל צעדיו המהירים.
שון. שעדיין לא מבחין באריק, שוב מתקרב אליי בצורה מאיימת.
אני מודעת לכך שכולם מסתכלים עלינו, אבל לא שמתי לב שברנדון נמצא כעת לצידי. "תתרחק ממנה!" אומר ברנדון במבט רושף, ומרים ידו כדי לחצוץ בינינו ולמנוע משון להתקרב אליי.
"למה שלא תספר להם מתי ראית לאחרונה את אימך? איפה היית אתמול כשכולם התאספו? הרי התאריך לא השתנה בעשרים ושלוש שנים האחרונות," אומר אריק, "אני דורש ממך שאת הקשר שלך עם אימך, תנהל ישירות איתה. אני לא אשכח שאמרת שאתה לא רוצה שום קשר עם אריאנה בזמן שכל אחד מאתנו ביקש לאמץ אותה," יורה לעברו אריק בכעס.
" אתה חושב שלא חיפשתי אותה? היא נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה," אומר שון.
"סתם מסקרנות, מה באמת אתה עושה פה? כי לא נראה לי שבאת להתנצל על היעדרותך מהטקס אתמול," הפעם טון דיבורו של אריק משתנה, והוא רגוע יותר.
"חבר טוב סיפר לי שהוא ראה שלט שהבית של אימי למכירה," אומר שון, ושוב ניכר עליו שהוא רותח מכעס.
"אני שמח לשמוע שיש לך חברים טובים. אני מניח שלרגע לא שאלת את עצמך, מדוע אימך נוהגת כך. אולי אם היית נוכח באזכרה של דין וגרייסי היית יודע," אומר אריק, "בכל מקרה, לאריאנה אין שום קשר לזה. אני יודע זאת, כיוון שאני מטפל בענייניה של אימך.
מאז שמלאו לאריאנה שמונה עשרה, היא דואגת לענייניה הכספיים בעצמה ומסרבת לקבל עזרה, לא מאימך ולא ממני. אני מבקש שתעזוב אותה לנפשה."
אני לא יודעת מה גרם לשון לעזוב, מילותיו של אריק או המבט בעיניו של ברנדון, שרק עכשיו שמתי לב שידו האחת כרוכה סביבי.
"תודה ששמרת עליה," אומר אריק לברנדון.
"עזבתי הכל," אריק פונה אליי, ומצביע על הגלימה שלו, "אבל אני חייב לחזור."
"תודה," אני אומרת לו.
אריק עוזב ואני מביטה מסביב. אנשי הצוות מביטים עליי. אין להם מושג למה נעדרתי אתמול. אני מבינה שעדיף שפשוט אספר להם, כדי למנוע מהם לנחש.
“את יום ההולדת השלישי חגגתי עם הוריי על שפת האוקיינוס. בדרכנו חזרה, עקפה אותנו בפראות משאית שפגעה בגדר המפרידה, ועפה חזרה לכביש. מהמנוע שנפגע נשפך שמן על הכביש, ולאבי, למרות שהיה נהג מנוסה, לא היה סיכוי.
סיפרו לי שהוא נהרג במקום, ואימי נפטרה מייד אחריו.
יותר מחצי שנה שכבתי מחוסרת הכרה בבית החולים. כשהתעוררתי לא זכרתי דבר. כל זיכרונותיי נמחקו. כל מה שאני יודעת על הוריי, הוא מסיפורים שסיפרו לי חבריו, ובעיקר השופט אריק שאותו ראיתם כעת.
אימו של אבי, בחרה לגדל אותי, ואנחנו מאד קרובות גם היום, למרות שבגיל שמונה עשרה עזבתי את ביתה ועברתי לגור עם שותפות בסמוך לאוניברסיטה. אני לא אוהבת לספר את סיפור חיי, אני לא רוצה שירחמו עליי.
אתמול היה יום השנה להוריי. חבריהם מתאספים כל שנה ליד קברם ומדברים עליהם ואליהם. אחר כך אנחנו הולכים לברנץ' יחד. ביום הזה אני מתקשה לתפקד."
לילי ניגשת אליי בצעדים מהוססים ומחבקת אותי. "אני עם הפה הגדול שלי," היא אומרת נבוכה.
"לא יכולת לדעת זאת," אני אומרת, "עכשיו את מבינה מדוע לא היכרתי להוריי אף אחד מחבריי?"
"אני מרגישה כל כך רעה," היא אומרת, ואני מרגישה את הצער בקולה.
"אמרתי לך שיום יבוא ונסתדר," אני אומרת.
"לא, את אמרת שנהיה חברות טובות. אני מקווה שזה עוד יקרה," היא אומרת.
כל אותו זמן ברנדון עומד לידי ועיניו נעוצות בי.
אני מתרחקת מעט, והוא הולך אחריי. אני פונה להיכנס ליחידה המשולבת, ובטוחה שהוא עומד לצאת מהיחידה, שכן הוא אמר שהוא הולך לעבודה. אבל הוא נעמד ומסתכל עליי.
"מי שהגיע לבקר את קאיה זו בת דודתנו," הוא אומר ועוזב, בלי לתת לי אפשרות להגיב, לא שיש לי מה לומר. פניי נשארות חתומות, אני לא מראה לו מה אני מרגישה.
המשמרת שלי עומדת להסתיים, ועדיין אני עובדת ללא הפסקה. "את מאמינה קרן שלא אכלתי ולא שתיתי אפילו קפה מאתמול?" אני אומרת ונאנחת, "אני גוועת."
אלא שאז אחד המוניטורים מתחיל לצפצף, ואני ניגשת במהירות לחדרו של התינוק הקטן. אני מבקשת מקרן שתקרא לקימי לעזור לי. אנחנו מייצבות יחד את מצבו של התינוק, ונושמות לרווחה.
"אני מאמינה שהוא יהיה בסדר," אני אומרת לאימו המודאגת של התינוק, שמחכה בחוץ לבקשתי.
אני חוזרת לתחנת האחיות, ועומדת ליד הדלפק לכתוב הערות בתיקו של התינוק.
"סיימת?" שואל אותי ברנדון שמגיח פתאום משום מקום, כשאני מגישה את התיק לאחות.
"כן," אני עונה קצרות ומחכה לשמוע מה הוא צריך ממני.
הוא מגיש לי שקית. "תשבי לאכול." אני לא יודעת איך להגיב. "אמרת שלא אכלת כלום, שאת גוועת מרעב." הוא לא ממתין ועומד לצאת.
"ד"ר קימברלי לא מרגישה טוב, היא ביקשה שתקחי את המשמרת שלה," אומרת לי קרן.
'זה יגמר מתישהו?' ממלמל ברנדון ומתרחק.
"הוא צודק, את יודעת," אומרת קרן ומביטה עליי כאילו ההחלטה הזאת היא שלי.
"את באמת חושבת שאני רוצה לחיות כך? את מבינה שאני באה הביתה לבית ריק, ולא חיה את החיים מחוץ לבית החולים?" אני עונה בלי לחשוב על כך שברנדון עדיין כאן.
"את עדיין חושבת שהייתי צריך לתת לד"ר קימברלי את התואר רופאה בכירה?" פרופסור בלאו, ניגש אליי עם פנים כועסות.
'מאיפה צצים פתאום כולם?'
"ישנם דברים שאתה לא יודע," אני עונה לה.
"אני מבין שאת כן, שזה בהחלט לא ברור לי בהתחשב ביחסים ביניכן. את מוכנה להאיר את עיניי?" שואל הפרופסור ומביט עליי בצפייה.
"אלה עניינים אישיים שלה," אני עונה.
"הבנתי אותך. את בהחלט אישה מיוחדת. אני אקרא לה לשיחה. אחת שהסיבות שהקמנו את היחידה המשולבת, היא כדי לאפשר לך סדר יום סביר יותר, שכן את, כמו שקרה הלילה, נקראת לא פעם מעבר לשעות העבודה שלך."
"אני אהיה ביחידה המשולבת," אני אומרת לקרן שחוזרת לתחנת האחיות.
אני עייפה, ולא מרוכזת. המשמרת הנוספת לא באה לי בזמן. אני פותחת את הדלת המובילה ליחידה ופונה לעבר המסדרון, כשאני מרגישה יד נוגעת בי. אין לי צורך לנחש מי זה, אני מכירה את המגע הזה בעיניים עצומות.
"אמרת שאת לא רוצה לדבר איתי, אז לא נדבר," אומר ברנדון. הוא מצמיד אותי בעדינות אל הקיר, אוחז בסנטרי ומתבונן בשפתיי דקה ארוכה, ואז רוכן לעברי ומנשק אותי ארוכות. "הייתי כל כך זקוק לזה," הוא אומר ועוזב.
אני נוגעת בשפתיי, רוצה לראות שלא דימיינתי, אבל אין בהן שום דבר שיכול לאשר לי זאת. אני נושמת ומריחה את שרידי הבושם שלו אוויר. 'אז לא חלמתי.'
אני יוצא מהמחלקה לטיפול נמרץ ונוסע למגדל הנהר שם נמצא סניף בנק אוף אמריקה בו מתנהלים חשבונותיי, העיסקי והפרטי. עוד דקות ספורות עומד להסגר הסניף ואני מספיק להכנס אליו לפני שדלתותיו נסגרות. אני ניגש מייד למנהל הפיננסי שלי, ג'ון יורק.
"ברנדון קנדי, אני שמח לראות אותך. מה מביאך לכאן?" הוא שואל. ג'ון יודע שאני מנהל את חשבונות הבנק שלי ברשת, ולא מרבה לבקר בסניף, אלא לעיתים נדירות.
"יש לי בקשה מיוחדת, ואני לא בטוח שאתה יכול למלא אותה. אני מבין את עניין שמירת סודיות הלקוח," אני מתחיל לומר, מכין אותו לכך שאני עומד לבקש ממנו משהו חריג.
"יש לך לקוחה, ושיהיה ברור שאינני מבקש פרטים על חשבונה, שיש לך חוב גדול שאני רוצה לכסות," אני אומר ומחכה
"באיזה סכום מדובר?" הוא שואל בסקרנות.
"מאתיים חמישים אלף דולר," אני אומר כאילו מדובר במאתיים דולר בלבד.
"הבנתי נכון? רבע מיליון דולר?" הוא מסתכל עליי המום.
"בדיוק," אני עונה.
"אתה בטוח שאתה רוצה להעביר לה את הסכום האגדי הזה? אם היא הסתבכה פעם אחת, מי יודע אם תוכל להחזיר לך את הסכום הזה," הוא מנסה לשכנע אותי.
"החוב שלה נובע מרכישת דירה ששוויה עולה על הסכום הזה." את החוב עבור הרכב והלוואת הסטודנטים, שאני משער שיש לה, אינני מזכיר.
"ולמה שתעשה זאת?" הוא שואל אותי.
"היא האחת שלי," אני עונה לו.
"היא יודעת שאתה מתכונן לכסות לה את החוב?" הוא שואל.
"לא. היא לא ביקשה ממני עזרה, אבל אני רוצה לעשות זאת," אני עונה לו.
"אני חייב לשאול אותך אם לא מדובר במקרה ברופאה מדהימה, שלא מוכנה שאיש יעזור לה, אפילו לא חברים טובים של אביה כמו השופט או כמוני?" שואל ג'ון.
פתאום אני מבין שאסור לי לחשוף על מי מדובר. אני לא רגיל לשקר, אבל הפעם עונה לו בבטחון, שאיני יודע על מי הוא מדבר.
"לשם כך אני צריך את פרטי חשבונה," הוא מנסה אותי שוב.
"ברור," אני עונה. אני מודה לו ועוזב.
אז מסתבר שהגעתי למקום הלא נכון. אני מבין שג'ון נמנה על חבריו הקרובים של אביה, אותם היא הזכירה בשיחתה עם דודה. אני חייב למצוא דרך אחרת לעזור לה.
ריבר מתקשר אליי. "איפה אתה?" הוא יורה מייד. ברור לי שיש לו צורך לדבר.
"אני במגדל הנהר. שנפגש בבית הקפה אצל בן?" אני שואל. אני מעדיף להפגש איתו במקום ציבורי, כיוון שאז הוא מרסן את עצמו.
מייד עם הגיעו, ריבר מתחיל בנאום ארוך על חייו האומללים עם בת זוגו. "מה אתה מבין, אתה לא בזוגיות. נשים נופלות לרגליך, ואתה יכול לקטוף כל אחת שאתה רוצה."
"אני גבר של אישה אחת, ואתה יודע זאת. העובדה ששתי מערכות יחסים שלי לא צלחו, איננה אומרת דבר על כך שאני לא מעוניין באחת עד סוף ימיי," אני עונה לו.
"באמת בן, תסתכל סביבך. הנשים מגירות ריר כשהן מסתכלות עליך," הוא אומר לי, ומבט של קינאה בעיניו, "למה עליי הן לא מסתכלות כך?"
"שפת הגוף שלך משדרת כל הזמן שליליות. תנסה פעם להיות נינוח, ולשדר ששום דבר בעולם לא יכול להטריד אותך," אני מייעץ לו, למרות שאני יודע שאין לו מושג על מה אני מדבר.
אני מעיף מבט על השעון ומגלה שאנחנו יושבים יחד כבר כמה שעות. הזמן עבר בלי שהרגשתי. אני מתקשר לקאיה ושואל אותה אם היא רוצה שאביא לה משהו לאכול.
"בא לי בטרוף כריך עם טונה," היא אומרת לי, "ומשקה מוגז דל קלוריות."
אני ניגש להזמין לה את הכריך, ובוחר גם סלט יווני עם כריך. "תארזי לי את כריך הטונה בנפרד," אני מבקש.
אני נפרד מריבר וחוזר לבית החולים, ועולה לקומת הטיפול נמרץ פגים. אני מסתכל בחיבה על בתה של קאיה שדומה מאד למשפחה שלנו. היא בהחלט תינוקת יפיפיה. "לא שאלתי אותך, בחרת לה כבר שם?" אני שואל את קאיה בעודי מניח על הארונית את הכריך והמשקה.
"אליאונורה," היא עונה לי בחיוך, "אתה אוהב את השם?"
"כן," אני עונה לה, למרות שאני לא מבין למה בחרה בשם כל כך ארוך.
אני מאחל לקאיה לילה טוב, ויוצא מהחדר. אני מסתכל על לוח התורנויות ורואה שד"ר דלתון עדיין במשמרת, אבל היא לא נמצאת כאן. אני נכנס ליחידה המשולבת.
האחות קים, או קימי כפי שאריאנה קוראת לה בחיבה, נמצאת בתחנת האחיות.
"ד"ר דלתון נמצאת?" אני שואל.
"היא בחדר לידה," עונה קים, "אתה רוצה למסור לה משהו?"
"הבאתי לה ארוחת הלילה," אני אומר ומניח את השקית על הדלפק.
"אני אתן לה אותה כשתחזור," היא עונה. ניכר עליה שהיא לא מרגישה בנוח.
אני לא ממתין לתשובתה ועוזב. עוד יום מגיע לסיומו, ואני מקווה שאריאנה תאהב את המחוות הקטנות שלי, ותבין שאני באמת אוהב אותה.
"קנדי היה פה, והשאיר לך ארוחת לילה," אומרת לי קימי להפתעתי, כשאני חוזרת אחרי חצות מחדר הלידה.
אני מציצה בשקית ואחר כך לוקחת אותה לחדרי. אני אוהבת את הבחירות שלו באוכל עבורי, ואת העובדה שהוא דואג לי, אבל עדיין נזהרת לא להסחף.
אני מביטה על השעון. השעה חצות וחצי. 'זאת בהחלט סיבה טובה לא לשלוח לו מסרון ולהודות לו על הארוחה. זה יכול לחכות לפעם הבאה שנפגש.'
אני פותחת את הכלי בו ארוזה הסלט, ומתענגת על כל נגיסה. אני חושבת על איאן שמעולם לא חשב לפנק אותי במחוות כאלה, ועל ד"ר פיצג'רלד שמנסה נואשות להזמין אותי לשתות איתו קפה.
'לפחות הלילה הייתי עם מילה,' אני חושבת לעצמי. ביקשתי ממנה שעכשיו כשאני ביחידה המשולבת, שהיא תשלב שוב את המשמרות שלנו, מה שלא קרה לאחרונה.
"התגעגעתי אלייך," היא אמרה לי כשנפרדנו, "אני מבטיחה לך שאדאג שנחזור שוב לעבוד יחד."
"שלא תביני נכון, ד"ר פיצג'רלד הוא רופא נהדר, אבל אף אחד לא ייקח את המקום שלך בלב שלי."
