סלין מתעלמת מקיומי.
מידי פעם אני משקיף על סלין מהמטבח דרך החלון המשקיף על המסעדה. "אתה מוזמן להודות לשף שלנו באתר של המסעדה," אני שומע אותה אומרת באחת הפעמים כאשר אחד הסועדים משבח את האוכל שהוגש לו.
אני כבר מבין שאין בכוונתה להיכנס יותר למטבח.
בסיומו של היום אני יוצא בזריזות החוצה, מתניע את הרכב, ומחכה שסלין תצא.
היא ניגשת לג'יפ שלה. אני בספק שהיא מבחינה בי. אני נחוש בדעתי למצוא היכן היא מתגוררת. למה? לכך אין לי תשובה. זה מין צורך שבוער בי.
סלין מתניעה את הרכב ויוצאת בנסיעה זהירה מהחניון. אני יוצא מיד אחריה, אלא שטנדר גדול חוסם את דרכי, והנהג עסוק בשיחת טלפון.
"מה אתה חושב שאתה עושה?!" אני יוצא מהרכב ואומר לו בכעס, "היא שלחה אותך?"
"סליחה. לא היה לי מושג שיש עוד מישהו בחניון של המסעדה, תאמין לי שלא ידעתי," הוא אומר בהתנצלות.
"לא ענית לי אם זה תרגיל שלה?" אני שואל.
"אין לי מושג על מי אתה מדבר. באתי לבצע עבודה במאפיה," הוא אומר, ומצביע על עוד שלושה טנדרים שחונים אחריו.
"אני אזוז קדימה ואתן לך לעבור," הוא אומר ועושה כך מייד.
כל כך הייתי עסוק בכעס שלי, שלא שמתי לב לאן היא נסעה.
"ראית לאיזה כיוון נסע הג'יפ השחור?" אני שואל אותו לא מרוצה מהמצב אליו נקלעתי.
"אני מדבר איתך, למה שאסתכל על נהגי שנוסעים קדימה?" הוא עונה לי. אני משער שהוא באמת לא יודע על מה אני מדבר.
בלית ברירה אני נוסע לביתי. אולי מחר יהיה לי יותר מזל.
רבע שעה לפני…
לוגן איסטווד:
סנטו והצוות שלו אמורים להגיע כל רגע.
אני מבקש שלא תפעילי את האזעקה הלילה.
זה הטלפון של סנטו…
נתתי לו גם את שלך.
מחכה לך,
לוגן.
אני מביטה על ההודעה של לוגן ותוהה מדוע הוא מסר לי את הטלפון של סנטו, הרי אין לי מושג מה הם אמורים לעשות.
תהיה הסיבה אשר תהיה, אני מודה לו על כך ברגע שאני יוצאת מהחניה, ומבינה ששוב סוייר מתכנן לעקוב אחריי.
אני מתקשרת לסנטו. "זו סלין, איפה אתה?" אני שואלת.
"בדיוק מול הדלת של המסעדה," הוא עונה לשמחתי.
"אני מבקשת שתסיח את דעתו של הנהג שיצא אחריי. יש לי הרגשה שהוא מנסה לעקוב אחריי," אני מסבירה לו. יש לי הרגשה שאני יכולה לסמוך עליו.
"תני לי לנחש, סוייר?" הוא שואל.
אני יוצאת מהחניה, פונה שמאלה, וברחוב הבא חוזרת שוב לכביש. אני רואה במראה שסנטו חונה מול הכניסה לחניה של המסעדה.
סנטו מתקשר אליי ונותן לי לשמוע את השיחה ביניהם. אם היה לי ספק על כוונותיו של סוייר, כבר אין לי.
"נראה לי שהוא האמין לי," אומר לי סנטו, "שמעת אותו, תזהרי ממנו הוא אובססיבי כלפיך. אני בטוח שהבוס לא יאהב לשמוע זאת."
"תודה סנטו, הצלת אותי. אני חושבת שהוא רוצה לדעת היכן אני גרה, וזה ממש לא עניינו. בבקשה אל תספר ללוגן, הוא דואג לי יותר מידי," אני אומרת, "אם אראה שאין ברירה, אספר לו בעצמי." אני יודעת שאעשה הכל כדי לא לשתף את לוגן.
אני יודעת שהוא מגונן עליי, ואין לי מושג עד כמה הוא יכול להיות מאופק. הם נראים בעיניי כמו שני צבאים שנלחמים אחד בשני עם קרניהם בגלל נקבה. אני לא מוכנה שזה יגיע למצב כזה בגללי, גם אם אצטרך לעזוב.
כשאני נכנסת לדירה, לוגן ממהר לרדת לקראתי. "את נראית נסערת," הוא אומר לי, "ואל תאמרי לי שהכל בסדר. סוייר?"
"בבקשה לוגן," אני נאנחת.
"את מבינה כבר שאני לא אתן לאיש לפגוע בך. כעת כשאני בטוח שסוייר לא מעניין אותך כגבר, אני לא אתן לו להתקרב אלייך," הוא אומר ועיניו מחפשות את עיניי.
“רק תבטיח לי שלא תאבד שליטה בגללו," אני מגששת, רוצה לראות איך יגיב.
“אין לך מה לדאוג. אני לא גבר כזה. מצד שני אני לא אתן לו… " הוא משתתק.
“אני לא מכירה אותך," אני מסבירה לו את בקשתי.
“אני אתן לך לראות את כולי," הוא עונה לי, "אני מקווה שתאהבי את מה שתראי."
אף פעם גבר לא דיבר אליי באופן כזה. אני מתרגשת מהמילים שלו.
“אני לא מחפש לשחק איתך, לכבוש אותך, ולהמשיך הלאה.
אף פעם לא נתתי לאישה לעבור לגור איתי. נכון שאנחנו לא ישנים באותה מיטה, אבל עדיין אנחנו חולקים את אותה דירה, ולכן אני מתחייב בפנייך שלא אביא לכאן אישה אחרת, גם לא ל…" הוא שוב משתתק.
אני לא מגיבה.
“אני מעיק עלייך?" הוא שואל ומלכסן מבטו אליי.
“לא," אני עונה, ועוצרת רגע לשקול את מילותיי. "היו לי קשרים עם גברים, כלומר לא הרבה, אני בסך הכל בת עשרים ושתיים. אבל לא…" הוא לא נותן לי לסיים את דבריי.
"בתוך כל הסערות שעברו על המסעדה, שכחנו לגמרי את יום ההולדת שלך," הוא מפתיע אותי.
"אני לא רגילה לחגוג יום הולדת. הוריי נפרדו לפני שנים, ואימי… בכל מקרה זה עוד יום בלוח השנה שמציין את שנותיי כאן," אני עונה לו. אני מודה לו בליבי שלא נתן לי להמשיך לדבר על הנושא. אני צריכה להזכיר לעצמי שזה שאנחנו גרים יחד, לא הופך אותנו לזוג.
"מעכשיו זה עומד להשתנות. אני עדיין לא מכיר אותך מספיק כדי לדעת מה היית רוצה לעשות," הוא מביט בי בצפייה.
"תפתיע אותי," אני אומרת בדרמטיות וגורמת לו לפרוץ בצחוק.
"למה אני לא מופתע מתשובתך?" הוא שואל.
"אני גווע מרעב. בגלל העניינים במסעדה, הזנחתי קצת את העבודה, ולכן עבדתי עד מאוחר. ידעתי שלא תחזרי לפני אחת עשרה וחצי, מה שעומד להשתנות בקרוב.
הבאתי לחמים מלואי, את רוצה שאכין לך כריך?" הוא שואל ומייד מוסיף, "שלא תצפי לרמה של הכריכים במסעדה."
"עכשיו כשאתה מדבר על אוכל, אני נזכרת שהתחלתי לאכול כריך, וזה כל מה שאכלתי היום. אני אשמח, ואל תשפוט אותי, לכריך עם חמאת בוטנים וריבה," אני עונה, ותוהה האם צפויה לי כעת הרצאה על אכילה נכונה, ואוכל בריא.
"את לא יודעת כמה את משמחת אותי, זה בדיוק מה שבא לי כעת לאכול," הוא עונה.
"אם כך אני אכין את הכריכים, ואתה תכין תה. אני לא נוהגת לשתות קפה מעבר לשעה מסוימת," אני אומרת בזמן שאני מניחה ארבע פרוסות לחם על האי במטבח.
"את לא יכולה לישון אחרי ששתית קפה אני מניח," הוא אומר לי.
"אתה לא תאמין, אבל זה דווקא מרדים אותי," אני אומרת, ומתפלאת לראות אותו צוחק.
"זה פשוט לא יאומן, ואני חשבתי שאני מיוחד במיני. זה בדיוק מה שקורה לי, וכולם חושבים שמשהו לא בסדר איתי," הוא מספר לי.
"את העבודה הזאת גילה לי אבי. גם הוא מגיב כך לקפה," אני משתפת אותו.
"מעניין," הוא אומר וחולט צמחים להכין מהם תה עבורינו.
"את רוצה לשמוע?" הוא שואל כשהוא מסיים ובא להתיישב לידי,
"בטח," אני אומרת ומביטה עליו בסקרנות. הפגישה שלו במאפיה ארכה שעה ארוכה, ואני בהחלט תוהה מה נאמר בה.
"אני יודע שביקשת מסנטו שלא ישתף אותי. אל תכעסי עליו, הוא דאג לך וסיפר לי על הניסיון של סוייר לעקוב אחרייך. אני רוצה שתדעי שמבחינתי אין לי בעיה שידעו שאת כאן. אני שומר על כך בסוד רק בגללך," אומר לוגן.
אני מרגישה שאני לא נושמת. הוא אומר הכל, ולא אומר זאת בגלוי.
"חשבתי שאתה רוצה לספר לי על הפגישה במאפיה," אני מסיטה את הנושא חזרה.
"מתוקה את, שלא תחשבי שאני לא מבין מה את עושה. רציתי רק שתדעי שאני יודע, לא רציתי להסתיר זאת ממך, אבל אני מבטיח שלא אומר לו מילה," הוא מביט עליי, לראות אם מילותיו מרגיעות אותי.
"תודה," אני אומרת ומקווה שבזה תמה השיחה על סוייר.
"כשישבנו אתמול עם לואי, ניסיתי להבין את קו המחשבה שלך, ואיתו המשכתי.
בסופו של דבר, החלטנו יחד שעדיף שהמאפיה תהיה חלק מרומא, לפחות עד שלואי יעמוד על הרגליים. אני יודע שאת רוצה לעזור לו, ולכן אנחנו נשלם את ההוצאות שלו. עורך הדין שלי ארן רוטשילד עובד על הסכם, שאיננו הסכם רכישה, אלא שיתוף פעולה.
בינתיים, הלילה יעבוד הצוות של סנטו לקשר בין המסעדה למאפיה, ויתקין את פינת הכריכים במקומה החדש.
לואי שכר את בנות דודתו שתעזורנה בנושא. אני רק מבקש שתדאגי שמארי תכין להם קונטיינרים עם הממרחים, עד שלואי יוכל לפעול מהעמדה שתותקן אצלו בימים הקרובים. אז עכשיו את מעודכנת. סוייר לא יוכל עוד להתלונן על ה'תוספת המיותרת שפוגמת באופי המסעדה,' כדבריו. כבר מאד מאוחר, כדי שתלכי לישון," אומר לוגן, אוסף את הצלחות והכוסות, בזמן שאני פונה לרדת לקומה שלי.
"לילה טוב בוס," אני מקניטה אותו.
"לילה טוב סלין מתוקה," הוא עונה לי.
אני רוצה להכנס להתקלח, אבל נזכרת שעדיין לא עשיתי כביסה. אני שמחה שחדר הכביסה נמצא בקומה שלי, וניגשת להכניס את הבגדים מסל הכביסה למכונה. אני מוצאת שם גם סל כביסה עם הבגדים שם לוגן. כיוון שאין לי הרבה בגדים, ומה שיש בסל שלי לא ממלא מכונה, אני לא חושבת הרבה ומוסיפה גם את הכביסה שלו.
בזמן שהמכונה פועלת אני נכנסת להתקלח וחופפת גם את שיערי.
אני ניזכרת בלילה האחרון בו התקלחתי במסעדה, ולוגן הופיע. הוא סקר את גופי באריכות. לא היה במבט שלו משהו מאיים, הוא לא נראה בעיני כמו זאב טורף כפי שקרה לי רק כמה ימים קודם. אמנם כעסתי על עצמי שנתפסתי בקלקלתי, אבל היה לי נוח לידו.
אני מחייכת כשאני ניזכרת בחיוך על פניו כשגילה שצבע שיערי הוא הצבע הטבעי שלי, רק כי ראה את העלה הג'ינג'י המעוצב על המשולש הנשי שלי.
אני לא מתאפקת וצוחקת. אני שמחה שהוא נמצא שתי קומות מעליי, ושהמים הזורמים בקול, מחניקים את קול צחוקי שעולה מהמקלחת.
אני חושבת לעצמי, שמעבר לרגשות שמתפתחים בי כלפיו, אני מרגישה בטוחה להתקלח כאן בלי חשש שהוא יופיע פתאום.
אני שוהה שעה ארוכה מתחת לזרם המים במקלחת, מרשה לעצמי לחפוף את שיערי ביסודיות. לא דחוף לי לייבש אותו. אני אוספת את שיערי הארוך לזנב סוס, ויודעת שהוא יתיבש עד הבוקר. אני מעדיפה זאת על פני השימוש במייבש השיער בו נאלצתי להשתמש בימים שישנתי במסעדה.
אני חושבת על כך שהגיע הזמן שארכוש כמה פיג'מות, שכן למרות הפרטיות שיש לי אני לא ישנה לבד בדירה. על אף השעה המאוחרת אני נכנסת לחנות וירטואלית, ובוחרת שלוש כותנות לילה מטריקו. ברגע האחרון אני נזכרת שעלי לשנות את הכתובת. אני מתלבטת לאיזה כתובת לשלוח את החבילה, ומוסרת לבסוף את הכתובת של המסעדה, לאחר שמשהו אומר לי להיזהר. המחשבה שסוייר עלול לעבור כאן ולראות את שמי על חבילה בפתח ביתו של לוגן, גורמת לי לעשות זאת.
השעה כבר מאד מאוחרת. אני ניגשת להכניס את הכביסה למייבש, וצונחת תשושה למיטה. אני נרדמת מייד.
בבוקר השעון המעורר מצלצל, ואני מתקשה לרגע להבין היכן אני. 'את בבית של לוגן,' אני מזכירה לעצמי, וקמה להכין קפה.
בזמן שהמכונה מרתיחה את הקפה, אני יורדת בזריזות לחדר הכביסה ומקפלת את הכביסה שהתייבשה בלילה. את בגדי של לוגן אני מקפלת ומניחה בתוך סל הכביסה, ואת שלי אני לוקחת לחדרי.
אני מסדר בזריזות את המיטה, וניגשת לבית הקפה הסמוך שפותח את שעריו בשעה חמש וחצי בבוקר. אני בוחרת כמה מאפים שיצאו זה עתה מהתנור, ומפיצים את ריחם בבית הקפה המנומנם.
"שיהיה לך יום טוב," קורא אחרי המוכר בחיוך מואר.
"גם לך," אני עונה וחוזרת במהירות לדירה.
הקפה מוכן, ואני מוזגת ממנו לכוס חד פעמית, נוגסת בקרואסון בטעם חמאה, וממהרת לצאת לדרך. תוך כדי נסיעה אני לוגמת מהקפה, וחושבת לעצמי שנהגתי בחוסר זהירות, שכן שמו של בית הקפה מודפס על הכוס.
בהחלטה של רגע אני עוצרת, ומשליכה את הכוס לפח אשפה הסמוך לשפת הכביש. אני רושמת במוחי לרכוש כוס שומרת חום.
כל דבר מרגיש לי כל כך מסובך מאז שבית הוריי נשרף. דברים שהיו לי מובנים מאליהם שנמצאים בהישג יד, נלקחו ממני.
אני חושבת על אבי. מאז השריפה לא ניהלו בינינו שיחה אחת ארוכה, והוא לא יודע מה באמת קורה איתי.
אני מגיעה למסעדה, ומחייכת למראה הדלת החדשה שהותקנה כאן הלילה. אני תוהה כמה זמן ייקח לסוייר לגלות זאת.
מארי מקבל את פניי, ומסמנת לי לגשת איתה הצידה. "בוקר טוב," אני קוראת בקול, וניגשת לדבר איתה.
"את לא תאמיני איזה קסם קרה פה הלילה," היא אומרת לי.
"על מה את מדברת?" אני שואלת בסקרנות, כאילו שאין לי מושג על מה היא מדברת.
"האדון שף אמר שהוא לא רוצה את פינת הכריכים, והבוס הקשיב לו," היא ממתיקה איתי סוד.
"את זה אני יודעת," אני אומרת לו, "הוא דיבר על כך במטבח."
"תיגשי לבקר את לואי במאפיה ותביני," היא אומרת בחיוך. היא מוחקת את החיוך מפניה ונכנסת למטבח.
"בוקר טוב ג'ורג'י, בוקר טוב אודרי," אני פונה למלצריות.
"את חייבת לראות מה הבוס עשה, או אולי אני צריכה לומר את?" שואלת ג'ורג'י ומחייכת. "הוא ביטל את פינת הכריכים, לכי תראי מה קרה פה הלילה," היא אומרת בהתרגשות.
עכשיו כבר אין לי ברירה ואני הולכת למאפיה דרך הדלת החדשה. לואי ממהר לקראתי. "את מאמינה?" הוא שואל בהתרגשות.
אני בהחלט נפעמת ממה שאני רואה. "זה הכל בזכות הבוס. הוא תיכנן זאת, וכמובן שלא לדבר על החלק שלך," הוא אומר.
"אני רק אמרתי שזה רעיון טוב, אבל באמת שאין לי חלק במה שקורה פה. זה נראה כל כך מזמין," אני אומרת לו.
"מארי כבר לימדה את הבנות איך להכין את הכריכים, והשאירה לנו כמות גדולה של ממרחים. אין מילים בפי. אני מלא אדרנלין, ממש מרחף מאושר," הוא אומר לי.
"אם כך אני מבקשת שתכין לנו כמות של פוקצ'ות. כי זה כן שייך למטבח האיטלקי, ואני לא מוכנה לוותר על המאפים שלך," אני אומרת לו.
"כבר התחלתי להתפיח בצק במיוחד עבור זה, וגם לחם שום כבר בהתפחה," הוא אומר. אין ספק שהלילה הזה חל בו מהפך. שוב הוא מלא חיים.
"את יודעת מה סוכם עם הבוס?" הוא שואל.
"לא ממש," אני עונה, "אבל אני שמחה לראות אותך מלא אנרגיה."
אני חוזרת לאזור המטבח, אבל כמובן לא נכנסת לתוכו. "דיברתי עם לואי כפי שביקשת מארי. אם תרצו הוא ידאג לנו לפוקצ'ות ולחם שום. אני חושבת שזה באמת יכול להתאים למטבח שלנו, אבל עדיין אני מבקשת שתדברי עם סוייר. את יודעת שאני לא זו שקובעת לגבי התפריט."
אני בוחרת את המילים המדויקות לאוזניו של סוייר, אבל לא נשארת לשמוע את תשובתו.
"בוקר טוב," אני מקבלת את פניו של הזוג הראשון שמקדים לבוא, "מזג אוויר סגרירי היום, הייתי מציע לכם לשבת היום בפנים, אודרי תדאג לכם למקום ליד החלון."
"בוקר טוב," אומרת להם אודרי בחיוך, "כרגיל?"
"מה דעתך שנהיה נועזים היום וננסה משהו חדש?" שואלת הבחורה את בן הזוג שלה, בחיוך שיש בו רמז מאד ברור למה שהיא מתכוונת.
כיוון שהורדנו את הכריכים מהתפריט, נתתי הוראה למארי להכניס כמה מאפים חדשים לתפריט. אני נכנסת לטבלט ורואה שהם כבר נמצאים בו.
אני מסמנת בראשי לאודרי, והיא מבינה מייד את כוונתי. "תנו לי להפתיע אותכם היום," היא אומרת וממהרת למטבח.
כעבור דקות ספורות היא חוזרת עם שני ספלי קפה מריחים מאבקת הקינמון שפוזרה עליהם, ומגש עם מאפים שריחם מעורר תיאבון.
סוייר ניגש לדלת המטבח ומעיף עליי מבט. "את פה?" הוא מעמיד פנים שלא שמע שהגעתי, "לא באת לומר לברך אותי שיהיה לי יום טוב," הוא אומר במתק שפתיים.
"דווקא אמרתי בוקר טוב לכול מי שהיה כאן. ביקשת, ואני מקיימת את בקשתך, אני לא נכנסת למטבח."
"לא באמת התכוונתי," הוא אומר לי. הוא בהחלט מבין שהוא עבר את הגבול.
"אז בהזדמנות זאת שאני רואה אותך, אני מאחלת לך שיהיה יום נפלא," אני אומרת ופונה לקבל את פני האורחים הנכנסים למסעדה, משאירה אותו לבהות בי לא מרוצה.
