יום חדש מפציע. אני בוחרת בקפידה את בגדיי. יש לי פגישה מאד חשובה היום.
למרות שזה היום היחיד בשנה שאינני עובדת, אני נענית לבקשתה של משפחת ברוק ומגיעה לטקס הפרידה מוורן הקטן. אני שמחה לראותו הולך הביתה.
"אני כל כך מודה לך ד"ר דלתון שהתעקשת להשאיר אותו ביחידה, ולא העברת אותו למחלקת הילדים," אומר לי האב הנרגש.
האחות קרן כבר הוציאה את הלוח שסמוך לו אנחנו מבצעים את הטקס.
בית החולים הר סיני
מעניק תעודת בוגר
לוורן
נולד במשקל שלושה פאונד שלוש מאות ושש
משתחרר במשקל חמשה פאונד חמש מאות
צוות הרופאים והאחיות
טיפול נמרץ פגים
ההורים המאושרים מצטלמים שופעי חיוכים ליד השלט, ואני מאחלת לו בליבי שתהיה לו דרך צלחה בדרכי החיים.
"פשוט אי אפשר להאמין איזה ניסים אתם מחוללים," אומר הסבא, ומגיש לפרופסור בלאו מעטפה ובה תרומתו למחלקה.
"אני מודה לך במיוחד ד"ר דלתון," הוא אומר לי, "את היית עבורו מיום שהגיח לעולם. ובזכות ההחלטות המהירות שלקחת בחדר הלידה, אנחנו כאן היום."
"אני מודה לך על המילים החמות, אבל זו לא רק אני, זה כל הצוות כאן שתרם כל אחד בתורו, את חלקו."
אני נפרדת מהם ומאחלת להורים ולתינוק בהצלחה.
השעה כבר תשע וחצי, ואני כבר חסרת סבלנות.
מייד עם יציאת המשפחה מגיע אריק אוקספורד. אני מעיפה מבט לעברה של עורכת הדין, שהפעם משפילה את מבטה בנוכחותו. "אני חייבת לך התנצלות כבוד השופט," היא אומרת לו.
הוא נד לעברה בראשו, אבל לא מגיב.
"את מוכנה?" הוא שואל אותי.
"אני צריכה לעבור בחנות הפרחים," אני עונה.
"אין צורך. אישתי כבר הייתה בחנות ולקחה את הזרים. היא אמרה שהם מאד יפים. היא תיפגש איתנו במקום," אומר אריק.
"את חוזרת?" שואל אותי האחות קרן.
"לא היום," אני אומרת בפנים חתומות.
אני לוקחת את התיק שהשארתי בתחנת האחיות, ופונה לצאת, כשברנדון מגיע מולי ובידו שתי כוסות קפה, ושקית עם מאפים. "את הולכת?" הוא שואל.
אני מתעלמת ממנו. "הבאתי לך קפה ומשהו מתוק, קחי את זה איתך." הוא לא מוותר.
"אין לי חשק לשתות או לאכול," אני אומרת לו. אני רוצה לומר לו שהוא במקומי גם לא היה מסוגל להכניס כלום לפיו, אבל שותקת.
אם לא די בכך, איאן מופיע מולי עם בלון. "יום הולדת שמח!" הוא קורא לעברי בעליזות.
"אתה כזה אדיוט," מסנן לעברו אריק.
"אני לא מבין מה אתה רוצה ממני," מסתכל עליו איאן ומקמט את גבותיו.
"שלוש שנים, משהו כזה, היית איתה, ואתה לא מבין?" עונה לו אריק בכעס.
"מה?" הוא מסתכל עליי.
אני מושכת בכתפיי ויוצאת מהמחלקה. אני יודעת שאיש לא יודע מה היום הזה עבורי.
אני יורדת עם אריק בשתיקה לחניון של בית החולים. 'לפחות לו אין צורך להסביר מה היום הזה עבורי."
"סבתך בחרה לערוך את הארוחה בבית קפה אחר," אומר אריק בשקט בזמן שהוא משתלב בתנועה לכיוון הגשר המוביל ללונג איילנד.
"אני מאמינה שאני יודעת למה," אני אומרת, "אותי זה מזמן הפסיק להטריד.
*
אני לא אשכח את היום ההוא כשהייתי בת שלוש וחצי והתעוררתי לראשונה. "אני לא מכניס את 'הדבר הזה' הביתה. אני לא רוצה שום קשר איתה. מקומה בבית יתומים."
"גם לו היית מבקש, לא הייתי נותנת לך לגדל אותה," ענתה סבתי.
"אני רק מזכיר לך שהיא לא הבת שלך, ואני לא מוכן שהיא תירש אותך."
אז לא הבנתי מה המשמעות של מילותיו.
*
"מה שמטריד אותי זה רק שסבתא לא תיקח ללב. אני מניחה שלא סתם היא העדיפה לא ללכת לבית הקפה הוורד הכחול. אתמול שמעתי ממנה שהוא כעס עליה שהיא מתעקשת שזה יהיה היום. כאילו שהוא לא אמור לדעת את התאריך. התירוץ שלו היה שאשתו קבעה כבר לפני שבועיים תור למכון היופי.
סבתא אמרה לי שהיא מתפלאת שהוא שכח את היום שבו הלך אחיו לעולמו, והפסיק לאיים עליו בנוכחותו.
*
"את מבינה אריאנה, אביך היה כמראה לאחיו, והראה לו כמה לא הצליח בחיים.
דין תמיד אמר לו שהוא גדל באותו בית, אצל אותם הורים, ואיש לו מנע ממנו להגיע להישגים כמוהו.
אפילו האישה שבחר, החווירה לעומת גרייסי.
אני דווקא הייתי בטוחה שהוא ירצה לאמץ אותך, כהתרסה לאחיו המת שהנה הוא מגדל את הבת ששייכת לו, אבל לא. זה מנע ממני מריבה, כיוון שלעולם לא הייתי מאפשרת לו לגדל אותך.
אז הנה הוא היום, מעל עשרים שנה אחרי, ואין לו ילדים משלו. עוד כשלון ברשימת כשלונותיו."
*
אני נוסעת עם אריק בשתיקה. הוא מסוג האנשים שאיני מרגישה צורך למלא את השתיקה במילים מיותרות. אני מביטה על הגבר המרשים שלצידי, ורואה את הכאב בפניו ככל שאנחנו מתקרבים למקום מנוחתם האחרונה של הוריי.
אני חושבת כמה קשים לי הגעגועים לברנדון שראיתי רק לפני דקות ספורות. אני לא יכולה לתאר לעצמי איך זה להתגעגע שלושים ושלוש שנים לחבר הכי טוב שלך שנהרג בתאונה.
"את מבינה ילדה. האבא שלך, דין, היה גבר כל כך מיוחד, שלא מצאתי עוד חבר כמוהו. הייתי יכול לשבת לידו ללא מילים, בדיוק כמו שאת ואני כעת, והיה לי הכי נוח בעולם.
את יודעת שאני מאד אוהב אותך. בכל מפגש בינינו אני רואה אותו מביט עליי מעינייך. זה מדהים כמה דברים יש לך ממנו, בלי שאת זוכרת אותו בכלל. החוכמה שלך, הציניות, וההומור שלך, זה פשוט הוא.
עם זאת את דומה ביופייך לגרייס , שהייתה יפיפיה מעלפת. אני מקווה שתזכי לאהוב כמוה. היא נתנה את כולה לדין, הוא היה כל עולמה. הוא, ואחר כך גם את. היא אהבה אותך כל כך, והייתה מסתכלת עלייך בהשתאות, כאילו לא האמינה שאת שלה.
אני לא צריך את יום הזיכרון הזה כדי לחשוב עליהם. הם חסרים לי כל יום, כל הזמן.
הקשר שלי עם אשתי נוצר בגלל שהייתה חברה של גרייסי. זאת לא הייתה אהבה ממבט ראשון, אלא אהבה שגדלה עם הזמן. לקח לי זמן להבין שאני רוצה אותה בגלל מי שהיא, בגלל האישיות שלה שהקסימה אותי. חוץ מזה שהיא יפיפיה," הוא צוחק.
"את יודעת שלמרות שלא גידלנו אותך, את בעינינו כמו בת. לכל אחד מאתנו יש פינה חמה בלב אלייך. אני מאד גאה במי שהפכת להיות. אני יודע שגם הורייך מאד גאים בך." עם המילים האלה אנחנו מגיעים לחניון של הכנסיה, אשר בחצרה קבורים הוריי.
סבתא כבר יושבת על הספסל וממתינה לי. "את יודעת כמה אני אוהבת אותך סבתא?" אני שואלת ומחבקת אותה.
"אם יש משהו בחיים שאין לי ספק בו, אם קיימת יציבות בחיי, זו את. יש לי הרבה מה לספר לך, אבל נניח לזה כעת. עכשיו זה הזמן לפגוש את הורייך, בואי לא ניתן להם לחכות."
סבתא ניתלת על זרועי, ואנחנו מתחילות במסע בין השבילים עד לקברם המשותף של הוריי.
עשרים ושלוש שנים עברו מהיום בו נהרגו הוריי, ואין שנה שמישהו מחבריהם נעדר מהאזכרה שלהם.
"אני פה," אני לוחשת למצבות האבן הקרות תחתן קבורים הוריי.
כמו בכל שנה, החברים של הוריי מדברים אליהם ועליהם, ואני עומדת זקופה, תומכת בסבתא שעומדת זקופה כמוני. "אני מאחלת לכל אם בעולם, שיהיה לה בן כמוך. כמה חבל שעזבת אותנו כל כך מוקדם. אני מאחלת לכל אם כלה כמוך גרייסי, את מאד חסרה," מדברת אליהם סבתא, "תודה שהשארתם לי מזכרת מכם. תראו את הילדה המדהימה שלכם. אני בטוחה שאתם מאד גאים בה."
עשרים ושלוש שנים, ועדיין אין עין שנשארת יבשה. המעמד הזה מעורר בכולם סערת רגשות.
אף פעם לא סיפרתי לאיש על כך. הכאב שאני חשה לנוכח האהבה שזוכים לה הוריי, והידיעה שאני לא זכיתי להיות איתם זמן רב, מורגשת בעוצמות בגופי.
ככל שעוברות השנים אני מרגישה שאני זקוקה יותר לקשר עם גבר שיבנה לי בית כמו שהיה להוריי.
חשבתי שמצאתי אותו. 'איך יכולתי להיות כל כך עיוורת בקשר אליו?'
אני ממתינה שכולם ילכו. אני לא צריכה לומר דבר, הם יודעים שאני זקוקה לזמן שלי איתם לבד.
"אני כל כך מתגעגעת. אני כועסת שהיה לי כל כך מעט זמן איתכם. כולם זכו להכיר אותכם יותר ממני. אני כל כך זקוקה לעצה שלכם. אני רוצה שתהיה לי אהבה כמו שלכם, אבל איך אדע שמצאתי מה שאני צריכה?"
אני נפרדת מהוריי, וחוזרת למגרש החניה בה מחכה לי אריק.
אנחנו נוסעים לבית הקפה שסבתא בחרה. בכניסה יש שלט ארוע פרטי – דלתון.
כשאני נכנסת לבית הקפה אני רואה לאורך הקיר מזנון עמוס בכל טוב, ואת סבתא עומדת ליד החלון המשקיף לגינה מטופחת. כל אחד ניגש וזוכה לחיבוק ממנה. אני מביטה בה מהצד, ומבינה שזאת היא שמנחמת כל אחד מחבריהם של הוריי.
"מה קרה שהחלפת את מקום המפגש?" שואלת ליז חברתה של אימי.
"התקשרתי ונאמר לי שאין אפשרות לארח כמות כזאת גדולה של אנשים. הם הציעו שאדחה את האירוע בשבוע, את מאמינה?" עונה לה סבתא.
אני ניגשת לעמוד לידה, ושומעת שוב ושוב כמה אני דומה לאימי, וכמה באופי אני העתק מדויק של אבי. אני מחייכת, אבל בתוך תוכי אני מותשת, אולי כי אני יודעת שאבן כבדה יושבת על ליבה של סבתא, ולא בגלל היום העצוב הזה.
האורחים נגשים למלא את הצלחות, ואנחנו נשארות לבד. "ילדה אהובה שלי," אומרת סבתא ומביטה עליי באהבה.
את הרגע האינטימי הזה קוטעת שיחת נכנסת בטלפון של סבתא. סבתא מסמנת לי בראשה לצאת איתה החוצה, ופותחת את המקרופון כדי שאשמע את השיחה.
"איפה אתם? כל שנה אתם מתאספים בדיוק בתאריך הזה בשעה שתיים עשרה וחצי במסעדה," אני שומעת את קולו של דודי שון.
"באמת? אני מתפלאת שאתה זוכר את התאריך והשעה. איך אם כך אשתך לא טרחה לקבוע תור למכון היום יום לפני או אחרי היום הזה?
בכל מקרה כולם הגיעו היום, ולא כעת, אלא בשעת המפגש הקבועה מול קבריהם של בני וכלתי. אחר כך הם הצטרפו אליי לברנץ'," אומרת סבתא בטון שליו.
"אבל אני פה," הוא מתעלם ממה שאמרה.
"בית הקפה לא יכול היה לארח כמות גדולה כזאת של אנשים היום, לכן בחרתי במקום אחר," היא מסבירה לו.
"את לרגע שוכח שיש לך רק בן אחד, וזה אני," הוא עונה לא לעניין, אבל חושף את מה שמתבשל בתוכו. "כבר דיברנו על זה וגם עליה."
"אתה טועה שון. יש לי שני בנים, אחד מהם לצערי אינו איתנו, אבל הוא עדיין בני," עונה סבתא ולא מראה לו כמה היא כועסת עליו, אלא רק אוחזת בידי ולוחצת אותה חזק. "היום מכל הימים בשנה תניח לי להתאבל על דין. מאחלת לך רק טוב." סבתא לא מחכה לתשובתו, ומנתקת את השיחה.
אנחנו חוזרות לבית הקפה, כאילו לא ארע דבר.
השעה כבר שלוש וחצי והחברים מתקשים להיפרד. כמידי שנה הם מזמינים אותי אליהם, ואני עונה שאשתדל כיוון שאני עובדת משמרות ארוכות בבית חולים. כמידי שנה אני יודעת שכנראה נתראה רק בעוד שנה.
השעה כבר ארבע וחצי ואחרוני החברים עוזבים. אני ניגשת לשלם לבית הקפה על הארוחה, אבל לומדת שסבתא כבר שילמה על הכל מראש.
אני רואה שאריק וסבתא מחליפים ביניהם מבטים, ואריק ניגש אליי. "אנחנו צריכים לדבר," אומר אריק, "בוא נשב בשולחן הפינתי."
הוא מוציא מתיקו ערמת מסמכים. "סבתך ביקשה שאשתף אותה בתוכניות שלה. היא עומדת למכור את הבית שלה. ברצונה לרכוש דירה בעיר, כדי שתהיה קרובה אלייך. קשה לה לראות שלמרות שאת עמוסה בעבודה, את מבלה שלוש שעות בדרך ממנהטן ללונג איילנד וחזרה, רק כדי לבקר אותה, ואת עושה זאת פעמיים בשבוע," אומר אריק.
אני המומה. "סבתא לא שיתפה אותי ברצונה לעשות זאת," אני אומרת, "האם היא בטוחה שהיא מוכנה לעזוב את הבית שהיא כל כך אוהבת? אני מעולם לא התלוננתי בפניה על הזמן שאורכת הנסיעה. אני תמיד באה לבקר אותה באהבה. אני רוצה שהיא תשקול שוב את רעיון המכירה," אני מבקשת מאריק, למרות שמונחים לפניי ניירות שמאשרים שהיא כנראה איתנה בדעתה, אם כי לא מובן לי מה זה קשור אליי.
"אני רק מבקשת שיהיה ברור, שאני לא מוכנה לקבל ממנה כסף כשתמכור את הדירה," אני אומרת מייד.
"זה בדיוק מה שסבתך אמרה. היא אמרה שאת עקשנית, ובנושא הזה אי אפשר יהיה לשנות את דעתך," אומר אריק. הוא מצמצם במילים, כל כך לא אופייני לו כמתנהלת בינינו שיחה. נראה כאילו הוא מחכה לתגובתי כדי לומר את דברו.
"וזאת בדיוק הסיבה שהיא החליטה להקים קרנות ע"ש דין וגרייסי. אחת תלך למחלקה של ניתוחי הראש בה עבד דין, השנייה למחלקת הילדים בה עבדה גרייסי, וביתרת הכסף היא תרכוש בניין שיהיו בו חדרי אירוח להורים של הילדים המאושפזים. איך התוכנית בעינייך?" הוא שואל עניינית.
"אבל מה עם שון? גם אם היא רוצה לחלק כך את הכסף מהמכירה, אתה לא חושב שחציו מגיע לשון?" אני שואלת.
"דין נהרג לפני עשרים ושלוש שנים. את יודעת כמה חגי מולד שון בילה עם אימו מאז? אף אחד.
את יודעת כמה פעמים הוא בא לבקר אותה? אף פעם.
את ראית אותו פעם מגיע לאזכרה של הורייך? לא, רק לארוחה שאחריי. כל פעם היה לו תרוץ אחר מדוע לא הגיע.
לסבתא שלך נמאס. מה גם שאפשר לספור על כף יד אחת את הפעמים בהן התקשר אליה.
סבתך הייתה שבורה ממותו של דין, ועדיין הייתה צריכה לאסוף את עצמה כדי לטפל בך, לשהות לצידך בבית החולים. רק פעם אחת הוא בא לבקר אותך, כשנודע לו שהתעוררת וכי סבתך מתכוונת לקחת אותך תחת חסותה. הוא מעולם לא הציע לה עזרה איתך.
סבתך מנתה אותך כמנהלת כל אחת מהקרנות האלה, וציינה כי את עושה זאת בהתנדבות ללא שכר," אומר אריק ומבקש שאחתום.
"אתה מבין שאתה מכניס אותי למלחמת עולם עם שון," אני אומרת לא מרוצה.
"את לא לבד. אני איתך," אומר אריק, "דיברתי איתה ארוכות על הנושא. כל מה שאמרת לי, אני אמרתי לה. אני רוצה שתביני ילדה, היא תעשה זאת גם אם את לא תסכימי לחתום, אלא שהיא מעדיפה להפקיד את הניהול בידייך.
אדם לא יכול להכתיב לאדם אחר איך ולמי להוריש את כספו. יש בידי אישור שהיא בריאה בנפשה בעת החתימה על המסמכים. איש לא יוכל לערער על כך."
אני מעיפה מבט על סבתא שמשקיפה עלינו. "מאיפה את חושבת שבאה לך העקשנות?" היא אומרת לי בשקט, וגורמת לי לחייך. "את רוצה שאהיה מאושרת, תחתמי בבקשה."
אני קוראת כל מסמך, חותמת עליו, ומחזירה אותו לאריק. "זהו, הנושא סגור. אחרי שאוריד אותך בדירתך, אסע לבית המשפט, כדי לקבל על המסמכים חותמת של בית משפט."
את הדרך חזרה למנהטן אינני זוכרת. המחשבות שלי התפזרו לכל מיני כיוונים, ואריק ברגישותו נתן לי את השקט שהייתי זקוקה לו.
מעטים מאד יודעים את סיפור ילדותי, את העובדה שאיבדתי את הוריי בדיוק ביום הולדתי השלישי. לא רק שהיום הזה קשה לי מאד, אלא שעכשיו נוסף הסיפור על ההחלטה של סבתא למכור את הבית.
כשאני בדירתי אני מרגישה חוסר שקט, ולא מוצאת לגופי ולנפשי. אני עושה את הדבר היחיד שמרחיק ממני את המחשבות. אני מתקשרת לבית החולים ומודיעה להם שאני פנויה במקרה שיש לידת חירום.
עכשיו אני רגועה יותר, מפעילה את הטלוויזיה, מוצאת סידרה שתשטוף לי את הראש ושוקעת בה. 'כמה אפשר עוד להמציא תוכניות על זוגיות באופן זה או אחר. אני בוהה בזוגות שמתמזמזים ללא בושה לעיני המצלמה, וחושבת מה עובר להם בראש בזמן שהם עושים זאת עם אדם זר, כשצוות שלם של אנשים סביבם. ובכל זאת אני צופה בכל פרקי הסידרה, שבסופה יש כמה זוגות שברור היה שלא יישארו יחד דקה עם סיום התוכנית.
אני מותשת ונרדמת על הספה בסלון. בשעה ארבע וחצי אני מקבלת הודעה באיתורית שמבקשת שאגיע לחדר לידה. הרופא התורן הוא ד"ר פיצג'רלד.
אני שוטפת את עצמי בזריזות, ומתלבשת. אני כל כך מתורגלת בקריאות כאלה שתוך עשר דקות אני כבר בדרך לבית החולים.
"הייתה לה ירידת מים גדולה, ואני מעריך שאי אפשר יהיה לעצור את הצירים, למרות שהיא בשבוע שלושים ושלוש. נתתי לי זריקה אחת, אבל הפתיחה רק גדלה, את כבר מבינה מה מצפה לנו."
אני ניגשת לניירת לבדוק ורואה שרשום שהתינוק בשבוע שלושים ושש להריון. "אמנם הוא מקדים בשבועיים, אבל הוא אמור להיות די בשל," אני אומרת לו.
"שלושים ושש…" חוזר אחרי מילותיי ד"ר פיצג'רלד, "למה כתוב במסמכים שאת בשבוע שלושים ושש?" הוא שואל את היולדת.
"כן, אני בשבוע … אני כבר לא זוכרת," היא עונה מבולבלת.
"את רואה למי אני אוהב לעבוד איתך," הוא פונה אליי, "את קוראת את המסמכים לפרטי פרטים."
"אני אזמין אינקובטור מאובזר, רק למקרה שיש פה אי התאמה ברישום," אני אומרת לו בשקט.
התינוק נולד אחרי כמה שעות, ומסתבר שהרישום היה נכון. הוא נושם בכוחות עצמו, משקלו סביר לפג בגילו. אני מחברת אותו למוניטורים שהגיעו עם האינקובטור, ומבקשת את האב שילך איתנו, עד שהאם תוכל להצטרף.
"מזל טוב אימא," אני אומרת לה, "הבן שלך נולד טרם זמנו, אבל נראה שהוא במצב מעולה."
אני נשארת לרשום את הדו"ח בזמן שהתינוק בלווי אביו מובל ליחידה.
"תראי הבוקר כבר הפציע," אומר ד"ר פיצג'רלד וממלא את פרטי הלידה, "שנלך לשתות קפה?"
