אני עוברת בין חדרי ביתי החדש אחרי ששטפתי את כולו, למרות שהוא היה נקי. הכל מסודר ומונח במקומו.
'את רואה, לא צריך צוות של עובדים כדי לשמור על הבית נקי ומסודר,' אני מדברת בליבי אל אימי, "ותראי, אפילו הציפורניים שרק אתמול בלילה מרחתי עליהן לק, נראות מושלמות."
אני ניגשת להתאפר, כאילו אני יוצאת לדייט חשוב, מעיפה מבט מרוצה במראה, ויורדת לחנות.
"בדיוק המים רתחו," אומרת לי ניקיטה בשמחה, "תשתי איתי קפה?"
*
"אז עכשיו את גם שותה קפה?" שאלה אותי אימי כשראתה אותי מכינה לעצמי לשתות.
"לא ידעתי שקפה משמין," עניתי לה בחוצפה, שכן היא נהגה להעיר לי על כל דבר שהכנסתי לפי. היא כלל לא שמה לב שרזיתי, אם כי בהחלט אפשר היה לראות זאת על פניי.
לא רציתי לומר לה שזו היא שהאכילה אותי כל השנים באוכל לא בריא ומשמין, מן הסוג הזה שקונים בחנויות מזון מהירות, רק כי לא בא לה לבשל עבורי, מה שלא קרה כשאחיותיי היו קטנות.
"את חוצפנית!" היא שלפה את המשפט הקבוע שלה. "את גם שותה אלכוהול, ומעשנת?" היא שאלה בזלזול.
"תודה שהזהרת אותי," המשכתי להתחצף, "תודה שאת מסבירה לי ששתית הקפה מובילה לשתייה מופקרת ועישון. את מתכוונת רק לסיגריות או גם לסמים?"
אני לא יודעת מה גרם לי באותו יום לדבר אליה בחוצפה כזאת. אולי כי היא אמרה לי בבוקר שאדע שהיא מצפה שאעזוב כשאסיים את לימודיי. כי, כדבריה, 'היא סיימה למלא את חובותיה כלפיי.'
המילים האלה עולות לפניי כעת כשניקיטה מציעה להכין לי קפה. אני מתחרטת על המילים שאמרתי אז לאימי.
*
"אני אשמח לשתות קפה עם כפית אחת סוכר," אני עונה לה.
"אני כבר מכינה לך ילדתי," היא עונה. המילים שלה מרגישות לי לא נוח. אני מתחילה לחשוב שהיא רואה בי תחליף לבת שלא באה איתה, ולזה אני לא מוכנה.
אני פותחת את הטלפון הנייד שלי ויושבת לכתוב הודעה לאימי.
מדיסון מק'ריאן:
בוקר טוב אימא,
אני מאחלת שיהיה לך יום טוב.
אני מבקשת סליחה על הצער שגרמתי לך כל השנים.
מדיסון
אין לי מושג איך אימא תקבל את המילים שלי, אבל אני מרגישה שהייתי צריכה לומר לה אותן. אני רוצה להתחיל את הדף החדש בחיי עם לב נקי.
אלינור מק'ריאן:
הופתעתי לקבל את ההודעה שלך.
החיים הם לא כפי שהיא ניראים.
אולי יום אחד נפגש ונדבר על הכל.
יום טוב,
אלינור
אני קוראת שוב ושוב את המילים, ומנסה להבין מה נאמר בין השורות. אני יודעת שהיא לא הייתה אימא עבורי כפי שהיא עבור אחיותיי, אבל אין זה אומר שאני מחפשת אימא אחרת.
"על מה את חושבת?" שואלת אותי ניקיטה.
"אני עובדת על ליין חדש," אני משקרת לה, ולוקחת מידה את ספל הקפה שהכינה לי. הספל עשוי מתכת, והמגע שלו לא נעים לי. אני מודה לה, ולוגמת מעט מהקפה, שגם הוא לא עשוי לטעמי.
"מה קורה עם ההזמנה שלי?" אני שואלת מייד, כדי לא לאפשר לה להיכנס איתי לשיחה בקשר לליין שהמצאתי.
"בואי תכירי את נדיה. היא לא יכולה לחכות כבר לראות מי המעצבת המוכשרת שעבורה היא עובדת," היא אומרת.
אני נענית מייד, משאירה את הקפה הדלוח על השולחן וניגשת לתופרת שנמצאת מאחורי הוילון. הלב שלי מתרחב כשאני רואה את שכבות הבד, הופכות לנגד עיניי לשמלה יפיפיה, בדיוק כפי שדימיינתי.
"זו את הפרפר שלנו," היא קוראת לעברי בהתרגשות, "עמדתי נפעמת מול השרטוט שלך, שהרגשתי שאני חייבת להתחיל לעבוד עליו מייד. אני לא זוכרת מתי ראיתי מעצבת מוכשרת כמוך. מה הסוד שלך?"
"את הבגדים הראשונים עיצבתי עבורי. מאז אני מתייחסת לכל אחד כאילו הוא עבורי, ומשקיעה בו את כל מה שיש לי," אני עונה לה.
"ולחשוב שמעולם לא למדת עיצוב," היא קוראת בהתפעלות.
אני מביטה עליה, ויש לי הרגשה שאני יכולה לסמוך עליה. "הייתי פעם מלאה. הבגדים שלבשתי נראו יותר כמו…אוהלים. ביום שלקחתי את עצמי בידיים, ונכנסתי למשטר אימונים, התחילו העודפים לנשור ממני, אבל עדיין לא רציתי שאיש ידע זאת, ולכן בחרתי להצר את הבגדים שלי בעצמי. אלא שכשניסיתי לעשות זאת, התוצאה הייתה מוזרה." אני עוצרת את שטף דיבורי. הזיכרון של אימי שסירבה לקנות לי בגדים חדשים, ובכלל לא שמה לב לשינוי שחל בי, שורף לי בגרון.
"קניתי ערכת תפירה, ופשוט התנסיתי. אומרים שעם האוכל בא התאבון, זה בדיוק מה שקרה לי. כאשר הצלחתי לתפור חולצה שנראתה כאילו נקנתה בחנות, זה עודד אותי להמשיך. בינינו, לא האמנתי שיהיה מי שבאמת ירצה לקנות את היצירות שלי, ולכן הפרזתי במחירן. עבורי זה היה מעין משחק.
אין לי מושג איך אנשים הגיעו לאתר שלי, אבל עובדה שזה קרה, ומכאן הדרך למכירות הייתה קצרה."
"אני בטוחה שיש לך סיפור מעניין בקשר לשמלה שאנחנו תופרות כעת," היא אומרת, ומושיטה לי בד שאעזור לה לגזור אותו.
"כשפגשתי את האישה זאת, היא לבשה את אחת החולצות שלי. כשאמרתי לה שאני המעצבת, היא לא האמינה, ואיתגרה אותי לעצב לה שמלה לחתונה עוד יומיים. והנה אנחנו שתינו ממלאות את רצונה." ברור שאין לי רצון לספר לה היכן היכרתי את ד"ר כרמן. אני סומכת עליה שגם היא לא תספר.
אנחנו עובדות יחד כתף אל כתף, והשמלה שדמיינתי במוחי, הופכת לנגד עיניי למציאות. "את קולטת שהשעה כבר ארבע ועדיין לא אכלנו?" שואלת אותי נדיה, "בואי איתי. אני אכיר לך את המסעדות טובות ולא יקרות בסביבה."
ניקיטה ששומעת זאת, מחמיצה פנים. נראה שהיא לא אוהבת את הקשר ביני לבין נדיה, היא כנראה מתחרטת שהכירה בינינו. אני לא רוצה להרגיז אותה, ולכן אומרת לנדיה שאני אוותר, ואכין לי משהו לאכול בדירה.
"ביליתי את היום פה, ואני צריכה גם לעבוד," אני אומרת לה, כאילו שכל היום סתם ישבתי ופטפטתי.
אני עולה לדירה. כיוון שנכנסתי אליה מאוחר בערב, אני מרגישה שעדיין לא ביקרתי בכולה. אני מגלה בחדר השינה דלת המובילה למרפסת הצופה על החניה מאחור, וממנה אפשר גם לצפות בפארק. אני ממהרת לטאטא אותה, פותחת שולחן מתקפל שאני מוצאת צמוד לקיר, ומוציאה החוצה את המחשב.
אני רוצה לשבת לעבוד, אבל המחשבות שלי עדיין נתונות לשמלה של ד"ר כרמן.
ביטני המקרקרת מזכירה לי שלא אכלתי עדיין. אני חוזרת למטבח, מוציאה שתי פרוסות לחם, מניחה על אחת חסה, ועליה פרוסת חזה עוף, ומקשטת עם עגבניה ומלפפון חמוץ. למעלה אני מניחה את הפרוסה הנוספת, וחותכת את הכריך לארבע משולשים.
אני ממלאת את בקבוק המים שלי במשקה מוגז בטעם לימון, ויוצאת חזרה למרפסת.
בעודי מכרסמת מהכריך ולוגמת מהבקבוק, אני קורא למוזה שתנחת עליי. זה לא קורה, ולכן אני עוצמת את עיניי ומנסה להשקיט את הרוחות שסוערות בתוכי. דמותו של מיילו עולה מולי. אני מתפלאת לראות שהוא מחייך אליי. זה בדיוק מה שהייתי צריכה כדי שהדימיון יתעורר.
אני לוקחת בלוק נייר ומתחילה לשרטט ליין של שמלות לערב.
"היי," אני שומעת קול מהחנייה. אני מציצה ורואה את ד"ר כרמן מנפנפת לעברי בידה, "ניפגש למטה?" אני תוהה איך היא יודעת שאני מתגוררת בדירה למעלה. זה די מטריד אותי. אני מחליטה לשאול אותה.
אני יורדת למטה, וממהרת לפגוש אותה עוד לפני שהיא נכנסת לחנות.
"את בטח חושבת לעצמך איך ידעתי שאת יושבת במרפסת למעלה?" היא מקדימה אותי, "שמעתי את המוסיקה שבקעה ממנה, וסיקרן אותי לראות מי מקשיב לה, שכן זאת בדיוק המוסיקה שאני מקשיבה לה בזמן שאני כותבת את הדוחות. יש משהו בצלילי הגיטרה של המוסיקאי הזה שפורטים לי על הלב," היא משתפת אותי.
"אני הגעתי אליה במקרה. הפלייליסט שלי הסתיים ופתאום עלו הצלילים האלה. הייתי עסוקה יותר בשרטוט ולא במוסיקה, ופשוט נתתי לה להתנגן. מה יהיה? ביקשתי שלא יקשרו בינינו," אני נאנחת.
"שמי האמצעי הוא מארי. כך אמרתי גם לניקיטה. הרי הבטחתי לך שלא אסבך אותך, ובטח שאיני רוצה להסתבך בעצמי. ועכשיו תאמרי לי בבקשה שתפירת השמלה מתקדמת." יש לה מבט של ילדה שמחכה למתנת חג מולד שביקשה מסנטה.
אני מושכת בכתפיי, מעמידה פנים שאין לי מושג. "בואי נראה אם התחילו לעבוד עליה," אני אומרת בטון אדיש.
בזמן שהיא נכנסת לחנות, אני ממהרת להיכנס לאפליקציה שלי, ומשנה את שמה למארי.
"אין לך מושג כמה אני מתרגשת. את פשוט קוסמת," היא אומרת ומחבקת אותי, "את תרשי לי להפנות אלייך חברות שלי?"
"בתנאי שהן לא תבקשנה שמלה לחתונה עוד יומיים," אני עונה לה.
"ברור. בחתונה הזאת אני רוצה להיות היחידה שתלבש את השמלה בעיצובך," היא עונה, "כמה אני מתרגשת. כבר אמרתי לך בעצם, אבל זה רק מראה לך שאני באמת מתרגשת."
אנחנו נכנסות יחד לחנות. נדיה מבקשת מ'מארי' שתמדוד את השמלה, ומתברר שהמידות מושלמות, ואין צורך לתקן בה דבר.
"תתני לי לצלם אותה לפני שאת לוקחת אותה?" אני שואלת.
"ברור," היא עונה לי בחיוך.
אני לוקחת את השמלה, מלבישה אותה על בובה, ומצלמת כמה תמונות, בוחרת ביניהן את האחת שאני אוהבת, ומחזירה לה את השמלה.
"תהני מהאירוע," אני אומרת וממהרת לצאת מהחנות לפני שד"ר כרמן מספיקה לומר מילה.
אני עולה במהירות לדירה שלי ונועלת אחריי את הדלת. עכשיו כשמקום מחבואי נודע לד"ר כרמן, אני מרגישה צורך לחפש דירה אחרת.
הפעם אני בוחרת לא להתקשר לגריפין, אלא נכנסת למודעות בלוחות להשכרה באינטרנט. אני מופתעת למצוא דירה בקומת קרקע, עם פיסת גן צמודה, שנמצאת בקרבת מגדל הנהר.
אני נכנסת מייד לקרוא את פרטיה, ולומדת ששכר הדירה אינו גבוה. אמנם אין לי ניסיון בנושא, אבל משהו לא נראה לי הגיוני. אני נזכרת בנאני שהייתה לי, ובסיפור שסיפרה לי לפני השינה.
*
אני זוכרת שבכיתי על משהו שקרה לי בגן. מין מעשה של חוסר צדק שהיה לי קשה לקבל.
"כל דבר בעולם לא קורה סתם, גם אם אנחנו לא מבינים למה הוא קרה," אמרה לי שיינה הנאני שלי, "לעיתים הוא בא ללמד אותנו משהו, ולעיתים להאיר את דרכנו למשהו טוב יותר."
הייתי בת שלוש והמילים שלה נשמעו לי בלתי מובנות.
"אבל למה?" שאלתי.
"אני אספר לך סיפור שיסביר לך," אמרה שיינה. "היא סיפרה לי סיפור על עלה קטן וירוק, שהרוח תלשה מהעץ שלו. העלה היה מיואש. 'למה באתי לעולם אם לא נותנים לי לגדול?' הוא שאל בעצב.
"את מבינה קטנטונת?" היא שאלה אותי, "העלה לא ידע שיש לו תפקיד חשוב בעולם. יום אחד ירד גשם שוטף, חיפושית קטנה מצאה תחתיו מחסה, וחייה ניצלו. כל דבר בעולם קורה מסיבה, גם אם אנחנו לא מבינים אותה," היא חזרה שוב על דבריה.
*
אני מבינה שהזיכרון הזה לא עלה סתם במוחי, הוא בא ללמד אותי משהו. למרות שלא ברור לי למה שכר הדירה נמוך במיוחד, אני מתקשרת לטלפון הרשום במודעה, ומבקשת לראות את הדירה בהקדם.
"מתי את רוצה להיכנס?" שואל אותי גבר בטון אדיש. אני מרגישה שעוד רגע הוא יפהק מרוב שהתעייף מהשיחות שקיבל מאנשים, שנראה שהמחיר הוא שגרם להם להתקשר.
"אני מודה שהמיקום נשמע לי מתאים יותר," אני עונה לו, "אבל יש לי איפה לגור, ואני גמישה בקשר לתאריך."
"את יכולה להיות שם עוד שעה? את בטח מבינה שיש הרבה שרוצים אותה," הוא ממשיך באותו טון מרדים.
"אני אהיה שם," אני עונה.
"את מבטיחה? כי אין לא רוצה להגיע ולחכות לך כמו מטומטם בחוץ," הטון שלו נשמע כועס. אני לא רוצה לומר לו שהוא לא חייב לחכות בחוץ, הרי יש מפתח, אבל מחליטה לא להתחכם איתו.
"אני מבטיחה להיות בזמן," אני אומרת לו.
אני מחליטה לא לחכות, יורדת במהירות למגרש החניה, ומתפלאת לראות שד"ר כרמן עדיין כאן.
אני מתניעה את הרכב ויוצאת מייד לכיוון מגדל הנהר, בו אני מתכוונת להחנות אותו. אני מקדימה ביותר מחצי שעה, ולכן אני עולה לקומה הכניסה של מגדל הנהר. אני מוצאת את עצמי עומדת מול חנות הדגל של מיו מילאן ניו יורק, ומחייכת מול הבובות שבחלון הראווה היפיפה. אין ספק שלבעלים של חברת האופנה המצליחה הזאת, יש טעם משובח בבחירת הדגמים שהם מציגים בחלון הראווה.
אני נכנסת לחנות, ולראשונה בחיי , יש משהו במחלקת ההלבשה התחתונה לנשים שמושך אותי לבדוק אותה. מעולם לא דמיינתי אותי בסט לנז'רי סקסי, מהסיבה הפשוטה שחשבתי שזה מגוחך שאשקיע כסף רב בבגדים במידה גדולה. היום אני יכולה ללבוש הכל.
אני מושיטה יד לקחת את אחד הדגמים, כאשר נשמע קול התראת הודעה. אני יודעת שעליי לקרוא אותה מייד, ומנסה לנחש האם היא מאימי, מד"ר כרמן, או מבעל הדירה. מסתבר שההודעה נשלחה אליי מהאתר שלי פרפר.
הנושא: העברה בנקאית
על ידי : מארי
על סך: שלושת אלפים דולר,
עבור: שמלת ערב.
איני יודעת ממה אני המומה יותר, מהסכום שד"ר כרמן שילמה עבור השמלה, או מהעובדה שהסכום הזה הוא בדיוק הסכום שדרוש לי לתשלום מראש עבור חודשיים שכירות.
"יש לי פגישה אבל אחזור," אני אומרת למוכרת, "הגיע הזמן שאחדש את המלתחה שלי."
היא מביטה בי בחוסר אמון. "בטח," היא אומרת.
"יש לי פגישה עם סוכן נדל"ן, ואיני רוצה לאחר. נתראה בקרוב," אני חוזרת על דבריי.
"ברור," היא אומרת בחיוך מלאכותי.
"עוד ילדה שחושבת שאני מטומטמת," אני שומעת אותה אומרת למוכרת אחרת, בזמן שאני עוזבת את המחלקה.
"תראי מה היא לובשת, נראה לי שבמקרה הזה את טועה," עונה לה חברתה, וגורמת לי לחיוך גדול. אני כבר לא שקופה, יש מי שרואה אותי!
עם ההרגשה הנעימה הזאת, אני חוצה את הכביש והולכת להיפגש עם בעל הדירה.
הוא עדיין לא כאן, ואני מציצה לעבר הדירה. צמוד אליה גן קטן. ניכר שלא גרו פה זמן מה, שכן הוא נראה די מונח. יש בו שולחן פסיפס מלוכלך, עליו נשענים משני צדדיו כיסאות ברזל. אני לא נותנת למראה להשפיע עליי, להיפך, אני כבר מדמיינת איך אנקה את החצר, ואמלא אותה בעציצים, בדיוק כמו תחת חלוני בבית הוריי.
"מה את מחפשת פה ילדה?" ניגש אליי גבר, שאת גילו אני מעריכה כשלושים. הוא נראה יפה ומטופח, ואני תוהה מדוע הוא כל כך זועף.
"אני פה בקשר לדירה," אני עונה לו.
"את רצינית?" הוא מביט בי בתמהון. "אז את כזאת עם אבא עשיר, אני מבין," הוא כבר שופט אותי.
"אני מחפשת דירה לעצמי, בלי אבא ואמא, ובלי הכסף שלהם. אני מבטיחה לך שאני יכולה לשלם עליה בעצמי," אני עונה לו.
"האמת שכבר כמעט סגרתי עליה, אבל לא יזיק שתראי אותה גם," הוא אומר. אם היה לי ספק, עכשיו אני יודעת שהוא משחק איתי.
"אני מדיסון, ואתה מר…?" אני מפתיעה אותו. הוא מגחך. "אתה עומד להיות בעל הבית שלי, אולי כדאי שנפסיק לשחק?"
"עוד לא ראית את הדירה," הוא אומר.
"שכחתי שיש הרבה שממתינים בתור לשכור אותה," אני אומרת וגורמת לו לחייך.
אני לא מופתעת לראות שהדירה מכילה רהיטים ישנים. 'לפחות יש פה מיטה שהמזרון שלה נראה די חדש,' אני חושבת לעצמי.
אני עוברת בין חדריה הקטנים של הדירה, ויודעת שהיא מושלמת עבורי. "כפי שהבנת כבר, אני באה מבית גדול, שכל חדר שבו גדול מהדירה שלך כולה," אני מתחילה לומר, ומעמידה פנים שאני מתלבטת, "אבל…"
"כמה את מוכנה לשלם?" הוא שואל.
"דיברתי עם לא מעט אנשים היום בחיפושיי אחרי דירה. אני יודעת שיש שמציעים חודש חינם או כל מיני הטבות אחרות. תאמר לי אתה מה המחיר שאתה מבקש עבורה, ותבטיח לי שתהיה בעל בית טוב," אני אומרת לו.
"לא פגשתי אף פעם אחת כמוך. ביקשתי אלף חמש מאות לחודש, שזה מחיר נמוך לכל הדעות. תתני לי אלף שלוש…אלף מאתיים חמישים במזומן כל חודש," הוא אומר.
"למה?" אני שואלת.
"אני לא מבין את השאלה," הוא אומר ומקמט את מצחו בניסיון להבין מה שאלתי.
"למה אתה מסכים להוריד כל כך את המחיר?" אני שואל.
"אני מרגיש שאת תשמרי טוב על הדירה, וזה חשוב לי יותר מכל," הוא מפתיע אותי.
"תכין את החוזה, ואני אארגן לך חודשיים מראש במזומן," אני אומרת לו, "לא שיקרתי כשאמרתי שיש לי היכן לגור, אבל הייתי רוצה לעבור לכאן עוד היום. עדיין לא אמרת לי את שמך מר…"
"קוראים לי טימותי לינקולן, כן כמו הנשיא. יש למשפחתי איזה קשר אליו שמעולם לא הבנתי. תקראי לי פשוט טים," הוא מחייך שחושף שתי גומות חן. "אני מודה שהדבר האחרון שחשבתי שיקרה היום, זה שאת תרצי את הדירה."
