סלין מסמנת לי בתנועת ראש קלה שאין צורך שאתערב. מופלא בעיניי איך תוך זמן כל כך קצר, אין לנו צורך במילים כדי שנבין אחד את השניה. אני מעמיד פנים שהכל בסדר, אין לי רצון שאדריאן ירגיש את המתח באוויר. אני נותן לו להשתפך על עצמו, ואפילו מזמין מגש של טעימות קינוחים.
"אני לא יודע מה לומר לך לוגן, אני מלא התפעלות מהאוכל. לשף שלך בהחלט מגיעות תשבוחות," אומר אדריאן.
אני מנצל את המילים שאמר, ומציע לו לומר לו אותן בעצמו.
עם סיום הארוחה אנחנו נכנסים למטבח. "מה היא כבר אמרה לך?" רוטן סוייר.
"תכיר זה חבר טוב שלי אדריאן, הוא רצה להודות לך באופן אישי על הארוחה הטעימה," אני אומר בטון שליו, מתעלם מקבלת הפנים מצידו של סוייר.
"אז עכשיו אתה צוחק עליי?" עונה סוייר בכעס.
"אני באמת מתכוון לזה," אומר לו אדריאן שמופתע מההתקפה של סוייר, מה שלא מונע ממנו להמשיך. "שמעתי תשבוחות על המנה המיוחדת היום שלצערי לא טעמתי, אבל הלזניה הייתה מעדן. בהחלט היה בה טעם של עוד. אין ספק שאני אמליץ לחבריי לבוא לסעוד כאן."
סוייר מצמצם את עיניו וחושק את שפתיו. הוא מנסה להבין מה קורה כאן. "אני שמח שהצטרפת אליי," אני אומר לאדריאן ומלווה אותו החוצה.
עכשיו כשאני לבד, אני חוזר למטבח. "יש משהו שאתה רוצה לספר לי?" אני מראה התעניינות. כמובן שהוא לא יודע כמה אני רותח על ההתנהגות שלו, והפעם יש בזה גם סיבה אישית, אני לא אתן לו לפגוע בסלין.
"היא מתערבת לי במטבח," הוא אומר, "מי היה צריך בכלל את הכריכים המזויינים האלה. מה אנחנו סנדווצ'יה?'
"יש עוד משהו שמטריד אותך? יש עוד משהו שהיא מתערבת לך?" אני שואל. ברור לי שזה משהו אחר לגמרי שמציק לו, אבל הוא כמובן לא יודה בזה.
"אני אדאג שסלין לא תכנס למטבח יותר," אני אומר לו למרות שהוא לא עונה לי.
"סלין," אני קורא לה בקול רם מספיק כדי שסוייר ישמע. "אני צריך אותה כמה דקות במשרד שלי."
"הבטחתי לסוייר שלא תכנסי למטבח. אני מקווה שאת מבינה שעשיתי זאת עבורך, לא בגללו. יש לו טענות שהכנסנו כריכים לתפריט. לו רק היה יודע איזה מחזור גדול יש לנו בזכותם," אני אומר.
"אין בעיה, נוציא אותם מהתפריט," היא מפתיעה אותי, ומחייכת.
"מה עובר לך כעת בראש?" אני שואל.
"כשאוכל לספר לך, אספר," היא אומרת, "ברשותך אני אצא כעת להפסקת צהריים."
אני לא אתן לסוייר להרוס את האווירה במסעדה. אם הכנת הכריכים זה מה שמפריע לו, וברור לי שלא, ואני מניחה שגם ללוגן, אני אפתור לו את הבעיה.
אני ניגשת למאפיה. "שמעתי שמכינים פה קפה מהמשובחים ביותר," אני אומרת ללואי.
"כבר מגיע," הוא עונה בשמחה, וניגש לקלות את פולי הקפה, כדי להכין עבורי לשתות.
"איך הולך?" אני שואלת.
"אני צף רק בזכותך, אבל לא קל לי. אנשים מחפשים יותר מלקנות רק לחם. אם היה לי מטבח, היה לי קל יותר," הוא מדבר איתי גלויות, "אבל אין לי את האפשרות לעשות זאת."
"אבל למה? כבר דברנו על כך שיש לך שטח מאד גדול מאחור, ואתה לא זקוק לכולו כדי לאפות," אני מתחילה למשוך אותו למקום שאני רוצה.
"אין לי כסף מיותר להשקיע סלין," הוא אומר.
"ונאמר שאני אדאג שיהיה לך מטבח. בעצם אתה צריך רק משטח שיש גדול, כיורים, ומקרר. זה נראה לך בעייתי?" אני שואל.
"בתאוריה זה נשמע נפלא, אבל במציאות מאיפה אביא את הכסף?" הוא נאנח ומניח לפניי את הקפה.
"תן לי לחשוב איך אני עוזרת לך," אני אומרת. אני לא מספרת לו שבראשי כבר הכל מתוכנן.
"למה נראה לי שאת חושבת מה שאני חושב?" אני שומעת את קולו של לוגן מאחוריי.
"הקפה שלך מריח נפלא, תכין גם לי?" הוא שואל את לואי.
"בשמחה בוס," הוא אומר לו וניגש לקלות את פולי הקפה.
"אני לא הבוס שלך," עונה לו לוגן. כבר למדתי שהוא שונא את הכינוי הזה.
"בעצם למה לא?" שואל לואי, ומניח לפניו את הקפה שהכין. "אני אכין לך קפה מתי שתבקש.
במקום למכור לכם כל יום לחמים, למה שלא תעזרו לי להכין כריכים כאן? זה יעזור לי להרים את העסק, ולא פחות את מצב ברוח השפוף שלי."
"סלין?" לוגן מביט עליי. אני מושך בכתפיי.
"זה לא היה רעיון שלי," אני עונה לו. הוא אוחז בסנטרי ומפנה אותו אליו. "נשבעת לך שלא."
העיניים של לוגן נעוצות בי, עושות בי שמות. הוא מדבר איתי ללא מילים, ואני מרגישה שקשה לי לנשום. אני פותחת מעט את פי. לוגן עוצם את עיניו לרגע, ושומט את ידו. 'זה מסוכן מידי,' הוא ממלמל בשקט ומפנה מבטו ממני.
"בכל מקרה זה לואי שמכין את הלחמים. אני חושבת דווקא שזה רעיון לא רע. הוא לא עשה זאת עד היום כי אין לו מטבח. אתה מוזמן לראות את המאפיה מאחור ותבין," אני אומרת, ומתעלמת ממה שקרה פה, למרות שהדופק שלי עדיין דוהר.
'האם אני מדמיינת, או ש…' אני מגרשת מייד את המחשבה ממוחי. אנחנו כעת במאפיה, ולואי מנסה להבין מה קורה כאן.
"לפני זמן לא רב גמרתי לשפץ את דירתי. אני אבקש מקבלן השיפוצים שיגיע לכאן. למעשה אתקשר אליו ממש כעת," אומר לוגן. הוא יוצא החוצה ומדבר עם מישהו בטלפון, וחוזר חזרה למאפיה.
"האם מישהו שאל אותך פעם אם אפשר לרכוש אצלך כריכים?" שואל לוגן.
"למה שישאלו, כשכולם יודעים שאפשר לרכוש אותם ברומא?" הוא עונה בטון שמראה את חוסר שביעות רצונו.
"ומה דעתך שמהיום הכריכים של רומא ימכרו כאן על ידך?" שואל לוגן.
"ואיך בדיוק זה יקרה? אין לי אפשרות להכין אותם בעצמי," הוא מעוות את פרצופו.
"אתה מוכן ש…" אלא שאז נכנס למקום גבר לבוש סרבל עבודה. "לואי? הכתובת שנתן לי לוגן נשמעה לי מוכרת, ולא קישרתי אותה אליך," הוא אומר לו.
"אתה מבין סנטו, אני הבעלים של רומא," מתחיל לוגן לומר.
"כמה זמן עבדתי בדירה שלך, ולא טרחת לומר לי שהמסעדה שלך?" גוער בו סנטו.
"כשתהחלת לעבוד אצלי, חשבתי למכור אותה, ולכן לא סיפרתי לך," אומר לוגן.
"אני מודה שלא היכרתי אותה היא שינתה לגמרי את פניה, היא עברה שיפוץ רציני," אומר סנטו.
'אולי הוא כועס שלא קראנו לו לשפץ אותה?' עוברת בי המחשבה. "לא הייתי מגדירה זאת כך. בסך הכל קנינו כמה מיכלי צבע וצבענו בעצמנו את הקירות. לא יכולתי לסבול את הצבע הכחלחל המתקלף שהיה בה," אני ממהרת לומר, ורואה את המבט המרוצה בעיניו של לוגן.
"סלין עבדה במשרד פרסום, ובזכותה נוספו השלטים שמוסיפים המון לאווירה," משלים לוגן את דבריי.
סנטו נד בראשו. נראה שההסבר מספק אותו. "מה שהבנתי משיחתנו בוס, זה שאתה רוצה להעביר את פינת הכריכים לכאן. אז מה בעצם אנחנו צריכים?"
"את המקרר והדלפק יש לנו, מה שצריך הוא משטח עבודה עם כיור ומקום למקרר," אני עונה לו.
"אני רוצה שתראי לי איך זה נראה היום," הוא פונה אליי.
אני הולכת איתו למסעדה, ומראה לו את פינת הכריכים שלנו. הוא מחייך כשהוא רואה את כמות האנשים שבאה לרכוש כריכים. "ככה זה כל יום?" הוא שואל בפליאה.
"כן," אני עונה לו בחיוך, "ולכן אנחנו מחפשים פתרון שזה לא יפריע למסעדה."
הוא מתרחק מהמקום, מביט שוב על הפינה, ומסמן לי לצאת אחריו.
"ומה אם אני אוריד את הקיר, או יותר טוב אני אפתח בו פתח, כך שאנשים יוכלו להיכנס מפה למאפיה, ולשם נעביר את הפינה בדיוק כפי שהיא? זה גם יפנה מקום ליותר שולחנות במסעדה, ועדיין יהיה חלק ממנה."
אני מתיישבת על הדלפק אצל לואי. לוקחת מפית ומשרטטת. "הייתי בונה מעין קיר בחצי הגובה, שיהיה מעין שביל, או אפילו רק מניחה עציצים עם עצים קטנים כמו בפטיו.
במחשבה שניה זה לא רעיון טוב, כיוון שכך נפסיד את המבט על החלון," אני מהרהרת בקול. "ואולי פשוט נוסיף דלת נוספת מבחוץ שתאפשר מעבר מצד אחד למאפיה, ומצד שני למסעדה?"
"את מדהימה אותי. הגעת לפתרון המושלם," אומר בהתלהבות סנטו.
"ואיפה אני בכל הסיפור?" שואל ליאו שלא מצליח לעקוב אחריי.
פתאום אני מבינה למה לואי לא מצליח להרים את עצמו לבד. הוא אופה מעולה, ותמיד תהיתי מדוע המאפיה שלו לא מלאה בקונים. מסתבר שמה שחסר לו זה מעוף.
אני סומכת על לוגן שיצליח לעזור לו, וגם ישקיט את הרוחות במטבחו של סוייר.
"אני חייבת לחזור למסעדה. אתה בידיים טובות לואי," אני אומרת ופונה לצאת מהמאפיה.
לוגן מזנק מהכיסא ויוצא אחריי. "אני סומכת עליך שתעשה מה שטוב לך, וגם שלואי ירוויח מכך," אני אומרת לו.
"אנחנו נרקום את העסקה יחד, ואחר כך אשתף אותך במה שהוחלט," אומר לוגן, ושוב מבטו חודר לתוכי. 'זה מסוכן,' אני אומרת לו.
"את חוזרת על דבריי?" הוא אומר ולא מסיר את עיניו ממני.
"זה מסוכן שרואים אותנו יחד, והדמיון של כולם מתחיל להשתולל. לא הספיקה לך ההצגה היום במטבח?" אני שואלת.
לוגן פונה ממני בחדות, ונבלע במאפיה.
"על מה הוא כועס עלייך? זה קשור למה שקרה במטבח?" שואלת אודרי כשאני חוזרת למסעדה.
אני מעיפה מבט לעבר המטבח, ורואה שסוייר עומד בפתחו. הוא נשען על המשקוף ומחייך חיוך זדוני. "יצאת לדייט עם הבוס, והוא הסתיים בנזיפה?"
"אני לא מכירה אותך כאחד בעל דימיון כל כך פורה," אני אומרת לו באדישות, "אני כאן כדי לעבוד, במשרה שאתה סידרת לי. כשעשית את זה לא ידעת שירקם רומן סוער ביני לבין הבוס? נו באמת סוייר!
לא שאני חושבת שאני חייבת לך הסברים, אבל בכל זאת אספר לך שהלכתי לשתות קפה אצל לואי, ולראות איזה לחמים הוא אפה. הבוס הגיע לשם ונפגש עם מישהו, וזה לא קשור אליי. עובדה שאני פה, נכון?
תפסיק כל הזמן לבקר אותי. אם אתה חושב שאני לא עובדת טובה, אתה מוזמן לומר לבוס שיפטר אותי. הרי הייתה לך כבר הזדמנות להיפטר ממני, כשהבוס ביקש שאעזוב, דווקא לא נראית לי אז שמח במיוחד.
אני אישית חושבת שאתה באמת שף מדהים. אני לא סתם משבחת אותך בפניי כולם. אז בוא נחליט שאני לא אכנס יותר למטבח שלך, ואתה תניח לי." כל השיחה הזאת מתנהלת בשקט, ולא לאוזניי הסועדים. אני עוטה על פניי חיוך, מפנה לסוייר את הגב, וניגשת לברך את הסועדים.
"לא אכלתי כלום, כיוון שהבוס הגיע. אני יכולה לבקש ממך כריך. אני סומכת עלייך שתבחרי לי אחד טעים," אני מבקשת מג'ורג'י.
ג'ורג'י ניגשת בזריזות לפינת הכריכים וחוזרת עם כריך ארבעת הממרחים. "אני שונאת רכילות, אבל רק אומר לך שאני מהצד שלך."
"הצד שלי? ומי הצד השני?" אני שואלת בפליאה, כאילו אינני יודעת במה מדובר.
"מרגע שהבוס הגיע, המטבח עולה בלהבות. אין דבר שסוייר לא מתלונן עליו," היא אומרת לי בשקט.
"יש לך השערה למה?" אני שואלת.
"עד שהגעת, הבוס היה מרוחק מכולנו. הוא השתנה וסוייר אומר שזה בגללך," היא ממתיקה איתי סוד.
"הוא צודק. אלא לא בגלל מה שאת חושבת. המסעדה הזאת עמדה להיסגר. איזו סיבה הייתה לבוס לבוא לכאן רגוע ומחוייך, כשהיא הייתה תקועה לו כעצם בגרון? עכשיו כשמסעדה מתאוששת יפה, אני מניחה שזה משפיעה גם עליו לטובה," אני מסבירה לה.
"את יודעת מה סלין? זה בהחלט הסבר הגיוני. איך לא חשבתי עליו בעצמי?" היא אומרת מהורהרת.
'כי את צדקת. יש משהו באוויר ביני לבין הבוס, והוא צריך ללמוד לשלוט בו,' אני חושבת בליבי.
אני טועמת את הכריך ומתענגת מטעמו. "מממ…זה כל כך טעים. מה הפלא שאנשים חוזרים שוב ושוב לרכוש כריכים," אני אומרת לג'ורג'י, ולא משתפת אותה שממש ברגעים אלה נרקמת עסקה להוציא את הפינה הזאת מכאן.
"הבוס חזר," אומרת ג'ורגי' ומתרחקת ממני.
אני מקווה שלוגן הפנים את מה שאמרתי, ואין לו כוונה לשבת איתי פה לישיבה. אני שמחה לראות שהוא פונה למטבח.
כעבור דקה ניגשת אליי אודרי ואומרת שהבוס ביקש שאכנס למטבח. אני עושה כדבריו, אבל אין לי כוונה להישאר שם. "אני מבקשת לא להשתתף בשיחה. סוכם בין סוייר לביני שאני לא נכנסת למטבח יותר. אני מבינה שרק הפרעתי כאן."
"אני רוצה להבין, מי כאן הבוס?" לוגן מזעיף פניו אליי.
"בבקשה בוס, הרי אני לא זאת שקובעת את סידרי העבודה כאן," אני מבקשת ממנו. אני לא מעזה להביט עליו. המהפכות שהוא עשה לי בבטן היום, היו די והותר עבורי.
"את יודעת מה, זה באמת לא קשור אלייך," הוא אומר, "בסך הכל נכנסתי לשתף אתכם שלבקשתו של סוייר, ממחר המסעדה לא תמכור יותר כריכים."
"אבל בוס, זאת פינה מאד מצליחה," אומרת אודרי בפליאה.
"זאת מסעדה איטלקית, לא סנדווצ'יה," אני שומעת את לוגן חוזר על דבריו של סוייר. אני יכול לדמיין את סוייר מחייך מרוצה. מסתבר שטעיתי.
"אבל לא התכוונתי ש…" הוא מתחיל לגמגם.
"העניין סגור. נושא הכריכים יורד מהפרק," אומר לוגן, "וכדי להסיר ספק, לסלין אין קשר לעניין. זו החלטה שלי בלבד, עקב רצונו של סוייר."
לוגן לא מחכה לתגובה, יוצא מייד מהמטבח, ועוזב את המסעדה בלי להעיף עליי מבט. אני תוהה האם הוא כועס עליי.
כשהטלפון בכיסי רוטט אני מוציאה אותו מייד.
לוגן איסטווד:
סגרתי עם לואי עיסקה.
אני מאמין שתהיי מרוצה ממה שסיכמנו.
נתראה בלילה.
אחכה לך.
יום טוב, לוגן
סלין עונה מייד.
סלין ברייטון:
תודה.
אני קצת מאוכזב שהיא מקמצת במילים, אבל מניח שזה בגלל שהיא עסוקה.
הרגשתי צורך להעמיד את סוייר במקומו. ברור לי שמלחמות הכח בינינו הן בגלל סלין, ולא משהו שקשור למסעדה.
'יש לי חדשות בשבילך סוייר. הרבה זמן חיכיתי למצוא אישה כמוה. אני לא מתכוון לוותר עליה,' אני מנהל איתו שיחה בראשי, בזמן שאני משתלב בתנועה לכיוון המשרד שלי.
אני חייב לחזור במלוא המרץ לשיגרה. כעת כשאנחנו גרים יחד, אני צריך להמעיט בביקורים שלי במסעדה. מה גם, שלאחר שראיתי את ההתנהלות של סלין היום, אני מייעד לה תפקיד אחר, ולא במסעדה. אני רוצה שהיא תעבוד בשעות סבירות, שיהיה לה זמן גם בשביל עצמה. וגם בשבילי…
שלא כביומיים האחרונים, אני יודע שהיא תחזור הביתה בערב, ולכן אני שוב רגוע יותר.
"לוגן אתה פה!" קורא בשמחה ניק כשאני נכנס למשרד.
"היו קצת בעיות במסעדה. סידרתי הכל ואני שוב חזרה בעבודה," אני עונה לו.
"סלין?" הוא שואל בחצי חיוך, בעודנו הולכים לכיוון חדר הישיבות.
"האמת שזה קשור אליה. השף מאוהב בה נואשות, והיא לא רוצה אותו, אז הוא מחפש לריב," אני עונה לו בלי לחשוב. לרגע לא חשבתי שהוא ירצה לשמוע את הרכילות.
"תמשיך, למה הפסקת?" הוא לא מרפה.
"סוייר הוא אח של חברה טובה שלה. עבורה הוא כמו אח גדול, ומשכך אין סיכוי שהיא תרצה משהו איתו. רק שהוא לא מקבל את זה. זה והעובדה שהוא בטוח שהיא שוכבת איתי, מה שאתה יודע שאינו נכון," אני אומר לו.
לו רק ידע את האמת… כלומר, זה לא שעשיתי איתה משהו, אבל אנחנו חולקים קורת גג יחד.
"לוגן, אתה יודע את דעתי על יחסים בעבודה," אומר ג'ק, "ועדיין אני אומר שיש אש באוויר כשאתם אחד בקרבת השניה. יש לי הרגשה שאתה נלחם עבורה. אני טועה?"
"נו באמת! אין לך מושג איזו אווירה עכורה הייתה. הייתי חייב להתערב," אני אומר, ולא בטוח שהוא מאמין לי.
"העיקר שחזרת לעבודה במרץ," אומר ג'ק, "זה מה שחשוב כעת."
אני שמח שצלחתי עוד שיחה עליה. אני לא יודע כמה זמן עוד אחזיק מעמד.
