"איך היפיפייה הקטנה?" שואל ד"ר פיצג'רלד ונכנס לחדר של התינוקת שהגיעה לפני שעה קלה. את המשך השיחה אני לא שומע, ומחכה שאריאנה תצא שוב כדי שאוכל לדבר איתה.
כשהיא יוצאת סוף סוף, בדיוק נכנסת למחלקה לא אחרת מאשר אמילי. "היי מותק!" היא קוראת לעברי בקול רם, שגורם לכולם להביט עליה, וממהרת לעברי בצעדים מהירים.
"ששש…" גוערת בה האחות קרן, "אני מבקשת לשמור על השקט."
"מה את עושה פה?!" אני מסנן לעברה.
אני ניגשת בצעדים מהירים לאחות מגדה. "אני יכולה להבין למה את לא נמצאת בעמדה שלך ליד חדר מספר אחד?" אני שואלת אותה באיפוק.
"תראו, תראו, אז מה אם קיבלת עכשיו תואר שאין לי מושג איך קיבלת. ואולי בעצם כן," היא מצחקקת.
אני מתעלמת מדבריה. אין ספק שנוכחותה של ד"ר קימברלי לידה נותנת לה אומץ להתחצף אליי. "אני מבקשת להסביר לך מה משמעות היחידה לטיפול נמרץ," אני מתחילה לומר. אין לי ספק שמילותיי יעוררו אותה לדבר.
"את בסך הכל ילדה שמשתמשת ב… לא משנה, אבל רק ילדה. אני נמצאת כאן מעל עשור, ויודעת היטב מהי המחלקה הזאת," היא אומרת ושוב מצחקקת. לא מובן לי למה.
"ולכן בדיוק, בגלל שאת כאן עשור, ואני רק ילדה שמשתמשת ב..לא משנה מה…הייתי מצפה ממך להבין שתפקידך הוא להיות צמודה לחדר מספר אחד. התינוקת הזאת נולדה לפני זמן קצר בלבד, ואנחנו עדיין לומדים אותה, מה שמצריך מהאחות שצמודה לה לשהות בקרבתה כל הזמן, ולא לנהל שיחות רחוק מחדרה של הפגית הקטנה."
"תרגעי אריאנה, את לא מנהלת המחלקה," מתערבת ד"ר קימברלי, "ואם את חושבת שאשתוק על זה שהוענק לך התואר רופאה בכירה, את שוגה בחלומות. לא רק, אלא שאני מתכוונת ללכת למנהל בית החולים ולדרוש שיחקור זאת."
"אני במקומך לא הייתי מעורר מהומות," אומר פרופסור בלאו, שכנראה שמע את השיחה ויצא מחדרו, "אם לא ד"ר דלתון, אני בספק שהיו מאשרים לך את התואר רופאה בכירה. את חייבת לה תודה על שנלחמה עבורך."
"מה?!" אומרת ד"ר קימברלי.
אני מתרחקת, וניגשת לקרוא את ההערות שנרשמו ביומן בזמן שהייתי בחדר לידה.
"אני לא אוהב שנוגעים בי!" אני שומעת את קולו של ברנדון. אני לא מתאפקת ומציצה לראות מה גרם לו לומר זאת בהרמת קול.
"את לא מבינה שאין בינינו כלום? למה את כל הפעם ממציאה דברים בקשר אליי?" הוא אומר לזאת שקראה לו מותק.
המבט שלו קשוח, בזמן שהוא מביט עליה. לרגע הוא מעיף מבט מהיר לעברי, ושוב מביט עליה. "אני דורש שלא תגיעי לפה, ובכלל תתרחקי ממני."
"זה בגללה??" היא מרימה את קולה ומצביעה עליי.
עמיתיי מסתכלים עליי. "אל תשאלו אותי. אני לא יודעת מה כל זה קשור אליי." אני רואה שלילי עומדת לומר משהו, אבל המבט הקר בעיניי, גורם לה להשפיל את מבטה.
היא ניגשת אליי בצעדים מהוססים. "אני מצטערת ד"ר דלתון. אני לא יודעת איזה שד נכנס בי," היא אומרת בשקט.
"אני יודעת שקשה לך עם זה שאני לא סתם גננת, או יותר מכך, איני עובדת ניקיון. אני לא שיקרתי כשאמרתי שאני עבודת עם ילדים. היה לך נוח להקטין אותי. זאת לא בעיה שלי, זה שלך עם עצמך."
השיחה בינינו מתנהלת בשקט, רחוק מאזניהם של השוהים במחלקה.
"הוא מאוהב בך," אומרת לילי את מה שאינני רוצה לשמוע, "הוא אמר לי זאת בעצמו."
"נו באמת," אני אומרת לה בביטול, "מה גרם לו לומר זאת אין לי מושג. אין בינינו כלום. עובדה שהוא עם ההיא."
"את לא שמעת מה אמר לה?" היא מנסה לרכך אותי.
"אני באמצע משמרת, והתינוקות יותר מעניינים אותי," אני אומרת ועומדת להיכנס לחדר שלוש.
"תוכלי לראות את התינוק שלי כשתסיימי?" שואלת עורכת הדין שעומדת בפתח חדרה.
"אמרת בעצמך שאת אוסרת עליי להיכנס לחדרך. אם יש לך שאלה תפני לד"ר קווין," אני אומרת באסרטיביות, ונכנסת לבדוק את התינוק.
"הבדיקות שלו בסדר גמור. היות והוא הגיע לשבוע השלושים ושבע של ההריון, אנחנו שוקלים לשחרר אותו הביתה. אני רק רוצה להיות בטוחה שאת מסתדרת עם ההנקה. לפי המשקל, נראה שהוא אוכל בסדר גמור," אני אומרת לה.
"הוא נרדם הרבה פעמים באמצע," עונה לי האם.
"יועצת הנקה הייתה אצלך?" אני שואלת, "אני יכולה לבקש שתגיע לכאן שוב."
"אנחנו מסתדרים טוב ביחד, התינוק ואני," היא עונה לי נבוכה.
"אני מניחה שאת כבר יודעת שתינוק רעב, אמנם לא מבין מה מציק לו, אבל בהחלט נעשה לא רגוע. לעיתים הוא מכניס את ידיו לפיו כמחפש את מקור החלב, לעיתים הוא בוכה. למרות שתינוק איננו מדבר, הוא בהחלט יודע להראות שלא נוח לו מסיבה כלשהי.
אם הוא נרדם, יש לכך שתי סיבות. או שהוא שבע, או שהוא התעייף. בכל מקרה הייתי מנסה לגעת לו בפניו, או בכף רגלו ולראות האם הוא מתעורר ומחפש לינוק, ולא, הייתי מניחה לו."
"תודה ד"ר דלתון, את תמיד מצליחה להרגיע אותי," היא אומרת והחיוך שב לפניה.
אני חוזרת לתחנת האחיות. ד"ר קימברלי יושבת ליד המחשב. היא מעיפה לעברי מבט עויין. היא מושכת את שרווליה כלפי מעלה, ואני לא נושמת.
"בואי איתי מייד לחדר הרופאים," אני אומרת לה.
"סליחה? את מתבלבלת," היא אומרת.
"תוריד את השרוולים שלך מייד," אני אומרת. היא מעיפה מבט לעבר היד שלה ומייד מבינה.
"בואי," אני אומרת לה. הפעם היא לא מתווכחת וקמה מייד.
"החיים שלך זה לא ענייני, אבל את מבינה שאני לא יכולה לשתוק כשאני רואה את הסימנים הכחולים על הזרוע שלך.
למרות שאת לא סובלת אותי, תתפלאי לשמוע שאיכפת לי ממך. במה אני יכולה לעזור לך? " אני שואלת בטון מרוכך.
"אני מתביישת לספר לך," היא אומרת, "אני איומה."
"אל תתביישי. מי שעשה לך הוא שצריך להתבייש," אני אומרת.
"הוא כעס עליי בצדק," היא אומרת בעיניים מופשלות, "עשיתי מעשה שלא יעשה."
"מה שעשית לא מצדיק הפעלת אלימות נגדך," אני אומרת, ומשתדלת לשלוט בכעסי.
"גם אם גנבתי ממנו זרע, כדי לקשור אותו אליי?" היא שואלת, ואיננה מוכנה להביט עליי.
"אני מודה שזה לא רעיון טוב לכפות אבהות על גבר, ולגרום לו להתחתן איתך רק בגלל זה," אני אומרת, אבל כבר מתחילה לקשר בין הדברים, "את מדברת על איאן?"
"הוא סיפר לך עליי?" היא שואלת מופתעת.
"לא, רק סיפר שהוא הכניס מישהי להריון ואיננו מעוניין בילד," אני משתפת אותה.
"אז מה שאת רואה היא התוצאה של הכעס שלו כלפיי. רק שתדעי שעברתי הלילה הפלה טבעית," היא אומרת.
"אז מה את עושה פה? את צריכה לנוח," אני גוערת בה.
"ומה אני אספר לפרופסור?" היא שואלת.
"רגע, כל הסיפורים על המחזורים שלך קשורים להיריון הזה?" אני שואלת.
"כן," היא עונה לי כמעט בלחישה.
"הפרופסור וגם מנהל החולים היזכרו בפניי את ההיעדרויות שלך. ד"ר קימברלי, היית צריכה לשתף כדי שנוכל לעזור לך. אני מקווה שמהיום תנהגי אחרת, ותביני שאנחנו, ולפחות אני, לא נגדך.
אמרתי להם שאת רופאה מעולה, ושזה צריך להיות השיקול היחיד בקשר לקידום שלך," אני מספרת לה על השיחה שלי איתם.
"אני לא מאמינה שעשית זאת בשבילי, אחרי כל היחס ה… לא ידידותי שלי כלפייך," היא אומרת, "לא נעלם מעיניי שלא הגבת על כך שסיפרת לך שהייתי עם איאן."
"זה לא חדש לי שאת מאוהבת בו. אני כבר מזמן לא שם, וזה בהחלט לא מעניין אותי עם מי הוא נמצא," אני עונה לה את מה שאני מרגישה.
"את לא מרגישה שבגדתי בך?" היא לא מרפה. נראה שהיא צריכה ממני חיזוקים.
"אני באמת לא מבינה מה הקשר אליי. אנחנו כבר תקופה ארוכה לא בקשר. זה לא שאני מאורסת לו, ובאת והפרדת בינינו. אני עזבתי כי הזוגיות בינינו לא הייתה טובה. הוא אהב להקטין אותי, ואני ידעתי שזה לא מגיע לי," אני משתפת אותה. גם כי באמת אין לי שום רגש אליו, וגם כדי שלא תרגיש בגללי לא בנוח. מה שהיה ביניהם זה שלהם, וממש לא מעניין אותי.
"סיפרו לי שהעברת אותו חינוך מיני," היא מחניקה חיוך.
"את סיפרת שגנבת ממנו זרע. בתור רופאת ילדים את אמורה לדעת שהאחריות להיריון חלה על שני הצדדים. גם אם את לא נזהרת המתכוון, זו גם הייתה אחריות שלו.
פטפטנו מספיק. את מרגישה חזקה מספיק לחזור לעבודה?" אני שואלת.
"כן. אני יודעת שהמשמרת שלך עומדת להסתיים. אני אשמח עם תשארי עוד קצת," היא מבקשת.
"אין בעיה. אני לא ממהרת לשום מקום," אני עונה לה.
"אני בטוחה שד"ר פיצג'רלד ישמח," היא אומרת, "אין ספק שהוא מעדיף אותך על פניי. הייתי איומה איתו בפעם האחרונה שהייתי בחדר לידה."
"אם את שואלת אם יש בינינו רומן, או סתם קשר מיני, התשובה היא לא. מערכת היחסים שלי עם איאן גרמה לי להבין שאין לי רצון להיות שוב עם רופא. אנחנו ידידים טובים ותו לא.
לגבי חדר לידה, כפי שהבנת, יש כעת רופאים קבועים שמקשרים בין היחידה לטיפול נמרץ לבין חדרי הלידה, כך שאת פטורה מלהגיע לשם," אני אומרת, ולא בטוחה מי משלושתינו מרוצה מזה יותר, ואולי כן, אני מניחה שד"ר פיצג'רלד.
אנחנו חוזרות למחלקה אחרי תקופה שנראית לי נצח. אני מעיפה מבט על השעון מול תחנת האחיות ומגלה שעברו רק דקות בודדות.
אני עוברת ליד חדר שמונה. הבלונדינית של ברנדון עדיין שם, עם מבט שיכול להרוג. ברנדון לא מתרשם ממנה.
"רק תדעי שיש לו זין קטן," היא מפתיעה אותי, "הוא לא משהו."
אני עומדת לענות לה שחשבתי שזאת תינוקת ולא תינוק ושאין לה…, אבל מחליטה לא להתחכם איתה. "אני כל כך מודה לך שסיפרת לי," אני אומרת לה בפנים רציניות, "ואני כבר פנטזתי ש… ממש הצלת אותי."
"את יכולה להעמיד פנים שאת לא מאוהבת בו," היא אומרת לי ונוחרת בבוז.
"אני לא מכירה אותך, ואינני יודעת במה את עוסקת. אני יכולה להעיד רק על עצמי. אני כרופאה לא מפתחת קשרים עם מישהו ממשפחות התינוקות שלנו. הלב שלי כולו שייך רק לקטנטנים האלה, ולתמיכה בהם בצעדיהם הראשונים בעולם," אני עונה לה.
"באמת? כי ראיתי איך הרופא ההוא הסתכל עלייך," היא לא מרפה ממני.
"לא הבנת אותי. אני רופאה, וזה מקום העבודה שלי. אני לא מחפשת עם מי לבלות הלילה בזמן שאני עובדת. בפעם המי יודע כמה, אין ביני ובין אף אחד מהרופאים כלום, פרט ליחסי ידידות בין עמיתים, ועכשיו תסלחי לי באתי לבקר את התינוקת."
אני מסמנת לקרן לבוא איתי, ונכנסת לחדר. ברנדון נכנס מייד אחריי. "את לא מתחמקת ממני," הוא לוחש לאוזני, "השיחה בינינו לא נגמרה." אני מבינה כבר שעד שלא אדבר איתו, הוא לא יניח לי.
"תראי לי איפה החדר שלך," אני אומרת לאריאנה כשהיא מסיימת את הבדיקה, ואוחז קלות בזרועה.
"תמשיכי בלעדיי, אני כבר חוזרת," היא אומרת לאחות קרן, והולכת איתי בצעדים מהירים לכיוון דלת הכניסה. אלא שהיא מפתיעה ופותחת דלת צדדית שלא שמתי לב לקיומה.
"משהו חדש קימי?" היא שואלת את האחות בתחנה.
"השקט שאחרי הסערה," עונה לה האחות בחיוך.
"אכלת כבר?" שואלת אריאנה.
"לא," נאנחת קימי, "ריצ'ארד רצה שאבוא לשתות איתו קפה, אבל הייתי פה לבד, אז נאלצתי לסרב."
"אני פה, את יכולה ללכת," אומרת אריאנה ומחכה שהאחות תעזוב.
היא מובילה אותי לחדרה, ונועלת אחריה את הדלת. "אמרתי שלעולם לא אעשה זאת כאן," היא אומרת, ואני מנסה להבין על מה היא מדברת, "אבל כפי שנהוג לומר, 'לעולם אל תאמר לעולם לא.'"
לפני שאני קולט מה קורה, היא מסירה מעליה את החלוק, מורידה את החצאית שלה, ואת תחתוניה, ונשכבת על הספה.
אני כבר לא מסוגל לחשוב בבהירות, כשלעיניי נחשף המשולש המושלם שלה.
"אני צריכה להסביר לך מה לעשות?" היא שואלת.
אני המום, ומנסה לשלוט בעצמי ללא הצלחה. הזיקפה שלי מתעוררת מייד, והיא בהחלט נראית לעין. "איזה מזל שהכינו אותי לכך שיש לך זין קטן," היא מחייכת.
"זה רק מאשר לך שהיא לא ראתה אותו," אני אומר לה בביטחון.
"או שאולי היא רצתה לדעת אם אני הרגשתי אותו פעם. אין ספק שהתגובה שלי בלבלה אותה. אני לא רוצה לפגוע באף אחד, אבל היא לא נראית לי כמו אחת ש… אבל למה להרוס לנו את הרגע. בוא כבר," היא מאיצה בי.
רק מלעמוד לידה, להריח אותה קרוב, אני יכול לגמור, אבל איתה אני רוצה אחרת.
"תגש ישר לעניין, אין לי כעת זמן מיותר," היא אומרת ונושכת את שפתיה.
אני כבר לא יכול להתאפק, פותח את מכנסיי, נותן להם לרדת מעט, וחודר אליה בבת אחת. היא רטובה וקולטת אותי לתוכה מייד. ההרגשה הזאת שהזין שלי כלוא בתוכה, גורמת לי לאבד שליטה לגמרי. אני עבד לתשוקה, ואין דבר שיוכל לעצור בעדי כעת. כמה שאשתדל להאריך במעשה, אני לא מצליח, כל חדירה ונסיגה, מביאה אותי לקצה.
אני מביט עליה ורואה שהיא קרובה. היא נושכת את שפתיה כדי להחניק את הקולות בגרונה, ואז אני מרגיש אותה מתפוצצת. אני לא יכול ולא רוצה להתאפק יותר, וממלא אותה בנוזל הזרע שלי.
הדופק שלי משתולל, ואני מנסה להחזיר את נשימותיי לקצבן הרגיל, כאשר היא הודפת אותי קלות מעליה, קמה אוספת במהירות את בגדיה מהריצפה, ונכנסת למקלחת הצמודה לחדרה. אני שומע את זרם המים, ועדיין מתקשה לחזור לתפקד.
"קיבלת מה שרצית," היא אומרת, "אני לא חושבת שיש לי מה לומר לך, וגם לא מעוניינת לשמוע אותך."
"את לא רצינית אריאנה. זה מה שאת חושבת שאת בשבילי?"
"אני אהיה כנה איתך, אני לא חושבת כלום," היא אומרת, ויוצאת מהחדר.
אני מתלבש באיטיות, עדיין המום ממה שקרה כאן. איך מה שחשבתי שהיה מעשה אהבה, הפך לסתם זיון חסר חשיבות?
אני יודע שאני צריך להתרחק מפה, כדי שאוכל לחשוב בבהירות מה קרה כאן.
אני ניגש לקאיה. "אני חייב לנסוע לעבודה. אני אחזור אלייך עוד כמה שעות. אם את רוצה שאביא לך משהו, תשלחי לי הודעה."
אני עובר ליד תחנת האחיות ומעיף מבט על שיבוץ הרופאים. אני שם לב שלמרות שאריאנה סיימה את המשמרת, היא התחילה מייד משמרת נוספת. 'למה זה בכלל מעניין אותי כעת?' אני גוער בעצמי.
אני נוסע לעבודה, מרוקן את מוחי מכל מחשבה. יש לי עסק לנהל, וזה מה שצריך לעניין אותי כעת.
אני עולה למשרדי. המזכירה שלי מקבלת את פניי בשמחה. "יש לי הרבה הודעות למסור לך," היא אומרת, "תודיע לי כשתתפנה."
תיבת המייל שלי היא לעיניי בלבד, ולכן היא איננה יודעת שאני עובד כל הזמן בבית החולים. אני מעדיף לא לשתף אותה, ואומר לה להיכנס איתי.
אני לוקח מייד את הרשימה, ורואה שבכל הנושאים כבר טיפלתי. "תשאירי לי את הרשימה ואטפל בהכל," אני אומר לה.
*
"אף פעם אל תחשוף את כל קלפיך, גם לא בפניי העובדים הנאמנים לך ביותר. לעולם אין לדעת עד כמה הם נאמנים לך באמת," אמר לי פעם אבי.
"אני מבין שאתה בעל ניסיון," אני אומר ומצטער עבורו.
"דווקא לא, וזאת מסיבה הפשוטה שאף פעם אינני נותן אמון עד הסוף. את לב העסק שלי רק אני יודע, ובכך אני מגן על עצמי."
העצה הזאת היא נר לרגליי, וזה בדיוק מה שאני עושה היום. אני מסמן על כל אחת מההודעות טופל, אבל לא מפרט.
*
נקישה על הדלת מחזירה אותי למציאות. אוסקר, אחד העובדים הותיקים שלי, גבר כבן חמישים, מבקש רשות להחליף איתי כמה מילים.
"רציתי לשאול אם אני יכול לצאת היום שעה קודם," הוא אומר בעומדו מולי.
"אתה יודע שאני לא בודק את שעות העבודה שלך. אני סומך עליך שהעבודה מבוצעת כנדרש," אני אומר לו, ומסמן לו לשבת.
"ברור, לעולם לא אלך אם העבודה לא הסתיימה. אני מבקש לצאת שעה קודם כדי לקחת את אשתי לארוחת ערב במסעדה מחוץ לעיר," הוא מסביר לי.
"אין בעיה בכלל. ומה הארוע?" אני מראה התעניינות.
"אני רוצה להראות לה שאני אוהב אותה. לא צריך סיבה כדי לתת תשומת לב למישהי שממלאת לך את הלב," הוא מחייך. אני מופתע לראות איזה חיוך יפה יש לו, בניגוד לפנים הרציניות שהוא עוטה על פניו כל הזמן.
"האהבה היא כמו פרח, צריך להשקות אותה כל הזמן," הוא אומר. פעם המילים האלה נראו לי קלישאתיות, פתאום אני רואה אותן באור אחר.
"אני שמח בשבילך שמצאת אהבה כזאת," אני אומר לו.
"תודה," הוא אומר וקם. "אני מאחל לך שזה יקרה גם לך. שתקום בבוקר ותחשוב מה אני יוכל לעשות היום כדי לשמח אותה."
"תודה לך," אני אומר לו, ולא מוסיף שכבר מצאתי אותה.
הטעם המר של מה שקרה קודם עדיין מורגש בפי, ואני יודע שרק בידי לשנות זאת. השאלה היא מה אני יכול לעשות כדי לשמח אותה היום.
