האמת היא שלא ידעתי מה לחשוב. ככל שהתקרבה השעה אחת עשרה בלילה, הייתי שרוי במתח גדול. ידעתי שאסור לי ללחוץ על סלין. היא חייבת לדעת שיש לי אמון בה. היא לא איכזבה.
כל כך התרגשתי כששאלה אותי אם אני בבית. היה לי ברור שאסור לי לשחק איתה משחקים, ולכן אמרתי לה שאני מחכה לה.
התקשרתי לשומר בחניון להודיע שהיא בדרך. "היא כבר כאן," הוא ענה, "והפניתי אותה לחניה שביקשת אתמול."
"אני מבקש שזאת תהיה החניה הקבועה שלה כאן," אני ממהר לומר לו. כמובן שאין לי כוונה להסביר לו מה טיב היחסים בינינו. אין לי ספק שידברו עלינו, הרי לא כל יום מישהי עוברת לגור איתי. אני כבר אדע להתמודד עם הרכילות, אם תהיה.
אני כבר אחרי מקלחת, ולובש רק את מכנסי הפיג'ימה המשובצים שלי. אני מתלבט אם עליי ללבוש חולצה, אבל מחליט שעדיף שאלך למטבח להכין משהו לשתות. אני לא רוצה להראות מתאמץ מיידי.
אני שומע נקישה אחת ואחריה עוד שתיים רצופות. אני ממהר לרדת לקומת הכניסה ופותח את הנעילה, ועולה בריצה חזרה את המדרגות לקומה השניה.
"לא דיברנו היום," היא אומרת, בזמן שהיא נכנסת, וגורמת לי לחייך, "אני מקווה שזה בסדר שאני פה."
"אמרתי לך שאני מחכה לך," אני עונה לה מהמטבח בקומה השניה, "אני מכין לשתות, את מוזמנת לסייר בקומה שלך."
אני עושה כדבריו, ונדהמת מגודלה של הקומה. אני מרגישה פרפרים בבטן כשאני חושבת שעד לפני זמן לא רב, הוא התגורר כאן.
אני נכנסת לחדר השינה. על המיטה פרושים מצעים בצבע לבן, וריח נעים נישא באוויר. אני מציצה ורואה מצד אחד את חדר האמבטיה המרווח, ומצד שני את חדר הארונות.
עד לפני זמן מה, כך נראתה יחידת הדיור שלי בבית הוריי, ועדיין אני מסתכלת מסביבי המומה. הריח שנישא באוויר מלמד אותי שהקומה נוקתה היום, והמצעים נפרשו אף הם רק לאחרונה.
חדר הארונות גדול מידי בשבילי, שכן אין לי כמעט בגדים.
אני מוצאת גם חדר עבודה מרווח, ותוהה האם הוא עדיין משתמש בו. כאשר אני נכנסת לתוכו, ברור לי שהוא עדיין עובד מכאן. על הקיר יש תמונה משפחתית שלו עם הוריו ושני אחיו. אני קולטת שאין לי שום מידע עליו.
אני מרגישה שאני חודרת לפרטיות שלו ונסוגה לאחור. כשאני מסתובבת לצאת אני נתקלת בו. "אני מתנצלת. לא התכוונתי לפלוש לפרטיותך. אמרת שאסייר בחדרים, ולכן…"
"תנשמי," הוא אומר, ואני מקווה בכל ליבי שהוא לא מרגיש מה מגע גופו על גופי עושה לי.
"אני מתגעגע אליהם מאד," הוא אומר ועיניו נעוצות בתמונה. זה נשמע לי די מוזר מפיו של גבר בגילו, לא שאני יודעת בן כמה הוא.
"דיברתי עם אימי כמה דקות לפני… ואולי זה מה שהפך את זה לכל כך לא מובן. איך זה שרגע אחד אתה חי, ורגע אחרי אתה לא קיים?" הוא אומר בשקט.
אני עוצמת את עיניי. אני לא יכולה להסביר איך זה שאני מרגישה את המילים שלו חיות בתוכי כשהוא מדבר. הכאב שנשמע בקולו, מעציב אותי.
"הם היו בדרך חזרה הביתה, ומטוסם התרסק. אני לא יודע אם עבורי זה היה קשה יותר בגלל שדיברתי איתה כמה דקות לפני האסון, או בגלל שאני הצעיר בין האחים.
גם הקשר שהיה לי עם אבי היה מיוחד במינו. אני מקווה שיום אחד יהיה לי בן, ואני יודע שכך אתנהג איתו. אני אשא איתי כל חיי את מה שהוא לימד אותי.
את יודעת, אף פעם לא דיברתי עליהם עם מישהי. לא רציתי שירחמו עליי. ישנם ימים שהמחשבה שיותר לא אסע אליהם הביתה, מערערת אותי. אולי זאת הסיבה שאף פעם לא רציתי בית משלי, ואני לא מדבר על בית פיזי.
"אני לא יכולה לדמיין אותי בלי…" אני משתתקת. אני רוצה לומר שרק לאבי אני מתגעגעת, אבל יודעת שזה יישמע רע.
"בואי אראה לך את המטבח," אומר לוגן ומתחיל לעלות מדרגות לקומה השניה.
"כפי שאמרתי לך הכנתי לעצמי חליטת תה צמחים. קפה גורם לי להרגשה של כובד, בניגוד לאחרים שמתעוררים ממנו לגמרי. זה מעניין שזה קורה לי רק בערב, כי ביום הקפה לא משפיע עליי בכלל. את רוצה להצטרף אליי?"
"אני מעדיפה להתקלח וללכת לישון. היום יותר מתמיד, היה יום מעייף," אני אומרת לו.
"כבר דיברנו על כך שאת מתישה את עצמך. אני רוצה שתצמצמי את שעות העבודה שלך. אני מבטיח לך שזה לא יפגע במשכורתך," הוא אומר בעודו ממתיק את התה עם כפית סוכר שטוחה, ומערבב.
"אם כבר מדברים על המשכורת שלי, לא אמרת כמה אתה רוצה שאשלם לך עבור השכירות." אני מעדיפה לדעת זאת, לפני שאני באמת מתארגנת לקבוע כאן את מגוריי.
"אני חושב שזה יהיה הוגן," הוא אומר בארשת פנים רצינית, "שתשלמי פי שתיים ממה ששילמת עבור השכירות במסעדה."
"לוגן!" אני גוערת בו.
הוא מביט עליי משועשע ולוגם בהנאה מהתה.
"בלילה שקרה האסון ישנתי אצל חברתי סוואנה, אחותו של סוייר. אני מודה על כך, שכן בזכות זה קיבלת הצעת עבודה לעבוד ברומא.
הלילה ההוא היה שעור חשוב בחיי. הבנתי שסוואנה הייתה חברה שלי בגלל מה שיכולתי להעניק לה בשל העובדה שגרתי בבית שהייתה לי בו יחידת דיור גדולה, עם בריכה בחצר, וקולנוע ביתי.
ברגע שכל סממני העושר נלקחו ממני, כבר לא הייתי נחשבת. עובדה שלא שמעתי ממנה כל השבועות האלה, עד היום כשקרה מה שקרה עם סוייר," אני אומרת ומשתתקת. עליי לשקול את מילותיי, אני לא רוצה לדבר רעה עליו.
"תבין שכל השנים היה לי ברור שלא יכול לקרות בינינו משהו, כיוון שהוא אחיה הגדול של חברתי. אין לי מילה רעה לומר עליו, אבל מבחינתי זה היה בגדר טאבו. יש בזה היגיון, אתה לא חושב?"
"אני מניח שכן. העובדה שאת נמצאת עם גבר, ויכול להיות שבסוף זה יגמר, יכול לסבך את זה אם הוא מישהו שהוא בחוג חברתי קרוב אלייך," הוא עונה לי.
"בדיוק," אני עונה, "בעיקר כשלא ראיתי בו גבר, אלא מעין אח."
"הוא בהחלט מתנהג כאילו יש לו בעלות עלייך, אלא שהיום זה הואר באור אחר," קולו של לוגן נשמע מאופק, ולמרות זאת אני יכולה להרגיש את הסערה שהייתה במטבח המסעדה, כאילו זה קורה ממש עכשיו.
"בלי שום קשר למה שאמרתי, סוייר הוא לא מסוג הגברים שאני נמשכת אליו," אני אומרת.
כמה שאנסה להתאפק, המילים האלה גורמות לי לרצות לשמוע עוד.
"סוייר בהחלט גבר מרשים. הוא יפה תואר, רציני בעבודתו, ובעל מעוף," אני מנסה לגרות אותה לדבר.
"אני מפטפטת יותר מידי," היא אומרת נבוכה.
"תמשיכי," אני מבקש.
"כל מה שאמרת נכון, אבל אני זקוקה לגבר שיש לו שאיפות גדולות יותר מעצמו," היא אומרת. אני שם לב שהיא מצטצטמת במילים.
"ככה את מוותרת על גבר שיכול לפנק אותך בארוחות גורמה?" אני מנסה להקליל את השיחה.
"מעבר לעובדה שאני מבשלת מעולה, אם יורשה לי לומר זאת על עצמי, גבר שרוצה לפנק את בת הזוג שלו לא חייב לבשל לה. היום יש אפליקציות שמביאות את האוכל ישר מהמטבח של מסעדה מסויימת אליך הביתה," היא עונה ברצינות.
"ועבורך צריך רק להזמין קינוחים," אני צוחק.
"אני דווקא מאד אוהבת פסטה. למשל, רביולי ממולא בתרד, טבול בקרם אלפרדו." האופן בו היא מתארת זאת גורם לי לרצות לאכול כעת.
"את ממש בלתי אפשרית. בשעה כזאת לא מדברים בתשוקה כזאת על אוכל. אני מודה שאני מאד אוהב אוכל איטלקי, וזאת אחת הסיבות שרכשתי את רומא. אבל תהיי כנה איתי, את תמיד תחכי לטירמיסו בסיום הארוחה."
"עכשיו אתה מחזיר לי? בגלל מה שקרה היום עם סוייר, לא הייתה לי הזדמנות להודות לך על הטעימות. הקינוחים שבחרת היו תאווה לחיך. מעניין מה סוייר יבחר בסוף. יש לי הרגשה שבגלל הדרמה סביב זה, הוא ייקבע שלעולם לא יוגשו קינוחים, פרט לקפה ובשקוטים," היא אומרת, ואני תוהה האם היא באמת רצינית.
"איזה מזל שהוא לא זה שקובע," אני אומר, ורואה את החיוך על פניה. אני מבין שהיא לא באמת התכוונה למה שאמרה.
אני מתלבט איך להחזיר את השיחה למה שבאמת מעניין אותי. לשמחתי היא עושה זאת בעצמה. "אני חושבת שסוייר נכס למסעדה. הוא באמת שף מעולה, אבל כאדם אני לא מרגישה שהוא יכול לתרום לי הרבה במערכת יחסים.
אני אוהבת גבר שרוצה להמשיך ללמוד ולהתפתח, לא רק בתחום המצומצם של המקצוע שלו. כזה שיש לי על מה לדבר איתו. זה נכון ש חייבת להיות משיכה גופנית בזוגיות, אבל כשהיא הופכת לעיקר, זה הופך להיות ריק מתוכן. מה גם שאינני נמשכת אליו כפי שכבר אמרתי."
אני מאד מתאפק לא להחניק חיוך. היא מגישה על מגש את כל המילים שאני רוצה לשמוע.
אני לוגם לגימות קטנות ומדודות מהתה, ומרגיש שאני לא רוצה שהשיחה הזאת תגמר.
"סוייר התנצל על מה שקרה. מחר יום חדש. אני מבטיחה לך שאדע להתנהל מולו, ואמנע דרמות כאלה בעתיד. השעה מאד מאוחרת, ואני והפטפטת שלי מונעות ממך ללכת לישון. אני לא יודעת מה קרה, בדרך כלל אני לא כזאת. אולי הייתי צריכה לשחרר ממני את המועקה של מה שקרה. ושוב אני מפטפטת. תודה על הכנסת האורחים הנדיבה שלך. לילה טוב."
אני כל כך רוצה לומר לה שתעלה איתי לקומה שלי, אבל יודע שעליי לתת לזמן לעשות את שלו. אם היו לי ספקות לגבי מה שאני מרגיש כלפיה, כבר אין לי.
אני מנסה לשחזר את המילים שאמרה, ומנסה להבין האם היו בהם סימני דרך אליי. ימים יגידו.
אני עולה לחדר השינה שלי, נכנס למיטה, מחבק את הכרית שלידי ונרדם מייד.
כשאני מתעורר בבוקר אני תוהה מהיכן מגיעים הריחות הנעימים. ישנתי כל כך טוב. אני קם בעצלתיים, ולוקח לי זמן להיות עירני.
אני קולט שאינני מדמיין. ריח של קפה טרי, וטיגון של פנקייקים נישא באוויר, מטפס מהמטבח למעלה לקומה שלי.
כאשר אני יורד למטבח, אין בו איש. על השיש במטבח ליד מכונת הקפה, מונח ספל גדול, לידו צלחת מכוסה נייר כסף, בקבוק של סירופ מייפל, וקערה מלאה בפירות יער. אני לא צריך להרים את נייר הכסף, כדי לדעת מה מונח על הצלחת.
"סלין?" אני קורא בשמה, אבל היא לא עונה. אני יורד במהירות לקומה התחתונה. דלת חדר השינה שלה פתוחה והמיטה מוצעת. לרגע אני חושב האם בכלל הייתה פה, אבל הריח המטריף של הפנקייק מאשר לי שלא חלמתי.
חדר האמבטיה מוצף בריח הבושם שלה, זה שלמדתי כבר לזהות מרחוק. בחדר הארונות תלויים הבגדים שלה, יש לה בהחלט טעם משובח. אין לה הרבה בגדים, מה שממחיש יותר מכל, את האובדן שגרמה לה השריפה. אני מרגיש שבא לי למלא לה את החדר בבגדים.
'יום יבוא ואעשה זאת,' אני מדבר אל עצמי, 'זה יקרה כשהיא תעבור לגור איתי בחדרי.'
אני מתמתח, מפהק ועולה חזרה לקומה השנייה. הקפה במכונה עדיין חם,. אני ממלא את הספל, ומניח אותו על האי. לידו אני מניח את הצלחת, מסיר ממנה את הנייר ששומר על החום של הפנקייק, שופך עליהם בנדיבות מהסירופ, ומוסיף פירות היער.
'את בהחלט יודעת לבשל,' אני מדבר אליה בליבי לאחר שאני טועם ממה שהכינה עבורי.
אני מביט על הנייד שלי ונדהם לראות שהשעה כבר שמונה וחצי. מה הפלא שהיא לא כאן.
למרות שאני סקרן לראות איך היה המפגש בינה לבין סוייר הבוקר, אני מחליט לנסוע למשרד. אני מבין שהנוכחות הצפופה שלי במסעדה לא תורמת לשקט בה. גם אני צריך לחזור להתנהל נכון מול סוייר. בסופו של דבר אין לי רצון לפגוע בו.
אני יוזם פגישת עסקים במסעדה בשעה שמוגשת ארוחת הצהריים. כשקבעתי זאת חשבתי שזאת תהיה הדרך הנכונה לבקר במקום, ולא כבעלים.
כשאני מתקרב למקום, הבטן מתהפכת לי. אני יודע שאני עומד לפגוש אותה, ותוהה איך עובר עליה היום שאחרי.
אני מחנה את הרכב בחצר האחורית, והולך לפגוש את אדריאן ששמח להפגש איתי במסעדה שלי.
*
"נו מתי כבר תזמין אותי לראות את המסעדה שלך?" שאל אדריאן, חברי מבית הספר.
לא רציתי לשתף אותו בעובדה שמה שהוצג בפניי בעת חתימה על העיסקה, היה שונה לחלוטין ממה שהובטח לי. היה בכך להודות בכשלון, ולא הייתי מוכן לכך.
כאשר הודעתי לו הבוקר שאני עומד להגשים לו חלום, הוא כל כך התרגש. "יש לי יום מלא פגישות. מי קובע פגישה בלי לפתוח יומן ולראות מתי אני פנוי?" הוא נזף בי.
"כשתהיה פנוי, תודיע לי. אולי ננסה היום בעוד חודש?" עניתי לו בציניות, "אני מבטיח לך שלא אסעד היום לבד."
"נראה לך? ברור שאגיע," הוא אמר ואפילו לא ניסה להעמיד פנים שאיננו זוכר את כתובתה. "שתיים עשרה וחצי מתאים לך?"
"תן לי לבדוק ביומני," עניתי לו ברצינות תהומית.
"תצחק עליי, מגיע לי," הוא עונה במבוכה.
*
עכשיו אני כאן, כמה דקות לפני הזמן, ורואה אותו עומד על המדרכה הסמוכה לדלת, מעיף מבטים חוששים לתוך המסעדה.
"תראה איזה יום יפה. אמנם קר היום, אבל העובדה שהשמש זורחת מעל, והשמים בהירים, משמח את ליבי. אני מקווה שלא חיכית הרבה."
אבל כשאני לוחץ את ידו, אני מבין שהוא נמצא כבר זמן מה כן, שכן ידו קרה. "הכל בסדר? אתה נראה לי מתוח," אני שואל.
"חששתי שלא תגיע," הוא אומר בגילוי לב.
"אני מעיף מבט על השעון שעל ידי, ורואה שהגעתי בזמן. התנועה הזאת מחסירה ממני נשימה.
*
אבא תמיד אמר לי שגבר שמכבד את עצמו עונד שעון. "אתה מבין בן, זה חלק מהתדמית, בדיוק כמו חליפה ועניבה."
"אבל היום יש לנו את הטלפון הנייד, והוא משמש לנו כדי לראות את השעה," עניתי לו, "תראה את שלי, זה הדגם החדשי ביותר. זה לא מעיד על יוקרה?"
אבי צחק. אני עדיין יכול לשמוע את קול צחוקו המתגלגל בדימיוני.
"שלושה בנים נולדו לי, שניים מהם בהחלט מכורים למוצרי יוקרה, אתה יקירי אינך ביניהם," אמר אבא.
אני חושב לעצמי בעצב שהתחלתי לענוד שעון רק לאחר מותו של אבא. השעון שאני עונד, הוא השעון שלו.
*
"איזה שעון יפיפה," אומר אדריאן בהתפעלות, ואני יודע שאבא צדק.
"ספר לי מה איתך," אני אומר, ויודע שלשונו של אדריאן תשתחרר. הגבר הזה בהחלט אוהב לדבר על עצמו. זה בדיוק מה שאני צריך כעת בזמן שאני נכנס למסעדה, ולא מצליח להרגיע את הדופק המשתולל שלי.
"ועל איזה קינוח את ממליצה?" אני שומע את אחד הסועדים שואל את אודרי. "אם תשאלי אותי, לאישתי אין רצונות מיוחדים כשמדובר באוכל. אבל קינוח, זה כבר העולם שלה. לפעמים נדמה לי שהיא אוכלת רק בגלל שהיא יודעת מה יגיע בסוף הארוחה."
"הגעתם למקום הנכון. סלין בוחרת את הקינוחים למסעדה בקפידה. אתמול הכנסנו לתפריט קינוחים חדשים, אני אשמח להביא לכם מגש טעימות," אומרת אודרי.
היא פונה לכיוון המטבח ומבחינה בי. "צהריים טובים בוס, איפה תרצה לשבת?"
"תודה אודרי, אני אבחר את השולחן ליד החלון," אני עונה לה, "אל תטרחי להושיב אותנו. יש מישהי שלא יכולה לחכות למגש הקינוחים שלה."
"אין לך מושג איזו הצלחה כבירה יש לקינוחים החדשים," היא מחייכת אליי בביישנות, וממהרת לעזוב, "אני כבר אגיע אליכם לקבל את ההזמנה."
אדריאן מביט עליה בחיוך מרוצה. הוא נהנה מתשומת הלב המיוחדת שהוא מקבל בזכותי, הוא עוקב אחרי אודרי, אבל אז מבטו נודד לכיוון אחר. אני מעיף מבט מהיר וכבר מבין.
'תתאפק,' אני מורה לעצמי, אלא שיש משהו שגורם לי להביט על סלין שוב. היא נראית שונה. היא מבחינה בי וניגשת לשולחן שלנו בחיוך.
"אני סלין," היא מציגה את עצמה בפני אדריאן שמביט בה מוקסם, "תרשו לי לבחור עבורכם את המנה? יש לנו היום מנות מיוחדות במינן."
"אני בטוח שכל מה שתבחרי יהיה ערב לחיכי," הוא אומר לה.
"אני רק המארחת. השף הוא זה שבכשרון רב מרכיב את המנות. אודרי, היא המלצרית שלכם, היא כבר תיגש אליכם," אומרת סלין ואני רואה את האכזבה על פניו.
"אני כבר חוזר," אני אומר לאדריאן, וקם אחרי סלין.
"משהו שונה בך," אני אומר לה בשקט.
"ככה זה כשיש לך בית. היום שלך מתחיל אחרת," היא אומרת, ומשאירה אותי להרהר בדבריה.
סלין
אני נכנסת למטבח ופונה לסוייר. "הבוס הגיע לסעוד כאן. אני מבקשת שתכין לו שתי מנות מהתבשיל המיוחד שהכנת היום."
"מה שיש בסיר כבר מוזמן," הוא אומר לי.
"אין בעיה, אני אומר לאורח שאיתו שהשף, שאת מעשה ידיו היללתי לפני דקה, לא מוכן לתת לבוס לטעום את המנה שהכין, כיוון שהוא חושב שאני שוכבת איתו."
אני עומדת לעזוב את המטבח, כשסוייר רוטן. "הנה המנות המזוינות שביקשת."
אני מעלמת מדבריו. "אודרי, תתנצלי בשמי בפני הבוס. לא ידעתי שמנת היום המיוחדת נגמרה. מה הפלא? נאמר לי שהיא הייתה מאד טעימה. תגישי לבוס ולאורח שלו מנת לזניה. מסתבר שממנה יש עדיין מספיק."
"אבל יש …" מתחילה אודרי לומר.
"תעשי מה שביקשתי ממך," אני עונה לה ויוצאת מהמטבח, ומורה לעצמי לחייך.
אני יודעת שיותר לא אכנס היום למטבח, יהיה מה שיהיה.
"אני לא מבינה," לוחשת לי אודרי, "את לא חושבת שהוא מגזים?"
הנייד בכיסי רועד. אני שמחה שלא שכחתי להקטין את הצלצול.
לוגן איסטווד:
אני מבין שהרוחות לא נרגעו. את צריכה שאתערב?
