שבוע חדש מתחיל. אני ניגש להתארגן לקראת יום העבודה, ועומד מול ארון הבגדים שלי במטרה לבחור מה ללבוש. מעודד ממה שאבא אמר לי, אני מחליט ללבוש מכנס בד שחור, וחולצת בד לבנה. נכון שאני לא מנהל, ולכן אני לא לובש חליפה ועניבה.
כשאני מגיע לעבודה, עיני כולם סוקרות אותי. איש הרי לא יודע מה נאמר בשיחות של אבא איתי, ואולי הם חושבים שקודמתי.
המבט של איבי כשאני נכנס לחדר, לא מוצא חן בעיניי. אני שם לב שהיא בחרה היום ללבוש שמלה קצרה עם מחשוף לא קטן. אני מעמיד פנים שאני לא שם לכך. הדבר האחרון שאני צריך, זה שהיא תחשוב שהיא מעניינת אותי.
"יש לך טעם טוב," היא לא מתאפקת ואומרת.
"אין לי מושג על מה את מדברת," אני אומר לה בטון אדיש, "אמרת שנתקדם היום עם החומר." המבט על פניה מראה היא לא מרוצה מתשובתי.
איבי מחליטה להקשיח את האופן בו היא מדברת איתי. היא יורה לעברי שאלות, מאתגרת אותי. זה לא עוזר לה. היא לא תצליח להוכיח שהיא טובה ממני, כיוון שאני קולט הכל במהירות ומיישם זאת מייד.
מה שאני לא יודע, אני מחפש את התשובה במנועי החיפוש השונים. הכל, רק לא להעזר בה. היא מאוכזבת מההתקדמות המהירה שלי.
"אבא שלך בטח מאד גאה בך," היא מנסה טקטיקה מרוככת.
"בבית אנחנו אבא ובן, ואנחנו לא מדברים על העבודה," אני עונה לה.
היא מביטה בי מתוסכלת. היא ממלמלת משהו בשקט לעצמה, ואני מתאפק לא לצחוק. אני רוצה לאמר לה שאני הקפטן הנערץ של קבוצת הבייסבול, ויש לי ניסיון עם מעריצות, וכבר אין לי ספק שהיא כזאת.
אני מתקדם בלימוד, ונהנה מכל רגע.
אמנם אני נוהג לשחק במשחקי מחשב, אבל כשאני מתחיל להבין איך עולם הסייבר פועל, אני נדהם. מסתבר שהרוע קיים לא רק במשחקים. מה שנגלה לעיניי הוא עולם אפל ואכזר, ואנשים חסרי רחמים שמוכנים לעשות הכל כדי להרוס חיים של אנשים עבור בצע כסף.
אני כל כך מעריך את אבא שבחר להלחם בכל הרוע הזה, ומתרגש לקראת הרגע שאהיה מוכן להלחם בו בעצמי.
אני לא שם לזמן שחולף, עד שהיא אומרת לי שהשעה כבר ארבע. "בוא נראה איך אתה מתקדם," אומרת איבי ומביאה את הכיסא שלה לשולחן שלי. הרגל שלה נוגעת בשלי, אבל אני משכנע את עצמי שזה לא מכוון, וזז קצת.
אלא שאז היא מצביעה על המסך, רוכנת מעט אליי ומניחה את ידה על הרגל שלי, קרוב מידי למקום הפרטי שלי, זה שאני לא נותן שיגעו בו בלי רשותי. אני שוב זז. "אני מסתדר בכוחות עצמי," אני אומר לה בטון קר.
"מה שתגיד," היא קמה בהפגנתיות. אמנם היא מנסה לשוות לקולה טון אדיש, אבל היא בהחלט לא נשמעת רגועה. אולי היא מבינה שלמעשה שלה יכולות להיות השלכות לא נעימות מבחינתה.
אני שב להתרכז בעבודתי. אני נחוש יותר מתמיד לפצח את השלב הזה.
"מה חשבת לעצמך?" אני שומע את קולו של אבא. הטון הקר שלו יכול להקפיא כל אחד. אני מעולם לא שמעתי אותו מדבר כך.
"אני לא יודעת על מה אתה מדבר," היא מרימה סנטר חצוף מולו.
"מה חשבת לעצמך?" שואל אבא שוב, "שאפקיד בידיך את הבן שלי, ולא אעקוב אחרי מה שקורה כאן?"
"אני לא זוכרת ששאלת אותי איך הוא מתקדם," עונה איבי.
"אין לי צורך בכך. אני עוקב אחריכם כל הזמן, ומודה שאני מלא התפעלות מההתקדמות שלו. לא רחוק היום שהוא יתחבר לצוות ויתחיל במרדפים.
אני ממש מתבייש שהבן שלי חווה הטרדה כזאת מצד עובדת שלי. היה לי ברור כשראיתי איך הופעת היום לעבודה, שיש לך מחשבות מסויימות לגביו.
לא שאני חושב שהוא לא יכול להתמודד מולך בכוחות עצמו. אל תטעי לחשוב שבגלל שהוא עדיין נער, שהוא לא מבין את עולם הנשים."
"אני באמת לא יודעת על מה אתה מדבר. מצד שני ההערה שלך על הלבוש שלי היא הערה סקסיסטית," אומרת החצופה.
אבא מוציא מכיסו את הטלפון הנייד, ומעלה תמונה של ידה של איבי על רגלי. "הייתי אומר שהמקום שבחרת להניח את ידך הוא לא מקרי, וקרוב מאד ל… את מבינה," הוא אומר לאיבי שמחווירה ומרכינה את ראשה.
"אני מתנצלת בפניך מיילו," היא אומרת בראש מורכן.
"אני מקווה שלמדת מזה משהו. אמנם אני עדיין 'ילד' אבל כבר למדתי שאסור לגעת בגוף של אדם אחר בלי לבקש את רשותו, בעיקר כאשר מדובר באיבריו האינטימיים," אני אומר לה.
אני מפנה מבטי לאבא. "אני יכול להמשיך במטלה שלי?"
"בהחלט. כשתסיים אותה תגיע למשרדי. אני רוצה שנדבר לגבי עתידך בחברה," אומר אבא.
אני מסתכל עליו במתח. אין לי מושג אם מה שקרה כאן יכשיל את ההתקדמות שלי. אני מניח שאבא קולט את המצוקה שלי. "אני גאה בך מאד," הוא אומר לי, ואני מרגיש הקלה.
אבא עוזב את החדר, ושתיקה קפואה עוטפת את החדר. אני לא מעיף מבט נוסף לעברה של איזי. אני מנחש שהיא לא נושמת.
אני מסיים את המטלה, לוקח את התיק שלי ועוזב את החדר בלי לומר מילה.
כשאני מגיע לחדרו של אבא, אני נוקש על הדלת. "כן," הוא עונה בקולו הסמכותי , ועיניו שקועות במסך.
"ביקשת שאגיע אליך כשאסיים את המטלה," אני אומר לו.
"מיילו, אני שמח לראותך." הוא אומר וקם לקראתי. "אני מצטער על החוויה הלא נעימה שעברת. היא מתכנתת מעולה, ולכן ביקשתי שהיא תלווה אותך. לא יכולתי להעלות על דעתי שזה מה שיקרה.
כיוון שלכל מחשב יש חתימה, אני יכול להכנס לכל אחד ממחשבי החברה ולראות את ההתקדמות בעבודה. אני לא נוהג לעשות זאת, כיוון שאני שיש לי אמון מלא בעובדים שלי. את המחשב שלך בדקתי מידי יום, רק כדי להבין היכן אתה עומד. כל יום עמדתי נפעם מול ההישגים שלך.
אני מעלה אותך כעת ליחידת הסורקים, כדי שתוכל לעקוב וללמוד איך מתנהלת מלחמת הסייבר, כי לשם אני מייעד אותך. אתה תלמד את הדרכים השונות לאתר את מיקום התוקף, ואחר כך להשמיד אותו."
"אני ממש מתרגש. אני מודה לך אבא על האמון שאתה נותן בי. אני מבטיח לך שלא אאכזב אותך," אני אומר, ויודע שכך יהיה.
"מה את חושבת לעצמך!?" אימא צועקת בקול רם כל כך שאני נאלצת להרחיק את הטלפון הנייד מאוזניי.
"את יכולה להסביר לי על מה את כועסת?" אני שואלת באיפוק, למרות שמה שהייתי רוצה לשאול אותה, האם היא כועסת שנקבע שאני שפויה בנפשי.
"מה אמור להיות המייל שקיבלתי מהפסיכיאטרית?" היא שואלת בכעס, אבל כבר לא בהרמת קול.
"אני לא יודעת מה היא כתבה לך. למה שלא תשאלי אותה?" אני עונה, ויודעת שהתשובה שלי תעלה עוד יותר את חמתה.
"אני לא יודעת איך נולדה לי ילדה כזאת חוצפנית," היא עונה, כיוון שאין לה דבר אחר לומר לי.
"שלחת אותי לאבחון פסיכיאטרי. הרופאה קבעה שאני שפויה, ושאינני סובלת מאנורקסיה, לאחר שיחה בת כמעט ארבע שעות.
אין לי שום חלק בקביעה הזאת. אני רק עניתי בכנות על כל שאלה שנשאלתי, ונשאלתי המון שאלות.
את רוצה שאשלח לך את טבלת האימונים שלי, ואת התפריט הבריא שהרכיבו לי?" אני שוב יודעת שהיא תכעס, אבל מה אני יכולה לעשות.
"ומי את חושבת שיפנה את החדר שלך?" היא משנה נושא, אחרי שהיא מבינה שהיא לא תצליח לנצח אותי בויכוח הזה.
"אמרת שכל מה שיש לי, זה דברים שאתם רכשתם. כיוון שאין לי כסף לשלם לך עבורם, השארתי אותם לך. תעשי איתם כרצונך," אני אומרת לה.
"שכחת שאני משלמת עבור בטוח הרכב שלך, והטלפון הנייד? אני אהיה נדיבה איתך, יש לך חודש להתארגן," היא אומרת לי.
אני מרגישה שאני לא נושמת. אני שמחה שהרכב שלי לא חדש, ולפחות אותו היא לא מזכירה.
"ניקיטה," אני פונה לבעלת חנות הבדים, "אני זקוקה לעזרתך."
"את יודעת שאני אעשה הכל בשבילך ילדונת," היא עונה לי.
"אני זקוקה לביטוח לרכב, ולשרות לטלפון הסלולרי שלי," אני מסבירה לה.
"אני כבר מטפלת לך בזה," היא אומרת ומחייגת לסוכן הביטוח שלה.
אני מופתעת לראות גבר צעיר, לבוש בחליפה, נכנס לחנות בחיוך. "שלום ניקיטה," הוא פונה אליה, ומסתכל עליי בעיון, "אני מניח שאת מדיסון."
"כן, ומי אתה?" אני שואלת.
"איזה חסר נימוס אני. שמי גריפין. אני מבין שאת זקוקה לביטוח לרכב והתחברות לחברה סלולרית. ניקיטה היא ידידה טובה שלי. יש לי קשרים רבים בעיר ואני אדאג לך לכל מה שאת צריכה," הוא אומר.
אני מביטה עליו בעודו מדבר, ומרגישה שאני יכולה לסמוך עליו.
הוא מסמן לי בראשו לשבת איתו בפינת הישיבה, ומחייג. "ג'רמי, גריפין מדבר. אני צריך עזרה עם בטוח רכב. מה אתה צריך ממני?" הוא שואל.
"אני צריך את רשיון הנהיגה שלך, ואת הניירת של הרכב," הוא פונה אליי.
גריפין מקריא לג'רמי את הפרטים, ששואל אותו למה אני רוצה להחליף את חברת הביטוח.
"אני בת שמונה עשרה, וכיוון שעזבתי את הבית, אני צריכה לשלם על הביטוח בעצמי," אני עונה לגריפין.
הוא מוסר את תשובתי לג'רמי. "כיוון שהיית רשומה בפוליסה של הורייך, הוותק שלך נחשב, וקיבלת מחיר מוזל," אומר גריפין, "שאלה אחרונה, איזה כתובת לרשום בפוליסה?"
"את הכתובת של החנות," אני אומרת מייד. השאלה הזאת מחזירה אותי באחת לשיחה עם ד"ר כרמן.
*
"את עוברת לגור איתו?" השאלה שלה מהדהדת עדיין באוזניי.
'מה באמת היא לא הבינה ממה שאמרתי לה?'
אני מרגישה חוסר שקט בגופי.
'האם היא רק העמידה פנים שהיא מאמינה לי?
מדוע אם כן שחררה אותי?
מה היא כתבה להורים, שכל כך הרגיז את אימא?
אני מוציאה את האישור שהיא נתנה בידי, רק כדי להיות בטוחה שקראתי נכון.
שפויה בנפשה… לא סובלת מבעיות אכילה…
אחרי שמיילו עזב, ידעתי שיותר לא יהיה לי קשר איתו. בבית הספר התחמקתי ממנו, רק כדי שלא יראה כמה קשה לי לראותו. אני יודעת שמיילו לא היה מאוהב בי, ועדיין הייתה בינינו קירבה מיוחדת, שלא ראיתי אצל אחרים.
מראה גופי הערום לא דחה אותו. לו היה, הייתי רואה זאת כל פניו, ובעיניו לתוכן צללתי, כדי לראות את הרגש המתגבר שלו. ואיזה עינים יפות יש לו.
אני יודעת שאני חסרת ניסיון עם בנים, אבל אני יכולה לומר בבטחון שהוא באמת היה איתי גם עם הלב.
אז נכון שאני מניחה שהייתי חלק מהתערבות, אבל אני לא מאמינה שהוא יכול היה לנהוג בי בכזאת עדינות, אם זה מה שהינחה אותו.
דווקא ניסיתי לשמוע מה הוא אומר. אני בטוחה שאם היה מתפאר במעשה, החברות שלי היו מספרות לי. הן צמאות לכל פרור מידע שבא ממגרשי הספורט.
ובכל זאת נמנעתי מלהפגש איתו. האימון במכון לאומנויות הלחימה, רק סיפק לי תרוץ להסתלק מבית הספר.
*
"ג'רמי תכיר זאת מדיסון," אני שומעת את קולו של גריפין.
סוכן הביטוח של הוריי הוא גבר בגיל העמידה. אני מופתעת לראות מולי גבר צעיר. בדומה לגריפין, גם הוא לבוש בחליפה.
"נעים להכירך," אני אומרת לו.
"הנה תעודת ביטוח הרכב שלך," הוא אומר.
אני מגישה לו את כרטיס האשראי שלי כדי שירשום את פרטיו.
"חילקתי לך את הסכום לתשלום חודשי. זה עולה קצת יותר, אבל חשבתי שכך יהיה לך יותר נוח לשלם," הוא אומר ומראה לי את לוח התשלומים.
"זה באמת יהיה לי יותר נוח," אני אומרת לו. אני מתלבטת האם לומר לו שאני אני יכולה להרשות לעצמי לשלם הכל במזומן, אבל במחשבה שניה, כיוון שאני מתכוונת לשלוח עותק מהביטוח להוריי, עדיף שלא ידעו מה האפשרויות הכספיות שלי.
אני מצלמת בטלפון הנייד שלי את ביטול תעודת הביטוח של הרכב,
ושומרת אותה בתיקיה שאני יוצרת תחת השם מסמכים.
"צירפתי לך את כרטיס הביקור שלי. אם את צריכה עזרה, או יש לך שאלות, את מוזמנת להתקשר," אומר ג'רמי.
"תודה גריפין," אומר ג'רמי ויוצא מהחנות.
"ניקיטה, אני לוקח את מדיסון איתי למגדל הנהר לסדר את עניין הטלפון הסלולרי," אומר גריפין.
"תודה גריפין, עזרת לנו מאד," אומרת ניקיטה.
"את רוצה שאביא לך משהו?" אני שואלת.
"אולי מאפים מבית הקפה אצל בן? בעצם לא. אני אוכלת בלי חשבון, עדיף שלא," היא אומרת, "אני כזאת חסרת אופי. הלוואי והיה לי כח הרצון שלך."
*
את ניקיטה היכרתי, כאשר חיפשתי חנות בדים במחירים שאוכל לעמוד בהם. התקשורת בינינו נעשתה דרך המייל.
עדיין לא רציתי לחשוף בפניה מי אני. גם כיוון שעדיין לא הגעתי למשקל הרצוי, וגם כי לא רציתי שידעו מי היא הבעלים של פרפר. ידעתי שכשאסיר את המסכה מעל פניי, כולם ידעו, וזה עלול להגיע לידיעתם של הוריי.
אני תוהה אם ד"ר כרמן סיפרה להם על הפרויקט שלי. את הציור של השמלה שעיצבתי לבקשתה, השארתי אצלה, לא לפני שצילמתי אותו בלי שראתה, למרות שברור לי שלא אעצב זאת עבורה, כדי שלאיש לא תהיה סיבה לומר שהיא כתבה מה שכתבה עליי בגלל השמלה.
עכשיו אני מצטערת שעשיתי זאת, ומקווה בכל ליבי שהיא לא הראתה זאת להם.
מצד שני, אני צריכה לסמוך על כך שלו הייתה עושה זאת, לאימי כבר היה מה לאמר. אני יכולה להיות רגועה. היא לא הסגירה את סודי.
*
"את בסדר?" שואל גריפין, "את נראית מוטרדת. האם זה בגלל התשלומים לביטוח?"
"עזבתי את בית הוריי רק היום," אני משתפת אותו, מנסה לבנות סיפור שישמע אמין, "אני פשוט עורכת רשימות בראשי של מה שעליי לעשות. אני בסדר גמור."
"עכשיו כשאנחנו מכירים, את יכולה לפנות אליי ישירות. אין לך מה לחשוש. אני לא מתכוון להתחיל איתך. לא בגלל שאת לא מקסימה, אלא כי אני מודע לכך שעשור מפריד בינינו, אני 'זקן' מידי בשבילך," הוא צוחק.
אני רוצה לומר לו שאני מרגישה בטוחה לידו, אבל מבינה שאני בעצם לא באמת מכירה אותו, והוא עדיין צריך לרכוש את אמוני.
אנחנו מגיעים לחנות מובייל פור יו. "אני ברונקס," אומר לי חברו של גריפין, "כן כמו רובע הברונקס בעיר. אני מבין שאת צריכה תוכנית לטלפון הנייד שלך. אני יכול לראות אותו?"
ברונקס מדפדף בטלפון שלי. מקיש משהו במחשב. "התוכנית הנוכחית שלך מראה שאת משלמת גם עבור המכשיר מידי חודש. כדי שיעבור לרשותך את צריכה לשלם חמש מאות דולר, או שתחזירי אותו ובכך ייסגר החשבון, ואתן לך מכשיר חדש. מה את מעדיפה?" הוא שואל אותי.
הוא מניח על הדלפק מספר טלפונים. "השאלה כמה את רוצה לשלם?"
"יש לך תוכנית שאני יכולה לשלם בתשלומים?" אני שואלת.
"הוא עורך חשבון מהיר, שוב בודק את הטלפון שלי ומניח על הדלפק דף עם מספר אפשרויות. אני בוחרת באחת מהן. "את רוצה שאעביר לך את המידע מהמכשיר הישן?" אני רוצה לומר לו שאין לי צורך. "אני רואה שאת מתלבטת. אני מציע לך שתעבירי. תמיד תוכלי למחוק מה שאינך צריכה," הוא מציע.
"נשמע הגיוני," אני עונה, ומבקשת שיסגור לי את העסקה עם הטלפון הישן, ויפתח חשבון על שמי. אני נותנת לו את רישיון הנהיגה שלי, אבל מבקשת שהתכתובת איתי תהיה רק דרך המייל, ומגישה לו את כרטיס האשראי לחיוב.
בזמן שהוא מבצע את הפעולות עבורי, אני ניגשת לבחור כיסוי לטלפון החדש. "אני רוצה לקנות לך את הכיסוי מתנה," אומר לי גריפין.
'אין מתנות חינם,' אני משננת את מה שתמיד נאמר לי.
"אין צורך," אומר ברונקס לפני שאני מספיקה לסרב להצעתו של גריפין, "הכיסוי הוא מתנה ממני."
אני לא יודעת איך להגיב. ברונקס מניח חמישה כיסויים על הדלפק. "תבחרי." אני מהססת, אבל לבסוף בוחרת באחד.
"סיימנו ילדונת. הנה ביטול העיסקה הקודמת ואישור שהחזרת את הטלפון, וזה החוזה החדש שלך. אני קוראת אותו בעיון וחותמת עליו.
לפני שאני נכנסת לטלפון הנייד שלי לנקות אותו ממה שכבר לא חשוב לי, אני מצלמת את האישור על ביטול העסקה של הטלפון הסלולרי, ואישור על החזרתו. אני מצרפת גם את ביטול ביטוח הרכב.
אני שולחת הודעת טקטס לאימא עם האישורים בתוספת המילים בוצע, תודה.
