אני מסתובב חסר מנוחה. אם חשבתי שאוכל לחכות עד מחר בבוקר, אני כבר מבין שלא. אני מקווה בכל ליבי שהיא חזרה לישון במסעדה.
אני יוצא במהירות מהדירה, נכנס לרכב ונוסע חזרה למסעדה. לאכזבתי היא לא שם. עכשיו כבר ברור לי שלא אצליח לעצום עין.
שוב אני בדירתי, יושב בסלון ובוהה בכלום.
קול התראת הודעה מקפיץ אותי, ואני ממהר להוציא את הטלפון הנייד מכיסי, תוך שאני מבקש בליבי שזו תהיה הודעה ממנה.
סלין ברייטון:
אל תכעס שעזבתי.
לקחתי חדר במלון.
נדבר בבוקר.
לילה טוב.
סלין
אני נושף מתוכי את כל המתח שהצטבר בי. לפחות אני יכול להיות רגוע, היא ישנה במקום מוגן. העובדה שציינה שנדבר בבוקר, מראה שהיא לא עוזבת אותי.
אני מבין שלרגע לא פחדתי על כך שהיא לא תגיע לעבודה, אלא שתעלם מחיי. מסתבר שאני הולך ומתאהב בה. והיא?
ובכל זאת אני לא יכול לישון ונכנס לחפש במנוע החיפוש אם כתוב משהו עליה.
אני נמנע מלהיכנס לחשבון הפייסבוק שלה, כדי שלא תראה שאני עוקב אחריה.
מה שתופס את עיניי זאת הידיעה על שריפת אחוזת ברייטון. התמונה של האחוזה לפני שארעה השריפה מדהימה אותי. אין ספק שהילדה הזאת גדלה בבית מאד עשיר, ועם זאת איננה נסיכה מפונקת.
'אם כך היא לא שיקרה,' אני מדבר אל עצמי בעודי מסתכל על תמונת האחוזה לאחר שלא שרדה את השריפה, 'היא באמת חסרת בית.'
אני מחפש מה נאמר לגבי שיקום האחוזה, אבל דבר לא מוזכר פרט לליל האסון, ולעובדה שבעת השריפה רק האם שהתה בה.
אני עדיין המומה ממה שקרה הלילה. העובדה שהוא עמד וסקר את גופי ללא בושה, ולא בחטף, לא הסיר את עיניו ממני, העבירה זרמים בכל גופי.
הייתי מאופקת. לא רציתי שידע כמה המבט שלו מסעיר אותי. עכשיו כשאני חושבת על כך, המבט שלו היה כל כך שונה מהגבר ההוא בבית המחסה. היה בו הרבה רגש. לרגע לא פחדתי ממנו, להיפך. אני יודעת שלו היה עושה צעד לקראתי, הוא היה יכול לכבוש אותי.
כמה שאתכחש לכך, אני מפתחת כלפיו רגשות, וזה מה שגורם לי ברגע האחרון לעזוב המקום ולנסוע לבית המלון.
אני בוחרת בבית מלון שני רחובות מדירתו. לו רק היה יודע, היה בא ולוקח אותי מכאן. כמובן שבדקתי קודם את מה שנכתב על בית המלון. אני מוכנה הלילה לשלם יותר, בעיקר כשאני יודעת מה משכורתי.
ובכל זאת, אני חושבת שראוי שאודיע לו שאני בסדר, ואני שולחת לו הודעה.
ההודעה ממנו מתקבלת מייד.
לוגן איסטווד
אני לא כועס.
אני שמח שאת במקום בטוח.
נדבר על הכל מחר.
תודה שהודעת לי.
לילה טוב סלין.
לוגן
אני מרגישה את המילים שלו. אין לי ספק שהוא בחר אותן בקפידה, ועדיין אני חושבת שעשיתי נכון כשבחרתי להתרחק ממנו הלילה. אני יודעת שיבוא יום ולא אוכל עוד לעמוד בפניו. אני צריכה להיות מוכנה לכך, כיוון שאני יודעת בתוך תוכי שזאת תהיה אהבה גדולה.
אני עוצמת את עיניי ונרדמת.
הבוקר בא מוקדם מידי, כיוון שלא ישנתי כמעט. אני מתארגנת במהירות, ויוצאת למסעדה. היום יותר מתמיד, חשוב לי להיות בזמן.
אני מגיעה למסעדה תוך זמן לא רב, מחנה את הרכב בחצר ונכנסת למסעדה עם חיוך כהרגלי. ג'ורג'י עסוקה בהכנת הפטיו, מסדרת שוב את הריהוט שאוחסן לילה קודם בצד. אני מברכת אותה בברכת בוקר טוב, ומבחינה ברכב של לוגן חולף ליד המסעדה, וממשיך הלאה.
אני תוהה מדוע הוא לא נכנס לראות מה קורה במסעדה. אני נושמת עמוק, מנסה להרגיע את ליבי שהולם בפראות. אני מרגישה נבוכה . 'איך אני אמורה להתנהל מולו?'
"את בסדר?" שואלת ג'ורג'י שמבחינה בסערה שעוברת עליי.
"קר היום. לא הייתי מוכנה לגל הקור ששטף אותי כעת," אני ממציאה לה תשובה.
"את באמת לא לבושה מספיק. זה לא מזג אוויר לצאת החוצה בלי מעיל," היא אומרת ומצביעה על הז'קט שהיא לובשת.
"צודקת," אני אומרת לה ונכנסת לראות מה קורה במטבח.
אני מריחה בהנאה את הריחות שעולים מהסירים. "הוספת היום משהו מיוחד," אני אומרת לסוייר.
"זה מדהים איך את מבחינה בשנייה בזה," אומר סוייר בהתפעלות, "הוספתי היום תבלין סודי. אחרי שתטעמי, אגלה לך מהו.
השקעתי היום במיוחד, כיוון שאני רוצה להרשים את אלברט שמגיע לכאן ללמד אותי לבשל דגים. הוא ביצע עבורינו את הזמנת הדגים, והיא אמורה להגיע כל רגע." בהחלט ניכר עליו שהוא נרגש.
"וחוץ מזה משהו חדש?" אני שואלת בטון רגוע, שמנוגד כל כך לטון המתלהב של סוייר.
"את צוחקת? את יודעת איזה יום גדול זה?" הוא מביט עליי בפליאה.
"ברור שכן," אני צוחקת.
"לרגע חשבתי שאת…" הוא אומר, ונראה נינוח יותר.
"אני מצפה לראות את התוצאות היום. אני סומכת עליך שתדע להפיק את המירב מהשיעור שתקבל ממנו. אין ספק שהוא מספר אחד בעיר. כל מנה שלו היא מעדן מיוחד, שלא לדבר על הקינוחים, ואתה יודע כמה אני אוהבת קינוחים," אני עונה לו.
"זה בדיוק מה שחשבתי עלייך," אני שומעת את קולו של אלברט שנכנס למטבח, "המילים שלך מחמיאות לי מאד." הוא מתקרב אליי ובידו מגש עם קינוחים. "כל אחד מהם נבחר עבורך בקפידה על ידי לוגן," הוא מוסיף כממתיק סוד.
אני מביטה על המגש, ובוחנת אותו. "אתה מכיר את זה שאתה בא למסעדה ולא יודע באיזו מנה לבחור? זה בדיוק מה שאני מרגישה כעת," אני נאנחת.
"תחשבי איזה טעם את רוצה שיישאר בפיך בסוף, ואותו תשאירי אחרון," אני שומעת את לוגן. אני מרגישה אותו עומד קרוב אליי מאחור, ומקווה רק שאיש לא רואה כעת מה הנוכחות שלו גורמת לי.
"זה אולי נכון לגבי פלטות של סלטים, אבל קינוח זה רמה אחרת לגמרי," אני עונה לו.
לוגן לוקח מידיו של אלברט את המגש. "תעצמי את עינייך ותתרכזי בטעם," הוא אומר. אני עושה כדבריו, "עכשיו תפתחי את הפה," הוא אומר וטעם של שוקולד ממלא את פי.
"מממ… זה מעדן," אני לא מתאפקת ואומרת.
"בואי נראה מה את חושבת על זה," הוא אומר ואני פותחת שוב את פי וטועמת.
"מה אמרתי לכם? איך אפשר לבחור?" אני רוטנת.
"לא סיימנו," אומר לוגן וממשיך להגיש לי טעימות.
"שישה קינוחים לפנייך, במי את בוחרת?" הוא שואל כשאני מסיימת את הטעימות.
"אתה מתכוון לתת גם לי לטעום, או שזה מיועד רק לה?" שואל סוייר בארסיות. אין ספק שהוא לא מרוצה ממה שקרה כאן.
"אתה מוזמן לטעום," אומר לו לוגן, ומניח לידו את המגש. "אני אמתין עם התשובה שלך סלין, עד שסוייר יסיים לטעום."
"אני אמור לטעום לבד?" עוקץ אותו סוייר.
"אתה רוצה לטעום, או שרוצה לשחק איתי?" שואל לוגן בטון קר.
"זה בדיוק איך שזה נראה בעיניי, שאתה שחקת איתה," מסנן סוייר.
"תשפוך את מה שיושב לך על הלב נגדי," אומר לוגן. הפעם הטון שלו לא קר, אבל עדיין חסר כל רגש.
"אני רוצה להבין, סלין היא הבוסית שלי כעת? על פיה יישק דבר?" שואל סוייר. אין ספק שהוא רותח.
"כמה זמן אתה כאן לפני שסלין, שאגב אתה הבאת אותה לכאן, התחילה לעבוד במסעדה?" שואל לוגן, אני תוהה מה גורם לו לשאול זאת.
"תמשיך," אומר לו סוייר.
"אני לא באמת מבין על מה אתה רוטן כל כך," אומר לוגן, "בכל מקרה, אני בטוח שאיני צריך להאיר את עיניך לעובדה שהמקום הזה שינה את פניו באופן ניכר, וכל זאת הודו למעשים של סלין.
אני לא מבקש ממנה שתבחר את התפריט לתבשילים שלך. לא ראיתי אותך מתעניין בעבר בסלטים, או במנות האחרונות. אם אתה רוצה להיות אחראי על כל המטבח, אני אשקול זאת," אומר לוגן.
אני מרגישה מועקה מכל המצב. משום מה יש לי הרגשה לאחרונה שסוייר מנסה לקחת בעלות עליי, מה שהוא יודע שלא יקרה. לא מבחינה מקצועית, ולא מבחינת אישית.
אני מעריכה אותו כשף, אין ספק שהוא אוהב את מה שהוא עושה, וטוב בזה. אני יודעת גם שלמרות גילי הצעיר, ישנם לא מעט דברים שאני טובה בהם ממנו, ואת זה הוא לא יכול לקחת ממני.
אני משאירה אותם לדבר והולכת למלא את תפקידי במסעדה. אני אשתדל כמה שפחות להיכנס למטבח, שיסתדר בלעדיי.
ג'ורג'י ניגשת אליי. "סוייר אמר שהדגים הגיעו."
"ומה אני אמורה לעשות עם המידע הזה? לסבל אותם עבורו?" אני מסננת לעברה בשקט.
"אני לא יודעת מה לומר לך, אבל אפשר בהחלט לחתוך את המתח באוויר המטבח עם סכין," היא עונה לי.
אני מבינה שאין לי ברירה אלא ללכת לברר עם סוייר מה הוא רוצה ממני בדיוק, ומבינה שעליי להיכנס עם חיוך כרגיל, כדי שלא אתפרץ עליו.
"איזה יופי שמעתי שהדגים הגיעו. אני כבר לא יכולה לחכות לראות איזה מעדנים יצאו מהמטבח היום," אני אומרת לו בחיוך.
"הדגים הגיעו," הוא חוזר ביבושת על מה שכבר אמר.
"ומה אני אמורה לעשות את המידע הזה שף? לגשת להביא אותם למשטח העבודה שלך?"
"את חוצפנית!" הוא עונה לי.
"כל זה בגלל שהבוס נתן לי לטעום את הקינוחים?" אני שואלת.
"נתן לך? הוא האכיל אותך בכפית," הוא אומר לי בקור.
"כן, כי עיניי היו סגורות כדי שלא אביע את דעתי לפי המראה, אלא רק בגלל הטעם," אני עונה.
"נניח," הוא אומר, "לי זה נראה התנהגות קצת …" הוא משתתק.
"אני מבינה שאתה שואל אם אני מזדיי… , סליחה, שוכבת עם הבוס. התשובה היא לא!" אני אומרת ויוצאת מהמטבח, אבל חוזרת מייד. "רק להזכירך שהבוס הוא לא אח של החברה הכי טובה שלי, ולכן אולי יום אחד, כש… אעזוב."
"חשבתי שזה מה שרצית סוייר, להתנסות בבישול ואפיית דגים. אני מבין שזה לא מעניין אותך. אולי כדאי שלא נבזבז את זמנו של אלברט. ואולי…" אומר לוגן.
"ואיתך סלין אני צריך לדבר," הוא פונה אליי בתקיפות, "אני כבר חוזר אלברט, זה ייקח בדיוק דקה."
"למה שתטרח, אתה פשוט יכול לומר לה שהיא מפוטרת," אומר סוייר.
"למשרד," אומר לוגן ומסמן לי בידו ללכת לפניו.
אנחנו עולים בשתיקה למשרדו. "הייתי חייב להתרחק. ההתנהגות שלו בלתי נסבלת. אני מצטער שאת עוברת את זה, זה באמת לא מגיע לך. גבר קנאי זה דבר בלתי נסבל. גבר קנאי לאישה שאיננה שלו, זה הגרוע מכל," אומר לי לוגן.
"זה באמת לא עניינו מה אני עושה, ובעיקר לא, איתך," אני עונה, "עכשיו אתה מבין אותי?"
"כן. אבל תבטיחי לי שלעולם לא תברחי יותר. למרות המסרון שלך, לא ישנתי טוב הלילה," אומר לוגן, "אני דואג לך."
"תודה," אני אומרת.
"עברה דקה," הוא צוחק, "בואי נרד לפני ש… את יודעת."
אני חוזרת למסעדה ומרגישה הקלה גדולה. לפחות עם לוגן אין מה שעומד בינינו.
אני מופתעת לראות את סוייר ניגש אליי. "את יכולה לבוא רגע למטבח?"
לפני שאנחנו נכנסים הוא מסמן לי לעצור. "אני מתנצל בפנייך על כל מילה שאמרתי."
"אני לא צריכה שתתנצל רק כי אמרו לך," אני עונה.
"זה לא בגללם, זה בגללי. אני לא רוצה לאבד את החברות איתך. אני יודע שפגעתי בך, ולא הגיע לך לשמוע מילים כאלה ממני, דווקא בגלל שאני יודע שאת לא כזאת."
"את מוכנה להיות איתנו במטבח?" הוא שואל.
"אני חייבת להיות במסעדה, אבל כאשר תסיים לבשל אני אשמח לבוא לטעום," אני עונה לו.
בזווית עיני אני רואה את לוגן. עומד מחוץ למטבח ומקשיב לשיחה. כאשר אני חולפת לידו הוא נד בראשו. אין לי מושג מה הוא התכוון לומר.
אני עוברת ליד עמדת הכריכים, ולמרות שהגדלנו את הכמויות, הן עדיין לא מספיקות. "אני לא מאמינה," אומרת לי אודרי בשקט, "ובעצם אני אמורה להאמין, שכן בילי עושה עבודה מצויינת. זה היה רעיון גאוני מצידך להפעיל אותה ברשתות החברתיות."
"הקרדיט מגיע לה, שכן היא עושה את העבודה בצורה מדהימה," אני אומרת במטרה להסיט את הנושא ממני. התגובות של סוייר כל פעם שמישהו מחמיא לי, ממש לא נעימות לי.
"את כזאת מעצבנת! את חושבת שאני לא יודעת למה את מקטינה את עצמך? הוא צריך ללמוד שאת כאן בזכות עצמך," אומרת אודרי.
"הוא? מי זה הוא?" אני מעמידה פנים, ואולי בעצם לא. אולי אני לא יודעת האם היא התכוונה לסוויר, או שמא מה שמתרחש בין לוגן לביני מתחת לפני השטח, גלוי לעיני כולם.
"על מי אני יכולה לדבר? ההתנהגות של סוייר היא בלתי נסבלת. הוא גם חושב שהבוס מתחרה בו עלייך. מאיפה לו הרעיון המגוחך הזה?" היא מגחכת.
אני מסתכלת עליה כדי לראות האם היא משחקת איתי. "אל תגידי שאת לא יודעת שסוייר מאוהב בך. כל פעם שאת מדברת עם גבר אחר הוא נעמד על רגליו האחוריות," אומרת אודרי, "כן כן סלין. מאוהב בך לחלוטין."
"אני לא בטוחה. הוא יודע שלעולם לא יקרה בינינו משהו. הוא אח גדול של חברה טובה שלי," אני אומרת, למרות שאני כבר לא מחשיבה את סוואנה בתור חברה שלי. אני רק מסיימת לומר את המילים ומרגישה את הטלפון הנייד רוטט בכיסי.
אני לוקחת אותו כדי לראות מי שלח לי הודעה, ומופתעת לראות את שמה של סוואנה.
סוואנה גראד:
מה קורה יפה שלי?
ספרי לי מה קורה איתך,
מה קורה עם הבית?
איפה את גרה?
מתגעגעת
סוואנה
'למי בדיוק את מתגעגעת סוואנה? לחברה העשירה שהייתי?'
סלין ברייטון:
הכל טוב.
עובדת במסעדה של סוייר,
וגרה בדירה בקרבת מקום.
יותר מעניין, מה קורה איתך?
מתגעגעת,
סלין
אני מרגישה את הבחילה עולה במעלה גרוני, מול המילים הצבועות האלה.
"ממי ההודעה?" שואל אותי אודרי בסקרנות.
בכל מצב אחר הייתי אומר לה שזה לא עניינה. "מחברה שלי, אחות של סוייר. מאז שאני פה לא יוצא לנו להתראות בגלל שעות העבודה שלי."
"אהה," היא עונה לי, "נראה היה לי שאת כועסת לרגע."
"כועסת? ממש לא," אני עונה לה בפליאה מעושה. כמובן שלא אומר לה שברור לי שסוייר שלח אותה לדלות ממני מידע.
אני לא מופתעת כשבסוף היום שואל אותי סוייר היכן אני גרה. "את יודעת שאת יכולה לגור אצלנו. סוואנה מאד תשמח," הוא מנסה לשכנע אותי, כאילו אינו יודע שאין בינינו קשר מיום שעזבתי.
"שכרתי חדר. האמת שאין לי צורך ביותר, הרי אני מהבוקר על הלילה כאן," אני אומרת לו.
"אם את מקבלת תמורה, אז זה כנראה משתלם, אם כי אני חושב שאת מתישה את עצמך," הוא אומר.
"ואתה? הרי אתה עובד אותן שעות כמוני," אני אומרת.
"ההבדל בנינו הוא שאני יוצר, ועושה מה שאני אוהב," הוא אומר.
'אז עכשיו אתה מנסה להקטין אותי, ולהראות לי שאני לא באמת חיונית כאן. אתה לא מכיר אותי.'
"זה בהחלט ניכר. כולם מלקקים את האצבעות בגללך, ומדברים בשבחך," אני מחמיאה לו, ויכולה לראות שהאגו שלו מתנפח מרוב גאווה. האמת שהמחמאות באמת מגיעות לו, רק שאני תוהה מדוע רק עכשיו הוא זוכה להכרה כזאת.
"בכל מקרה," אני ממשיכה, "אצלי זאת רק משרה זמנית. הרי אני לא עושה עבודה חשובה כמוך."
לסוייר אין מושג שאני בוחנת אותו, וכפי שצפיתי, הוא נכשל בגדול, ולא אומר לי אף מילה טובה על התיפקוד שלי, ועל השוני שחל במסעדה.
מנות הדגים זכו לשבחים רבים. אין ספק שמהיום הן תכנסנה לתפריט באופן קבוע. זה היה בהחלט יום עמוס פעילות.
הלילה מגיע, ואנחנו סוגרים את המסעדה. אני שמה לב שסוייר עוקב אחרי הג'יפ שלי כשאני יוצאת לדרך, ולכן אני מטעה אותו ונוסעת לכיוון אחר, מחנה את הרכב ונכנסת לבניין הצמוד לחנות המכולת השכונתית. רק כשאני רואה שהוא עזב, אני חוזרת לרכב ונוסעת ליעד המקורי.
סלין ברייטון:
אתה בבית?
הוא עונה לי מייד.
לוגן:
כן.
מחכה לך.
