אני מודה שלא הייתי מוכנה לשאלה הזאת. 'עכשיו אני אמורה להתמחות בדגים?'
אני מביטה על לוגן. אני מתקשה לפענח את המבט שלו. הוא בוחן אותי בסקרנות, כאילו יש בידי את כל התשובות. למה? אין לי מושג.
"אמרת שאת מכירה את המסעדה שלי," ממשיך אלברט לומר, "מה המנות שאהבת לאכול אצלי?"
"אני מאד אוהבת דגים בתנור, ומעדיפה אותם נקיים מעצמות. אבל גם את הדגים ברוטב האדום החריף במידה. מה מזה מתאים לנו?" אני שואלת.
לוגן מחייך. "חשבת שילך לך בקלות איתה?" הוא שואל.
"אני לא מבין אותך. הרי היא נתנה לי תשובה," עונה אלברט לו ברצינות.
"נאמר שסוייר יכין דג בתנור. אני מבינה שתוספת ירקות זה מתבקש, אבל מה חוץ מזה? אתה מבין שאנשים באים לכאן בעיקר בגלל סוגי הפסטה השונים. עכשיו תורך לגלות לי, כי אני באמת לא יודעת את התשובה," אני אומרת ותולה בו מבט.
"בואי נתחיל מזה שנבשל את הדג. הטעם שלו ייתן לך את התשובה," הוא עונה לי למורת רוחי.
"אתה מבין שאני לא השפית כאן," אני אומרת בייאוש, "אני לא מבינה למה אתה מתעקש שאני כן."
"אני אדבר איתך בכנות. אני נפעם מהשינוי שחל במסעדה. לוגן סיפר לי שהכל בזכותך. הייתי רוצה שתבואו למסעדה שלי. אני אבשל דגים, נבחר מה שנראה לך, ואת בתמורה תייפי לי אותה. המסעדה כל הזמן מלאה, אבל אני זקוק לשינוי בשביל הנשמה. את מבינה את זה?"
"ועדיין אני שואלת מה עם סוייר," אני לא מרפה, "הוא זה שהביא אותי לכאן. הדבר האחרון שאני רוצה, זה שהוא יחשוב זה שאני חותרת תחתיו."
"בואי אני אשאל אותך שאלה. לוגן הוא בעל המסעדה. את לא חושבת שהוא זה שצריך להחליט מה הוא רוצה שיגישו בה?" שואל אלברט.
"אתה ממש בלתי אפשרי," אני נאנחת בתסכול.
"אז חשבתי שתבואו לארוחה זוגית, ונתחיל משם," אומר אלברט.
"אנחנו לא יחד," אני פולטת בלי לחשוב.
"עוד נראה," הוא מחייך.
"אלברט באמת," נאנח לוגן.
"תן לי לסיים," אני מנסה לתקן את פליטת הפה שלי, "אני מציעה שלוגן יחליט איתך."
"תלכי את," אומר לוגן.
"מתי בדיוק? אני פה משבע בבוקר עד אחת עשרה בלילה," אני אומרת, "אולי זה לא היה רעיון טוב בכלל."
אני קמה. כל השיחה הזאת מעיקה עליי, בעיקר כשאלברט קושר אותי ללוגן. "תהנו מהארוחה. אני מבטיחה לך שהשף יודע להפוך מנת פסטה פשוטה למעדן."
אני מתרחקת מהם. "הכל בסדר?" שואלת אודרי בחשש.
"בטח," אני עונה לה בחיוך.
"את נראית כעוסה, ואילו הבוס עוקב במבטו אחרייך," היא אומרת.
"היה לי רעיון מטופש להכניס יום על טהרת הדגים," אני עונה לה בעודי מסתכלת מרוצה מסביב על הסועדים שמתענגים על המנות שלהם, "ירדתי מזה."
אני מתחילה לעבור בין השולחנות. "אני חייב לומר לך סלין, שאין מה להשוות את המסעדה היום למה שהייתה עד לפני זמן לא רב. המנות שלכם עושות חשק לחזור לסעוד אצלכם," מחמיא לי אחד הסועדים.
"אין ספק שהבעלים החדש של המקום משקיע בו את הנשמה," אני אומרת.
מאיפה באות לי המילים האלה? דווקא מהמקום שאני נסערת ממה שאמר אלברט. למה הוא חושב שיש משהו בינינו, ולמה זה כל כך מפריע לי?
אני מגניבה מבט על לוגן. הוא מסתכל עליי, וחיוך דק על שפתיו. אני לא נותנת למחשבות לשטוף אותי. כבר למדתי שהדרך מהמחשבות לסערות הלב, קרובה מאד. 'בטח אלברט אמר לו משהו שגרם לו לחייך כך,' אני משכנעת את עצמי.
אני מתרכזת כולי בעבודה, מדברת עם הסועדים, פותרת בעיות, עוברת על המלאים.
"מה הוחלט?" שואל אותי סוייר באחת הפעמים שאני נכנסת למטבח.
"אין לי מושג. לא נשארתי לשמוע מה הם מדברים. אני כבר לא בטוחה שזה רעיון טוב. הפסטות שלך מקבלות מחמאות רבות, למה לנו לשנות את התפריט?" אני מחמיאה לו.
אני עומדת לצאת מהמטבח אבל סבה על עקביי. "תגיד לי, איך זה שהמסעדה מצליחה היום הרבה יותר, הרי תמיד זה אתה שבישלת?"
"את באמת לא מבינה?" הוא שואל ומסתכל עליי.
"באמת שלא. אנשים חוזרים למסעדה פעם אחר פעם. האם שינית את התפריט?" אני שואלת.
"את לא מבינה שאת זו ששנית כאן את האווירה. תראי את המלצרים, שמעת מישהו מהם מתלונן, או בא לכאן עם פרצוף חמוץ?" הוא עונה בשאלה.
"זה בגלל המשכורת?" אני שואלת.
"המשכורות לא השתנו. בעצם התשר גדול מתמיד, אבל זאת לא הסיבה. כייף עכשיו לבוא לעבודה. אני לא יודע מה גרם לך לחזור, אבל אני שמח שעשית זאת," הוא אומר. 'הסקרנות סביב חזרתי עדיין לא עזבה אותו מסתבר.'
"הוא הבין שעשה טעות ובזה זה נגמר. אין לי מה לספר לך," אני אומרת.
"אני יכול אותך לכמה דקות," אומר לוגן, וגורם לי למבוכה, שכן לא ראיתי שהוא כאן כאן. 'מצד שני,' אני חושבת בליבי בעודי הולכת בעקבותיו למשרד, 'זה סוייר ששאל.'
"את חושבת על משהו, או שאת כועסת?" הוא שואל.
"כועסת? אין לי סיבה לכעוס," אני עונה לו, ומקווה שפניי לא מאדימות ברגע זה.
"אני מבין שאת מרגישה לא בנוח, כיוון שסוייר הוא זה שאחראי על המטבח. אני אלך עם אלברט למסעדה שלו, ונחליט יחד מה מתאים לנו. אני מבטיח לשתף אותך," הוא אומר.
"אתה מבין שכשהגעתי לכאן, אתה לא היית. מעולם לא דיברנו על הגדרת התפקיד שלי, וסוייר ידע שמעולם לא עבדתי כמארחת, או כל תפקיד אחר במסעדה. אני לא רוצה לעשות משהו שחורג מתפקידי, או משהו שפוגע במישהו מהעובדים כאן," אני אומרת לו מה אני מרגישה.
"אני מבין, ולכן אני לוקח על עצמי ללכת עם אלברט, למרות שהוא עדיין רוצה שתבואי גם. אני לא אעשה שום דבר שיגרום לך להרגיש לא נוח," הוא אומר.
'נהדר. פרט לכך שהנוכחות שלך גורמת לי לחוסר מנוחה, לא בגלל משהו שאתה עושה, אלא…' כמובן שלא אומר לו זאת. זו רק המחשבה שעובר לי בלב.
"את נראית מוטרדת," הוא אומר לי, "יש משהו שאני יכול לעשות?"
"אני בסדר גמור," אני אומר ומחייכת.
'הייתי רוצה לראות חיוך מהלב, ולא כזה שאומר שהיא לא רוצה לדבר על זה.'
"אני שמח לשמוע," אני אומר, "כפי שאמרתי, אני אעדכן אותך בקשר לפגישה עם אלברט, ואשלח לך תמונות."
"אני מבינה שהוא רוצה עזרה בעיצוב, תצלם לי גם את המסעדה," היא מראה שלא שכחה את בקשתו.
"תודה סלין," אני אומר, "אני רוצה שנדבר בהזדמנות על שעות העבודה שלך. את עובדת יותר מידי שעות, את מתישה את עצמך. אני חושב שאסע מאלברט למשרד. אם את צריכה ממני משהו תתקשרי אליי. "
"אני בסדר," היא עונה לי למורת רוחי.
אני מבלה את שעות אחר הצהריים עם אלברט שמגיש לי טעימות של מנות דגים. אני מודה שאני מתקשה להחליט, כיוון שכולן טעימות.
"עכשיו כשטעמת, תנסה לדמיין אותן משולבות עם מאכלים מהמטבח האיטלקי," הוא אומר לי, וחיוך מסתורי מצטייר על פניו.
"אני יודע מה אתה חושב," אני נאנח.
"גם אתה היית רוצה שהיא תהיה פה," הוא אומר.
"למה את חושב?" אני שואל מופתע.
"אתה עוד לא מוכן להודות, לא בפניי אלא בפניך, שהיא כבשה מקום בלב שלך," הוא אומר, הפעם בפנים רציניות.
"אני מבין שהתלהבת ממנה, אל תשליך את זה עליי," אני אומר לו בטון לא מרוצה, "חסרות נשים בעולם, שאני צריך לחפש דווקא אצלי במסעדה?"
אני מקיים את הבטחתי לסלין, ושולח לה תמונות של המנות עם הסבר קצר, וגם את התמונות של המסעדה.
"תודה," היא כותבת. מילה אחת, ולא יותר.
אני מתוסכל. אני מתחיל לכתוב לה הודעה אבל מחליט להניח לנושא, ונוסע למשרדי בחברה.
"יש לכם דרישת שלום חמה מאלברט," אני אומר לניק וג'ק, ומספר להם על פרוייקט הדגים.
"לא היינו צריכים לתת לו להשקיע לבד," אומר ניק לג'ק, "כל מה שהילד הזה נוגע, הופך לסיפור הצלחה."
"זה הפרוייקט היחיד שעשיתי לבד. להזכירכם אתם לא רציתם בו," אני אומר.
*
"תראה איזה מסעדה מוזנחת," אמר לי ג'ק, ובחן את הקירות המתקלפים.
"אני עומד לסיים את עבודות השיפוצים בדירה, אני יוכל לבקש ממנו לצבוע את המסעדה," אני אומר. כמובן שאני לא אראה לו כמה אני מזועזע ממראה הקירות.
מה שבכל זאת גרם לי לחתום על העיסקה, היה האוכל. סוייר גראד בהחלט יודע לבשל.
אבל כשעברה המסעדה לרשותי, לא היה בי הכח לשנות בה דבר.
רצה הגורל ושלח לי את סלין, לה אני חייב את השינוי, שגרם לי לרצות להשקיע בה.
*
"אני בטוח שההורים מאד גאים בך," אומר ניק, ואני נחנק. אני לא משתף אותם באחר הצהריים שהיה מוצף ברגשות כאשר אלברט דיבר על אבא, וכמה הוא חסר לו. אני הבנתי בדיוק על מה הוא מדבר, כיוון שאני מרגיש לאחרונה את חסרונו, וגם מתגעגע לשיחות שלי עם אימא.
הקשר ביני לבין ניק וג'ק הייתה תמיד קשר חזק, ואנחנו עוטפים אחד את השני בהרבה אהבה, אבל חסר לי הבית, אולי כי אני מתחיל להבין שהגיע הזמן לבנות בית משלי, ואני לא מדבר על קירות, מאלה יש לי שלוש קומות. אני מדבר על מקום שאתה מצפה להגיע אליו כי הוא מלא בחמימות.
בגלל השעות הרבות שלא עבדתי היום במשרד, כשאני מסיים השעון מראה שכבר אחת עשרה בלילה.
אני נכנס לרכב ומתחיל לנסוע לכיוון הבית. במקום לפנות בצומת ימינה לכיוון הדירה שלי, אני ממשיך לנסוע ישר, למרות שאני יודע שהמסעדה כבר סגורה.
אני מתפלא לראות שהאור בקומה העליונה דולק. אני מחנה את הרכב, קרוב לדלת הכניסה, אבל בוחר להיכנס דרך הדלת האחורית.
כאשר אני פותח את הדלק, אני שומע רואה שהאזעקה מופעלת, ומנטרלת מייד אותה. אני מניח שמישהו שכח את האור בקומה העליונה, אבל בכל זאת מקשיב.
'האם אני מדמיין או שאני באמת שומע קול מים זורמים?' אני מחליט לעלות ולבדוק.
עם כל מדרגה שאני עולה זרם המים נשמע יותר חזק. אני הולך בעקבות הקול, ומוצא עצמי עומד מול דלת המקלחת שפתוחה לרווחה. לא דמינתי, זרם מים מכה על ריצפת המקלחת.
אני נדהם לראות את סלין עירומה, מרוכזת בחפיפת שיערה הארוך. אני לא יוכל שלא לסקור את הגוף היפה שלה, בזמן שהיא שקועה בעולמה.
למרות שאני בקושי נושם, היא איכשהו מרגישה שהיא לא לבד, ופוקחת את עיניה.
"אתה פה??" היא שואלת מופתעת.
"את פה," אני עונה לה, אבל לא מצליח שלא לבהות בה.
"הייתי בטוחה שאיש לא יגיע לכאן. רגע, לא הפעלתי את האזעקה?" היא שואלת, ואני חושב לעצמי שזה מה שמעניין אותה יותר מהעובדה שאני כאן,
אני נועץ בה מבטים ללא בושה, ואני מחייך לעצמי כשאני רואה את חתימת השיער ליד המשולש המושלם שלה. היא בהחלט לא צובעת את שיערה.
"אז אתה יודע שזה צבע השיער הטבעי שלי," היא פולטת, כאילו זה הדבר הכי חשוב כרגע.
"תן לי לפחות לשטוף את השמפו משיערי, הרי אתה לא מצפה שאצא כך," היא שוב מדברת, ואני מנסה לעקוב אחרי ההיגיון שבשיחה המוזרה הזאת.
היא ממהרת לשטוף את שערה ואת גופה, ואני נטוע במקומי, לא מסוגל ללכת משם.
"אוףףף," היא נאנחת, השארתי המגבת והבגדים שלי בחדר השני.
אני מתעשת מייד, וניגש להביא לה אותם. אני רואה תיק גדול פתוח מונח על המיטה, שעליה פרוש שק שינה. 'האם היא מתכננת לישון כאן?' עוברת בי המחשבה.
אני מגיש לה את המגבת, ושוב נועץ בה מבטים. אלא שהפעם היא מתנגבת, ולא מסתכלת עליי.
"אני יודעת שהייתי צריכה לבקש רשות. אני אבין אם תרצה לפטר אותי," היא אומרת בטון שקט.
"את מוכנה להסביר לי מה קורה פה?" אני שואל.
"מה יש להסביר. סיימתי יום עבודה, ונכנסתי להתקלח," היא אומרת ומתלבשת לנגד עיניי.
"אני מבין, אבל למה לא להתקלח בבית?" אני שואל.
"כי אין לי בית," היא מדהימה אותי.
"אני לא מבין," אני אומר לה.
"לא משנה. אני כבר הולכת," היא אומרת.
"לאן? הרי אמרת שאין לך בית," אני מקשה עליה
"ביליתי לילה אחד בבית מחסה. זאת הייתה חוויה שלא אחזור עליה לעולם," היא אומרת ונושמת עמוק.
אני מסתכל עליה ומנסה לעכל את המילים. 'בית מחסה?'
"נו אמרתי לך. אני חסרת בית," היא אומרת.
אני שותק. אני לא יודע איך להגיב.
"בית הוריי נשרף כליל. כל מה שהיה לי, אבד בשריפה." היא מדברת בקול חסר רגש, כאילו מדובר במישהו אחר, והיא מספרת סיפור שאינו קשור אליה.
"אז את ישנה כאן?" אני כבר מבין מה שראיתי בחדר הסמוך.
"ניסיתי את מזלי. עד היום זה הצליח," היא אומרת.
"נכון שיש אזעקה למסעדה, אבל עובדה שלא שמעת אותי נכנס. ואם זה היה מישהו אחר?" אני שואל אותה, מזועזע מעצם המחשבה שהיא פה לבד בלילות.
"אני אמצא חדר במלון, עכשיו כשנכנסה לי משכורת," היא אומרת.
"תבואי לישון אצלי," אני אומר בלי לחשוב.
"אתה הבוס שלי, ואני לא מתכוונת לישון איתך," היא עונה מייד, "אמנם אין לי בית, אבל את הכבוד שלי איש לא ייקח ממני."
"זה לא מה שהצעתי לך. יש לי דירה בת שלוש קומות. חדר השינה שלי בקומה השלישית, ובקומה הראשונה יש יחידת מגורים בה גרתי עד זמן לא רב. יש בה הכל, כולל מקלחת, וחדר ארונות. קומה שלמה מפרידה בינינו," אני אומר לה.
"אבל רק הלילה," היא אומרת, "מחר אחפש מקום."
"אני מסביר לך שאת לא תגורי איתי. זו יחידה נפרדת, עם כניסה נפרדת," אני מסביר לה שוב.
"אבל אתה לא תספר לאיש," היא מבקשת.
"זה רק בינינו," אני אומר ושמח שהיא התרצתה.
*
לרגע לא חשבתי כשהצעתי לה לבוא איתי, מה זה יעשה לי.
הייתי כל כך מזועזע מכך שהיא צריכה לישון בתנאים כאלה, בעיקר אחרי יום עבודה מתיש, שלא חשבתי הרבה.
אני מתחיל להבין שההצעה באה כי אני רואה בה אישה, לא עובדת שלי.
מה זה אומר לגבי העתיד? אין לי על כך תשובה.
*
אנחנו יוצאים מהמסעדה, ואני מופתע לראות אותה ניגשת לג'יפ חדש בצבע שחור. זה לא מסתדר לי עם מה שהיא סיפרה.
"אתה לא מאמין לי," היא אומרת בעצב, "אני מבינה שאתה חושב שאני צריכה למכור את הרכב שקנה לי אבי, בגלל שהבית נשרף. תודה על ההזמנה, אני אמצא מקום לישון."
"את יכולה להבין שהופתעתי? זה לא אומר שאני חושב שאת משקרת, או ששיניתי את דעתי. תיסעי אחריי," אני אומר וניגש לרכב שלי.
כל הנסיעה אני לא כמעט לא מוריד את עיניי מהמראה, מוודא שהיא אכן נוסעת אחריי.
אני מאותת להיכנס לחניון, ורואה אותה מאותתת כמוני. אני עוצר ליד השומר בכניסה לחניון. "הג'יפ השחור איתי. תנפיק לה אישור חניה. תן לה את חניה שלוש," אני אומר, ונוסע להחנות את הרכב שלי.
כשאני יוצא מהרכב שלי ומביט לעבר עמדת השומר. "היא נסעה," הוא אומר בקול.
אני יוצא בריצה את החניון, אבל אין כל זכר לג'יפ שלה. אני מחייג אליה מייד.
הגעתם לתא הקולי של סלין…
לא נותר לי אלא לחכות למחר, לראות אם היא תגיע לעבודה.
