"כפי שסיפרתי, נינה עברה לגור עם סבסטיאן," ממשיכה אריאנה לספר. אין לה מושג שאני נמצא באולם, כיוון שהמקום בו אני יושב מוסתר מעיניה. עיניי נעוצות בה. אני כבר מבין שאין לה מושג שאני חבר של בעלה של נינה.
למורת רוחי, מסתבר לי שגם לילי נמנית בין המוזמנים מצידו של סבסטיאן. אני מניח שהם עובדים באותו משרד. היא דווקא מבחינה בי, ומביטה בי במבט שאינו משתמע לשתי פנים, תוך שהיא מלקקת את שפתיה.
רק המחשבה על כך שהיא בטח מוזמנת לשחיה הלילית, מוציאה לי את החשק להיות שם.
"באחד הימים נינה הרגישה לא טוב. באתי לבקרה והבאתי לה מרק עוף שבישלתי עבורה," אני ממשיכה לספר.
"אני שמחה שאת פה," אמרה לי נינה, "אני מזיעה כמו חמור, ורציתי להיכנס להתקלח. אני אשאיר את הדלת פתוחה למקרה שאזדקק לעזרה." ליויתי אותה במבטי, וראיתי שהיא מסתדרת, ולכן התרחקתי ונעמדתי ליד החלון.
"תני לי את מספר הטלפון שלך," ביקש סבסטיאן.
אני לא יודעת אם הייתי יותר המומה, או רתחתי מכעס. "אל תשחק איתה, יש לה נפש מאד עדינה."
"אני לא, תני לי את הטלפון שלך," הוא חזר על בקשתו.
"אני לא אחת שמחפשת הרפתקאות," סיננתי לעברו.
"נו באמת אריאנה, עוד רגע היא יוצאת, בבקשה תתני לי את מספר הטלפון שלך, אני לא רוצה שהיא תראה," הוא אמר.
"בטח שלא. מה אתה חושב שאני…" המשכתי בכעס.
"אני צריך את עזרתך בקשר אליה," המשיך סבסטיאן להסביר לי.
"למה שלא תדבר איתה?" שאלתי.
"את הרי מכירה אותה כל כך טוב. אני עומד להציע לה נישואין," היא מתחיל לומר, אבל אז נינה חזרה.
"הכל בסדר?" היא שאלה בחשש.
"סבסטיאן שאל אותי בקשר לטלפון שלי ," אמרתי וראיתי את סבסיטיאן חושק את לסתו , "הוא רצה לדעת האם אני מרוצה מהדגם הזה." הושטתי לו את הטלפון הנייד ואמרתי לו שהוא מוזמן לבחון אותו בעצמו.
סבסטיאן חייך לעצמו. הוא לקח את המכשיר וחייג לעצמו. "מי מתקשר אליי בשעה כזאת?" הוא רטן וכיבה את השיחה, "אני אומר לך נינה, לאנשים אין גבולות."
לא ידעתי למה אני מכניסה את עצמי כשהסכמתי לאפשר לו להתקשר אליי. לזכותו יאמר שלעמוד בציפיות של נסיכת הרומנטיקה, זה בהחלט לא פשוט.
"אם את תוהה מי בחר לך את טבעת האירוסים המהממת שלך," אני מפסיקה בסיפורי ופונה לנינה. "התשובה היא סבסטיאן. אני רק אישרתי לו שתאהבי אותה."
“אחר כך התחיל החלק הקשה יותר, איך הוא מציע לה נישואים. איך הייתי אמורה לענות לו כשמעולם לא קיבלתי הצעת נישואים?
יום אחד התקשרה אליי נינה ושאלה אני פנויה להפגש איתה לקפה. נפגשנו בבית הקפה מול הפארק. סבסטיאן ידע שאנחנו נפגשות, הפתיע אותנו, והגיע.
"יש לי משהו לומר לך," אמרה נינה לסבסטיאן, ואני חשבתי שעדיף שאלך. לא היה לי מושג מה היא רוצה לומר לו.
"אני מבקשת שתשארי," היא הפתיעה אותי.
"גם לי יש לי משהו לומר," אמר סבסטיאן, ועכשיו כבר הבנתי שעליי להשאירם לבד.
עכשיו הוא הפתיע אותי "אני מבקש שתישארי."
סבסטיאן אמר לנינה מילות אהבה מרגשות, ירד על ברכיו, ושאל אותה האם היא תינשא לו. המלצרים שקלטו מה קורה עמדו סביבו בחצי מעגל ומקלות זיקוקים, מין הסוג הזה ששמים על עוגות יום הולדת, בידיהם.
אחרי כל השיחות בנושא הצעת הנישואין, ואין ספור רעיונות שהעליתי בפניו, זה פשוט קרה באופן ספונטני, והיה מאד מרגש.
"את ידעת," נזפה בי נינה.
"נשבעת לך שאני מופתעת בדיוק כמוך," עניתי לה.
"ועכשיו תורך," אמר סבסטיאן לנינה, "מה רצית לספר לי?"
"מסתבר שלא רק שאנחנו עומדים להתחתן, אנחנו עומדים להיות הורים," היא ענתה לו.
אם מישהו מכם תהה האם סבסטיאן התחתן עם נינה בשל הריונה, הנה עדות ממקור ראשון שהצעת הנישואין הייתה לפני שהוא ידע."
"היית מאד נדיבה כלפיי, עם התיאור שלך," צוחק סבסטיאן, "מצד שני חסכת מהם לשמוע את מה שאת אמרת לי לפני שהסכמת לתת לי את מספר הטלפון שלך. שטיפה כזאת לא קיבלתי בחיי מאישה. אין ספק שהנאמנות שלך לנינה מוחלטת.
אני מודה שאישתי צדקה. ההיכרות עם חבריה עזרה לי ללמוד הרבה עליה. בהחלט ממליץ לכם לאמץ את הרעיון הזה.
אני יודע שנהוג להזמין את הזוג הצעיר לריקוד הראשון כבעל ואישה, אנחנו החלטנו לחרוג מהמסורת. אני רוצה להזמין את חברי XOXO DANCE לרקוד איתנו, ומבקש מהאורחים להמתין עד שנסיים."
אריאנה לובשת שמלת כסופה, ונועלת נעלי עקב בצבע תואם. לכן אני מופתע לראות כשהיא מתירה את החגורה סביב מותניה, ומסתבר שהיא לבשה חצאית. היא מסירה אותה ממנה, ונשארת עם מכנס צמוד כסוף, כשהחלק העליון, ששזור באבנים דמויות יהלומים, נשאר. את נעלי העקב, מחליפות נעלי התעמלות כסופות. כמוה עושים שאר חברי חבורת הריקוד, שמסירים מעליהם את הבגדים הרשמיים.
עם צלילי המוזיקה הראשונים, הם נעמדים מול הקהל, המסכים מסביב מופעלים, והם סופרים בקול – חמש, שש , שבע , שמונה, ומתחילים לרקוד.
אני מסתכל עליה מוקסם. התנועות שלה גורמות לגוף שלי להתעורר, 'בדיוק מה מה שאתה צריך כעת,' אני מדבר אל עצמי.
"זה לא יאומן איך היא משפיעה עליך," מסננת לילי, שמסתבר לא מסירה את עיניה ממני. אני משפיל מבטי במהירות למכנסיי, ורואה שזה רק הגוף בתוכי שמתרגש, אבל דבר לא ניכר עליי.
"אני מאוהב בה, יש לך בעיה עם זה?" אני שואל ותוקע בה מבט שגורם לה להסיט את עיניה ממני.
אני מודה שאני שונא חתונות רבות משתתפים, אבל יש משהו בחתונה הזאת שמלאה בשמחה אמיתית. בשל האהבה של נינה לריקוד היא מזמינה את כולם לרקוד יחד. רק כאשר מוגשת הארוחה, המוסיקה מתחלפת למוסיקה איטית, ומי שרוצה לרקוד בזוג, קם לרקוד.
מייד עם סיום הארוחה, עובר הזוג הצעיר בין האורחים ומודה לכל אחד באופן אישי. לבסוף הם מגיעים לשולחן שלי. "מנות הקינוח מחכות לכם על הגג סביב הבריכה. אתם מוזמנים ללכת להחליף לבגדי ים, וניפגש שם."
*
"תביא איתך בגד ים. את הערב נסיים בבריכה," אמר לי סבסטיאן, "הזמנתי קבוצת חברים לחגוג איתנו עד הבוקר."
הבטתי עליו. חשבתי שהוא צוחק איתי. "אני מדבר ברצינות," הוא אמר כשהבחין במבט הלא מאמין שלי.
"בחורף, בבריכה על הגג," אמרתי.
"לא ירדתי מדעתי. האזור סביב הבריכה מקורה ומחומם, בדקתי זאת לפני שהזמנתי את המקום," הוא אמר, והבנתי שהוא באמת רציני.
"הזמנתי לכולכם חדרים, כך שתוכלו להחליף בגדים לפני ואחרי הרחצה בבריכה," הוא הוסיף.
*
אני עולה לחדרי להחליף לבגד ים. עכשיו כשאני יודע שאריאנה כאן, אני מחייך מרוצה כשאני בוחן את עצמי במראה. בהחלט ניכר על גופי שאני מטפח אותו בקביעות. 'נראה אותך עומדת בפניי,' אני מדבר אליה בליבי.
אני ניזכר שראיתי שהיא עוזבת את האולם ופונה לכיוון המעליות, מה שאומר שגם היא הולכת להחליף את בגדיה, ועוד מעט היא תופיע בבריכה עם בגד ים לא רק לעיניי, אלא לעיניי כולם. השמחה שהרגשתי הופכת למתח.
אני נושם עמוק, ועולה לגג.
סבסטיאן ונינה נמצאים כבר כאן, יחד עם עוד שלושה מחברי חבורת הריקוד שעוזרים למלצרים לארגן את השולחנות.
ואז אני מבחין באריאנה, שלבושה שמלת טריקו צמודה בצבע כחול ים. היא אוחזת בידה קלסר, ונותנת הוראות לאנשי הקייטרינג.
"היא מדהימה," אומר סבסטיאן ומלכסן מבטו אליה. "היא מורידה מאתנו כל כך הרבה לחץ. כל מה שאשתי מבקשת ממנה, היא מבצעת בחיוך. אני שמח בשבילה שיש לה חברות כמוה."
עד מהרה המקום מתמלא בחברים, שמגיעים למקום ומתפעלים ממראה הבריכה המוקפת בזרי פרחים, שרשראות של אורות, ונרות ריחניים על השולחנות. הקינוחים מגוונים, ובהחלט מעוררי תיאבון.
אני מחפש את הרגע המתאים לגשת אליה, אבל חבריי לא מפסיקים לדבר איתי.
"ערב טוב לכולם. עכשיו כשאני כאן, אתם מוזמנים להיכנס לבריכה," אומר גבר שמגיע לאזור הבריכה. כולם מסתכלים עליו בפליאה. "החוק מחייב נוכחות של מציל במקום," מסביר לנו סבסטיאן, אז דאגתי שיהיה כאן אחד.
המוסיקה מתחילה להתנגן ברקע, סולו גיטרה גורם לכולם להתחיל להתנועע. כמה אני לא מופתע לראות שלילי מתנועעת כשהיא סוקרת את גופי, ונדה בראשה לאות הערכה.
ואז גם היא מבחינה באריאנה שמתרוצצת בין השולחנות הערוכים. "דווקא חשבתי שהיא תרצה לחשוף את גופה לעיניי כל," היא מעירה בניבזיות.
אני בספק שאריאנה לא שמעה אותה, אבל היא מתעלמת ממנה, כשם שהיא לא מסתכלת על איש מחבריו של סבסטיאן.
"אני מתערב איתך שעד הבוקר, אני מזיין את היפה הזאת," אומר אדם.
"על מי מהן אתה מדבר?" אני מעמיד פנים שאני לא מבין למי הוא מתכוון.
"על האחת והיחידה שלא לובשת עדיין בגד ים," הוא עונה ומסמן בראשו לעברה של אריאנה.
"זו מכולן, היא היחידה שאתה לא מתקרב אליה," אני עונה לו בטון אדיש, למרות שהבטן שלי בוערת, "היא שלי, ולא מהיום."
"הוא אולי מפנטז עליה, אבל…" מתחילה לילי לומר.
"לא ידעתי לילי לילי שאת בקיאה כל כך בחיי הפרטיים," אני אומר לה בטון קר, שגורם לה לצמרמורת.
פתאום אני רואה את סבסטיאן קופץ ממקומו. "רק זה חסר לי. ביקשתי ממנו שלא יכנס למים, הוא שתה יותר מידי."
אני מקשיב לו, אבל עוקב אחרי תנועותיה של אריאנה, וחושב לעצמי מתי היא כבר תתפשט מבגדיה.
פתאום היא מסתובבת באחת לאחור ומבטה נעוץ במים. "מילה תביאי מגבות ותתקשרי ל-911, תגידי להם שאריאנה מהחוף הצפוני ומבקשת שיבואו דחוף לכאן."
בעודה נותנת הוראות למילה, היא פושטת מעליה את השמלה שלה, נשארת בבגדיה התחתונים, סט לנז'רי מתחרה לבנה, וקופצת למים מול עיניהם הנדהמות של כולם. איני יודע מה מסעיר אותם יותר, המראה שלה כמעט עירומה, או המעשה שעשתה.
אני שומע ברקע את קולה של מילה מדברת עם כוחות ההצלה ומזכירה את שמה של אריאנה, אבל מבטי מרוכז בצלילה שלה לתחתית הבריכה.
"רק שלא ימות ביום החתונה שלי," ממלמל סבסטיאן.
אריאנה עולה במהירות לפני המים. "תפנו את המקום," היא מבקשת, בזמן שהיא נושאת איתה את בן דודו. אני נדהם מהכח שהיא מפגינה. בכוחות עצמה היא מעלה אותו למשטח הסמוך לבריכה, ומתחילה בפעולות הגורמות לו להקיא את המים מתוכו.
"כמה שאתה מסריח," היא אומרת לו, "כמה שתית??"
"יש פה מישהו שישב לידו בחתונה?" היא שואלת היא פונה לאורחים מסביב.
"אני," עונה מקס.
"ידוע לך אם הוא גם אכל, וכמה הוא שתה?" שואלת אריאנה שממשיכה בפעולות ההחייאה.
"יש לך מזל שאריאנה נמצאת כאן," אומר הפרמדיק שנכנס בריצה.
"איפה המגבות?" שואלת אריאנה. היא עוטפת את בן הדוד במגבת ומשפשפת את עורו עם המגבת.
רק אחר כך היא לוקחת מגבת ונעטפת בה. היא נעמדת עם גבה אלינו, מורידה את החזיה שלה, ולובשת את השמלה, היא פושטת גם את תחתוניה ולובשת את המכנס של בגד הים.
"את באה איתי, אני עם צוות חסר, ידעתי שאת כאן ולכן…" מתחיל הפרמדיק לומר.
"אני חייבת ללוות אותו נינה," היא אומרת בהתנצלות, "אני אעדכן אותכם מה קורה איתו. יש לי רק בקשה אחת, תדאגו שמי ששתה הרבה, לא יכנס למים," היא אומרת וממהרת לצאת בעקבות אנשי ההצלה.
שעה ארוכה אנחנו עומדים המומים ממה שקרה כאן. אם היה נדמה למישהו שהוא דמיין זאת, מראה סט הלנז'רי הלבן הספוג במים, שמונח על הריצפה, מאשר שחזינו במעשה הצלה לא יאומן.
"היה לו מזל גדול," אומר המציל שעדיין בוהה במים, "היא הצילה את חייו."
"היא התנדבה בתחנת ההצלה הימית של החוף הצפוני מאז שהייתה בתיכון. היא בהחלט יודעת איך לפעול במקרה של טביעה," אומרת מילה, שגם היא כמונו, עדיין המומה מה שהתרחש לנגד עינינו.
אחרי חצי שעה מתקשרת אריאנה לנינה. "אריאנה מוסרת שהם במיון בבית החולים הר ציון. ההערכה היא שהוא שתה יותר מידי. הוא בהכרה, אבל מעורפל לגמרי. הם ממתינים לתוצאות בדיקות הדם, אבל מסתמן שהוא יעבור בקרוב שטיפת קיבה שתעמיד אותו על הרגלים," משתפת נינה במה שנאמר לה על ידי אריאנה. "היא אמרה שהוא יהיה בסדר, וביקשה שנמשיך לחגוג."
המסיבה שוב מקבלת תאוצה. אני יושב עם חבריי, ומתרחק מעמיתיו עורכי הדין. לשמחתי אני מוקף בחברים, שמונעים מלילי להתקרב אליי.
חבריי מדברים, אבל מחשבותיי נודדות.
כל כך שמחתי שלא אראה את לילי כשהתפרקה הקבוצה, ולא היה לי מושג שהיא מקורבת לסבסטיאן בעבודה. אני מחייך לעצמי כשאני ניזכר שאריאנה אמרה לה שרואים עליה שהיא עורכת דין. ברור לי שאריאנה איננה גננת, מעניין במה היא עוסקת אם כך.
צלצול טלפון מעיר אותי ממחשבותיי. שמה של אימא שלי על הצג. אני קם מייד ומתרחק מכולם.
"היי אימא," אני אומר בטון שמח, אולי שמח מידיי, למרות שאני חושש שמשהו לא טוב קרה.
"אני מצטערת על השעה המאוחרת," היא מתנצלת, "אבל אני רותחת על קאיה. האישה הזאת חושבת שהיא מלכת העולם, וכל השאר נתיניה. היא שטפה אותי על כך שאני חסרת תועלת, ואיזה מין אימא אני."
"אני לא מבין למה את לוקחת את דבריה ללב. הרי זאת מנטרה שחוזרת על עצמה מידי כמה ימים. את לא אשמה בבחירות שלה, ולא בכך שיש לה יחסים לא יציבים עם אבי התינוקת שלה," אני מנסה להרגיעה אותה.
"עכשיו היא צרחה עליי שהיא לא מרגישה טוב, ושאמרו לה שרצוי שהיא תיגש להבדק, ואיזה אימא נוראית אני שאני לא יכולה לבוא איתה. היא אפילו לא שאלה אם אני יכולה, היא פשוט קבעה עובדה. היא בכלל לא מתעניינת בשלומי, ורק באה בדרישות," אומרת אימא בכעס.
"אם צריך להושיט לה עזרה, אני אלך. בבקשה תרגעי אימא. את יודעת שאת בעיניי אימא נהדרת, וקאיה צריכה להתבייש איך שהיא מתנהגת כלפייך," אני אומר, "אני מבטיח לך שכשהיא תזדקק לעזרה אני אהיה שם בשבילה."
אני מסיים את השיחה עם אימא ועומד לחזור לחבריי כשהטלפון מצלצל שנית. 'מה יהיה?' אני מסנן בזמן שאני שאני מסתכל לראות מי מצלצל בשעה כזאת.
"איפה אתה??" שואלת קאיה בהיסטריה.
"אני בחתונה של חבר," אני עונה לה בשלווה, כל כך מנוגד לטון ההיסטרי שלה.
"מצאת לך מתי ללכת לחתונה," היא פולטת לעברי.
"סליחה שלא תאמו זאת איתך," אני עונה לה בציניות.
"אז היא החליטה לצאת," היא אומרת, "זה בדיוק מה שחסר לי כעת."
"על מה את מדברת קאיה?" אני שואל.
"מה אתה מטומטם? התינוקת רוצה לצאת," היא אומרת בכעס.
"אז גם היא לא תיאמה איתך," אני עוקץ אותה, "את מבינה שאת צריכה להתקשר למי שמטפל בהיריון שלך, לא אליי?"
"נו, מה אני אומרת לך? אתה יכול להיות כזה מטומטם בהתחשב בעובדה שאתה כזה חכם," היא אומרת.
"בואי נתחיל את השיחה הזאת מחדש. איפה את?" אני שואל.
"אני בדרך לחדר לידה," היא עונה.
' מה אני אמור לעשות עם המידע הזה?'
"תודיעי לי מה קורה," אני אומר אחרי שתיקה ארוכה. יש גבול לנכונות שלי לתמוך בה. אין לי כוונה לשחק את תפקיד הבעל התומך.
"אני מקווה שסבסטיאן יסלח לי," אומר הבן דוד.
“זה היה מאד מטופש מצידך. אתה מבין שיכולת לאבד את חייך? בכל מקרה אני שמחה שהתאוששת ובקרוב נוכל לשחרר אותך," אני אומרת.
"את פה? את לא אמורה להיות בחתונה?" שואל ד"ר פיצג'רלד שמבחין בי בחדר המיון, "תצטרפי אליי לחדר לידה?"
"אני לא במשמרת. אני פה על תקן מלווה. הוא השתכר בחתונה, וחשב שזה רעיון מצוין ללכת לשחות," אני עונה לו.
"חבל, הייתה כבר לידת פג אחד הלילה. אני לא סובל את הרופאה שבאה לבדוק אותו. אני מניח שבבוקר כבר יהיה לך עוד פג ביחידה. כולי תקווה שהרופאה ההיא לא תלווה אותי גם בלידה הזאת. אולי בכל זאת תצטרפי אליי?"
