היא ישבה מולי זקופה ומלאת בטחון,
כל כך רחוקה ממי שאני רגילה שיושב מולי.
לא יכולתי שלא להתפעל מהבגד המיוחד שהיא לבשה.
סקרתי את גופה וחיפשתי סימנים למה שנאמר לי,
ולא יכולתי למצוא.
הבטתי על התמונה שנשלחה אליי על ידי מנהלת בית הספר.
הנערה שניבטה אליי מהתמונה לבשה בגדים רחבים
שהסתירו את מתאר גופה,
אבל לא הראו בהכרח שהיא סובלת מעודף משקל.
הוקסמתי מעיניה המדהימות, ובכלל מיופיה המיוחד.
אז נכון שהיא הייתה קצת יותר מלאה בפנים,
אבל בהחלט לא הייתי מגדירה אותה כענקית
כפי שנאמר לי,
כשם שלא הייתי אומרת שמי שיושבת מולי
סובלת מרזון חולני.
אני מודה שלא הייתי מוכנה לדיבור הרהוט,
מלא הבטחון, והאינטליגנטי של הנערה שישבה מולי.
חתמתי בלב שלם על אישור כי היא נערה בריאה בנפשה,
וכי אין כל סימנים לאנורקסיה כפי שנטען.
זה היה החלק הקל.
השאלה היא איך אני מתנהלת כעת מול הוריה,
שלא עצרו להקשיב לה.
אני לא רוצה לחשוב מה היה גורלה ,
לו הייתה יושבת מול אחד מעמיתיי שהיה נענה
לבקשתם לאשפז אותה במחלקה סגורה,
בלי להניד עפעף.
אני מביטה על הדף ושעליו השמלה ששרטטה לבקשתי,
ויודעת שיום יגיע וכולם יראו אותה
כפי שאני רואה.
שלכם,
ד"ר א. כרמן
בית החולים הפסיכיאטרי גרייסי סקוור
מנהטן, ניו יורק
ד"ר א. כרמן מסתכלת עליי במבט חמור סבר מבעד למשקפי הדולצ'ה גבנה הדקיקים שלה.
"שמך?" היא אומרת לי בטון פוקד, ואני מרגישה שאני עומדת בבית משפט.
אני מישירה מבט. "שמי מדיסון מק'ריאן."
"בת כמה?" היא ממשיכה לירות לעברי, ואני חושבת איך זה שהיא לא משתמשת במשפטים שלמים.
"אני בת שמונה עשרה," אני עונה בשלווה.
"את יודעת למה את כאן?" היא שואלת, ואני רוצה לברך אותה שהצליחה להרכיב משפט שלם.
"אני מואשמת," אני אומרת בהדגשה.
היא קוטעת אותי. "מואשמת? את לא חושבת שאת מגזימה בבחירת המילים?" היא מעווה את פרצופה מולי. אני תוהה מה יש לה נגדי שהיא בוחרת לנהוג בי כך, או אולי היא כך עם כולם, וזה פשוט האופי שלה.
"אני חושבת שלומר עליי שאני אנורקטית זאת הגזמה. רק בגלל שהבנתי שעודף שומן הוא לא בריא, ובטח לא יפה, ועשיתי הכל כדי להבריא את עצמי, לא הופך אותי לחולת נפש, אלא לנערה שפויה." אני תוהה כמה ממה שאמרתי נקלט בראשה, והאם היא כבר באה עם דעה נחרצת עליי, ורק צריכה לאשר את האשפוז שלי.
"ספרי לי איך הכל התחיל," היא אומרת ומביטה בי בפנים חסרות מבע.
מעניין כמה פעמים היא שאלה את השאלה הזאת. אני גם חושבת כמה פעמים היא תהנהן בראשה, ותעמיד פנים שמה שאני אומרת לה מעניין אותה. לרגע מתחשק לי להמציא לה סיפור, אבל אני מזכירה לעצמי שהיא זאת שעומדת לקבוע את גורלי.
"אני מניחה שהכל התחיל כשאימי, שהיו לה כבר שתי בנות יפיפיות ומוצלחות, גילתה בגיל ארבעים שהיא שוב בהריון, ושוב זאת בת," אני אומרת.
"ואם היית בן, את חושבת שזה היה משנה את מסלול חייך?" היא שואלת.
"אולי, אין לי מושג," אני עונה בכנות, "למרות ששמעתי פעם את אבי אומרת לאימי, לפחות היית מביאה לי בן."
"את רוצה להיות בן?" היא מפתיעה אותי.
"לא. אם את שואלת האם אני נמשכת לבנות, התשובה היא ממש לא. בנושא הזהות המינית שלי אין לי כלל ספק שאני נמשכת רק לבנים," אני עונה לה.
"היית פעם עם בן?" היא שואלת.
"הייתה לי מערכת יחסים קצרה עם בן," אני עונה לה.
"הוא אמר לך משהו על המשקל העודף שלך? העיר לך שאת צריכה לרדת במשקל," היא מבקשת לדעת.
"לא," אני עונה קצרות.
"אני רוצה שתספרי לי עליו," היא מבקשת. מראה פניה משתנה, והיא נראית יותר מתעניינת. אני מעיפה עליה מבט זריז ותוהה האם לה יש מערכת יחסים.
"הוא אחד הבנים המקובלים בשכבה. הוא ידע שאני תלמידה מצטיינת, וביקש את עזרתי במדעים. הוא ספורטאי וכדי לקבל מלגת לימודים באוניברסיטה, היה עליו לשפר את ציונים. כמו רוב הספורטאים, הספורט הוא כל עולמו," אני מתחילה לספר, ובוררת מילים כדי לא לחשוף את זהותו.
"באיזה ספורט הוא עוסק?" היא שואלת.
"אני לא חושבת שיש לזה משמעות," אני אומרת. אין לי כוונה להתפאר בפניה שהקפטן של קבוצת הבייסבול היה איתי.
"היה ביניכם מגע פיסי? הוא נישק אותך?" היא שואלת.
"כן, ולא רק, אלא גם שכבתי איתו," אני אומרת.
"הוא כפה את עצמו עלייך?" היא שואלת.
"ממש לא. התמסרתי לו מרצוני. החברות שלי , לפחות כך הן אמרו, כבר עשו זאת, ורציתי להיפטר מבתוליי. הוא לימד אותי כמה החיבור בין גבר ואישה יכול להיות מענג. הוא בהחלט יודע איך לספק אישה. זו הייתה חוויה מאד נעימה, ואני אסירת תודה לו על כך," אני אומרת ורואה שעוררתי את סקרנותה.
"אם הבנתי נכון, הוא לא אנס אותך," היא מאשרת לעצמה שהבינה.
"הבנת נכון," אני עונה לה.
"וכמה פעמים שכבת איתו?" המבט שלה מאד מרוכז כעת בי, ומתגבשת בי הדיעה שהיא כנראה לא עשתה את זה זמן רב, אם הפרטים כל כך מעניינים אותה.
אני רוצה לענות לה שזה לא עניינה, אבל מזכירה לעצמי שוב, שאני חייבת להיות מאופקת. "למחרת הוא בא שוב ללמוד איתי, ולפני שהלך הניח בידי קופסה קטנה ובה שרשרת זהב ועליה תיליון עם פרפר, ואמר שיותר לא יגיע." אני לא אומרת לה שמאז אותו יום לא הורדתי את השרשרת מעליי, גם לא במקלחת. היא מוסתרת כעת מתחת לחולצת המיזע אותה אני לובשת.
"ואז שקעת בדיכאון," היא נדה בראש כמבינה. היא חושבת שהצליח לפענח אותי.
"ממש לא. כל חיי הייתי הבת הלא אהובה, והלא רצויה. הבת שהסתירו מעיני כל. גלגלי השומן שהיקפתי את עצמי בהם הם משם, אין להם שום קשר אליו," אני מוצאת עצמי מגנה עליו.
"אני יודעת בת של מי את. אביך הוא אדם מקסים ונערץ," היא מנסה לערער על דבריי.
"אבי אדם מדהים. הוא חכם, וכריזמטי. כך הוא כשהוא בציבור, כך היה כשאחיותיי היו בבית. אלא שמשהו השתנה בו," אני מתחילה לומר.
"את רוצה לומר לי שאת מאשימה את אביך שנגע בך?" היא אומרת מזועזעת, לא ממה שהיא חושבת, אלא ממני.
"אני לא יודעת מאיפה הבנת שזה מה שאמרתי. הוא בכלל לא רואה אותי, אני אוויר בשבילו," אני עונה בשקט.
אני רוצה להמשיך לדבר, אבל אז נשמעת נקישה על הדלת, ואחות נכנסת עם ספל קפה גדול וכריך. "השעה שתיים עשרה," היא אומרת לה, ויוצאת מהחדר. אני מביטה על האחות, ומרחמת עליה בליבי. היא כמעט שלא נושמת כשהיא נמצאת בחדר.
"תמשיכי," אומרת ד"ר א. כרמן ולוגמת לגימה ארוכה מכוס הקפה. הקפה חם מידי והיא יורקת את תוכנו חזרה לכוס. 'הם מנסים להרוג אותי פה?' היא מסננת.
אני ממתינה שהיא תתאפס, אבל היא מסמנת לי בידה ללא מילים להמשיך.
"לא פשוט להיות אדם במעמדו. זאת עבודה מאד מלחיצה. ניסיתי להראות לו את הישגיי בלימודים, את תעודות ההצטיינות שקיבלתי, שפתחו לפניי דלת באוניברסיטאות הנחשבות ביותר, והבטיחו לי מלגות. זה לא עניין אותו. הוא סימן לי בידו שאין לו זמן להקשיב לי.
אז כדי לשתוק, מילאתי את פי באוכל, והגנתי על עצמי עם גלגלי שומן עודף.
דווקא הוא זה שהעיר אותי וגרם לי לעשות מעשה. התביישתי ללכת למכון כושר, ולכן פניתי למכון לאומנויות לחימה. אמרתי לו שאני מוכנה לעשות כל עבודה, כולל ניקיון, כדי שיאפשר לי להתאמן.
היה בי משהו שגרם לו להסכים. הוא לקח אותי תחת חסותו, הכין לי תוכנית לאכילה בריאה, ותוכנית אימונים. השינוי היה מידי, אבל הוריי לא שמו לב לשינוי שחל בי.
לפני חודשיים, כשהתקרב מועד מסיבת הסיום, הפרום, אמרתי לאימי שאני רוצה לחדש את המלתחה שלי ולרכוש שמלה לפרום.
'את באמת חושבת שמישהו יזמין אותך לפרום?' היא לעגה לי.
הלכתי לחנות הדולר, רכשתי סט של כלי תפירה, והסתגרתי בחדרי.
הוצאתי את אחת החולצות שלי והתחלתי לגזור. התאמתי אותה למידותיי החדשות, ואחרי שהייתי מרוצה, המשכתי לעשות זאת גם עם חלק מהבגדים האחרים.
ועדיין המשכתי ללבוש את הבגדים הגדולים, מסתירה את גזרתי החדשה.
את התמונות של הבגדים שעיצבתי העליתי לאתר שפתחתי. צילמתי את עצמי לובשת אותם, אבל נמנעתי מלהראות את פניי.
אפילו אני הופתעתי כשהתחלתי לקבל הודעות מנשים שמבקשות לרכוש את הבגדים שלי. את מכירה את המותג שלי," אני אומרת ומסתכלת לראות אם הסיפור שלי נשמע לה מוכר. היא לא מגיבה.
"החולצה שאת לובשת היום היא תוצרת המותג פרפר, שהיא החברה שלי," אני אומרת ומחכה לשמוע מה היא תאמר.
"תוכיחי לי," היא אומרת אחרי שתיקה קצרה.
"תני לי נייר ועפרון," אני מבקשת.
היא מוציאה נייר מהמדפסת ומניחה אותו לפניי. "אין לי עפרון, רק עטים," היא אומרת ונותנת לי עט.
"תבחרי מה בא לך שאעצב לך," אני אומרת.
"שמלה לחתונה," היא עונה לי.
"שלך?" אני שואלת.
"מה זה משנה?" היא מגחכת.
"השאלה היא אם את רוצה שאעצב שמלת כלה או…" אני מתחילה להסביר לה.
"בואי נתפשר על שמלת ערב," היא שוב מגחכת.
אני קמה ממקומי.
"לאן את חושבת שאת הולכת?" היא יורה לעברי מייד, "לעצב בסטודיו שלך?"
"את יושבת מולי, כששולחן מפריד בינינו, כך שאין לי מושג מה מבנה הגוף שלך, ולכן קמתי," אני עונה לה ברוגע.
היא קמה, ועומדת מולי בהתרסה. אין לי ספק שהיא לא מאמינה למילה ממה שאמרתי. אני מתאפקת לא לחייך.
אני רושמת במוחי את מתאר הגוף שלה. חלק עליון צר, אבל חזה מלא, מתניים צרות, וירכיים עגלגלות. הרגליים שלה ארוכות ורזות.
אני משרבטת על הנייר את דמותה, והיא עוקבת אחריי. ברור לי שהיא לא תראה לי שהיא מתרשמת ממה שאני עושה. אני מצמצמת את עיניי ובוחנת את צבע עיניה וגוון עורה. האופן שבה היא מביטה בי מקשה עליי להתרכז, ולכן אני עוצמת את עיניי דקה ארוכה.
אני פוקחת את עיניי ורואה שהיא פותחת את פיה לומר משהו. אני כבר יודעת מה אני רוצה לשרטט, והידיים שלי מרחפות על הנייר ומציירות שמלת ערב צרה ומעליה חצאית מתרחבת.
אני לוקחת מהתיק שלי את קלמר הצבעים ומעניקה לשרטוט חיים על ידי צבעים בגוונים שונים של כחול. אני רושמת ליד כל חלק מאיזה בד הייתי תופרת אותו, ולבסוף חותמת את שמי, ומציינת שהמחיר עבורה הוא אלף מאתיים חמישים דולר.
"את באמת חושבת שמישהו ישלם לך סכום כזה עבור שמלה?" היא צוחקת.
אני מוציאה את הטלפון הנייד מכיסי, מפעילה אותו, לאחר שנדרשתי לסגור אותו כשהביאו אותי לכאן, פותחת את האפליקציה של פרפר – האופנה שלך, נכנסת לרכישות ומעלה את החשבונית עבור החולצה אותה הרופאה לובשת.
"האם באמת חשבתי שמישהו ישלם סכום של שלוש מאות חמישים דולר עבור החולצה הזאת, למרות שבעיניי היא מעלפת ומושכת תשומת לב של כל מי שמעריך יופי?" אני שואלת אותה, ומראה לה את המסך. "התשובה היא לא."
"וכמה זמן לוקח לתפור שמלה כזאת?" היא שואלת.
"שמלה כזאת מצריכה מדידה אישית, בגלל שהיא מורכבת מכמה שכבות," אני עונה, "כיוון שזו שאלה היפותטית, אין לי תשובה."
"המסיבה שלי בעוד יומיים," היא אומרת.
"אני לא רוצה להסתבך ולא לסבך אותך. עוד יאשימו אותי במתן שוחד," אני מצננת מייד את התלהבותה.
"בואי נחזור לענייננו. למה לדעת נאמר עלייך שאת אנורקטית?" היא שואלת.
"עוד כמה ימים יחול הפרום. לפני חודש אחד מהבנים המקובלים שאל אותי אם אני רוצה ללכת איתו לפרום. היה לי ברור שהוא לועג לי, וסירבתי.
חיכיתי עד לרגע האחרון, כשלכולם היו כבר בני זוג, והחלטתי שהגיע הזמן להשיל מעליי את הבגדים הגדולים. הגעתי לבית הספר עם חצאית צמודה וחולצה קצרה שעיצבתי.
את יכולת לתאר לעצמך את התדהמה שאחזה בכולם. המורה סרבה להאמין שזאת אני. "אני לא אוהבת שמשקרים לי," היא אמרה, ושלחה אותי למנהלת.
המנהלת מיהרה להזמין את אימי, ונזפה בה על כך שלא שמה לב שבתה אנורקטית. 'זה לא תפקיד של מערכת בחינוך להשגיח מה היא אוכלת, או במקרה הזה, שהיא הפסיקה לאכול."
"ומה באמת את אוכלת שגרם לירידה כזו במשקל?" שואלת ד"ר כרמן. אחרי כל מה שאמרתי לה, היא עדיין לא מרפה מהנושא.
"אני שוב לוקחת את הטלפון הנייד שלי, מעלה את התוכנה שהתקין לי ליאם, ומראה לה את התפריטים ואת הגרף של ירידת המשקל שלי.
"ואימך לא יודעת על התוכנית הזאת?"
"אימי לא מוכנה להקשיב לי, והנה אני כאן, מבזבזת את זמנך."
"אין ספק שאת נערה מאד אינטליגנטית, ויודעת להתנסח בבהירות. צר לי על כך שהורייך אינם רואים איזו ילדה מדהימה יש להם. כמובן שאחתום מייד על אישור לשחרר אותך."
אם חשבתי הבוקר כשחשפתי את המראה החדש שלי לעולם, שכך מתחיל פרק חדש בחיי, אני מבינה שרק כעת, כאשר אני יוצאת דרך הדלת הראשית של המחלקה הפסיכיאטרית, לבדי, ללא ליווי, ופורשת זרועותיי לשמים, זה הרגע.
אני עוצמת עיניים. 'תנצרי את הרגע הזה,' אני מדברת אל עצמי בליבי, 'הרגע בו נולדת מחדש.'
אני פותחת מעט את פי כדי למלא את ריאותיי חמצן, כמו תינוק שזה עתה הגיח לעולם. ריח של דשא רטוב חודר לאפי, לאחר שבעת ששהיתי בחדרה של הרופאה ירד גשם שוטף שניקה את האוויר. אני מרגישה ששלווה גדולה עוטפת אותי.
אלה הימים האחרונים של התיכון, ואני יודעת שהגיע זמני לעזוב את הבית, ולהתחיל לבנות את חיי.
זו שנת הלימודים האחרונה שלנו. יותר משאנחנו לומדים, אנחנו מדברים על מה יקרה בשנה הבאה וגם, איך שכחתי, על מסיבת הסיום, הפרום.
כל מה שמעניין אותי זה להשיג ציונים טובים, כיוון שאני רוצה להתקבל לנבחרת של הבייסבול באוניברסיטה, בדיוק כמו אבי ואחיי הגדולים.
את המשוכה הראשונה עברתי, כאשר נאמר לי על ידי המאמן של נבחרת בית הספר כי בישיבת מורים נאמר לי שבשל הציונים הגבוהים שלי, אני יכול ללכת לאוניברסיטה, שהיא דרגה אחת מעל המכללה, ולשם אני שואף.
כיוון שהלימודים באים לי די בקלות, אני מרבה לבלות עם חבריי לקבוצה. אנחנו גולשים לא פעם לשיחות של 'בנים,' וכל אחד מתפאר בהשגיו אצל הבנות. אני אישית לא אוהב זאת, שכן הבנים נוהגים לזלזל בבנות שכרוכות אחרינו בהיותינו הספורטאים המצטיינים.
אני לא אומר שאני מתנזר, אבל אני לא מאלה שירוצו להיות עם מישהי בשירותים של המועדון, רק כדי לסמן V על עוד אחת ולרוץ לספר לחבר'ה.
חודשים לפני מסיבת הסיום, התחילו הבנים להתחרות ביניהם את מי הם יזמינו למסיבה. אני יודע שכל אחת שאזמין תאמר לי כן, גם אם היה מי שהקדים אותי, לא כי אני שחצן, אלא אני יודע מה ערכי בעיניהן.
במסיבות הפרטיות לפעמים אנחנו מגניבים אלכוהול, וקורה שלא מעט מרבים בשתיה ומשתכרים.
"אני מתערב איתך שאתה לא מסוגל לזיין את השמנה," אמר לי לירוי.
"נו באמת, אתה יודע שאני יכול להכניס למיטה כל אחת שארצה," עניתי לו.
אני מודה ששנינו שתינו. אלא שלירוי היה שיכור לחלוטין, ואילו אני לגמתי רק כוס בירה אחת, כזאת שעושה לך נעים בגוף, אבל משאירה אותך עדיין בשיא חושיך.
רציתי להאמין שלירוי ישכח מההתערבות המטופשת הזאת. ואמנם הוא לא זכר דבר מהלילה ההוא, רק את ההתערבות בינינו.
נכנסתי למילכוד. הרי הגבריות שלי עמדה במבחן, ולכן החלטתי להענות לאתגר.
*
"את יכולה לעזור לי במתמטיקה?" אני שואל את מדיסון.
"אתה צוחק עליי?" היא עונה מיד, "אני יודעת שאתה תלמיד מצטיין."
"את זוכרת שנפצעתי במשחק?" אני שואל, מתוך ידיעה ברורה שהיא לא מגיעה למשחקים.
"אני לא מאלה שבאות לצפות במשחקים שלכם," היא אומרת ומושכת בכתפיה.
"בכל מקרה החסרתי כמה שיעורים במתמטיקה, ורציתי לבקש ממך שתעזרי לי להשלים את החומר," אני בונה את הסיפור שלי.
אני חושב שהיא לא מאמינה לי, ובכל זאת היא נותנת לי את כתובתה.
אני לא רוצה לבזבז זמן, אני רוצה להיות כבר אחרי ההתערבות הזאת. עוד באותו יום אני מתייצב עם הספרים שלי, מוכן שהיא תלמד אותי.
במשך שבוע שלם, אני מגיע לביתה אחרי האימון, ולומד איתה. מסתבר שהיא יודעת להעביר את החומר בצורה הרבה פחות מסובכת ממה שעושה המורה.
ואז מגיע סוף השבוע. הוריה נסעו מחוץ לעיר, והיא לבד בבית.
"היית פעם עם בן?" אני שואל אותה באגביות, אחרי שאני מסיים לפתור עוד תרגיל מסובך, שאיתה הוא נראה לי הרבה יותר פשוט.
"נראה לך שמישהו יסתכל עליי?" היא צוחקת. יש לה צחוק מתוק, נטול כל מרירות.
"יש לך פנים יפות," אני אומר לה.
"זה הדבר הכי מעליב שאפשר לומר לנערה שמנה. זה כאילו אמרת שהדבר היחיד שיפה אצלך אלה הפנים שלך, השאר ממש דוחה," היא אומרת באותו קול חסר רגש.
"לא התכוונתי לפגוע בך, רק הבעתי את דעתי. יש לך עיניים מדהימות ושפתיים שבא לנשק. את מרשה לי לנשק אותך?" אני שואל. באותו רגע מטשטשים הגבולות בין המשחק שהייתי אמור לשחק איתה, לבין המציאות.
היא מחייכת אליי בביישנות. אני רוכן לעברה, מרפרף בשפתי על שלה. יש משהו מסעיר בשפתיים הבתוליות שלה. אני מעמיק את הנשיקה, והיא נעתרת לי.
אני מניף אותה בזרועותיי ונושא אותה למיטה. היא לא מתנגדת לי. יש בה עדינות שגורמת לי לרצות לנשק אותה עוד ועוד. אני מנשק אותה בעורפה, ויורד במסע כלפי מטה. אני מופתע לראות כמה היא נינוחה. יש לה ריח כל כך טוב, ומגע כל כך נעים, שאני נהנה מהמשחק המקדים איתה.
אמנם ההתערבות הייתה רק שאחדור לתוכה, ולא משנה מה יקרה הלאה, אבל כל זה נשכח ממני. אני נהנה לענג אותה, והיא מתמסרת לי. אף פעם לא חוויתי חוויה כזאת נעימה.
אני מודע לכך שזאת הפעם הראשונה שלה, ואני מאד עדין איתה. להפתעתי היא קולטת אותי לתוכה בקלות. "נעים לי," היא לוחשת לאוזני, ומבעירה בי אש גדולה עוד יותר.
אני מתקשה להרדם בלילה. החוויה עם מדיסון עדיין סוערת בגופי. אני מבולבל, הרי לא התכוונתי להיות איתה במערכת יחסים.
למחרת אני שוב מגיע כדי ללמוד איתה. כאשר אנחנו מסיימים את הכנת השיעורים, אני מניח על השולחן קופסה ובתוכה שרשרת זהב ועליה תיליון של פרפר. מדוע דווקא פרפר? זה מה שהרגיש לי הכי מתאים כשהלכתי לבחור מתנה עבורה.
"תודה על העזרה. כרגיל, תענוג ללמוד איתך," אני אומר לה, "יותר לא ניפגש."
"תודה לך. נהניתי ללמוד איתך," היא עונה לי.
כאשר אני נפגש עם חבריי בתחילת השבוע, הם מבקשים שאביא להם את התחתונים שהייתי אמור לקחת ממנה.
*
בלהט המעשה הורדתי ממנה את מכנסיה. תחתוני התחרה הלבנים, היו רחוקים כל כך ממה שדימיינתי, כך גם החזיה שלבשה. בהחלט יש לך טעם משובח בלבוש. כששכבה כמעט עירומה לפניי, התפלאתי לראות שהיא לא שמנה כפי שחשבתי, אלא קצת מלאה. לא מובן לי אם כך, מה גורם לה להסתתר מתחת לבגדים רחבים כל כך?
בכל מקרה זה לא ענייני, זה שלה.
*
"נו כבר תראה," אומר ג'ואי, "אני סקרן לדעת האם צדקתי. אני הימרתי שהיא לובשת תחתוני כותנה לבנים עם פרחים קטנים בסגול, מין תחתוני סבתא כאלה."
"אני לא מסוגל לשכב איתה." אני מושך בכתפיי, וממש לא איכפת לי שהפסדתי בהתערבות.
אחרי השיחה הזאת אין לי חשק יותר לשחק בנבחרת, אבל אני מבין שעליי להמשיך כדי שלא יתחילו לדבר עליי. גם כך חבריי חושבים שאני מתבייש באי יכולתי לבצע את המשימה. הם לעולם לא ידעו את האמת.
