סלין יורדת למסעדה, אבל אני נשאר לשבת במשרד. שלושה עציצים עם פרחים סגולים שאינני יודע את שמם, מושכים את תשומת ליבי.
אני מסתכל מסביבי, ורואה שגם הקירות שינו את צבעם. צבע התכלת הלא נקי, שתמיד גרם לי לא לרצות להיות כאן, נעלם, והקירות בוהקים בצבע שמנת.
ריח נעים עולה באפי, ואני מבחין במפזר ריחות של שמן אתרי בריח הלבנדר, שמנטרל את הריחות שעולים מהמטבח.
אני מרגיש כאילו הייתה כאן פיה ובמטה הקסם שלה שינתה את פני המשרד. אני כבר מבין ידיה של מי בשינוי.
הטלפון הנייד שלי מצלצל. אני יודע בדיוק מי מתקשר אליי, ציפיתי לשיחה הזאת.
"אתה מבלבל אותי איסטווד," אומר לי מנהל החשבונות שלי, "בהתחלה שאלת למה לא שילמתי לסלין משכורת, אחר כך הודעת לי שפיטרת אותה, וכעת אתה מודיע לי שהיא התחילה לעבוד בתאריך… לא משנה," הוא אומר בקול מאד לא רגוע.
אני ממתין שהוא יסיים את דבריו ורק אז מתחיל לדבר. "אתה יכול לומר לי כמה נהוג לשלם לקופירייטר בכיר?" אני שואל, ויודע שהוא יחשוב שיצאתי מדעתי.
"אז עכשיו אתה משקיע במשרד פרסום?" הוא נאנח, כאילו שהוא זה שאמור לעבוד שם עבורי.
"שאלתי שאלה," אני מחזיר את השיחה למה שמעניין אותי.
"בוא נאמר שאם הוא טוב באמת, הוא יכול להגיע למשכורת שנתית של מאה ארבעים אלף דולר," הוא אומר, "כמובן שזה תלוי בכל מיני גורמים, כמו…" אני לא נותן לו לסיים את המשפט.
"אם כך אני מבקש שהמשכורת של סלין תהיה ששת אלפים דולר כל שבועיים. תעשה חשבון כמה אני חייב לה, ותעביר לחשבונה מייד, ואל תשכח להוסיף אותה לרשימת המשכורות הקבועה," אני מורה לו.
"החלטת להתאבד?" הוא שואל.
"עדיין לא קיבלת את הדוחות של הרבעון הזה. כשתראה את ההכנסות תבין שהיא שווה כל דולר," אני אומר לו.
"זה בהחלט מסקרן אותי," הוא אומר, "ממש, אבל ממש מסקרן. יש רק משהו אחד שלא הבנתי," הוא ממשיך, "למה אתה משווה את שכרה לשכר של קופירייטר?"
"כי זה מה שהיא עשתה עד היום," אני עונה לו.
"עכשיו אני באמת לא מבין כלום. בכל מקרה אחשב לה את השכר, ואעביר אותו לחשבון הבנק ששלחת לי," הוא אומר ואני מתאפק לא לצחוק מאי היכולת שלו להבין את הדברים.
*
את משרד גולדברג, ספרינגפילד, ומורנו רואי חשבון 'ירשנו' מהורינו. מעולם לא התעסקתי איתם לפני שקרה האסון, כך שאינני מכיר אותם באופן אישי. מי שמתקשר אליי תמיד מציג את עצמו כ'בוב רואה החשבון,' ואין לי מושג מיהו באמת. האם הוא אחד משלושת הבעלים, או עובד שכיר בחברה.
בהתחלה התקשיתי לעבוד מולו. הוא יכול לשנן את חוקי המס מתוך שינה. מעולם לא שמעתי אותו אומר שעליו לבדוק את התשובה. יש לו ידע עצום במחירים שאין קשר ביניהם, ואין ספק שהוא רואה חשבון מעולה. אך כשם שהידע שלו בנושא החשבונאות עצום, כך הוא חסר מעוף לחלוטין. כאילו שכל מה שצריך לשנן בעל פה, הוא יודע, ולגבי השאר המוח שלו סתום. ואולי זה אני שחושב אחרת, ולכן הוא לא מבין אותי.
אני חושב שוב על סלין, וכמה חריפת מח היא. אני עדיין לא מאמין שהיא בסך הכל ילדה בת עשרים ואחת.
*
"אני חושבת שאנחנו צריכים להגביל את השעה של הכריכים עד שתיים עשרה נאמר," אני שומע את סלין מדברת במטבח, "אחרת נמצא את עצמנו מכינים כריכים כל היום, וזה קצת יותר מידי. אני לא מאמינה כמה כריכים מכרנו היום. זה לא יאומן איך הרשתות החברתיות עובדות היום."
"בקשר לרשת החברתית," אומרת בילי, "מישהו הזמין מאתיים כריכים. הוא מבקש שנכין והוא ישלם לנו במזומן."
"נו באמת," אומרת סלין, "תבקשי שיתקשר למסעדה."
בילי שולחת לו הודעה, והטלפון מצלצל מייד.
"מסעדת רומא, סלין מדברת במה אפשר לעזור?" אומרת סלין, ומפעילה את הרמקול בקול רם מספיק כך שמי שעומד לידה יוכל לשמוע את השיחה, אבל היא לא תשמע בחלל המסעדה.
"אני רוצה להזמין מאתיים כריכים. אני אשלח מישהו לבוא עד חצי שעה לקחת אותם. לגבי המחיר אני מצפה להנחה משמעותית, משהו כמו הנחה של שבעים, שמונים אחוזים, וגם שובר של ארוחת ערב לארבעה אנשים."
סלין מעתיקה מהצג את מספר הטלפון של מי שאיתו היא מדברת, ומבקשת מבילי שתבדוק מיהו.
"אני מצטערת אבל אין לנו אפשרות לספק הזמנה כזאת גדולה. אנחנו מסעדת קטנה," היא אומרת.
היא מבחינה בי, ומראה לי מה בילי רשמה על הפתק – מסעדת הצייד.
היא רוצה לאמר משהו, אבל הטלפון הנייד שלה מצלצל. 'איך זה ששכחתי לסגור אותו?' היא ממלמלת, ובכל זאת מוציאה ומביטה על הצג.
"אני חייבת לענות," היא אומרת ויוצאת בצעדים מהירים החוצה.
"מדברת רודנה מבנק אוף אמריקה," היא מציגה את עצמה, "אני מדברת עם סלין?"
"מדברת," אני עונה קצרות. אני לא רגילה לקבל שיחות מהבנק, ואני תוהה מה גורם לה להתקשר אליי.
"אני מצטערת שאני מפריעה לך, אבל חשבתי שתרצי לדעת שהופקדו לך שלוש הפקדות של חמשת אלפים דולר כמשכורת מרומא," היא אומרת ומחכה לתגובתי.
"אני מבינה." אני מודה שאני המומה, גם מהסכום שהוא קבע לי כמשכורת, וגם מהעובדה שהוא ביצע את ההעברה כעת.
"כמו שאת בטח מבינה, הועברו לי שלוש משכורות, כיוון שהייתה תקלה במערכת," אני מסבירה לה, "תודה שהודעת לי."
"את רוצה שאבצע עבורך העברה לחשבון החסכון?" היא שואלת.
"תני לי לחשוב על זה. אני מודה לך," אני אומרת ומסיימת את השיחה.
אני נשארת לעמוד בחוץ דקה ארוכה. 'מה אני אמורה לעשות כעת?'
"הכל בסדר?" שואל לוגן. אני מרימה מבטי אליו. "את נראית מוטרדת."
"אני יכולה לדבר איתך במשרד?" אני שואלת.
"בוודאי," הוא אומר ומסמן לי בתנועת יד רחבה, שאלך לפניו.
"אני אפילו לא יודעת איך לאמר לך זאת," אני אומרת.
"ספרי לי מה מציק לך," הוא אומר בטון שגורם לי להביט עליו. כל הקשיחות שלו נעלמת, כשהוא מביט עליי כעת.
"תגיד לי בבקשה שלא התקשרת לחברת הפרסום לשאול מה הייתה המשכורת שלי," אני אומרת לבסוף.
"אני מבטיח לך שלא. ביקשתי מרואה החשבון שיאמר לי כמה מרוויח קופירייטר, והחלטתי לגבי המשכורת שלך," הוא עונה לי, "אמרתי לך שיש לי איך לשלם לך, בלי קשר לרווחים של המסעדה, מה גם שבזכותך ההכנסות עלו בצורה משמעותית, מה שגרם לי להקפיא את מכירת המסעדה."
"חברת הפרסום שייכת לדודה שלי. קרו דברים במשפחה שאינם קשורים אליי, והיא החליטה לפטר אותי." אני מרגישה צורך לשתף אותו.
"אני מצטער שחווית זאת, אבל מודה שהגעת לכאן. העובדים ממש אוהבים אותך," הוא אומר.
"אני אומר זאת שוב. אני אסתפק גם במשכורת קטנה יותר. אני צריכה לחזור למסעדה," אני מסיימת את השיחה המעיקה הזאת.
אני קמה ורוצה לצאת מהמשרד, אבל שבה על עקביי. "בעצם יש עוד משהו שרציתי לומר. אנחנו עושים הכל כדי לשפר דברים ברומא, אבל גדילה מהירה מידי יכולה להיות גם הדרך לנפילה. הבקשה לספק בשעת צהריים כריכים שמוגשים אצלנו רק בבוקר, נשמעה לי חשודה.
לדעתי אנחנו צריכים להגביל את תפריט הכריכים רק לשעות הבוקר, לפני שאנחנו מתחילים להגיש את המנות החמות, אחרת נצטרך להגדיל את צוות העובדים. היות ואנחנו עוסקים כעת בהבראת המקום, אני חושבת שאנחנו עדיין לא מוכנים לכך. מה דעתך?"
"את הוכחת לי עד היום שכל מה שנגעת בו, הפך להצלחה גדולה. אני מסכים לכל מה שאמרת," הוא אומר, "אני נותן לך יד חופשית לעשות מה שאת חושבת לנכון."
אני עומדת לצאת כשלוגן מתחיל שוב לדבר. "תודה שסידרת את המשרד. מאד נעים לעבוד כאן כעת."
כמובן שאני לא מספרת לו מה גרם לי לעשות זאת. "תודה," אני אומרת. הקירבה אליו גורמת לי לחוסר מנוחה, ואני ממהרת לרדת למסעדה.
אני מסתכלת בהנאה על האופן בו המלצרים עוברים בין השולחנות. 'האם אני מדמיינת, או שהם עובדים יותר ביעילות, ועם חיוך על הפנים? אני זוכרת שכשהגעתי לכאן הפריע לי שהם מתנהלים באיטיות, ובלי חשק.
אני חוזרת למטבח לראות אם הכל בסדר. "אתה צריך משהו סוייר?" אני שואלת.
"חשבתי שאולי נבחר יום בשבוע לתפריט של דגים. מה דעתך?" הוא שואל.
"על איזה יום חשבת?" אני שואלת, מתוך הנחה שהוא כבר חשב על הכל.
"אני לא יודע, שלישי, אולי רביעי, אולי בעצם יום חמישי," הוא עונה, ואני כבר מבינה שאין לו תוכנית בראש.
"מה אתם אומרים, שלישי או רביעי? מצד אחד שלישי זה אמצע השבוע, מצד שני רביעי קרוב לסוף השבוע," אני כבר רומזת להם במה אני בוחרת. לשמחתי הם מבינים את כוונתי ובוחרים ביום רביעי.
"אם כך קבענו שיום רביעי יהיה יום על טהרת מתכוני הדגים," אני מסכמת.
"האם הוגשו כאן דגים בעבר?" אני שואלת.
"לא ממש, וחבל," אומר סוייר.
"אני שואלת כי רציתי לדעת האם עבדתם עם ספקים מסויימים, או שאני צריכה לעשות סקר," אני מסבירה את שאלתי.
סוייר מושך בכתפיו, וכך עושה אחריו מארי.
"אם כן אני צריכה לדעת על איזה דגים חשבת," אני פונה לסוייר שהגה את הרעיון.
"תני לי לחשוב ואחזור אלייך," הוא אומר.
אני לא ממתינה לו, יוצאת מהמטבח ופונה לבילי. "תעזרי לי למצוא סוחרים שמוכרים דגים בכמות מסחרית. אנחנו רוצים לנסות מנות דגים בימי רביעי," אני אומרת לה.
"חשבתי שאני משתגעת כששמעתי שעזבת. כל כך כייף לעבוד איתך. את מנסה כל הזמן לחדש ולשפר את המקום, וזה גורם לי, ואני מאמינה שלכולם, לבוא לעבודה שמחים," אומרת בילי, וידיה כבר קצות על המקלדת.
חצי שעה אחרי, הווצאפ שלי מלא בכתובות של סוחרי דגים.
אני עולה למשרד לקחת את המחשב שלי, ומוצאת את לוגן שקוע בעבודתו. הוא רואה אותי וקם. "אני מצטערת להפריע לך, אני רק צריכה את המחשב שלי. סוייר ביקש לנסות יום של תפריטי דגים, ואני מנסה להשיג למצוא סוחר דגים שייתן לנו מחירים סבירים."
"בזה אני יכול לעזור. לחבר טוב שלי יש מסעדת דגים מאד מצליחה. אני אתקשר אליו," הוא אומר.
"ביקשתי מבילי שתמצא לי כמה חברות. מה דעתך לשאול אותו לגביהן?" אני שואלת.
"בשמחה," הוא עונה לי.
אני מניחה לפניו את הטלפון שלי עם הרשימה. "במקרה שהמסך יכבה, הקוד שלי שתיים אפס שתיים ארבע."
אני יורדת חזרה למסעדה, ומשאירה ללוגן לטפל בנושא.
אני מתקשר לאלברט חברם של הוריי, בעל מסעדה על שפת הנהר.
"ילד!" הוא קורא בשמחה כשהוא שומע את קולי, "איך אתה? ספר לי מה קורה עם המסעדה, כבר מצאת קונה?"
"אתה לא תאמין," אני עונה לו, "יש לי … מנהלת חדשה והיא הקימה את המקום על הרגליים. אתה מוזמן לראות. המסעדה שינתה את פניה לגמרי, אתה לא תכיר אותה. אני כבר לא רוצה למכור אותה."
"זה נשמע מעניין, אולי היא תציע גם לי רעיונות? אני מת לחדש את המקום, אבל המח שלי ריק ," הוא אומר לי מהורהר.
"אני בטוח שסלין תשמח לעזור לך," אני אומר לו לראשונה את שמה.
"אני מתקשר אליך כדי לבקש את עזרתך. השף שלי רוצה להכניס מנות של דגים, ואני מחפש מקור אמין וזול לרכוש ממנו סחורה," אני ניגש לעניין, "יש לי כאן רשימה של כמה סוחרים, ורציתי לשמוע את דעתך עליהם."
"אני סקרן לראות את המסעדה. מתי תהיה שם?" שואל אלברט.
"אני מניח שאהיה כאן כל היום," אני עונה לו.
"אם כך אני אגיע ונדבר על הכל, אני גם אתן לשף רעיונות לגבי התפריט, שיתאים למטבח האיטלקי שלכם אם אתה רוצה," מציע אלברט.
"אין כמוך," אני אומר לו, "אני ממתין לך."
*
ביום שקברנו את סבי, אביו של אבי, אמר לי אבי שאנשים אמנם עוזבים את העולם בגופם, אבל לא באמת נעלמים. וכל עוד מי שהכיר אותם חי, הם ממשיכים להתקיים.
המחשבה הזאת עולה בראשי כעת, כאשר אני חושב על היחסים החמים בין אבי לאלברט, ועל כך שאלברט אימץ אותנו אחרי מותם של הורינו, ותמיד נמצא שם עבורנו.
געגועים עזים תוקפים אותי לאבי. מה לא הייתי נותן כדי לשבת מולו, ולשאול האם הוא גאה בנו, ובאופן שאנחנו ממשיכים את מפעל חייו.
*
התראת על הודעה נכנסת מאירה את המסך של סלין. תמונתו של גבר יפה תואר, ממלאת את המסך. אני מנסה לקרוא את זיהוי המתקשר, אבל המספר מוגדר כחסוי.
הפרשי השעות מקשים עליי להתקשר,
אבל חושב עלייך כל הזמן.
אוהב ומתגעגע.
אני לא יודע למה זה מסעיר אותי כל כך. הצצה להודעה אישית ששלח לה גבר גורמת לי למהפיכה בבטן. כבר אין לי חשק לעשות כלום. אני מנסה להבין למה זה כל כך משפיע עליי, הרי היא בסך הכל עובדת שלי.
אני לא מוצא מנוחה, ויודע שאני חייב להרגיע את עצמי. אני מחליט להתרכז בעבודה בחברה, נכנס לתיבת המייל שלי, ומתחיל לקרוא אימיילים.
אני מתרכז בכל אחד מהם, כאילו חיי תלויים בכך, הכל כדי לא לחשוב על ההודעה ההיא.
אני שומע נקישה על הדלת. אני מתפלא שכן הדלת פתוחה. אני מרים את עיניי ורואה את סלין. "אלברט כאן, הוא ממתין לך."
אני קם ורוצה לרדת למסעדה, כשאני מבחין בטלפון שלה על השולחן. "הייתה לך התראת הודעה נכנסת," אני אומר באגביות.
היא מסתכלת עליי. "אני לא רגילה שהטלפון נשאר פתוח," היא אומרת ומסתכלת על ההודעה.
"אבא שלי שלח לי הודעה מהונג קונג. אני אענה לו אחר כך," היא אומרת ומכבה את הטלפון.
אני מרגיש שכל האוויר יוצא ממני. 'אז האלפא הזה הוא אבא שלה,' אני חושב לעצמי. 'משהו עובר עליך לוגן אם אתה מגיב כך.'
אני יורד לפגוש את אלברט, ושומע את קולו מהמטבח. "אני לא כאן לומר לך מה לעשות כמובן. אין לי ספק שאתה שף מוכשר מאד אם לוגן מעסיק אותך, אבל כיוון שיש לי מסעדת דגים, אם תרצה, אשמח לייעץ לך," הוא אומר לסוייר.
"אם ארצה?" עונה לו סוייר בהתרגשות, "אני לא חושב שיש מישהו בניו יורק שלא מכיר את מסעדת הדגים שלך. החלום שלי לדעת לבשל דגים כמוך."
"אני מוכן לעשות הכל בשביל לוגן, אפילו לשתף בסודות מהמטבח שלי. איזה דגים חשבת להכניס לתפריט?" שואל אלברט.
"אני עדיין מתלבט. אתה יודע שאנחנו מנהלים כאן מטבח איטלקי," אומר סוייר.
סלין נכנסת למטבח בסערה. "סוייר, כדורי הבשר נוחלים הצלחה מסחררת, ואני מבקשת שתכין עוד סיר מהם. שמת לב שמתרבות ההזמנות לקחת מנות הביתה?"
אבל אז היא רואה את אלברט. "אני מצטערת אם אני מפריעה, הייתי כל כך מרוכזת בהזמנות שלא שמתי לב."
"אני אלברט," הוא מציג את עצמו.
"נו באמת, מי לא מכיר אותך, או יותר נכון מי לא אכל אצלך?" היא שואלת בחיוך, "מה אתה עושה פה?"
"הילד…אמממ לוגן, ביקש את עזרתי בקשר לדגים," הוא עונה לה.
"איזה דגים אתה ממליץ לנו להכניס לתפריט, בהתחשב בעובדה שזאת מסעדה איטלקית?" היא שואלת.
עכשיו תשומת הלב של אלברט נתונה רק לה. "אני אשמח אם תדאגי לי לקערה של פסטה עם כדורי בשר."
סלין מסמנת לאודרי שתבוא להושיב את אלברט. "תכינו שתי מנות," היא מבקשת, "אני מניחה שהבוס ירצה לסעוד איתו."
אני בוחר לשבת איתו בשולחן הצופה על הרחוב. "אני חייב שתבוא אליי עם סלין. אני מודה שאני חסר מילים," אומר אלברט ועיניו מופנות לכיוון המטבח, "אין להכיר את המסעדה."
סלין מגיעה עם שתי קערות ומניחה אותן לפנינו. "ואיפה שלך?" שואל אלברט.
"אני כעת במשמרת," היא עונה לו בחיוך, ועומדת לעזוב.
"את כעת בישיבת עבודה. אני מבקש שתביאי גם לך צלחת, ונרכיב יחד את תפריט הדגים. תביאי איתך את המחשב שלך. אני אלמד אותך הכל."
"אתה לא חושב שאתה צריך לשבת עם השף?" היא שואלת מופתעת.