אני פורשת לחדר האורחים, מציעה את המיטה, וניגשת לכבות את האור. אם חשבתי שאיחולי לילה טוב אכן סיימו את הערב, אני מבינה שהתבדיתי.
לא רק שאקארי נכנסת לחדרי, היא מביאה איתה את הכרית והשמיכה שלה.
אני מודה על כך שזו מיטה זוגית, כי אינני יודעת מה הייתי עושה לו זאת הייתה מיטת יחיד. אפילו עם סוואנה לא ישנתי באותה מיטה, והיא באמת החברה הכי טובה שלי.
אני מותשת מהיום, והעובדה שסוואנה עלתה במחשבתי, גורמת לי להרהר בה.
*
אני מוציאה את הטלפון הנייד שלי ומסתכלת האם סאוונה שלחה לי הודעה. אני לא מתפלאת כשאני רואה שההודעה האחרונה הייתה ביום שקרה האסון.
מה שחשבתי שיקרה, קרה. עכשיו כשהאחוזה הגדולה נחרבה, אני לא שווה יותר. המחשבה שהחברות שלנו התבססה על כך שנולדתי בבית עשיר, כבר לא מעציבה אותי, שכן לאחר המפגש שלנו בלילה השריפה כבר הבנתי מהי האמת.
אני תוהה איך היה לוגן מסתכל עליי, אם היה מכיר אותי בימים שלפני.
*
"את בכלל לא מקשיבה לי. מה עובר עלייך? " שואלת בדאגה אקארי.
"את יודעת מה השעה? אני עייפה," אני אומרת ומזייפת פיהוק, אלא שבגלל העייפות, הפיהוק הופך לאמיתי.
"אני מרגישה כזאת מטומטמת," היא מתעלמת ממה שאמרתי, "אני חושבת שאני לא טיפשה בכלל, אז איך את מסבירה את זה שהייתי כל כך עיוורת בקשר למאייר? הרי כל הסימנים היו שם על הקיר. בינינו, מרגיש לי כאילו שהוא הזמין אותי כדי שאביא אותך איתי.
אני יודעת שאת לא מעוניינת בו, ואני לא חושבת שתבגדי בי, אם כי בעצם זה לא בגידה, כי אני לא מעוניינת בו.
והרי בעצמך אמרת שהוא היה שיכור לגמרי, וכמה זה היה דוחה. את בכלל מקשיבה לי?" היא שואלת שוב.
"ברור. לכל מילה, ואני נותנת לך לבטא את מה שאת מרגישה. אני מאד שמחה שאת מבינה שאת שווה הרבה יותר, ושאת הבנת שלא תתני לו לשחק איתך," אני אומרת ומפהקת שוב.
"לילה טוב," היא עונה לי.
"את כועסת עליי?" אני שואלת. אני לא מבינה אם היא אומרת זאת בציניות, או שהיא באמת רוצה לישון.
"אני שמחה שאת מבינה אותי. תודה שהקשבת לי," היא אומרת.
הטלפון הנייד שלי מתריע על כניסת הודעה. 'מי שולח לי הודעה בשעה כזאת?"
לוגן איסטווד:
תודה שהקשבת לי.
לילה טוב.
ל.
אם אמרתי לו שנתראה מחר בעבודה, רק כדי לסיים את השיחה איתו, עכשיו אני יודעת שאהיה שם בשבע בבוקר. אני מכוונת את השעון לחמש וחצי, ועוצמת את עיניי. "לילה טוב," אני לוחשת. למי בעצם?
הגוף שלי כבר רגיל להתעורר מוקדם, ולא משנה מתי אני הולכת לישון. כך קורה גם היום.
הבוקר מגיע. אני יוצאת בשקט מהמיטה, והולכת לחדר האמבטיה בחדרה של אקארי, כיוון שאינני רוצה להעיר אותה. אני מחליפה בגדים, מתאפרת, ומתכוננת לקראת יום העבודה, ולא פחות לפגישה עם לוגן.
אמנם המחשבות שלי כולן נתונות לעבודה כעת, אבל אני לא שוכחת להשאיר הודעה לאקארי.
היי מתוקה,
תודה שהזמנת אותי לבלות איתך אמש,
ותודה שנתת לי לישון אצלך.
היה לי כייף להיפגש איתך.
סלין.
אני מוסיפה על הדף את מספר הטלפון שלי, מניחה את הפתק על הדלפק במטבח, ויוצאת בשקט מהדירה.
כשהייתי אמש במאפיה, עלה לי רעיון שאותו אני רוצה לנסות היום.
"סלין!" קורא סוייר שמגיע כמה דקות אחריי. אין ספק שהוא מופתע לראותי. "את האחרונה שחשבתי למצוא כאן הבוקר. קמתי בחוסר חשק להגיע לכאן, כיוון שחשבתי שלא תהיי פה. מה קרה?"
"דיברתי עם לוגן, והעניין סגור," אני אומרת ומושכת בכתפיי, כאילו זה עניין שולי.
"אני הולכת רגע ללואי," אני אומרת לו וניגשת למאפיה.
"בוקר טוב סלין!" קורא לואי בשמחה. הוא בהחלט נראה שמח הבוקר.
אני מתיישבת על הכסא הסמוך לדלפק. ריח של קפה שנקלה זה עתה ממלא את האוויר. "את עוד לא טעמת את הקפה שלי," הוא אומר ופונה למכונה להכין לי קפה, "אני לא זוכר מתי פעם אחרונה הכנתי פה קפה. כל כך שקעתי במרה שחורה, שלא היה לי חשק לכלום. והנה את באת, ילדונת צעירה, והחזרת אותי לחיים."
"בדיוק בגלל זה באתי. יש לי רעיון, ואני רוצה לשתף אותך בו. מה דעתך שתכין לי לחמים כל בוקר, כאלה שמתאימים להכנת כריכים?" אני זורקת את הרעיון לאוויר ומחכה לראות אם הוא יעניין אותו.
"זה החלום שלי, רק שלי אין מטבח, רק תנורי אפיה. אני מאד אשמח להכין לך לחמים. על איזו כמות חשבת?"
"אולי נתחיל עם הכנה של עשרים כריכים ונראה האם יש לזה ביקוש?" אני מציעה.
לואי קורא לי לבוא למטבח, ואני הולכת בעקבותיו. אני נדהמת לראות את גודלו של החדר, ואת כמויות העגלות שחלקן מלאות במגשים של לחמים שיצאו מהתנור, וחלקן בבצקים שתופחים לקראת אפיתם.
לואי מסביר לי על הסוגים השונים של הלחמים, ואני מתקשה לבחור. הכל נראה ומריח כל כך טוב," אני אומרת, ובכל זאת בוחרת ארבע סוגים.
"אין לי עדיין את הכמות שביקשת. בינתיים אארוז לך מה שיש לי," הוא אומר ומכניס בזריזות לחמים לשקית.
אני עוצמת את עיניי ומתמכרת לריח האפיה שנישא באוויר, ריח של קרואסונים ממולאים בקרם שוקולד בטעם אגוזים.
לואי מגיש לי ארבע שקיות עמוסות, ואני עומדת לצאת. "אל תשכח לרשום מה לקחתי. אני אעדכן אותך איך הולכת המכירה."
כשארבעת השקיות בידי, אני נכנסת למטבח. "יש ריח משגע של לחם טרי באוויר," אומר סוייר ששקוע בהכנת רוטב עגבניות. הוא מסתובב לאחור ומביט עליי מופתע.
"תקשיבו לרעיון שלי. אני רוצה שנכין ארבעה ממרחים, ונכין כריכים. כך נפתח את היום," אני אומרת.
"על מה חשבת?" שואל מארי, וניכר עליה שהיא דווקא מתלהבת מהרעיון.
"פה אני צריכה שאת תפעילי הדימיון שלך. אני יודעת שאת מסוגלת לעוף איתו גבוה. אפשר להכין למשל סלט ביצים, אבל לא הרגיל עם מיונז אלא עם משהו שייתן לו גוון יחודי. תתחילי לחשוב."
"תני לי להתבשל על זה," אומרת מארי, וגורמת לי לחייך על בחירת המילים שלה.
השעה עדיין שעת בוקר מוקדמת, והשרות במסעדה הוא בעיקר של קפה ועוגה, מה שמשאיר זמן לעובדים במטבח להרתם לפרוייקט שלי.
אני מביטה על משטח העבודה של מארי. המיכלים מתמלאים בסלטים צבעוניים. "מה דעתך," אני פונה למארי, "שנרכיב גם מנה של ארבעה מיני כריכים, שתכיל כל אחד מהסלטים?"
"את מדהימה אותי עם הרעיונות שלך. בדיוק הסתכלי על משטח העבודה הצבעוני שלי, וחשבתי איזה שלוב מדהים של צבעים. את יודעת שהתאבון מתחיל מהעיניים, לכן אנחנו אוהבים לקשט את הצלחת והמנות," אומרת מארי, "בואי ננסה כריך אחד כזה."
היא לוקחת כיכר ומסמנת עם הסכין על מקום החיתוך. "כאן?" היא שואלת, ומחכה לתגובתי.
"נראה מושלם," אני אומרת ועוקבת אחרי אצבעותיה המרכיבות בזריזות את הכריך.
"נראה מושלם," אני חוזרת ואומרת, כשהיא מניחה לפניי צלחת ובה הכריך המכיל ארבעה ממרחים שונים. "עכשיו נותר לנו רק למצוא תבנית שתכיל את ארבעת החלקים. אני מעדיפה אחת עם מכסה שקוף, שאפשר לראות מה יש בתוכה, שתעורר את התיאבון דרך העיניים."
מארי מחייכת בביישנות כשהיא מבינה שאני משתמשת במילים שלה. "אני אוהבת שאת מקשיבה לנו. פחדתי שהלכת לנצח."
"אני פה, לא?" אני עונה לה. אני ניגשת לארון הכלים, בוחרת כמה מגשים ארוכים, ומניחה אותם על הדלפק. "זה עבור הכריכים."
אני קוראת לג'ורג'י, שמביטה עליי בפליאה. "אני חשבתי שאת…"
"אני פה," אני עונה לה בחיוך, "תפני מקום על הדלפק ליד הדלת. אנחנו מכינים היום כריכים. נראה איך יילך. אני עולה למשרד להכין את השלטים."
אני קוראת לבילי ומספרת לה על פינת הכריכים החדשה. תכנסי למטבח, תראי מה מארי מכינה, ותחזרי אליי עם מחיר עבורם. אני עובדת במשרד על השילוט."
אני מוציאה את המחשב שלי, ועולה למשרד לעבוד. שם יש לי את השקט לו אני זקוקה, כדי לתת לעזור לדמיון שלי להתעורר. אני בוחרת מסגרת לכל שלט של כריך, בוחרת להם שמות מפתים, ולבסוף מכינה שלט לכניסה שמזמין לטעום את כריכי הבוקר שלנו.
אני מתחיל את הבוקר בחוסר מנוחה. אין לי מושג האם סלין תגיע או לא. אני מתלבט האם להתחיל את היום במסעדה, לראות איך הם מסתדרים, או ללכת למשרד.
אני חייב להרגע. למה זה כל כך מטריד אותי? הרי המסעדה עבדה גם לפניה. 'כן,' אני ממשיך לדבר עם עצמי, 'אבל אין מה להשוות את הימים ההם להיום.'
למרות שאין לי פגישות, אלא רק עבודה שוטפת, אני מחליט לנסוע למשרד. זה המקום הבטוח שלי, בלי דרמות, רק מתח בריא.
אני יוצא לדרך, אבל במקום לפנות שמאלה לכיוון המשרד, אני פונה בכל זאת לכיוון המסעדה. 'ממתי אתה נותן ללב שלך לשלוט בך?' אני שואל את עצמי, וקולט מה אמרתי. 'הלב שלי, מה הוא קשור?'
אני מחנה את הרכב בחניה האחורית ונכנס למסעדה. אני מתפלא לראות שגם בשעה הזאת היא מלאה. אמנם מה שמוגש כעת הוא רק קפה ומאפה, אבל עדיין, אני לא זוכר שכך זה היה לפני כן.
אני נכנס למטבח וריח של לחם טרי מדגדג באפי. אני שואף אותו לתוכי.
אני עוקב אחרי ידיה המיומנות של סלין, שממלאת את הלחם בממרחים שונים, ומניחה אותם על מגשים שמונחים על הדלפק.
ג'ורג'י ניגשת לדלפק ולוקחת את המגשים, אחרי שהיא מניחה על כל אחד מהם שלט מעוצב. "תבורכנה ידייך מארי, הכריכים האלה עושים חשק לאכול אותם. שיהיה לנו בהצלחה," היא אומרת.
"אני מבינה שסידרת להם כבר מקום, כשתסיימי תחזרי אליי, אני מכינה מגש של דגימות. שיהיה לנו בהצלחה," אומרת מארי.
היא מסתובבת להניח עוד קבוצה של כריכים על מגש ומבחינה בי.
"סלין במשרד, היא מכינה את השלטים," היא אומרת, כאילו זה מובן מאליו שסלין פה, ושאני מחפש אותה.
"זה נראה ממש מעורר תאבון, ומריח נפלא. תבורכנה ידייך," אני אומר לה ויוצא מהמטבח.
אני לא יכול להסביר לעצמי מדוע הלב שלי מגביר את פעימותיו כשאני מתחיל לעלות במדרגות לקומה השניה.
אני רואה את סלין יושבת על השולחן שלי, ומכינה שלט.
התחילו את יומכם
עם הכריכים הבריאים שלנו.
מוזמנים לטעום ולהתאהב.
מסעדת רומא
כשהיא מסיימת להכין את השלט, היא קמה, ורק אז מבחינה בי.
"בוקר טוב בוס," היא אומרת ויוצאת מהחדר במהירות. אני יורד באיטיות חזרה למסעדה. ג'ורג'י מסתובבת בין השולחנות עם מגש מלא בטעימות מהכריכים. היא מבחינה בי נכנס למסעדה וניגשת גם אליי. היא מגישה לי צלוחית ובה ארבעה סוגים של כריכים. "אני מבטיחה לך שבשום מקום לא טעמת כריכים כאלה," היא אומרת לי.
אני מתענג על כל טעימה, ומביט לראות איך מגיבים הסועדים.
אני מחפש בעיניי את סלין, אבל היא לא נראית בשום מקום. אני רוצה לחזור למשרד, אבל שומע את קולה מהמטבח. "את אלופה, אני לא מאמינה שלא חשבנו על זה קודם," אומרת מארי.
"אני אלך ללואי להביא לך עוד לחמים. הוא הבטיח לי שיכין עוד," היא אומרת ופונה לצאת מהמטבח. היא לא שמה לב שאני נכנס בדיוק ואני נאלץ לאחוז בה, כי שלא תתקל בי.
"אני צריכה ללכת להביא עוד לחמים. מסתבר שהכריכים זוכים להצלחה גדולה," היא אומרת .
"אני אבוא איתך," אני אומר לה להפתעתה.
"את רוצה לומר לי משהו?" אני שואל וממהר לפתוח לפניה את הדלת הראשית של מסעדה. היא מביטה בי מופתעת, ואיני יודע אם זה בגלל המחווה שלי, או בגלל השאלה ששאלתי אותה.
"אני פה, ומבחינתי מה שהיה נגמר," היא עונה, "אתה רוצה לומר לי משהו?"
"תודה," אני אומר לה.
כשאנחנו עומדים בפתח המאפיה, אני שוב מקדים אותה ופותח בפניה את הדלת. "אני עוד עלולה להתרגל לזה," היא אומרת בשקט.
"הייתה לי הרגשה שתחזרי," מקבל את פנינו לואי, " אני אלך לארוז לך עוד לחמים. כמה את רוצה?" שואל לואי, ואז הוא קולט אותי.
"שלום בוס," הוא פונה אלי, "אתה יודע איזה אוצר יש לך ביד?"
"לואי!" היא נוזפת בו.
"הרבה יותר ממה שאתה משער לעצמך," אני עונה לו. חשוב לי שהיא תדע שאני מעריך אותה.
"תעצום עיניים, ותריח," אומרת לי סלין, "אפשר להתמכר לריח הזה."
"ארזתי לך גם בשקוטים בכמה טעמים. המתכון של הנונה האיטלקיה שלי. תראי איך הסועדים שלך יגיבו. לא חייבתי אותך עליהם," אומר לואי.
"כבר דיברנו על זה לואי," היא אומרת לו לא מרוצה, "אני בעד שתתן לנו מחיר מיוחד, אבל לעולם אל תתן משהו שתפסיד בגללו כסף."
"אני מבטיח לך שאני לא מפסיד כסף. אמרתי לך שאת החזרת אותי לחיים, וגם הבאת לי מזל. אין לך מושג כמה מכרתי היום. ולא רק, אלא שבאו לכאן מספר אימהות שהיו במסיבה והזמינו אצלי עוגות," הוא אומר בגאווה.
לואי מגיש לסלין את הלחמים, אבל אני ממהר לקחת אותם ממנו. "אני רוצה שתדעי, שהוריתי לבטל את חיוב כרטיס האשראי של ג'ורג'י עבור המסיבה," אני משתף אותה במה שקרה אחרי שהאם עזבה, "בעצם אני לא יודע אם סיפרו לך מה קרה."
"לא, אבל אני מבינה שמה שחשבתי קרה, והגברת הנכבדה סרבה לשלם. אבל למה ג'ורג'י הייתה צריכה לשלם? הרי ביקשתי שיורידו זאת מהמשכורת שלי," היא עונה לה.
"אף אחד לא צריך לשלם במקומה," אני אומר וניגש לפתוח את דלת המסעדה בפני סלין.
אני מביא את הלחמים למטבח. "את צריכה עדיין את המשרד?" אני שואל את סלין.
"לא, השתמשתי בו רק כיוון שהייתי צריכה להדפיס את השלטים. אני אף פעם לא משתמשת בו," היא עונה והולכת לקבל את פני האורחים שבאים למסעדה. "אני יכולה לעניין אתכם בפינת הכריכים שלנו?" אני שומע אותה שואלת אותם.
אני מתקשר למשרד ומודיע למזכירה שלא אגיע היום. מלא מחשבות מרוצצות בראשי, ואני רוצה לעשות בהן סדר.
דבר ראשון אני נכנס לחפש את קורות החיים של סלין. אני רוצה לפענח מי זאת האישה שמצליחה, ללא כל ניסיון קודם, לגרום למסעדה הנכשלת שלי לפרוח פתאום.
קורות חיים
שם: סלין ברייטון
תאריך לידה: שישי בדצמבר אלפיים ושתיים.
אני לא מאמין שהיא רק בת עשרים ואחת. בעצם עוד כמה ימים יחול יום הולדת העשרים ושתיים. אמנם היא נראית צעירה, אבל מראה יכול להטעות.
מצב משפחתי: רווקה
כתובת:
אני תוהה מדוע לא רשומה כתובתה.
מקומות עבודה: מאלפיים שבע עשרה עד אוקטובר אלפיים עשרים וארבע- עבדתי במשרד פרסום בתור כקופירייטרית.
בחישוב מהיר אני מבין שהיא עבדה מגיל שבע עשרה, כנראה עם סיום לימודיה התיכוניים. לפחות אני מבין מהיכן צצו השלטים מושכי העין במסעדה. כמי שעבדה במשרד פרסום, היא בהחלט משקיעה בפרסום של המקום.
השכלה: אוניברסיטת ניו יורק במגמת תקשורת ועיתונאות.
סיום לימודים: דצמבר אלפיים עשרים וארבע.
משכורת מבוקשת:
גם הסעיף הזה נשאר ריק.
אני מעתיק את פרטי הבנק המצורפים ושולח אותם לרואה החשבון שלי.
אני רושם לו את תאריך תחילת העבודה, שהוא היום שטסתי לבורה בורה.
אני יורד למסעדה. סלין עוברת בין השולחנות, ובכל זאת מבחינה בי. אני מסמן לה בתנועת קלה שתיגש אליי.
"אני צריך אותך לכמה דקות," אני אומר ועולה איתה למשרד.
"מה הייתה המשכורת האחרונה שלך?" אני שואל.
"עדיין לא שילמת לי," היא עונה.
"אני יודע. נודע לי אתמול שאת לא ברשימת מקבלי המשכורת, ולכן אנחנו מדברים. התכוונתי כמה קיבלת במקום העבודה הקודם," אני מסביר לה את שאלתי.
"לא קראת את קורות חיי," היא אומר ונאנחת.
"בדיוק סיימתי לקרוא אותם. לא ציינת דבר לגבי המשכורת שקיבלת, או מה את מצפה לקבל," אני אומר, אני רוצה לשאול אותה גם מדוע לא רשמה את כתובתה, אבל זה לא קשור לנושא השיחה.
"עבדתי במשרה בכירה כקופירייטרית, את זה אתה כבר יודע. המשכורות במסעדה לא יכולות להתחרות עם המשכורות במשרד פרסום. אני אודה על כל סכום שתשלם לי," היא עונה.
"המסעדה אולי לא יכולה, אבל אני יכול לשלם לך כל סכום שתבקשי," אני עונה.
