"ד"ר דלתון, אבי התינוקת מבקש לדבר איתך," אומרת קרן האחות הראשית, "הוא נראה מאד מתוח."
"אני מבינה," אני אומרת לה. לא היה לי ספק שהוא יבקש לדבר איתי, ותהיתי מתי זה יקרה.
"כנס בבקשה," אני אומרת לאב הטרי, ומצביעה על הכיסא מולי. "אתה אוהב אותה?" אני שואלת עוד לפני שהוא מתחיל לדבר.
"את אישתי או התינוקת?" הוא שואל באיפוק.
"את התינוקת אתה בקושי מכיר, התכוונתי לאישתך," אני שואלת. אני מודה על כך שלקחתי שעורים בפסיכולוגיה.
"אני אוהב אותה מאד," הוא עונה, "ולכן כל כך קשה לי."
"שאלת אותה האם היא הייתה עם גבר אחר?" אני מפתיעה אותו.
"שאלתי, והיא הכחישה זאת," הוא עונה.
"מה גרם לך לשאול אותה?" אני שואלת.
"איך ידעת שאני חושב שהילדה לא שלי?" הוא מתפלא, "לכן הבאת את התינוקת לכאן, רצית שאחשוב שהיא נולדה טרם זמנה?"
"אני לעולם לא אשקר. באמת שאין לי מושג באיזה שבוע היא נולדה. היא נראית בשלה, ועדיין עליי לבדוק זאת," אני אומרת לו בביטחון. "התינוקת הזו דומה לאשתך כמו שתי טיפות מים . אני מבינה שלו הייתה נולדת עם צבע עור שונה, או צבע שיער שאינו כמו של אחד משניכם, או אפילו נראית ממש שונה, הייתה לך סיבה לחשוד בה.
אמרת שאתה אוהב את אישתך. האם זה באמת משנה? הרי בתעודת הלידה נרשם שאתה אביה," אני מנסה לדבר אל ההיגיון שלו.
"ואם הוא יבוא וידרוש להכיר בו כאביה?" הוא שואל.
"אמרת שאין גבר אחר, אם כן מי זה הוא?" אני שואלת.
"מרגיש לי בפנים שהיא משקרת," הוא מסביר לי מדוע דיבר כך.
"איזה סימנים ראית שגורמים לך לחשוד בה?" אני שואלת.
"היא הייתה חסרת סבלנות כלפיי כל ההיריון," הוא אומר בכעס כבוש.
"התנהגה כמו אישה הורמונלית?" אני כבר מתחילה להבין את הבעיה.
"בדיוק, הגדרת את זה נכון," הוא אומר מרוצה.
"כך הן נשים בהיריון. מי יותר, מי פחות. הן הכי לא צפויות, דברים פעוטים מעצבנים אותן בלי היגיון, או שהן פתאום בוכות ולא יודעות להסביר למה," אני מונה בפניו את מה שעולה במוחי כשמדובר באישה הרה. בסופו של דבר אינני רופאת נשים, ולא עברתי התמחות בתחום.
"באמת?" הוא פותח זוג עיניים גדולות, "ואני חשבתי שרק היא כזאת."
"אני יכולת להורות על בדיקת התאמת די.אן.איי. אבל אני במקומך לא היית עושה. לך אליה, תעטוף אותה באהבה. כל לידה מביאה את האישה למקום מאד רגיש, לעיתים אפילו על גבול הסכנה. הדבר הכי חשוב לה כעת, זה להרגיש שאתה שם בשבילה," אני אומרת לו.
"את צודקת. היא באמת אישה מדהימה. היא שמה אותי תמיד בראש סדר העדיפויות שלה. אני ממש מתבייש בהתנהגות שלי," הוא אומר, "אני כל כך מודה לך על השיחה."
אני נושמת לרווחה. אני מודה שעמדתי במצב מאד לא נעים, ואני שמחה שהצלחתי לגרום לסיומו הטוב.
השעה שעת אחר צהריים, ואני תוהה האם המשמרת שלי תסתיים בזמן. אלא שאז מגיעה הקריאה להגיע לחדר הלידה לקבלת תינוק שעומד להיוולד טרם זמנו.
הרופא שמוביל את הלידה הוא ד"ר פיצג'רלד, שהוא אחד הרופאים הבכירים במחלקה, למרות גילו הצעיר יחסית. מעולם לא עבדתי איתו, ואני מקווה בליבי שהחוויה תהיה נעימה.
כאשר אני פותחת את הדלת הוא מלכסן מבטו לעברי. אין ספק שאם הייתי פוגשת אותו בנסיבות אחרות, הייתי בהחלט מסתקרנת להכירו. יש לו מבט מחשמל, ושפת הגוף מקרינה בטחון רב. בדיוק מסוג הגברים שאני נמשכת אליהם.
רק שזה לא ריאלי מבחינתי, לא בגלל שאינני יודעת מה מצבו המשפחתי, אלא כי הבטחתי לעצמי שלא אהיה במערכת יחסים עם רופא. מה שהיה עם אייק הספיק לי.
"סוף סוף אני זוכה לראותך ד"ר דלתון. שמך הולך לפנייך," הוא אומר בחיוך רב משמעי.
"נעים להכירך ד"ר פיצג'רלד," אני עונה וניגשת לארונית עליה מונח התיק של הלידה כדי להתעדכן בפרטים. אני קוראת בזריזות את המידע על ההיריון, ואכן זו לידה מוקדמת.
"איך את מרגישה?" אני שואלת את היולדת.
"את יודעת, כאובה, אני רוצה שזה כבר ייגמר," היא מחייכת אליי חיוך רפה.
"אנחנו פה לעזור לך," אני אומרת לה, "אבל את יודעת שמי שקובע את הקצב הוא רק אחד, וזה התינוק שלך."
"אני לא מבינה למה הוא רוצה כבר לצאת. זה הרי מוקדם מידי. לא עשיתי שום דבר שאינני עושה תמיד," היא אומרת ומביטה בי, מצפה שאסביר לה.
"יכולות להיות לכך סיבות שונות, ואין זה קשור למשהו שאת עשית. בכל מקרה, אמנם הוא עומד להיוולד לפני הזמן, אבל נראה שהוא כבר מפותח דיו. ביחידה שלי ישנם פגים שהקדימו הרבה יותר ממנו," אני אומרת, "הרופאים שלנו מאד מיומנים בטיפול בקטנטנים האלה."
הלידה לא מתקדמת, וד"ר פיצ'רלד מסמן לי לגשת הצידה איתו. הוא מעמיד פנים שהוא מראה לי משהו בתיק. "אני חושש שיהיה עליי לקחת אותה לחדר ניתוח," הוא אומר לי, "נראה כאילו הלידה נעצרה."
"אני סומכת על שיקול דעתך. אתה יודע שאני רופאת ילדים," אני אומרת בשקט.
"אני יודע, אבל יש בך משהו שגורם לי להרגיש נוח לדבר איתך על מה שעובר לי בראש. אני חושב שכדאי שנחבר את המוניטור ונלמד ממנו מה קורה," הוא אומר.
אני קוראת לאחות ומבקשת ממנה שתחבר את המוניטור, אבל שתשאיר את עוצמת הקול נמוכה.
"מה מצב הצירים?" שואל ד"ר פיצג'רלד את היולדת בטון רגוע, ואני מגניבה לעברו מבט. הוא מודע לגמרי שפעימות הלב של העובר נחלשות, ועדיין דבר לא ניכר על פניו.
"אני מרגישה שהצירים קורעים אותי," היא עונה לו בקול מותש.
"בציר הבא אני מבקש שתמלאי את הריאות אוויר ותלחצי עד שאומר לך להפסיק," הוא אומר. אמנם הוא לא מחייך, אבל יש משהו בטון קולו שמשרה רוגע.
היולדת אוספת את עצמה ולוחצת ללא הפסקה. הראש מבצבץ, ואנחנו מחכים לציר הבא.
אני שולחת הודעה שיביאו לי דחוף אינקובטור עם בלוני חמצן. וציוד מלא.
היולדת שוב שואפת לתוכה חמצן מלוא הריאות ולוחצת. אני כבר מוכנה, שכן ברור לי שאנחנו במצב חירום.
"אין צורך להפעיל קוד כחול, אני פה מוכנה לקראתו," אני אומרת בשקט לאחות.
ד"ר פיצג'רלד שמודע למצב, מנתק את התינוק מחבל הטבור ואני לוקחת אותו מייד לשידת הטיפולים. הידיים שלי מיומנות בפעולת ההחייאה, ואני מתחילה בעיסוי לב, והחדרת אוויר לריאותיו.
אני שומעת ברקע את האם בוכה כשהיא מבינה שאנחנו במצב חירום, אבל לא מגיבה. כל כולי כעת בהחייאת התינוק. הדבר היחיד שמעניין אותי כעת כמה זמן לוקח התהליך, כדי לאמוד האם נגרם לו נזק מוחי.
תוך זמן לא רב נשמע בכיו הראשון של התינוק, וכולם בחדר נושמים לרווחה.
אני מנקה מעט את התינוק, עוטפת אותו היטב, ומניחה אותו על האם.
"את פשוט מלאכית. אין לי מילים אחרות. לא הייתי בטוח שתצליחי," אומר לי ד"ר פיצג'רלד כשאנחנו מתרחקים ממיטת היולדת כדי לכתוב את פרטי האירוע בתיק של הלידה.
"נשבעתי להלחם על חייו של כל תינוק," אני אומרת לו, "למזלנו האירוע היה קצר, כך שלא הייתה השפעה על מערכות הגוף. נותר לנו רק להמתין ליציאת השליה, ולראות מה היא מספרת לנו."
"התינוק שלי בסדר ד"ר דלתון?" שואלת אותי בקול רועד.
"זה בדיוק מה שאמרתי לד"ר פיצג'רלד, בזמן שמילאתי את הדוח. הוא בסדר גמור. אמנם הוא קצת גרם לנו להחסיר פעימה, אבל שמעת בעצמך שהוא התאושש יפה. כעת נשאר לנו רק מאמץ אחרון, כדי ללדת את השליה," אני אומרת.
"אני יודע שהלידה לא הייתה קלה, אבל אני מרוצה מכך שאין לך קרעים פנימיים, וגם כמות הדם היא בהחלט סבירה," אומר ד"ר פיצג'רלד ובודק את בטנה של היולדת. "אני חושב שאת מוכנה להוצאת השליה. "קחי שוב אוויר ותלחצי."
כשהשליה יוצאת הוא בודק אותה. "היא נראית בסדר גמור," הוא אומר, "בואי תראי ד"ר דלתון. ראית פעם שיליה? כלומר אני בטוח שראית, אבל התעמקת במה שאת רואה?" הוא שואל.
"האמת היא שלא. הסתפקתי באמירה שהיא בסדר," אני עונה לו.
"בואי תראי. זאת הסביבה בה התפתח העובר. נראה מעניין, את לא חושבת?" הוא שואל ומלכסן שוב את מבטו אליי.
אני מביטה עליו לראות האם הוא מתבדח, אבל הוא נראה רציני. "לפחות בעיניי זה מרתק."
"כל היצירה הזאת שמתחילה ממפגש ביצית וזרע, נראית לי מופלאה," אני אומרת לו.
"היא מתחילה הרבה לפני, היא מתחילה ממפגש עיניים שלו, שלה," הוא עונה לי בלחש כמעט.
"השיליה שלמה, שזה סימן מעולה," הוא אומר בקול ליולדת.
האינקובטור מגיע לחדר ואני ניגשת לקחת את התינוק. "אנחנו מעבירים אותו ליחידה לטיפול נמרץ פגים," אני אומרת לו בזמן שאני מחברת אותו למוניטור, ומניחה על אצבעו את מודד החמצן. "אני עושה זאת רק בגלל שהוא נולד טרם זמנו, לא בגלל שיש איתו בעיה."
"היה נעים לעבוד איתך ד"ר פיצג'רלד," אני אומרת, וממהרת לצאת עם הצוות שלי והאינקובטור ליחידה.
"הכנו לו את חדר מספר שתיים. החדר נבדק, והוא נקי ומחוטא," אומר ג'ורג', "את נראית מותשת."
"התינוק נולד ללא דופק, וללא נשימה. לשימחתי הצלחתי להחזיר אותו מהר, ועדיין זו חוייה לא פשוטה, בעיקר כשההורים היו מודעים לכך שהוא במצוקה."
אני מוודאת שכל הצינורות מחוברים, ומתפנה להסתכל שוב על התינוק. "תראי אותו מרגו, כמה שליו הוא. אין זכר לכל הדרמה שהייתה סביבו עם הגיחו לעולם," אני אומרת לאחות שאיתי בחדר.
"את יודעת למה זה קרה?" היא שואלת.
"אין לי מושג. ד"ר פיצג'רלד הביע חשש שמשהו לא תקין כשהלידה נעצרה. הורינו לחבר את האם למוניטור, וראינו לנגד עינינו את הדופק של התינוק נחלש. זה הסיוט של כל רופא מיילד. השלייה נראתה בסדר, כך שבאמת אין לי מושג. אני שמחה שנקראתי לחדר לידה בזמן, ומייד התחלתי מייד בפעולות החייאה," אני אומרת ומביטה בסיפוק על התינוק הרגוע.
"את שוברת שיאים בנושא החייאת תינוקות," אומרת מרגו.
"בואי לא נסחף. היו לי חמישה מקרים בשנה האחרונה," אני עונה לה.
"אבל את תמיד אומרת שכל אחד עולם ומלואו," היא מצטטת אותי, וגורמת לי לחייך.
השעה כבר שעת לילה מאוחרת. למרות שכבר הייתי אמורה לסיים את המשמרת הכפולה שלי, אני נאלצת להישאר כיוון שד"ר קוסמרו עבר תאונת דרכים קלה, והוא לא יוכל להגיע. המוקדנית מנסה לחפש רופא שיחליף אותי, ובינתיים אני כאן.
אני אוהבת את השקט של הלילה, ועוד יותר כשמדובר במתכונת של סופשבוע. למרות שהמחלקה שלנו היא מחלקת טיפול נמרץ, עדיין יש בה אווירה מיוחדת בשבת. אני תוהה האם זה בגלל שנמצאים כעת רק מספר קטן של רופאים בתורנות, והפעילות במחלקה מורידה הילוך, או שזה הצוות שעובד כעת שהוא ביחסי ידידות קרובים.
אני מופתעת לראות את ד"ר פיצג'רלד נכנס למחלקה. "שמעתי שעדיין לא הלכת הביתה," הוא אומר באגביות, "וחשבתי שיהיה נחמד אם אבוא לבקר את התינוק שלנו."
אני מובילה אותו לחדרו של התינוק. מרגו מארחת לו חברה, והיא ממהרת לקום כשאנחנו נכנסים. אין ספק שנוכחותו של ד"ר פיצג'רלד מרגשת אותה.
"ד"ר פיצג'רלד הוא הרופא המיילד שלו," אני מבהירה לה מייד, כיוון שהמבטים החוקרים שלה מספרים לי שהיא חושבת שהוא בא בגללי.
אנחנו יוצאים מהחדר של התינוק שממשיך לישון את שנתו בשלווה. "היכן נוכל לשבת לדבר?" הוא שואל אותי כשאנחנו מתרחקים מהחדר.
אני מובילה אותו לספסל המרוחק מתחנת האחיות, אם כי אפשר לצפות ממנו על התחנה. "את מבינה שהתינוק היה רק תרוץ," הוא אומר בשקט.
"כששמעתי שאת פה, הינחתי שלא הספקת לאכול, וחשבתי שמכיוון שאני מת לאכול, למה שלא אביא גם לך משהו," הוא מוציא מהשקית שרק כעת אני שמה ל שהוא אוחז ידו, כריך גדול ממולא בכל טוב.
"נראה לך שאני מסוגלת לסיים כריך כזה," אני אומרת, מנסה לשוות לקולי טון קליל, כאילו זה מובן מאליו שאנחנו נפגשים כך, וסועדים יחד.
"תאכלי כמה שתאכלי, ואת השאר תשמרי לאחר כך," הוא אומר ונוגס בהנאה מהכריך שלו. "אני אוהב את המסעדה הזאת. הם מכינים כריכים עם כל הלב. השילוב של הסלטים שלהם, מושלם."
"אין ספק שהם יודעים להכין אוכל מעולה," אני עונה וממלאת את פי שוב בטעמים הנפלאים.
"נעים לי בחברתך. אני מוקסם ממך. יש בך רוגע שעוטף את מי שבסביבתך," הוא אומר לי, וגורם לי להחסיר פעימה.
אני כל כך סוערת בתוכי. איך זה שאנשים רואים בי אדם כל כך רגוע?
יום שישי בלילה. אין לי חשק לצאת לבלות עם חבריי. גם המפגש במועדון הXOXO לא מתקיים יותר.
אני נפרד מהוריי וחוזר למנהטן. עכשיו אני שוב לבד, לא מוגן בסביבתם האוהבת של הוריי, והרגשת הבדידות מכה בי.
איך זה ייתכן שעד שהיכרתי את אריאנה דווקא אהבתי את החופש שמקנים לי המגורים לבד, השינה במיטה שהיא רק שלך. אתה יכול להרדם עם בגדים, או ערום לחלוטין, ואין לך צורך להתחשב באיש.
אני נכנס למנוע החיפוש ומחפש את השם אריאנה. מסתבר שארבעת אלפים חמש מאות שבעים ושבע נשים וילדות נושאות את השם הזה. איך אני אמור למצוא אותה, כשאיני יודע אפילו שם משפחתה או את גילה?
אני מסתובב בדירה חסר מנוחה. למרות שרכשתי לאחרונה כמה ספרים מעניינים, אין לי חשק לקרוא.
בנטפלקס יש מלא תכניות ריאליטי שעוסקות בזוגיות, אבל למה שזה יעניין אותי, כשאני רוצה לחיות בזוגיות , לא להציץ לחיים של אחרים?
עוברת בי המחשבה לרדת לחדר הכושר שפתוח ללא הפסקה, אבל אני מותש פיזית ונפשית.
ואז עולה הודעה ממשחקי הבקבוק ברשת – צעירי ניו יורק
חבר יקר,
בעקבות סגירת קבוצת המשחק XOXO,
קיבלנו המלצה ממנהל המשחק לגביך.
בשעה אחת עשרה מתחילה קבוצה חדשה לשחק ברשת.
חוקי המשחק אוסרים על חשיפת שמו ופניו של המשתתף.
אם ברצונך להשתתף, אתה מוזמן להתרשם מהקבוצה.
אם את בוחר להצטרף אליה, עליך לבחור בשם בדוי ולהירשם.
הקישור לקבוצה ולהרשמה בתחתית ההודעה.
מצפה לראותך,
הנסיכה הלוחמת,
מנהלת קבוצת צעירי ניו יורק.
אני נכנס לקישור לגבי הקבוצה.
גיל המשתתפים נע בין עשרים וחמש לשלושים וחמש.
אני מחייך לעצמי, שכן זה דומה להגדרת הגיל של הקבוצה שנסגרה.
את הכללים אני מכיר, ולכן אני ניגש לחפש כינוי לעצמי. אני מגחך למקרא השמות שמופיעים בקבוצה, נראה שזאת קבוצה של אבירים ונסיכות.
מחשבותיי נודדות לאריאנה. 'איזה כינוי היית נותנת לי?' אני שואל אותה בליבי.
אני מתנער מהמחשבות ומתחיל למלא את הכרטיס שלי .
שם: רוכב הגלים
מין: גבר
עניין: נשים בלבד
גיל: בן שלושים ושתיים,
מצב משפחתי: רווק
ילדים: אין
כמובן שאני לא מציין שהלב שלי נמצא בידיה של אישה שחשבתי שכבשתי אותה, אבל היא חמקה ממני, ואין לי מושג היכן למצוא אותה.
אני גם לא מציין את העובדה שהכניסה שלי למשחק היא בתקווה שאולי היא עושה את אותו הדבר ברגעים אלה ממש.
אני נכנס להתקלח, ומאריך במקלחת, כיוון שיש לי שעה עד שהמשחק יתחיל.
כאשר אני מסיים, וניגש להתלבש מתקבלת ההודעה ממשחקי הבקבוק צעירי ניו יורק.
רוכב הגלים,
אני שמחה להודיעך שהתקבלת לקבוצה של שעה אחד עשרה בלילה.
לצערי המשחק לא יתקיים היום בשל בעיה טכנית.
הודעה על המועד החדש תשלח אליך.
מצפה לראותך,
הנסיכה הלוחמת,
מנהלת קבוצת צעירי ניו יורק.
'מה שצריך לקרות יקרה,' אני נאנח, לובש תחתוני בוקסר בהיסח הדעת, והולך לישון, 'מחר שבת, לפחות אני לא צריך ללכת לעבודה. מעניין איזה בשורות יביא איתו היום הזה.'
