למרות מילות ההרגעה שאמרתי לאודרי, אני מבינה שהגיע הזמן שאדבר עם קטלינה.
אני מבקשת מבילי שתביא לי את התיק של האירוע, בו ביקשתי ממנה שתתייק צילומי מסך של השיחות שלה עם קטלינה, כולל הצעת המחיר שלנו והאישור שלה.
"כשיש לך דקה אבקש לדבר איתך," אני אומרת לקטלינה באיפוק.
"אני באמצע חגיגת יום ההולדת של בני, אני מבקשת שלא תפריעי לי," היא אומרת לי בכעס.
"אני יודעת, ולכן ביקשתי שנדבר כשתתפני," אני אומרת ופונה ללכת.
"את בלתי נסבלת, ותדעי שלשרות כזה גרוע לא זיכיתי מעולם. אני אדאג שאיש לא יגיע לכאן," היא אומרת.
אני מחליטה להמר על כל הקופה. "יש משהו שביקשת ולא קיבלת?" אני שואלת ולא נותנת לה לענות. היהלומים שנוצצים מול עיניי כשהיא מדברת אליי עם תנועות ידיים שחודרות למרחב הפרטי שלי, לא משפיעים עליי.
"את הזמנת מאתנו רק אוכל, ואנחנו סיפקנו לך כל מנה עם הפעלות של הילדים. כל זאת בהתראה של כמה זמן, תזכירי לי? שלוש שעות? אולי פחות.
את יודעת שאנחנו מסעדה איטלקית. לפי מיטב ידעתי המבורגר וצ'יפס, זאת לא מנה מהמטבח האיטלקי, בו מתמחה השף שלנו. ועדיין, סיפקתי לך את מה שביקשת. ולא רק, אלא דאגתי שיקשטו לך את המקום.
שלחנו לך בכתב את מה שאנחנו יכולים להציע, כולל הצעת מחיר, אותה אישרת לנו. יש רק דבר אחד שלא שלחת לנו , וזה פרטי כרטיס האשראי שאמור לשם עבור החגיגה הזאת.
"תתקשרי למישל בעלי, הוא ישלם לך," היא אומרת לי בבוז.
"אין בעיה. את מוכנה לרשום לי את מספר הטלפון שלו?" אני אומרת.
היא משרבטת את מספר הטלפון שלו על מפית ומגישה לי אותה.
"אני מצטערת שהפרעתי לך," אני אומרת.
"לא סיימתי איתך," היא קוראת אחריי, אבל אני מתעלמת.
אני מניחה את המפית על הדלפק בבר. "תתקשרי למישל ותבקשתי ממנו את פרטי כרטיס האשראי שלו לכיסוי האירוע," אני מבקשת מבילי.
"את מדהימה אותי," היא אומרת לי אחרי כמה דקות, "את ידעת שזה מספר פקטיבי. גברת מאד נחמדה בשם ויקטוריה, בת שמונים וארבע ענתה לי פעמיים, והתנצלה שהיא לא מישל."
"את המידע הזה תשאירי בינינו," אני עונה, נכנסת למטבח, ובודקת מה יש בסירים המתבשלים על הגז.
"אתה חושב שאתה יכול לארגן לי עשרים מנות פסטה?" אני שואלת בניסיון להשקיט את הרוחות הקרות שנושפת לעברי קטלינה.
"אני מנסה להבין אותך ילדה," שואל סוייר.
"השם של המסעדה חשוב לי יותר מהכסף," אני עונה לו, "אני לא אתן לאיש לומר מילה רעה על השרות שלנו."
אלא שאז נכנסת שוב אודרי בסערה. "הבוס מדבר עם קטלינה. היא משקרת אותו בלי להניד עפעף."
"היה לי ברור שברגע שהוא הגיע, זה מה יקרה," אני אומרת בחיוך, "זאת לא בעיה שלך. את היית בסדר גמור."
לוגן נכנס למטבח. "אני רוצה לדבר איתך במשרד," הוא פונה אליי, "כעת!"
אני ממהרת לקחת מהדלפק את התיק של הארוע, ועולה בעקבותיו למעלה. הוא מביט בפליאה על המשרד. הוא לא ציפה לראות מקום כל כך מסודר ונקי. הוא כל כך כועס עליי, שאינו מסוגל להגיב.
"את מפוטרת," הוא אומר לי מייד בטון קשוח.
אני מחליטה לא להגיב, יוצאת ממשרדו במהירות, מחזירה לבילי את התיק של הארוע, ועוזבת את המקום מייד.
נשאר לי רק עוד דבר אחד לעשות לפני שאני מסתלקת מפה, החשבון שהבטחתי לשלם ללואי. "אני רוצה לשלם על המאפים שהבאת לנו," אני אומרת לו, ומניחה את כרטיס האשראי שלי על הדלפק. "סיימתי היום, יעזור לי אם תביא את החשבונית למסעדה."
"אני מוכן לעשות בשבילך הכל," הוא עונה לי בחיוך.
"היית נהדר. אני מקווה שזה נותן לך כח לחזור לעבוד במלוא המרץ," אני אומרת, חומקת שוב דרך החצר האחורית, לוקחת את הג'יפ ונוסעת. לאן? אין לי מושג.
האישה הזאת מוציאה אותי מדעתי. אני לא יודע מה היא חושבת לעצמה, כשהיא נוהגת בזלזול כזה בלקוחות.
אני מתקשר לבוב מנהל החשבונות להודיע לו שפיטרתי את סלין.
"מי זאת סלין?" הוא שואל.
"מנהלת המשמרת החדשה, או מה שהיא לא הייתה, במסעדת רומא ," אני עונה, ותוהה איך הוא לא זוכר שהעביר לה משכורת.
"אני מצטער לוגן, היא לא מופיעה ברשימת המשכורות ששולמו ביום שישי שעבר, ואין לי שום טופס הנושא את השם סלין," אומר בוב, ואני שומע רישרוש של ניירות. "חפשתי בכל מקום שיכולתי לחשוב. אני לא מוצא שום איזכור לשם הזה."
"מה שאתה אומר לי בעצם, זה שהיא לא קיבלה משכורת," אני חוזר על דבריו מהורהר.
"כמה היא הייתה אמורה לקבל?" שואל בוב, ואני מבין שאין לי תשובה לתת לו.
"אני אבדוק זאת. בכל מקרה, תרשום אצלך הערה שהיא פוטרה היום," אני אומר ביבושת. אני תוהה האם זאת הסיבה שבגללה היא התקשרה אליי היום.
כל הדרמה הזאת לא בשבילי. ביזבזתי מספיק זמן יקר, ואני רוצה לחזור למשרד.
אני עובר דרך המטבח וניגש לסוייר. "יש משהו שאתה צריך ממני?" אני ניגש ישר לעניין.
"הכל בסדר בוס, אנחנו מסתדרים. סלין פותרת לנו את כל הבעיות," הוא עונה, וממשיך לעסוק בבישול.
"פיטרתי אותה. היא לא פה," אני אומרת לו, וגורם לו להסתובב אליי. הוא פותח את פיו לומר משהו, אבל מסתובב חזרה וממשיך בעניניו.
"זאת המסעדה שלך," הוא פולט לבסוף, בכעס כבוש.
"אתה רוצה לומר לי משהו?" אני לא מתאפק ושואל.
"לא," הוא עונה באיפוק, "אם כל מה שקרה פה נראה לך בסדר, מה יש לי לומר? אני בסך הכל הטבח."
"ומה בדיוק קרה פה?" אני שואל.
"הכל טוב בוס," הוא אומר.
"דבר," אני אומר לו בחוסר סבלנות.
"אני לא מנהל לך את המסעדה, ולא את תזרים המזומנים שלך," עונה סוייר ומוציא אותי מדעתי.
"תניח לרגע את הצורך שלך להגן על 'הילדה'," אני אומר לו בטון לגלגני יותר משהתכוונתי, "ההתנהגות של סלין מקובלת עליך? אתמול זה היה עם זוג הסועדים…"
סוייר מסתובב אליי. "זוג הסועדים??" הוא לא נותן לי לסיים את המשפט, "בעלי מסעדה מתחרה שבאים לגנוב לנו את המתכונים שלנו? חבל באמת שסלין לא נתנה להם את מרכיבי הרטבים המיוחדים שלנו. אולי הייתה לה עדיין עבודה," הוא יורה לעברי.
אני כל כך כועס עליו, אבל מבין שהוא צודק, וזו הייתה הערה ממש לא במקום.
"נראה לך שהיא גובה הון עתק על המבורגרים עלובים, ולא מגישה אוכל להורים. מה הם אמורים לעשות? לעמוד שעתיים ולהסתכל על הילדים אוכלים, בזמן שזו שעת צהריים?" אני אומר בכעס.
"אז זה העניין? קראת את התכתובת בין האימא לבין המסעדה? כדאי שתקרא לפני שאתה אומר מה שאומר.
אבל מה זה משנה. בחרת להאמין ללקוחה. אני תוהה מה ענתה לך סלין כשדיברת איתה," הוא אומר שוב באיפוק וחוזר להתעסק בעניניו.
סוייר מתבצר בשתיקתו, ואני עומד במקומי ומהרהר בדבריו. כל מה שאמר לאורך כל השיחה בינינו הוא אמת. אפילו לא שאלתי אותה מה הצד שלה בסיפור.
אודרי מתפרצת למטבח. "איפה סלין? אני כבר לא יכולה להתמודד עם האישה הזאת. היא רק דורשת ודורשת. בא לי לשאול אותה אם היא לא זוכרת מה היא הזמינה.
זה מחזיר אותי לימים שהמסעדה הייתה של בעלה. איך היא לא מתביישת לבוא לכאן שנשרת אותה אחרי שהיא לא שלמה לנו את הכסף שמגיע לנו," מתמרמרת אודרי, "אני שמחה שהם מכרו את המסעדה, ואני יודעת שמשכורת נכנסת לחשבוני כל שבועיים כמו שעון שוויצרי.
מה אני אמורה לעשות כעת? היא דורשת שאפצה את החברות שלה בארוחה מלאה."
"תשאלי את הבוס," אומר סוייר ומסמן לה ראשו לעברי.
'אני והפה הגדול שלי,' ממלמלת אודרי, "לאיפה סלין נעלמה?"
"סלין לא עובדת כאן יותר. הבוס פיטר אותה," אומר לה סוייר, ואני מרגיש פתאום האיש הרע שבסיפור, ומתחיל להבין כמה טעיתי.
"הזכרת שקיימת תכתובת של האם עם המסעדה, אני יכול לראות אותה?" אני שואל את סוייר.
"אני מניח שהתיק אצל בילי," הוא עונה ומושך בכתפיו.
"הוא אמיתי?" אני שומע את אודרי לוחשת לסוייר.
אני ניגש לבר ומוצא שם את בילי בוהה בכלום. "אני יכול לקבל את התיק של הארוע?" אני שואל אותה.
היא מניחה אותו לפניי בשתיקה, ועוזבת את הבר. אני לא צריך לקרוא הרבה כדי להבין שכל מה שנאמר לי על ידי האם היה שקר. אני לא מאמין שהאמנתי לה, ויותר מזה שאפילו לא טרחתי לשמוע מה יש לסלין לומר.
השעה כבר חמש. אני שם לב שהארוע אמור היה להסתיים לפני חצי שעה. אני קורא לאודרי. "הם סיימו לאכול?" אני שואל אותה עניינית.
"כן," היא עונה בשקט, "גם את עוגת יום ההולדת."
"קחי איתך את ג'ורג'י ותפנו הכל מהשולחנות. אני כבר אגיע לסגור איתה את החשבון."
אני מבקש מבילי שתוציא לי את החשבון, כשאני שומע את קטלינה צועקת, "אני רוצה את המנהל , ומייד! זה לא יעבור בשתיקה."
אני יוצא בצעדים מהירים לפטיו. "אני מבקש ממך לא לצעוק. אנשים באו להנות מהביקור במסעדה, ואת מפרה את השקט שלהם. אני יכול לדעת מה הבעיה?"
"העובדות המטומטמות שלך מגרשות אותנו באמצע הארוע. ממש חוצפה. אני דורשת שתפטר אותן!" אומרת קטלינה בקול רם.
"הארוע שלך אמור היה להגמר בארבע וחצי. איך בדיוק הוא עדיין באמצע? בקרוב יגיעו לכאן אנשים שהזמינו מקום לארוחת ערב, ואני צריך להכין את המקום," אני אומר לה.
"אני לא מאמינה. האישה הזאת משקרת ללא הפסקה," אומרת קטלינה.
אני מראה לה את הצעת המחיר עליה חתמה והיא מחווירה. "אני מצפה ממך לדאוג לתשלום מייד, ולעזוב את המקום."
קטלינה פותח את פיה לדבר כאשר זוג מגיע לפתח המסעדה. "ערב טוב," מקבלת את פניהם ג'ורג'י, "הזמנתם מקום?"
אני חושש מהתשובה, שכן קטלינה תגלה ששיקרתי. "הזמנו ארבע מקומות בפטיו. השם הוא וילסון."
אני מעיף מבט מהיר לעבר הפטיו. המלצריות בהחלט יודעות לעבוד. אין זכר לאירוע. "היכן תרצו לשבת?" שואלת ג'ורג'י.
אודרי נכנסת פנימה וחוזרת עם המכשיר המחייב את כרטיסי האשראי. היא מקישה את המחיר שסוכם עם קטלינה, לוחצת בהפגנתיות על אפס אחוזים תשר, ומסובבת את המכשיר לקטלינה.
"אין לי כרטיס אשראי," אומרת קטלינה בהרמת סנטר, "אני עובדת רק עם מזומן." היא מעמידה פנים שהיא מחפשת את הארנק. "אני לא מאמינה, אני לא מוצאת את הארנק."
"הכל בסדר," אומרת אודרי. היא מוציאה את הטלפון הנייד שלה, מוציאה ממנו את כרטיס האשראי שלה, ולעיניהן הנדהמות של קטלינה וחברותיה היא משלמת עבור האירוע.
"סלין לימדה אותי שישנם דברים חשובים יותר מכסף," היא אומרת וממהרת להיכנס לתוך המסעדה. אני נכנס מייד אחריה.
המילים שאמרה מהדהדות בראשי.
'מה עשיתי, איך יכולתי לשלוח את סלין מכאן בלי לתת לה אפשרות להגן על עצמה?'
אני מתקשר אליה, הטלפון שלה לא זמין.
חייתי כל חיי בסביבה של אנשים עשירים. אני מודה שגם אימי אהבה לנפנף בעושרה. לעומתה, אבי לימד אותי חשיבותה של צניעות.
*
"כשאת רואה אישה מכוסה ביהלומים נוצצים, זה רק אומר שבתקופה מסויימת בחייה היא הייתה עשירה. האם היא עדיין? לא בהכרח.
נשים שמחצינות את עושרן, הן לא פעם נשים שהלב שלהן ריק, שאין הן מאושרות," אמר אבי.
"זאת הכללה," התרעמתי.
"כן," הוא ענה, "אבל לרוב בהכללה יש לא מעט מהאמת. מי שהוא עשיר בפנימיותו, אין לו צורך להחצין את עושרו החיצוני," הוא ענה.
"אז למה קנית לי את הג'יפ החדש? הרי יכולת להסתפק ברכב הרבה יותר פשוט," היקשתי עליו.
"כי רכב, זה עניין של בטיחות. ורציתי עבורך את מה שאני מאמין שהוא בטוח עבורך," הוא ענה וחייך.
אני חושבת על אבא ועל כך שהייתי כל כך עסוקה בהישרדות, שלא סיפרתי לו על אירוע השריפה. ואולי לא עשיתי זאת, כדי שלא ישאל אותי איך אני מסתדרת, והיכן אני ישנה.
דווקא היום התיאוריה של אבי מסתדרת לי באופן מושלם עם דמותה של קטלינה.
אני חייבת לשחרר אותה ממחשבותיי. אני בדרך לאוניברסיטה, שם נמצא העתיד שלי.
*
"איזה כייף לראותך סלין," אומרת לי אווה מזכירת המחלקה לעתונאות ותקשורת, "הבנתי שאת עובדת ולא יכולה להגיע לשיעורים. העבודה ששלחת זוכה להרבה מחמאות. הפרופסור שלך הראה אותו בגאווה לכמה מעמיתיו. 'תזכרו את השם סלין ברייטון,' הוא אמר להם, 'אני צופה לה עתיד מזהיר.'"
"איזה כייף לשמוע. אין לך מושג כמה אני זקוקה למילים האלה בימים אלה," אני עונה בחיוך.
"שמעתי על האסון שקרה לך. אני כל כך מצטערת. איפה את גרה כעת?" היא שואלת.
השאלה שלה מכה בי.
*
את הלילות מיום שהתחלתי לעבוד, למעט הלילה הראשון, ביליתי בקומה העליונה במסעדה, שסיפקה לי גם מקלחת חמה, וגם מיטה לישון עליה. אני קולטת שעליי לדאוג למקום שינה.
למרות שביום שישי קיבלו העובדים משכורות, אני טרם קבלתי תשלום. החלטתי לא להעלות את הנושא עד המשכורת הבאה. אמנם דודתי לא שילמה לי את המשכורת של החודש האחרון, אבל יש לי מספיק חסכונות.
העניין הוא שכל הכספים שלי בחסכון, ויהיה עליי לבצע העברות מחשבון לחשבון. אני חייבת לעשות זאת בהקדם, לפני שהבנק נסגר.
אני מתנצלת בפני אווה. "שכחתי משהו ברכב, אני כבר חוזרת."
*
אני חוזרת לג'יפ, נכנסת לאפליקציה של הבנק ומעבירה מחשבון החיסכון שלי חמשת אלפים דולר. אמנם אין לי צורך בסכום כזה גדול, אבל אני לא רוצה להיות בלחץ.
כשאני חוזרת למשרד, אני פוגשת את הפרופסור שלי. "שמעתי שאת כאן, הייתי חייב לראותך. העבודה ששלחת לי פשוט מושלמת. אני בהחלט חושב שהיא יכולה להתפרסם במקום מכובד בעיתון.
דיברנו בתחילת הלימודים שלך לגבי עתידך. מעניין אותי באיזה תחום את בוחרת היום."
"הדבר שהכי הייתי רוצה לעשות הוא סדרות דוקומנטריות. מפגש אחד על אחד," אני עונה לו בלי לחשוב.
"את מי היית מראיינת למשל?" הוא שואל.
"אני עדיין לא שם. אני גם לא רואה זאת כראיון, אלא יותר כשיחה אישית. כשאני מדובבת את האדם מולי, מושכת אותו לדבר, גם בלי שאלות כבדות מידי. לדעתי באופן כזה, השיחות יכולות להפוך עמוקות יותר, חשופות יותר. כך המרואיין נותן בך אמון, ומרגיש שאינך מנסה להכשיל אותו, שאת לא מחפשת רכילות, אלא באמת רוצה להקשיב לו," אני עונה.
"אני אוהב את דרך המחשבה שלך," הוא עונה לי ומחייך חיוך שקשה לי לפענח.
"תרשי לי לברך אותך, את סיימת את כל המטלות שלך, והינך זכאית לקבל את התואר. אני אשמח אם תחליטי להישאר באקדמיה," הוא אומר.
"מאד נהניתי מכל רגע כאן. לצערי נסיבות חיי השתנו, ועליי כעת לדאוג לפרנסתי לפני הכל," אני אומרת לו בעצב.
"אם תחליטי שאת רוצה, תמיד יהיה לך מקום אצלנו. אני מאחל לך בהצלחה," הוא אומר, "היה תענוג ללמד אותך. את מיוחדת במינך."
אני מודה לפרופסור, נפרדת מאווה, וכל המילים היפות שנאמרו לי נמוגות מול הצורך שלי למצוא מקום להניח בו את הראש הלילה.
המציאות מכה על פניי באכזריות. דווקא ברגע השיא של חיי, רגע שכל כך חיכיתי לו, אין לי אפשרות לממש את חלומי.
אני מפעילה את הטלפון הנייד כדי לחפש מוטל זול לשנת לילה, כאשר עולה התראת מסרון. אני פותחת את ההודעה על מסך הטלפון, בלי להיכנס אליה, מה שמאפשר לי רק לקרוא את תחילתה. אין לי רצון שלוגן ידע שקראתי אותה. הוא האדם האחרון שיש לי כעת חשק לשמוע ממנו.
סלין,
הייתי מעדיף שנדבר, אבל הטלפון הנייד שלך כבוי, ולכן אני כותב לך.
אני מבקש להתנצל בפנייך על הדרך בה נהגתי כלפייך.
לא רק בגלל שאני יודע כעת את האמת,
אלא כיוון ששפטתי אותך לחומרה, בלי לתת לך אפשרות לענות לי.
אני מבקש שתחזרי ונדבר.
אני מודה שלא צפיתי להודעה כזאת. אני מתלבטת מה לעשות. אני אוהבת את העבודה ברומא, את חבריי לעבודה, וגם את האורחים שחלקם כבר הפכו למבקרים קבועים במסעדה.
הבעיה היא לוגן. אני מנסה להבין איך הוא מצליח להטריף אותי כל פעם.
אני זקוקה לזמן כדי להחליט האם אני מוכנה לחזור.
