אני מסיימת את יום העבודה בשעה שבע בערב, זאת לאחר שהמחליפה שלי אחרה בשעתיים.
"את מבינה כמה את חיונית כאן?" שואל אותי פרופסור בלאו, לפני שאני עוזבת.
השמועה על התינוק שעבר החייאה על ידי נישא בפי כל, ואני זוכה להערכה מצד עמיתיי, כמובן חוץ מד"ר אלכס קימברלי, שתמיד חייבת לומר משהו לא חיובי.
*
"את לא מבינה שהיא מקנאת בך?" אמרה לי קימי, "מתי היא זכתה פעם אחרונה לשבחים?"
"את יודעת שאני תמיד מנסה להקטין את הישגיי לידה. אני לא מבינה מה יש לה לקנא בי. היא רופאה מעולה," עניתי לה, "אני מאד מעריכה אותה."
"אני לא מכירה הרבה רופאים שמתקדמים במהירות כמוך. זה לא נעלם מעיני איש, וכולם מעריכים אותך בשל כך.
בני משפחות הפגים תמיד מחפשים אותך בשל היחס החם שהם זוכים ממך. את תמיד אומרת לנו שאסור לנו לשכוח שנשים אחרי לידה עדיין הורמונליות, ובתור שכאלה, עלינו להיות יותר רגישות אליהן.
ואם זה לא מספיק, את שוכחת גם שהיא מאוהבת נואשות באייק. בהתחלה הוא היה איתך, ואחר כך אחרי שעזבת אותו, היא הייתה בטוחה שהיא תכבוש את ליבו, ושוב היא התאכזבה," אמרה קימי.
אני חושבת לעצמי שעברו מעל ארבע שנים מאז התחיל אייק לחזר אחריי. האם זו לא תקופה ארוכה מספיק כדי לשכוח ממנו? בסופו של דבר אני מרחמת עליה.
*
אני עוזבת את שערי בית החולים ונוסעת לדירתי. אני נכנסת להתקלח, ורק אחרי שאני ניגשת להתלבש, אני קוראת את ההודעות שנשלחו לי בווצאפ.
שוב יש הודעה אישית מאנדרה ממשחקי הבקבוק XOXO.
אריאנה,
למרות שהודעתי אתמול על פרוק הקבוצה,
החברים ביקשו שנפגש.
המקום שנקבע הפעם הוא הגלידריה מול המועדון.
אשמח אם תגיעי,
אנדרה, מנהל הקבוצה.
אז מסתבר שבמפגש שלא הייתי, קרה משהו שהביא להחלטה לפזר את הקבוצה. כיוון שלא נכנסתי להודעה הפרטית, אין לי מושג במה מדובר. למרות שראיתי את מילה לזמן קצר בחדר הלידה היום, היא לא סיפרה לי על כך.
בכל מקרה אין זה משנה מה קרה, שכן הקבוצה נפגשת ממש עכשיו. אני מודה שזה מעורר את סקרנותי. 'לפחות אתמול אי אפשר להאשים אותי שעשיתי משהו שיכול היה לגרום לכך,' אני חושבת לעצמי.
אני לובשת סקיני ג'ינס בצבע כחול כהה, ומתאימה לו סריג בצבע כחול. הלילות נעשים קרירים יותר, ואני מעדיפה ללבוש חולצה ארוכה. הדבר האחרון שאני רוצה כעת, זה לחטוף התקרררות.
אני מזמינה מונית, כיוון שאני עייפה מידי לנהוג, וצריכה לשמור את כוחותיי למשמרת הבוקר מחר.
עם הגיעי כולם כבר יושבים ואוכלים בהנאה את מנות הגלידה שהזמינו. המלצרית ניגשת אליי ושואלת מה אני רוצה להזמין.
"גלידת פיסטוק , וגלידת וניל," אני עונה.
"המנה כוללת שלושה כדורים," היא מסבירה.
"אני אסתפק בשני אלה, ואני מבקשת שכדורי הגלידה יוגשו בגביע של הוופל הגדול."
"מעניין," אומרת מייד לילי. 'מה היא רוצה ממני עכשיו?' אני מתעלמת ממנה. אין לי כח לשטויות שלה הערב. "זה בדיוק מה שברנדון הזמין," היא ממשיכה.
אני רוצה להזכיר לה שלא הייתי כאן כשהם הזמינו את המנות שלהם, אבל יודעת שכל מילה שאומר, תגרור אחריה תגובה, ולכן שותקת.
כאשר מוגשת לי המנה, אני מתחילה ללקק את הגלידה הטעימה בהנאה.
"תראי אותך. חסר רק שתיגנחי," ממהרת לילי לומר, "מעניין על מי את מפנטזת כעת."
"אני חייבת להודות שאין לי ניסיון כל כך רב עם גברים," אני לא מתאפקת ואומרת, "הרי אני נמנעת מסטוצים. אבל אני חייבת להודות שמעולם לא ראיתי זין של גבר שנראה כמו גביע הגלידה הזה, וגם לא שמעתי על גבר שגופו מפיק נוזל בטעם פיסטוק," אני עונה לה.
"את באמת מאמינה שאת מצחיקה? זה פשוט לא יאומן," אומרת לילי ומצקצקת בלשונה.
"היה לי יום ארוך וקשה," אני מתחילה לומר.
"במכבסה," אומרת מילה.
"על מה את מדברת בדיוק מילה?" אני שואלת אותה.
"שאלו שאלות לגבי העבודה שלנו, אז הסברתי להם כמשל שאנחנו עובדות במכבסה," עונה מילה.
"שיהיה מילה, אני לא עוקבת אחרי ההיגיון בדברייך. בכל מקרה אנדרה, אני לא יודעת מה היה אתמול. ציינת שהקבוצה הזאת פורקה. אני לא מבינה למה הזמנת אותי הערב, הרי ברור לך שלילי מתכננת לפני כל מפגש איך להציק לי, אז באמת הגיע הזמן שנפרד כידידים."
אני מוציאה שטר של עשרים דולר, שהוא הרבה מעבר למחיר של הגלידה, מניחה אותו על השולחן, קמה וזורקת את הגלידה לפח. "הוצאת לי את החשק לאכול."
אני חוזרת לשולחן. "היה נעים להכיר אתכם. תודה שאיפשרתם לי לשחק איתכם. מאחלת לכולכם שתהיו מאושרים," אני מסירה את המעיל שלי מגב הכיסא עליו ישבתי, ומתכופפת להרים את התיק שלי. אני רואה שברנדון מסמן למלצרית שתביא חשבון.
הוא דוחף לעברי את השטר שהינחתי, אבל אני מתעלמת ממנו. "לילה טוב," אני אומרת ומחייגת לתחנת המוניות שישלחו נהג לאסוף אותי.
"אני פורש," אני שומעת את רוי, ואחריו גם את ריף.
"הבמה כולה שלך לילי," אומר טייסון וקם ללכת. "אני מצטרף למילים שאמרה אריאנה תודה על המפגשים," הוא אומר ונעמד ליד הדלת. "אני יכול להסיע אותך?" הוא פונה אליי.
"המונית שלי כבר כאן," אני אומרת לו, יוצאת בזריזות מהגלידריה, ונבלעת לתוך מונית. "קח אותי מכאן," אני אומר לנהג המונית שכבר מכיר אותי.
"את רוצה שאסיע אותך למקום אחר, או הביתה?" הוא שואל.
"אני עייפה, עדיף שאלך לישון," אני עונה.
"זה היה ביקור קצר," הוא אומר, "אני מקווה שאיש לא הכעיס אותך."
"אם מישהו מדבר לא לעניין, זה שלו, אני לא מתרגשת מכך," אני עונה לו, והוא כבר מבין שאין לי כוונה לספר לו מה קרה.
כשאנחנו מגיעים למגדל מגוריי, הוא עוצר ליד דלת כניסה. "אם את צריכה משהו אני תמיד כאן בשבילך," הוא אומר. זאת יכולה להיות אמירה תמימה, אבל גם בעלת משמעות.
*
"אני לא רוצה שתחשבי שאני מתחיל איתך, הרי בימינו יש להיזהר מכל מילה שיוצאת לך מהפה. אבל אני חייב לומר לך שאת יפיפיה מהממת," אמר לי פעם הנהג. "אני מקנא בגבר שיזכה בך."
רציתי לומר לו שזאת בדיוק האמירה שהוא צריך להמנע ממנה, אבל שתקתי.
המילים האלה צצות שוב בזיכרוני, כשהוא אומר מה שאמר.
*
אני הולכת לישון ונרדמת מייד, וקמה כהרגלי מוקדם. בעודי מתלבשת אני נכנסת לקרוא את ההודעות שנשלחו אליי.
בווצאפ מחכה לי הודעה ממילה.
אריאנה,
אני מקווה שאת ישנה כעת, אבל לא יכולתי להתאפק.
אחרי שהלכת הודיע כל אחד מהחברים שהוא פורש.
הפעם הקבוצה נסגרה סופית.
כל אחד זרק משהו לעברה של לילי, שקמה והסתלקה בהפגנתיות. היא הביטה במיירה במבט עם רצח בעיניים, מה שגרם למיירה לעזוב גם.
אחרי שהיא עזבה, דובר על כך שהקבוצה תתארגן שוב בלי לילי.
אני הודעתי שאני לא מעוניינת, ואמרתי שאני מאמינה שגם את כבר לא תרצי לחזור.
הייתי חייבת לשחרר.
לילה טוב יפה שלי.
מילה
מילה צדקה. גם אם אנדרה יפנה אליי שוב, אני לא מעוניינת להיות חלק מהקבוצה הזאת. הניסיון הזה הספיק לי, למרות שישנם אנשים נחמדים בקבוצה, כאלה שנהניתי לדבר איתם.
הסיבה לכך שאין לי כוונה לחזור, היא לא לילי, אלא העובדה שאנשים נתנו לה לדבר, ולא הבינו שלמרות שאני לא נפגעתי ממנה, אין זה אומר שדבריה לא היו פוגעניים.
אני יודעת שלא אראה עוד את ברנדון, והלוואי והייתי מצליחה למחוק אותו מהלב שלי, אבל אני מזכירה לעצמי שהוא רק רצה להשתעשע איתי.
אמנם אני חש הקלה שלא אצטרך לראות את לילי. האישה הזאת בלתי נסבלת, אבל זה גם אומר שאני מאבד את הקשר עם אריאנה. אני חייב למצוא דרך לגלות היכן היא גרה.
אני מחליט שאולי אחזור לרציף ליד תחנת ההצלה, המקום בו ראיתי אותה לראשונה. עם ההחלטה הזאת אני הולך למיטה. אני שוכב שעות, אבל לא נרדם. השינה נופלת עליי בשעות הבוקר המוקדמות.
אני זוכר שראיתי בשעון שהשעה שתיים חמישים לפני שנרדמתי, ובכל זאת אני קם בשש בבוקר כהרגלי. אני לובש בגדי ספורט ויורד לחדר הכושר להתאמן. בדרך כלל אימון הבוקר ממלא אותי מרץ לכל היום, לא כך היום. אני מרגיש מותש כאילו עבדתי עבודה פיזית קשה.
אני חוזר לדירה, מתקלח וניגש להכין לי קפה.
מכונת הקפה המשמיעה קולות של רתיחה, ואחר כך פולטת מתוכה זרזיף של קפה לוהט. שלא כתמיד, הריח של הקפה לא מעורר אותי.
אני לוקח את ספל הקפה ויוצא למרפסת בקומה התחתונה. למרות שהיא מקיפה את הדירה כולה, אני בוחר להישאר בחלק המרוחק מהסלון, זה שאינו משקיף על הזריחה. כך אני מרגיש בדיוק, אחד שהשמש שבו לא זורחת.
אני מחליט לא להגיע למשרד היום. בכל מקרה יום שישי מבחינתי הוא יום עבודה קצר, כיוון שזה יום בו אני נוסע לבית הוריי, ולכן אני מתקשר לאימא. "בוקר טוב אימא אהובה שלי," אני פותח את השיחה, מאלץ את עצמי להישמע שמח, "אני לא עובד הבוקר וחשבתי לקחת אותך לקניות. מה דעתך?"
"זאת בכלל שאלה?" היא עונה בשמחה.
"אני כבר מתארגן ויוצא אליך. יש משהו שאת רוצה שאביא לך ממנהטן?" אני שואל ויודע בדיוק מה היא תבקש, "כי ברור לך שאני מתכוון לעבור במשהו מתוק."
*
את דיוויד ארמני הכרתי כשבא לרכוש ציוד מהחברה שלי. התחברתי אליו מייד, והפכנו לחברים טובים.
באחת הפעמים הוא הזמין אותי לבית הקפה של אשתו משהו מתוק. כשטעמתי את המאפים לראשונה, ידעתי שלא אחפש יותר מקום אחר לקנות בו דברי מאפה.
באחד מימי השישי הבאתי קופסה לאימא, וגרמתי גם לה להתמכר.
(הסיפור משהו מתוק מתפרסם בגיליון)
*
"כל פעם כשאני מדברת איתך, אני תוהה איך זה שיצאת כל כך שונה מהאחים שלך," אומרת אימא.
"את רומזת לי שאני בן מאומץ?" אני צוחק.
"לא , זאת רק הדרך שלי לא להתלונן על קאיה. היא מטריפה אותי. היא באה כל היום בטענות לכל העולם, ולא מעט אליי, כאילו אני אשמה בבחירה שלה להכנס להיריון, ועוד מגבר שלא רוצה אותה ואת התינוקת," היא אומרת ונאנחת בקול.
"קאיה היא אישה שאינני מצליח לפענח. היא יפיפיה וחכמה. היא הייתה תלמידה מצטיינת באוניברסיטה, והאמנתי שעתיד מזהיר לפניה. זה נכון שהיא ואני לא קרובים, אבל אין זה אומר שאני לא מעריך את מי שהיא.
איפשהו בדרך, משהו התקלקל אצלה. אני לא יודע אם זה הגברים שהיא תמיד בוחרת לא נכון, או משהו אחר. את יודעת שבנגוד לריבר שמתייחס אליי כאילו אני אחיו הגדול, היא בהחלט מתייחסת אליי כמו אל אח קטן שיש לו עוד הרבה מה ללמוד בחיים," אני אומר בלי טיפת כעס. אני מקבל את אחותי הבכורה כפי שהיא. מזמן הפסקתי לנסות לבנות איתה קשר של אח ואחות.
אני מסיים את השיחה עם אימא ונכנס לאפליקציה של משהו מתוק. מה שאני אוהב בבית הקפה הזה, שתמיד הם מפתיעים עם עוגות חדש. אני עובר על התפריט ובוחר מבחר עוגות. מייד אחרי שאני משלם, אני מקבל הודעה שההזמנה נארזת עבורי, ואני יכול לבוא לקחת אותה.
מבית הקפה אני נוסע ישר לבית ההורים, דרך הכביש המהיר עשרים ושבע מזרח. אני פותח את החלון, אבל כיוון שמזג האוויר קריר, המהירות הגבוהה בה אני נוהג, גורמת לרוח להכות על פניי. בלית ברירה אני סוגר את החלון, מזרים אוויר ממערכת הקירור ומפעיל את הפלייליסט שלי במטרה שישכיח ממני את המחשבות. זה לא עוזר.
משחקי הבקבוק XOXO היו בשבילי מקום בילוי. הגברים שהיו איתי בקבוצה, נבחרו בקפידה, ובאמת התאימו למעגל החברתי שאליו אני שייך. נושאי השיחה היו על רמה, וניכר שהם באמת מדברים מליבם. הנשים לעומתם, לא פעם בחרו לומר מה שנראה בעיניהן הדבר הנכון. כולן, פרט לאריאנה, ועל כך אני מאד מעריך אותה.
עם המחשבות האלה אני מגיע לבית הוריי.
"קפה?" שואלת אימא מייד עם הכנסי לבית.
"אשמח מאד. האמת שהיכנתי לעצמי קפה הבוקר, אבל שקעתי בהרהרורים והוא התקרר, וכבר לא בא לי לשתות אותו," אני משתף אותה.
"משהו מטריד אותך, או מעסיק אותך, אם לדייק במילים," אומרת אימא, ומסתכלת עליי בריכוז.
"מישהי נגעה לי בלב באופן שלא ידעתי שאפשר. לא ידעתי איך באמת מרגישה אהבה, עד שפגשתי בה," אני אומר.
"כבר דיברנו עליה, לא?" אומרת אימא.
בדיוק אז אבא נכנס למטבח, ואני קם לקראתו וזוכה לחיבוק החם והאוהב שלו.
"ספר לי עליך ועל אימא. אף פעם לא סיפרת לי את הסיפור שלכם," אני אומר לו ולוקח את ספל הקפה בידי. קר לי ואני רוצה להתחמם מחומו של הספל.
"פגשתי אותה בזמן הכי לא צפוי. הייתה לי חברה שלחצה עליי להתחתן, ואני הרגשתי שאני נחנק לידה. באותו ערב רבנו ואני הלכתי לבד לאירוע, ושם היא הייתה, האישה הכי יפה שראיתי מימיי. כמובן שהיא לא הייתה לבד, אבל זה לא הרתיע אותי מלחקור אודותיה.
העיניים שלה שדרו עצב, וידעתי שהיא לא במקום טוב. נשבעתי שאני אדאג שהעיניים שלה יאירו תמיד," מספר אבא והפנים שלו מאירות.
"וכך אתה עושה גם היום," אני אומר לו, "תראה אותה, היא מאד מאושרת איתך."
"כשארע מה שארע, והיא התחילה לשקוע, היא ביקשה להתגרש. היא לא רצתה שאשאר איתה מתוך רחמים.
רבתי איתה באותה לילה. אמרתי לה דברים איומים. אמרתי שאני מצטער שהיכרתי איתה, שבניתי לה משפחה, שאני מתחרט על כל רגע שהייתי איתה. אימך הביטה בי המומה, 'אתה לא מתכוון לזה,' היא אמרה בדמעות.
'לא,' עניתי לה, 'ויותר אני לא רוצה לשמוע אותך מדברת כך, אלא אם כן את באמת חושבת שאני לא אוהב אותך.'
אתה מבין כשאתה פוגש את האחת המיוחדת שלך, אתה מרגיש את זה בכל תא מתאי גופך. אתה יודע שמה שלא יהיה, אתה תעשה הכל כדי לכבוש אותה, ולהפוך אותך חלק ממנה, והיא תהיה חלק בלתי נפרד ממך.
לצערי הצעירים של היום מביטים רק על היום הבא. הם עבדים לתשוקות שלהם, וממהרים להתחייב, לפני שהם מבינים את משמעות הנדרים שהם מוציאים מפיהם.
אתה לא צריך ללכת רחוק. תסתכל על קאיה. היא אישה יפיפיה, חכמה, בעלת השכלה. יש לה את היכולת להתפרנס בכוחות עצמה. אין לה צורך להיות תלויה בגבר. היית חושב שמהמקום היציב הזה היא תמצא את הגבר הראוי.
תראה אותה. לא רק שהיא לבד, היא בהיריון שהיא לא רצתה אותו."
"ומשום מה היא מאשימה אותי בכל הטעויות שהיא עושה," אומרת אימא שמצטרפת אלינו בחדר האירוח. "בן, תביא את העוגות לכאן," היא מבקשת.
"אתה רואה את ההבדל? אני מבקשת משהו מבן, והוא קם ועושה את זה בלי לעקם את הפרצוף, בלי הערה נבזית. אמנם הוא היה קטן כשקרה מה שקרה, אבל עדיין הוא הכיר אותי בריאה. בעיניו אני אותה אימא שהייתה לו מאז ומתמיד," אומרת אימא, והכאב ניכר בקולה.
אני חוזר לסלון עם העוגות ומניח אותן על השולחן לפניה. "את לא בחרת להיות כך, לא בחרת להיות מוגבלת. האם את אימא פחות טובה בגלל זה? ממש לא. אני לא מרגיש שאת אוהבת אותי פחות. אני יודע שאת תמיד רגישה אליי, וקשובה לי."
"לפחות ריבר מתעניין בי מידי פעם," היא אומרת.
"ריבר מסובך עם עצמו. הוא במערכת יחסים מורכבת, שמשפיעה על כל תחומי חייו," אני אומר לאימא וניזכר שריבר פעם אמר לי שאני המוצלח מבין האחים כי הוא וקאיה הם ניסיונות שלא הצליחו להורים. איזה משפט מטומטם.
"בן, אף פעם לא הבאת לכאן אף אחת. זה בגללי?" שואלת אימא.
"ממש לא. אני לא מתבייש בך, אם זה מה שאת חושבת," אני עונה לה מייד.
"אני כל כך סקרנית לראות מה הטעם שלך בנשים, כבר אמרתי לך זאת לא פעם, אבל אני אחכה בסבלנות," היא אומרת בחיוך.
"אני לא חושב שהייתי עם מישהי שהייתה ראויה לפגוש אתכם. אני מאמין שהיום מצאתי את מי שארצה להביא לכאן," אני אומר.
'השאלה איך אכבוש את ליבה כשאיני יודע היכן למצוא אותה?'
- משהו מתוק – סיפורם של דיוויד ואייסלין ארמני מצורף לגיליון.
