אני רוצה להגיב לסלין, אבל היא מתרחקת מייד.
"סלין בהחלט מרשימה. האופן בו פעלה מול המתחזים האלה, ראויה להערכה," אומר ניק שאינו מבחין בכך שאני עומד לדבר, "אני חייב להודות שלא חשדתי שכך המצב, להיפך התפלאתי מדוע היא נוהגת בהם כך."
"אין ספק שהיא מפיחה רוח חדשה במקום," מביע ג'ק את דעתו, "יש אווירה הרבה יותר נעימה ממה שהייתה כאן כשהיינו כאן בפעם האחרונה."
"הבעלים הקודמים הערימו עליי, וגרמו למסעדה להראות הרבה יותר טוב ממה שהיא הייתה כשרכשתי אותה, אבל היום היא בהחלט השתנתה לטובה, מה שגורם לי לשקול מחדש את הרצון להיפטר ממנה," אני אומר.
"ואין לזה קשר ליפיפיה הזו, נכון אח קטן?" עוקץ אותי ניק.
"ממתי יש לאישה השפעה כזאת עליי?" אני שואל אותו בפליאה.
"אתה צריך לדעת אם יש או אין," הוא עונה לי.
"מממ…הטירמיסו יצא ממש מושלם. היא צדקה, לא טעמתי טוב ממנו. מעניין מי הכין אותו," אומר ניק. הוא מסמן בידו לסלין שתבוא.
היא נדה בראשה, וניגשת לשולחן שלנו. "אני סקרן לדעת מהיכן הטירמיסו," הוא אומר לה.
"כל המנות שמוגשות כאן יוצאות מהמטבח שלנו. גיליתי שהחוזקה של מיירה היא דווקא קינוחים, וביקשתי ממנה שתכין מנות טירמיסו, שזה הקינוח האהוב עליי. אני חושבת שתסכים איתי שהוא יצא מושלם," אומרת סלין.
"בהחלט," הוא עונה.
"גם את העוגות אנחנו מכינים היום במטבח שלנו," היא מוסיפה, "הכנסנו מנה של שלישית טעימות עוגה. על פניו זה נראה שזו מנה קטנה, אבל בשל החומרים המשובחים שאנחנו משתמשים בהם, היא מנה מאד משביעה."
סלין עוזבת את השולחן, וחוזרת מייד עם מגש ועליו שלוש צלוחיות עם עוגות שונות. על המגש מונחות שלוש כפיות. "אני אשמח לשמוע את דעתכם," היא אומרת ועוזבת.
אני לוקח את התפריט ומעניין בו. אני מופתע לגלות שיש בו תפריט מיוחד למה שנקרא קינוחים מתוקים. שם אני מוצא גם את שלישיית העוגות.
אני שם לב שבתחתית התפריט מופיע כתובת של אתר המסעדה. גם זו יוזמה חדשה. אני מעתיק את הכתובת ומחליט לעיין באתר מאוחר יותר.
"איך שמרת מאתנו בסוד את השינוי במסעדה?" שואל ניק כשאנחנו יוצאים מהמסעדה.
"אתה יודע שהייתי בחופשה, ואני מודה שהופתעתי לראות את השינויים כשחזרתי. יש עדיין דברים שאני מנסה להבין בעצמי. בעיקר, איך זה שסלין לא עבדה מעולם במסעדה, ובכל זאת תראה איך היא מתפקדת. מצד שני, אני מודה שלא קראתי את קורות חייה, ואולי שם טמון ההסבר."
"מה התוכניות שלך כעת?" שואל ניק.
"אני חוזר למשרד, אלא אם כן יש לך משהו אחר שברצונך שאעשה?" אני מופתע מהשאלה.
"התכוונתי לכך שאולי אתה מתכוון להשקיע את זמנך במסעדה," הוא מסביר לי את שאלתו.
"ראית בעצמך שהיא מתפקדת מצויין בלעדיי. ייתכן שאגיע בשעת הסגירה, כדי לראות שגם היום ההכנסות שלה גבוהות, למרות שלפי התפוסה המלאה של המסעדה כשהיינו שם, אין לי ספק."
אני חוזר למשרד ושוקע בעבודה. יש כמה פרוייקטים בראשיתם, ואני רוצה לקדם אותם. אני כל כך מרוכז במה שאני עושה ולא שם לב לכך, שהשמש מזמן שקעה, וכעת כבר שעת לילה מאוחרת.
ניק עוזב מידי יום בחמש, כי כך הבטיח לג'יזל, וג'ק לא פעם נפגש עם חבריו אחרי העבודה.
תמיד הייתי שונה מהם, אבל זאת לא הסיבה שאני נשאר עד מאוחר. מאד נהניתי עם סטיב ושאר החברים, אבל כמו תמיד, אחרי חופשה צפופה כזאת, אני זקוק לקצת מרחק מהם.
*
"אני לא מבין למה אתה שקוע כל הזמן בעבודה," רטן סטיב כשסירבתי לצאת איתו לפאב, "אתה לא באמת חייב לעבוד. הירושה שהשאירו לך הוריך מאפשרת לך לחיות ברווחה כל החיים, גם אם לא תעבוד יום אחד."
מה כבר יכולתי לומר לאמר לו? הרי אינו יכול להבין את מצבי.
הוא צדק. אבי חלש על אימפריה גדולה מאד בתחום המחשוב הרפואי. אין אחד בתחום שלא הכיר את איסטווד תעשיות רפואיות.
עם זאת אבי נהג לומר תמיד שההון שלו הוא שלושת בניו. לא בגלל שראה בנו היורשים של החברה שהקים, אלא כי אנחנו היינו מרכז חייו, ולמעננו הוא היה מוכן לעשות הכל.
בעיניי הוא היה אבא נדיר, וכמוהו אימי. האהבה שהעצומה ששררה ביניהם, העמידה בפנינו רף גבוה כשהתחלנו לחפש בנות זוג.
עד היום אני מסרב להשלים עם העובדה שהוריי אינם עוד. הם היו בנסיעת עסקים, והיו כבר בדרכם הביתה.
"אני כל כך מתגעגעת אליך לוגן. אני מאחלת לך שתמיד תהיה מאושר," אלה המילים האחרונות שאמרה לי אימי, דקות אחדות לפני שהמטוס הפרטי בו טסו הביתה נקלע לסערה, שגרמה למטוס לצנוח לתוך מי האוקיינוס הסוערים. לקח שעות מאז ניתק הקשר עד שמשמר החופים הצליח למשות את גופותיהם מהמים.
הייתי בן עשרים כאשר ארעה התאונה. אחיי ואני כבר עבדנו עם אבינו בחברה המשפחתית, תוך כדי לימודים.
עורך הדין של הוריי הקריא לנו את צוואתם, ובה בקשתם לחלק שווה בשווה את הנכסים והכספים בינינו.
הוא הראה לנו את רשימת הנכסים וביניהם האחוזה הגדולה של הורינו בWater Mill בלונג איילנד, שערכה נאמד לפי הערכת סוכן הנדל"ן בארבע וחצי מיליון, ודירתה של אם אימי שהוערכה במיליון וחצי בלבד, גם בגלל גילה, וגם כיוון שהיא ממוקמת ברחוב צדדי שקט. שלא לדבר על כך שהיא הייתה זקוקה לשיפוץ רציני.
אמרתי לאחיי שאני מעדיף לקבל את הדירה של סבתנו, ואני מוותר על חלקי באחוזה של ההורים. הם נעתרו לבקשתי מייד, אבל הפתיעו אותי כאשר העבירו לחשבוני חצי מיליון דולר.
"סך שני הנכסים הוא שישה מיליון, כך שחלקך הוא שני מיליון דולר. קיבלת את הדירה ואת השאר במזומן," הסביר לי ניק.
"אבל ויתרתי על חלקי," עניתי לו.
"אבא ואימא אינם, אבל אנחנו משפחה לנצח. אנחנו מחוייבים אחד לשני. כסף יכול להרוס הרבה קשרים משפחתיים, אבא לימד אותנו שהכסף הוא לא העיקר, שאנחנו האוצר אחד של השני."
הייתי שבור ממותם של הוריי, אבל ידעתי שאני לא לבד, וניק וג'ק יהיו שם לנצח עבורי.
אז נכון שחילקנו בינינו שווה בשווה גם את המיליונים שהיו בחשבונות הבנק של ההורים, אבל לא ויתרנו על מפעל חייו של אבינו. ניק הבכור מונה למנכ"ל, וג'ק ואני המשכנו בתפקידנו במנהלה.
"כאשר אתה אוחז בשליש ממניות החברה," אמרתי לסטיב, "אתה מחוייב כולך אליה."
"אבל מגיע לך גם לחיות," הוא ענה.
"ואני לא חי?" שאלתי.
"אתה לא בזוגיות," הוא אמר לי.
"מבחירה," עניתי לו.
*
כשאני מסיים את הדוחות שלי, השעה כבר קרוב לחצות. יכולתי למצוא מישהי בפנקס הכתובות שלי שתשמח לבלות איתי, אבל אני מרגיש שהתשוקה שלי רדומה. אני בספק אם מישהי תצליח לעורר אותי כעת.
אני מכבה את המחשב, יוצא מחדרי, ניגש להפעיל את האזעקה, ויוצא מהמשרד. שומר הלילה מברך אותי בברכת לילה טוב. אני מביט עליו, וחושב איך זה שהוא כל כך עירני.
"אתה אוהב את העבודה בלילה?" אני שואל אותו.
"מאד. השקט של הלילה משרה עליי שלווה גדולה. אמנם בבניין יש עוד שומרים שעוברים בקומות, אבל פה בעמדה זה רק אני והמסכים," הוא עונה לי.
"אתה בהחלט נראה רגוע," אני אומר לו, "לא ראיתי הרבה אנשים כמוך."
"אתה בעצמך לא נראה לי אחד שמאבד את עשתונותיו, כמו רבים שאני מכיר," הוא עונה לי.
הוא צודק. אני לא אחד שמתפרץ, אבל אין זה אומר שבתוף תוכי אני אדם רגוע.
רק כשאני יושב ברכב, אני חושב לעצמי האם בחרתי לעבוד עד שעה מאוחרת רק כדי להמנע מהדחף שלי לבקר במסעדה עם הסגירה.
ובכל זאת אני בוחר לנסוע הביתה דרכה. האור במסעדה כבוי, ואני נושם לרווחה. אני לא יודע אם הייתי עומד בפיתוי לא להיכנס אליה.
"הגיעה הודעה ממישהי בשם קטלינה ואמרה שהיא מגיעה בשתיים וחצי למסעדה, כדי לערוך מסיבת יום הולדת לבן שלה," אומרת בילי.
"אבל אין לנו בתפריט מנת ילדים," אני מתפלאת, "מה עוד היא כתבה?"
"מדובר בעשרים ילדים," אומרת בילי ומסתכלת עליי.
"תמשיכי," אני אומרת וכבר ברור לי שאני לא מכניסה כמות כזאת גדולה של ילדים למסעדה.
"היא מבקשת עבורם מנת המבורגר וצ'יפס," היא אומרת.
"לא יותר פשוט לקחת אותם למקדונלד'ס?" אני שואלת.
"היא אמרה שבעבר היה לה קשר למסעדה שלנו, והיא הבטיחה לבן שלה שתערוך את יום ההולדת שלו אצלנו."
אני מתקשרת לבוס, לקבל ממנו הנחיות. "אני בישיבה," עונה לוגן בטון קשוח.
"יש לי שאלה מהירה," אני אומרת לו.
"התפקיד שלך לפתור בעיות. אני עסוק כעת," הוא מממשיך באותו טון שמבהיר לי שאין לי עם מי לדבר.
אני נכנסת למטבח ומשתפת את סוייר בהזמנה.
"דיברת עם הבוס?" הוא שואל מייד, "כי זה משהו שאנחנו לא עושים. אין לי תפריט לילדים במסעדה."
"בדיוק, ולכן התקשרתי אליו, אבל הוא עסוק," אני עונה קצרות, "זה מה שאני מציעה. כיוון שהגברת הזמינה המבורגר וצ'יפס, אני אשלח לה הצעת מחיר, ואם תסכים נמשיך הלאה."
"אבל אין לי אפשרות להכין קציצת המבורגר, ואין לנו גם לחמניות," אומר סוייר.
"נכון, ואני לא אבקש ממך להמציא כעת מנת ילדים. לעומת זאת למסעדת מקדונלד'ס שנמצאת בדיוק עשר דקות מכאן, יש. מה שחשבתי לעשות זה להזמין משם את המנות. המחיר לכמות כזאת היא מוזלת, אבל בכוונתי לחשב זאת כאילו קנינו כל אחד בנפרד. את המחיר אכפיל פי ארבע, וזה המחיר שאציע לה."
"את חושבת שהיא תסכים?" הוא מביט עליי מופתע.
"זאת בעיה שלה. אתה יודע שהיום המסעדה בתפוסה מלאה. לא איכפת לי שהיא לא תסכים," אני עונה לו ומבקשת מבילי שתשלח לקטלינה את הצעת המחיר.
אני מודה שאני מופתעת שהיא מאשרת לי מייד את ההזמנה, שכוללת עשרים מנות המבורגר לילדים, ועשרים קאפקייקס. היא מציינת שהיא מבקשת גם עוגת יום הולדת, אבל לא מציינת פרטים בקשר אליה.
אני קוראת לאודרי ומבקשת שתצטרף את השולחנות בפטיו, כך שיהיה מקום לעשרים ילדים.
אני מדפיסה שלט שמסמן את האזור כשטח פרטי ומבקשת מג'ורג'י שתשים את אחת השמשיות בכניסה לפטיו, ותקשור עליה את השלט עם סרט.
"תמצאי לי ברשת את חנות הדולר הקרוב ביותר," אני מבקשת מבילי.
"אין צורך, אני יודעת בדיוק היכן יש. היא ממש מעבר לפינה," היא עונה לי ומראה לי במפה היכן היא.
אני מכינה רשימה של קניות מהחנות. צלחות, סכום, כוסות, מפות, מפיות שלט יום הולדת שמח. אני מבקשת שיוציאו לי שטר של מאה מהקופה, ורושמת פתק שלקחתי מזומן עבור קניה בחנות הדולר.
ג'ורג'י מבקשת שאבוא לראות אם היא סידרה את השלט בסדר. "מעולה, " אני אומרת לה, "ועכשיו אני מבקשת שתלכי לחנות הדולר פה מעבר לפינה," אני מצביעה לה על הרחוב בו נמצאת החנות, "הכנתי לך רשימה. מדובר בעשרים ילדים, אבל תקני כמויות כפולות. מדובר בילד בן חמש שחוגג יום הולדת. מה שחשוב לי שכל הפריטים יהיו מאותה דוגמא ובכחול כמובן. אני מעדיפה משהו ניטרלי, כי אין לי מושג מה הילד אוהב. אם יש לך שאלות תתקשרי.
ועוד משהו. יש שם שפופרות של קרם שמורחים על עוגה. תביאי מבחר צבעים, וגם מזרה של סוכריות שונות. אם את מתלבטת לגבי הכמויות, דברי איתי."
אני נותנת לה את השטר, ומבקשת שלא תשכח לקחת קבלה.
ג'ורג'י יוצאת בהליכה מהירה לכיוון החנות, ואני נכנסת למאפיה הסמוכה לחנות. "לואי," אני פונה לבעל המאפיה, "אני צריכה קפייקייקס לעשרים ילדים, חצי וניל חצי שוקולד. אבל אל תקשט לי אותם. אני רוצה שהם יקשטו אותם בעצמם.
הבקשה השנייה היא עוגת יום הולדת. אין לי מושג מה הילד אוהב. הוא בן חמש. אני בטוחה שאתה יודע טוב ממני. מוזמנים עשרים ילדים, מה לגבי ההורים אין לי מושג. אני סומכת עליך.
ודבר אחרון, אני מבקשת לדעת מה המחיר," אני מסיימת את דבריי בעודי סוקרת את המחירים.
"אני רואה שלא סתם דיברת. אני מבטיח לך לעשות לך חצי מחיר ממה שרשום כאן," אומר לואי מרוצה.
"אני לא מבקשת שתפסיד כסף," אני אומרת, ובטוחה שגם בהנחה כפי שהציע, יש לו רווח.
"אני מבטיח לך שתהיי מרוצה," הוא אומר.
"הם יגיעו לכאן בשתיים וחצי," אני אומרת לו, "שזה לא משאיר לנו כל כך הרבה זמן."
"אני לא אאכזב אותך. בסופו של דבר, הצלחה שלך היא הצלחה שלי," אומר לואי, ולא מסתיר את שביעות רצונו מההזמנה שלי.
הוא מראה לי תמונות של עוגות, ואנחנו בוחרים יחד אחת. "אני כבר אחשוב איך לעצב לך את העוגה יפה," הוא אומר ואני רואה כבר שהדימיון שלו מתחיל לעבוד.
"אני אלך להכין שלט שכל דברי המאפה נאפו על ידך. אני ארשום את כתובת החנות ומספר הטלפון, או שבעצם אולי נסדר שם יפה כרטיסי ביקור שלך, מה אתה אומר?" עכשיו אני כבר יודעת שקניתי אותו, וגם שהמחירים יהיו זולים ממה שאמר.
בכל מקרה אחר הייתי מתחלקת עם הלקוחה בהנחה, אלא שהפעם הלב שלי אומר לי שלא. יש לי הרגשה לא טובה בקשר לאישה הזאת, אבל אני בטוחה שאדע להתמודד איתה.
כשאני חוזרת למסעדה, הפטיו כבר כמעט מוכן. אני שמחה ששלחתי את ג'ורג'י לבחור את הכלים. המקום בהחלט נראה כמו גן קסום.
מזג האוויר מתחשב בנו היום, וקרני השמש מחממות את הפטיו. גם הרוח שנשבה הבוקר שככה. נראה ששום דבר לא יכול העיב על השמחה שלנו.
אני עוברת בין אורחי המסעדה. כולם מתענגים על הארוחה ומשבחים את השף. "אני חייב לומר לך," פונה אליי אחד מעורכי הדין שקבע עם עמיתיו להיפגש לצוהריים במסעדה, "שאנחנו מאד נהנים לאכול כאן. הבעלים הקודמים היה בלתי נסבל."
"אני שמחה לשמוע. הבוס שלנו נותן את כל כולו למען האורחים שלנו," אני עונה לו בחיוך, למרות שברגע זה לא איכפת לי אם לא אראה כאן את לוגן לעולם.
אני מסיימת לעבור בין האורחים וממהרת למטבח. אני מביטה על השעון התלוי על הקיר. השעה שתיים ושמונה דקות.
המשלוח ממקדונלד'ס כבר כאן. "מרקו, תוציא את ההמבורגרים מהעטיפות, ותניח אותם על מגש גדול. את העטיפות תכניס לתוך שקית זבל גדולה שאותה תניח בתוך מקום רחוק מהעין, אולי במזווה.
מיירה, קחי את כוסות הפלסטיק שקופות, ותמלאי כל אחת בצ'יפס. את הקופסות שאיתן הם הגיעו, תוסיפי לשקית הזבל של מרקו.
אני לא רוצה לראות שום זכר למקדונלד'ס במטבח שלנו.
סוייר, ממך אני מבקשת שתדאג שמישהו יפרוס פרוסות עגבניות ויסדר אותן בצורה יפה על מגש עץ. אותו הדבר עם פרוסות בצל, עלי חסה, ומלפפון חמוץ. על השולחן תשימו גם שלושה בקבוקים של קטשופ.
הרעיון שלי הוא שכל אחד מהילדים יכין את ההמבורגר שהוא אוהב. זאת תהיה ההפעלה הראשונה שלהם. השנייה תעשה עם קאפקייקס שיגיעו עוד מעט, שאותם הם יקשטו כראות עיניהם בעצמם. גם עוגת יום ההולדת בדרך. אני סקרנית לראות מה הוא הכין עבורנו."
כשאני יוצאת לפטיו הכל כבר מוכן. גם הבלונים שהזמנו מחנות הדולר כבר ניתנים במקומם.
על השולחן הארוך בפינה, שוקד לואי על הרכבת העוגה. אני רואה שהוא פרס על השולחן מפה עם ציור של דרקון, שאותו הוא מכסה עם פרוסות העוגות שחתך.
"איזה רעיון מקסים!" אני קוראת בהתלהבות.
"כבר תקופה ארוכה שאני כבוי. אין לי ממש חשק לאפות. את הצתת בי שוב את אש היצירה. רציתי להוכיח לך וגם לעצמי, שעדיין יש לי את זה," אומר לואי.
"אני ממש גאה בך," אני אומרת לו, "זה יצא הרבה יותר מיוחד ממה שציפיתי. אני ממש מודה לך. תשלח לי את החשבון ואדאג שתקבל עוד היום את הכסף במזומן."
כפי שהבטחתי לו אני מניחה בפינה שלט שעיצבתי, שמוסיף לשולחן המעוצב הרגשה שמדובר במוצר יקר ואיכותי. לידו אני מניחה את כרטיסי הביקור, מבקשת שיצלמו את השולחן, ושולחת גם לואי את התמונות.
בשעה שתיים ארבעים מגיעה חבורת הילדים.
"העיקר שאמרת שאתם לא עורכים מסיבות יום הולדת לילדים," אומרת לי אישה מטופחת, עדויית טבעות יהלומים נוצצות. כשהיא מדברת היא מצביעה עליי באצבעותיה המשוכות בלק ג'ל אדום לוהט.
אודרי מניחה את המגשים עם הירקות החתוכים על השולחן, ומדריכה את הילדים כיצד לקשט את מנת ההמבורגר שלהם.
מאד חששתי מהמהומה שהם יקומו, אבל כל אחד מהם מרוכז בהכנת המנה שלו ובאכילתה, ששקט גדול משתרר בפטיו.
כל אותו זמן מרקו מתעד את הארוע. "אני לא מרשה לך לפרסם את התמונות," אומרת קטלינה. האישה הזאת לא מעריכה שום דבר שעושים למענה.
"האירוע הזה הוא שלך, והתמונות נועדו עבורך. אם אינך מעוניינת בכך, אבקש ממרקו שימחק אותן," אני עונה לה בשלווה, "על התמונות, אגב, אנחנו לא מחייבים."
"אני מבקשת שתעביר לוידאו כעת," אני לוחשת למרקו בשקט, "ותשלח את הסרטון לסוייר."
"מה לומר לשף על ההמבורגרים שהוא הכין לכם?" אני שואלת את הילדים.
"שזה פי אלף יותר טעים ממקדונלד'ס," אומר ילד יום ההולדת, "אמרתי לכם שאימא שלי הזמינה מקום במסעדת יוקרה."
"כולם סיימו?" שואלת אודרי, והם צועקים במקהלה שכן. אני שולחת את ג'ורג'י שתעזור לאודרי לפנות את השולחן ונכנסת למטבח, להכין עבורה את מגשי הקפקייקס.
אני רואה את סוייר מתגלגל מצחוק. בידו הוא אוחז את הטלפון הנייד שלו והוא צופה בסרטון ששלח לו מרקו. "את משוגעת ילדה, במובן הטוב של המילה. לא היה עולה בדעתי לעשות מה שעשית."
אני מבקשת מג'ורג'י שתסביר לילדים מה עליהם לעשות, בעוד אודרי חוזרת חיוורת למטבח.
"מה קרה אודרי?" אני שואלת בדאגה.
"האימא שאלה אותי מה עם כיבוד להורים. אמרתי לה שאנחנו מגישים את מה שהיא ביקשה שנגיש, ויותר, ושלפי מיטב ידעתי לא נאמר דבר על ההורים. היא קראה לי חוצפנית, וטענה שהמחירים שלנו מוגזמים."
"היא אישרה את המחירים, אין לך מה לדאוג," אני אומרת, אם כי יש לי הרגשה שאין לה בכלל כוונה לשלם אפילו סנט אחד.
אני מבקשת ממרקו שיצלם את לוחית הרישוי של המרצדס שלה שחונה ליד הפטיו. מי יודע אולי נזדקק לכך.
אני רותחת. עשינו כל כך הרבה למענה, בזמן כל כך מועט, וזאת התודה שאנחנו מקבלים. אני יודעת שגם אצטרך לשלם על כך במשכורתי, אני לא אתן לאיש להרגיש שהיינו לא בסדר.
אם לא די בכך, בדיוק אז מופיע לוגן, והוא עתיד לראות את כשלוני.
