"למה שלא תקפצי לבקר?" שואלת אותי אחותי החורגת.
אני מכירה אותה ויודעת שאף מילה שיוצאת מפיה, איננה מקרית."מאז עברת לניו יורק לא נפגשנו," היא ממשיכה בטון מתפנק.
'כי ממש אנחנו אחיות בנפש,' אני חושבת לעצמי ומגלגלת עיניים.
"את יודעת איך זה. אני חדשה כאן, ועובדת שעות רבות," אני מנסה להתחמק.
"אל תהיי כזאת. אני מתגעגעת," היא אומרת.
אני מכניסה את אצבעי לפי, מסמנת שבא לי להקיא. "אני אשתדל," אני עונה לה.
"היא משהו מיוחד, האחות הזאת שלך," אומרת לייסי שמבינה כבר עם מי אני מדברת.
"היא רוצה שנפגש. אני בטוחה שיש לכך סיבה. רק עדיין לא קלטתי מהי," אני עונה וממשיכה בענייניי.
בפעם הבאה שהיא מתקשרת, היא מציעה שנלך להסתובב, כי 'נכנסה לה משכורת, וכבר שבועיים היא לא קנתה כלום.'
אני כבר למודת ניסיון, ויודעת שהיא תעשה הכל כדי שאני אשלם על הקניות שלה גם הפעם. יש לה שיטות ידועות מראש לגרום לי לעשות זאת.
*
"כמה חבל שהבגד הזה כל כך יקר. עד שאני מוצאת בגד שהולם את גזרתי," היא נאנחת, "אני לא כמוך, שכל דבר שאת לובשת נראה עלייך כאילו יצאת מירחון אופנה."
היא לא מבינה שה'מחמאות' שהיא מרעיפה עליי, לא משפיעות עליי.
יש לה שיטה קבועה להתיש אותי עד שאני כבר מתעייפת, ושולפת את כרטיס האשראי שלי, רק כדי לגרום למסע הקניות הזה להסתיים.
מה היא חושבת לעצמה שאני לא מכירה את התכסיסים שלה? הרי יכלה פשוט להמנע מלהכנס לחנויות היקרות האלה. אבל למה שתעשה זאת, אם אחותה הקטנה יכולה להרשות לעצמה לשלם עבורה?
*
"אני ממש, אבל ממש לא יכולה," אני עונה לה.
"אם כך נפגש אצלי בדירה. אני אזמין משהו לאכול," היא אומרת לא מרוצה. היא כבר מבינה שאין בכוונתי לקחת אותה למסע קניות ואחר כך למסעדה. גם בה היא תבחר את אחת היקרות, כזאת שהיא לא יכולה להרשות לעצמה לשלם עבור הארוחה בה.
"סיפרת לי שעברת דירה, אבל לא נתת לי את הכתובת. גם אלי עברה איתך?" אני משתדלת להראות התענינות.
"אז זה בדיוק מה שרציתי לספר לך. יש לי חבר ואני עומדת לעבור לגור איתו," היא אומרת לי בהתרגשות. "אני רוצה כבר להכיר לך אותו."
"אני אהיה איתך בקשר כשאסיים," אני עונה לה, והיא כבר מבינה שאין לי כל רצון לבוא.
"אוף איתך. את כזאת כבדה," היא אומרת, "את באה וזה לא נתון לוויכוח."
אני לא מזכירה לה שאין לי את הכתובת, וממשיכה לעבוד.
*
אחותי החורגת ואני היכרנו, כשאבא שלי נשא את אימה לאישה.
הוא היה אלמן צעיר, שיותר משחיפש אישה לעצמו, הוא חיפש דמות אימהית עבורי.
הייתי ממש קטנטונת ולא הבנתי מה בדיוק קורה. מבחינתי הייתה לי אימא חדשה, וזה נראה לי טבעי. היא לעומתי, הייתה כבר בת עשר, והרעיון של אבא חדש, במקום אביה שעזב, לא קסם לה, למרות שאבי התנהג אליה יפה.
פעם בשיחה מלב אל לב עם אבי, הוא אמר לי שכיוון שהיא לא רוצה אותו בבית, היא מנסה להראות לאימה את הפגמים שבו, ולכן הוא נרתע מלהתקרב אליה, שלא תאשים אותו שנגע בה.
"גם את קטנטונת, אל תתני לה את כולך, היא רק רוצה לנצל אותך."
הנישואים של אבי לא החזיקו מעמד, והוא קנה את החופש שלו בסכום חד פעמי גדול. לעומת זאת הקשר ביני לבין אחותי החורגת איכשהו המשיך להתקיים. למה? אין לי הסבר לכך, שכן אנחנו כל כך שונות.
*
אם חשבתי שהיא תוותר לי, התבדיתי. בארבע בדיוק היא מתקשרת אליי. "אני במגדל הנהר מתי את באה?"
הייתי צריכה לדעת שהיא מתכוונת לגרור אותי לעוד מסע קניות מטורף, כזה שהיא לא יכולה להרשות לעצמה, אבל זה לא עומד לקרות.
"אני עדיין עובדת, ועוד חצי שעה יש לי ישיבה," אני אומרת. אני באמת לא משקרת אותה.
"אני לא מאמינה לך," היא אומרת נעלבת, "איך זה שלא נותנים לך לצאת מוקדם להפגש עם אחותך?"
ואלרי, המנהלת שלי, לא יודעת בכלל שיש לי אחות חורגת, מהטעם הפשוט שמעולם לא הזכרתי אותה. לו הייתי מבקשת לצאת היא הייתה מאשרת לי, אלא שאני זו שקובעת את לוח הזמנים שלי, ויש לי דד ליין שעליי לעמוד בו.
"יש לי דד ליין," אני אומרת לה ביודעי שאין לה מושג בכלל מה אני עושה.
*
פעם ניסיתי לספר לה במה אני עוסקת, אבל היא הייתה עסוקה בלהתפעל מז'קט מנומר, ולא עניין אותה להקשיב לי.
"את מבינה מונטנה," אמרה לי חברתי לייסי, "שכל אדם נורמלי היה רוצה להיות קרוב אלייך. בסופו של דבר את, מונטה ריי, מותג. אני מתפלאת שהיא לא יודעת במה את עוסקת."
"עוד לא הבנת שהיחסים בינינו מושתתים על היכולת של כרטיס האשראי שלי לספק לה כל מה שהיא רוצה?" עניתי לה בטון חסר רגש.
"אז למה את בקשר איתה? הרי היא לא אחות בדם שלך. אני ממש לא מבינה," אמרה לייסי.
"כי חוץ מזה שהיא נצלנית, כייף לי לבלות איתה. היא קלילה כזאת וחסרת דאגות, הכי לא אני, ואני זקוקה לזה לפעמים.
אני כבר לא ילדה. לאבי יש חיים משלו, וחברות הילדות שלי התפזרו ברחבי היבשת, ואני מרגישה שנשארתי קצת לבד," הסברתי לה.
"הגיע הזמן שתהיי שוב בזוגיות," היא קבעה, "את מדהימה אותי. יש לך מלא מחזרים, איך את לא נותנת לאף אחד הזדמנות?"
"כי הלב שלי עדיין לא נרפא. בחלומות הכי גרועים שלי לא חשבתי שזה יגמר בינינו. הכל היה כל כך מושלם, עד שיום אחד, ללא כל הסבר, זה נגמר.
את מבינה, הוא היה הכל בשבילי. לראשונה הרגשתי שלמה. הכרנו באוניברסיטה ובנינו יחד עולם משלנו. כיוון שהוא לא גר בעיר הולדתי, הוא לא הכיר איש ממשפחתי או חברותיי, אבל זה לא עניין אותי. הוא מילא לי את כל החסרים."
*
"אני יודעת שאת מתחמקת. ואולי את מקנאת שאני בזוגיות," היא אומרת.
"הזוגיות שלך לא קשורה אליי, למה שאקנא?" אני עונה לה, "בכל מקרה אני חייבת לחזור לעבודה. כנראה שלא יצא לנו להתראות היום."
"אז לא תבואי איתי לקניות?" היא שולפת את מה שהיא חושבת שישפיע עליי. לפעמים אני תוהה האם היא לפעמים מפעילה את הראש, או שמא היא חושבת שאני פשוט נאיבית או בעצם מטומטמת.
"למה שלא תבקשי מהחבר שלך? גברים אוהבים להיות נדיבים עם הנשים שלהן, וללכת לקניות איתן," אני אומרת את מה שאני יודעת בוודאות שאינו נכון. גבר יעדיף לתת לבת זוגו את כרטיס האשראי, בלבד שלא תגרור אותו איתה לקניות.
"אבל הוא עדיין לא נתן לי את כרטיס האשראי שלו," היא אומרת.
"אז תבקשי," אני עונה לה.
"את רוצה לומר לי שאני פשוט אבוא אליו ואומר…מה בעצם אומר לו?" היא שואלת.
אני רוצה להזכיר לה שהיא מבוגרת ממני בשמונה שנים, ובטח יש לה ניסיון יותר ממני עם גברים, אבל מתאפקת. "פשוט תאמרי לו בקול מתפנק, שבא לך שהוא יפנק אותך, וכי את רוצה לקנות בגדים בשביל להראות יפה עבורו." אני מרגישה שבא לי להקיא מהדברים שאני מייעצת לה לומר, אבל לדעתי השיחה הזאת הולמת את מי שהיא. איך הוא יגיב? לזה אין לי תשובה.
"בהצלחה, ביי," אני אומרת ומנתקת, לפני שהיא מספיקה להגיב.
אני שמה לב שלייסי עומדת במשרדי ומחייכת. "שמעתי הכל," היא אומרת מייד, "את אלופה. מה לא הייתי נותנת כדי לראות את פניו של החבר שלה כשהיא מבקשת ממנו שיפנק אותה.
לא נעים לי לומר לך…" היא מתחילה לומר.
"אז אל. אני יודעת. לפעמים אני תוהה איך היא מסתדרת בחיים. למזלה היא יפיפיה ויש לה גוף מושלם. בסופו של דבר זה מה שגברים אוהבים. הרי במיטה את לא צריכה להיות חכמה, אלא לדעת לעשות כרצונו ללא מילים מיותרות."
*
'תראה למה הפכת אותי,' אני מדברת איתו בליבי.
התרחקתי כל כך ממי שהייתי, מהנערה-אישה הרומנטית שהייתי פעם.
כמה אהבתי שאתה לוחש לי מילות אהבה, בזמן שלשונך משוטטת על גופי.
'למה את שותקת,' היית אומר, ומצפה שאשתף אותך במה שאני מרגישה. 'את לא מבינה, שאני רוצה לדעת מה עושה לך טוב? אני זקוק למילים שלך. אני רוצה לענג אותך, עד שלא תרצי לראות גבר אחר עד סוף ימייך.'
הזיכרון של המילים האלה חונק אותי בגרון, ואני חייבת לקחת נשימה עמוקה כדי שאוכל לנשום.
'אתה צדקת. לקחת את הלב שלי איתך, כדי שלא ארצה להיות עם אף גבר אחר עד סוף ימיי,' אני חושבת במרירות.
עלי להתעשת מייד, גם כי לייסי מבחינה שמשהו לא טוב עובר עליי, וגם כי הדד ליין מתדפק על דלתי.
*
הכתבה מוכנה. אני מרוצה מעצמי. עיצוב ביתה של הפרימה בלרינה של הבלט של ניו יורק, יצא בדיוק כפי דמיינתי. אני בטוחה שקוראי העיתון יהיו סקרנים לראות אותו. היא אישיות יוצאת דופן.
אני יודעת שהיו דיבורים שהיא מעדיפה נשים. ממה שהתרשמתי מהשעות הרבות שביליתי בחברתה, זה ממש לא נכון. גם כל הבחירות שלה היו נשיות באופן מוחלט. גם אם הייתה, זה לא עניינו של איש.
לצערי אנשים אוהבים לדבר. הם צמאים לרכילות באופן שאני לא יכולה להבין.
"שמעתי שדחית את ההצעה לעצב את הבית של שחקנית מפורסמת. למה בעצם?" שואלת לייסי.
"נפגשתי איתה. הרגשתי שאני לא המעצבת הנכונה עבורה. מין הרגשה פנימית כזאת," אני אומרת .
*
וכי מה יכולתי לומר ללייסי?
הדרישות שהעמידה בפניי השחקנית, לא היו משהו שלא יכולתי לבצע, אבל הן לא התאימו למי שאני.
היא ביקשה שאעצב את חדר השינה שלה כמו חדר בבית זונות, אלה היו המילים שלה, עם אביזרים המשמשים את מי שחיה בעולם השליטה.
יש לי דעה מאד מוצקה על העולם הזה. אינני מבינה אותו, ולא מתחברת אליו בכלל.
לא הייתי מסוגלת לחתום את שמי, שכבר רכש מוניטין בעולם העיצוב, על חדר כזה.
למרות שהוצע לי סכום אגדי, ולמרות כל המחמאות שרעיפה עליי, סירבתי מייד.
"תחשבי על זה מונטנה," היא ביקשה, "חבריי אמרו לי שאת הטובה ביותר, שאת מגשימה חלומות."
"התשובה שלי סופית," עניתי לה ועזבתי את המקום מייד.
עכשיו אני צריכה למצוא פרוייקט חדש לעבוד עליו. הישיבה על כך תתקיים עוד חצי שעה.
*
"תשאלי את ואלרי עם היא פנויה," אני מבקשת מלייסי.
אני עוצמת את עיניי ומנסה להעלות בזיכרוני שמותיהם של אנשים שביקשו שאעצב להם את הדירה. המוח שלי ריק.
"ולארי אמרה שהיא תמיד פנויה עבורך. מה הפלא? את הכוכבת שלה," אומרת לייסי.
אני ניגשת לחדרה של ואלרי ונוקשת על הדלת.
"הכנסי מתוקה," היא אומרת.
אני נכנסת ומתיישבת מולה.
אני סוקרת לרגע את המשרד שלה, אותו עיצבתי לפני כמה חודשים, ומחייכת. "אני אוהבת את המשרד שלך."
"מה את מנסה לומר?" היא אומרת בקול מתוח.
"אני נהנית מהבחירה של הרהיטים שבחרתי. למרות גודלו של שולחן המהגוני שלך, החדר מרגיש מרווח, ופינת הישיבה ליד החלון מאד נעימה ואינטימית. כל פעם יש לי הרגשה שאני נכנסת לפה, שהרהיטים האלה נצחיים, ולא יהיה אי פעם צורך להחליפם."
"בדיוק כך אני מרגישה כשאני מגיעה כל בוקר לעבודה. יש לך בהחלט טעם משובח," היא עונה. היא נראית כעת רגועה יותר.
"אני אגש ישר לעניין," אני אומרת לה.
"אני לא מוכנה לקבל את התפטרותך," היא אומרת לי באיפוק.
"אני שמחה לשמוע, כי אין כל כוונה להתפטר," אני עונה לה.
"את רוצה העלאה, תגידי לי כמה את רוצה?" היא שוב מנחשת את מטרת בואי.
"אני יכולה לדבר?" אני שואלת, והיא מסתכלת עליי מופתעת.
"אני לא יכולה לעצב את ביתה של החברה השחקנית שלך," אני אומרת.
"אבל למה?" היא שואלת.
אני קמה וסוגרת את הדלת. "תקשיבי, זה לא ענייני איך אדם חי את חייו. אבל כאשר אני מעצבת דירה, אני צריכה לאהוב את מה שעשיתי, להיות שלמה עם כל דבר שקניתי עבורה. החתימה שלי מאשרת זאת.
מה שהיא מבקשת ממני, הוא שאעצב לה את חדר השינה כאילו היה חדר בבית זונות, עם חבלי שמשתלשלים מהתקרה, ואזיקים שמקובעים על הקיר. את מבינה?"
"וואו, זה הדבר האחרון שציפיתי לשמוע ממך. אני בהחלט איתך. אני לא הייתי רוצה לפרסם אצלנו תמונות כאלה," היא אומרת, וניכר עליה שהיא מזועזעת.
"בוא נסכים שהשיחה הזאת לא התקיימה, ואת לא שמעת מילה ממני," אני מבקשת, "אגב, זה לא אומר שהיא לא אישה מדהימה, אבל הבקשה שלה היא לא ברת ביצוע מבחינתי."
"אני שונאת לשקר, אבל אם תפנה אליי אומר לה שבחרת לקחת פרוייקט אחר," אומרת ואלרי שנראית עדיין נסערת.
"בקשר לפרוייקט אחר, עדיין אין לי," אני אומרת, "מה שאומר שאין טעם לישיבה היום."
"פנו אליי לא מעט. את יודעת כמה מבקשים שתעצבי להם את הבית? תני לי לעבור על החומר. אבחר בין הבקשות שהגיעו אליי כמה, ואתן לך לבחור מביניהן את זאת שנראית לך," אומרת ולארי, "זה יעזור לי להתאושש ממה שסיפרת לי. היא האחרונה שהייתי חושבת שהיא שייכת לעולם האפל ההוא."
"אני שוב אומרת לך. האנשים שזה אורח חייהם, הם אנשים נורמטיביים. זה לא משהו שרואים זאת עליהם, רק שאני הכי רחוקה שאפשר מהעולם הזה. אני באמת מתקשה להבין אותו."
"אני אמתין בחדרי," אני אומרת ועומדת לקום.
"תישארי פה בזמן שאני מסתכלת," היא מבקשת ומחייגת ללייסי. "את יכולה להבין למונטנה ולי קפה, וכריכונים. תקף אותי רעב.
ולייסי, תודיעי לאלכס שאת הישיבה בקשר לפרוייקט הבא, אני אקיים עם מונטנה."
"את יודעת כמה אנשים רוצים לעבוד איתך?" היא שוב אומרת בעודה קוראת את המיילים שהונחו על שולחנה.
"קת'רין לאב – מבקשת לעצב את קומת הכניסה בדירתה במגדל הבלו ספייר. מדובר בסלון רחב ידיים, פינת אוכל, חדר עבודה, וחדר אורחים. היא מציינת שהדירה חולשת על קומה שלמה, אבל לא מציינת את גודלה," היא מקריאה לי, "חשוב לה להעשיר את הסלון ביצירות אומנות -תקציב מיליון דולר."
"את יודעת כמה אני אוהבת כאלה שמעצבים את הבית כדי שאחרים יראו את עושרם. אבל בסופו של דבר, אני לא זו שאמורה לגור שם," אני מביעה את דעתי.
"היא בהחלט אחת שרוצה להתהדר בשם מונטנה ריי כמעצבת שלה," מחייכת ואלרי. אני שמחה לראות שהיא כעת רגועה.
"דונה שלדון – מבקשת לחדש את המטבח ופינת האוכל. אם נדמה לך שזה פרוייקט קטן, תראי את התוכנית של הדירה ותביני. היא מבקשת שכל מכשירי החשמל ותכולת הארונות, תוחלף. לגבי התקציב היא הקציבה חצי מיליון, אבל ציינה שהתקציב גמיש. "
"מת'יו הולדן – רכש את הפנטהאוז שלו לפני שבוע. הוא מבקש לעצב את כולו. הוא מציין שאין לו כוונה להביא לשם רהיטים מהדירה הקודמת. לגבי התקציב הוא כתב שאינו מוגבל," היא אומרת ואני כבר מחפשת תרוץ בראשי מדוע לא.
"את יודעת מה שטח הדירה?" אני קונה זמן.
"מדובר בחמשת אלפים רגל מרובע," היא אומרת.
"אני חוששת שזה ייקח זמן רב מידי, ולא אספיק לסיים עד הגיליון הבא," אני ממציאה את התרוץ הראשון שעולה לי בראש.
"את בטוחה?" היא שואלת. כבר ברור לי שהעובדה שציין שהתקציב אינו מוגבל, היא שגורמת לה דווקא כן לרצות לקחת את הפרוייקט.
"תביני שאצטרך להיפגש איתו מספר לא קטן של פעמים, ותיאום פגישות עם לקוח כפי את יודעת הוא לא פשוט בכלל. כמובן שהוא ירצה לבקר בחנויות רבות, עד שיחליט מה הוא רוצה לרכוש. הרי הוא יכול היה לעשות זת בעצמו, לו ידע מה הוא רוצה," אני מחפשת דרך לשכנע אותה מדוע הפרוייקט לא מתאים לנו.
"אני חושבת שהפרוייקט של המטבח הכי מתאים לנו כרגע," אני אומרת בטון משכנע, "בעיקר כשגם את שיתפת אותי ברצונך לחדש את המטבח שלך. חוץ מזה השם דונה שלדון יעשה לנו טוב. אין מי שגר בעיר הזאת ולא צופה בה בטלוויזיה. היא שדרנית מאד אהובה."
המילים האלה עושות את שלהן ואני נושמת לרווחה.
אני לוקחת את התיק של דונה שלדון ושולחת לה הודעה שברצוני להיפגש איתה לדון בפרוייקט.
רק כשאני שבה לחדרי, וסוגרת את הדלת מאחוריי אני מצליחה שוב לנשום.
אני תוהה האם מת'יו מזהה אותי, ולכן ביקש שאעצב לו את דירתו, או זה מקרי, שכן שם משפחתי האמיתי איננו ריי. כך או כך אין זה משנה כיוון שאין לי רצון לפגוש אותו.
אני לוקחת את הטלפון הנייד לראות אם נשלחו אליי הודעות, ורואה הודעה מאחותי החורגת. אני לא פותחת אותה. יותר מאוחר, הרבה יותר מאוחר, אני שולחת לה הודעה שרק עכשיו סיימתי.
כשספרתי לחברי דן סקיי על רצוני לרכוש דירת גג בשלישיית המגדלים המפורסמת שאותה תכנן, הוא אמר לי שכל הדירות נמכרו.
"אבל יש לי הצעה בשבילך. חבר סיפר לי על דירת גג יפיפיה שעומדת למכירה. היא מאד קרובה למתחם שלנו. המכירה תעשה באופן פרטי, בשל סכסוך בין שני בני זוג שמתגרשים. הדירה שייכת לבעל, והוא אינו מעוניין שאישתו תדע פרטים על המכירה," אמר דן.
"הוא מוכן לרדת במחיר בצורה משמעותית, תמורת מכירה מהירה. בדירה מעולם לא גרו, אין בה ארון אחד, ולכן אפשר לטעון שהיא לא גמורה."
כיוון שיש לי הון לא קטן בידי, והבנק הסכים לתת לי הלוואה להשלמת הרכישה, ביקשתי מדן שייקח אותי לראות את הדירה.
את ניהול המשא ומתן נתתי בידיו של עורך הדין שלי כריס ברוקלין. אמנם הוא עורך דין מסחרי, אבל יש לו כישרון מיוחד במינו במשא ומתן לגבי נכסים. בזכותו נשאר בכיסי סכום נכבד להקציב לעיצוב הדירה.
*
אני פונה למייפל סקיי, אישתו של חברי דן. היא אדריכלית פנים, אבל לצערי ידיה עמוסות בפרוייקטים של דן.
"אני אקשר אותך עם ואלרי העורכת של הירחון דרים הום," היא אומרת לי, "יש לה צוות מדהים, בעיקר מעצבת פנים צעירה בשם מונטנה ריי."
כולי נדרך. כמובן שאין לי דרך לדעת האם זו מונטנה שאני מכיר. יש סיכוי שמאז שנפרדנו היא התחתנה. מי יודע?
העבר צף ועולה, וטעם הבגידה המר גורם לכעס לבעבע בתוכי. צלצול של הודעה נכנסת מחזיר אותי למציאות. "שלחתי לך את הפרטים של ולארי," אומרת מייפל, "ושלחתי לה הודעה שתדאג לך."
אני מרגיש לכוד. מצד אחד אני זקוק לעזרה, מצד שני אני לא רואה את עצמי עומד מול מונטנה בנונשלנטיות ומדבר על המקום שעומד להיות המקום הכי פרטי שלי. ואולי אני סתם חי בסרט, וזו בכלל לא היא.
*
אני ניזכר בלילה ההוא שהלכתי למסיבה בלי מונטנה. לא באתי מתוך כוונה לחפש בת זוג, כיוון שהייתי מאוהב מעל לראש.
במסיבה קורה לא מעט שבקבוקי האלכוהול מוגשים ללא הגבלה, וכשזה קורה, הרבה סודות מתגלים.
"אתה חושב שהחברה שלך בנסיעת עסקים," ניגשה אלי אישה יפה ולחשה לאוזני, "אבל האמת היא שהיא בטח נמצאת כעת באמצע מעשה אהבה סוער, עם גבר אחר, ויתכן מאד שהיא נושאת את ילדו ברחמה. "
הדפתי אותה קלות. היא עמדה קרוב מידי אליי, ואדי האלכוהול שיצאו מפיה, גרמו לי לדחייה.
"מי את בכלל?" אמרתי לה ועמדתי להתרחק ממנה.
"זה לא משנה מי אני, אני יודעת מי אתה," היא ענתה לי והישירה מבט לתוך עיניי, "אתה החבר של מונטנה, או כך לפחות אתה מאמין שאתה."
"את הזויה," פלטתי לעברה בכעס, אבל לא יכולתי שלא להרהר בדבריה. יצאתי למרפסת והתקשרתי למונטנה.
"היי מתוקה, מה את עושה?" שאלתי.
"אני לא יכולה לדבר," היא נשמעה מתנשמת בכבדות, "אני כבר חוזרת אליך."
כעבור חמש דקות היא התקשרה, הייתי צריך לאסוף את כל כוחות הנפש שבי כדי להתנהג איתה רגיל.
"היי מתוקה שלי," אמרתי וכבר הרגשתי שאני משקר .
"היי, אני…" היא התחילה לומר כאשר קול של גבר נשמע ברקע "את באה?"
"אני חייבת לזוז. תהנה מהמסיבה, נדבר בבוקר." אלה היו המילים האחרונות שהיא אמרה לי. כבר לא היה לי ספק שמה שהאישה הזרה צדקה.
עכשיו אני צריך להחליט האם אני נפגש איתה בקשר לעיצוב דירתי.
*
אני מחליט לדחות את ההחלטה.
כיוון שמפתחות הדירה בידי, אני ניגש לדירה, מסתובב בין החדרים הריקים, ומתפעל ממנה. בהחלט עשיתי עסקה טובה.
אני לא מסוג האנשים שיכולים לדמיין דברים, ואני מבין שאני באמת זקוק לעזרה.
לפני הכל אני מחליט לחפש קצת מידע על דרים הום. אני מוצא מייד את הטור של מונטנה ריי. העיצובים שלה בהחלט מרשימים. אין זה פלא שיש לה כמות בלתי נתפסת של עוקבים.
אני מאוכזב לראות שאין תמונה, או כל מידע אישי אודותיה. סקרנותי מתעוררת, ואני נכנס לחפש אותה ברשת החברתית. המידע שמופיע עליה הוא עסקי בלבד, זה לא מתאים למונטנה שאני מכיר. היא אחת שמוקפת בחברות וחברים, איך זה שאין לה חשבון בשום מקום?
הדבר הזה לא מניח לי, ואני נכנס לחשבון של חברה הטובה של מונטנה, מישל, שם אני מוצא אותה, אלא ששם היא מופיעה כמונטנה לייק, שהוא שם נעוריה.
אני מסתכלת על גלריית התמונות של מישל, ומונטנה מופיעה כמעט בכולן. אני מעתיק את אחת התמונות שלה. יש משהו שנראה בה שונה. לוקח לי זמן להבין שזה המבט העצוב בעיניה.
אני יושב שעה ארוכה וגולל בין התמונות. באף אחת אין אזכור לגבי נישואיה, או לגבי העובדה שיש לה ילד, מה שנשמע לי מוזר.
אני מחליט לשלוח הודעה לואלרי לגבי עיצוב הדירה. היא עונה לי תוך זמן קצר.
אחר צהריים טובים מר הולדן,
תודה על פנייתך לחברתנו.
מייפל סקיי סיפרה לי על כוונתך לעצב את דירתך.
אנא שלח לי פרטים על הדירה, ועל החדרים אותם אתה רוצה לעצב.
הנה הקישור לאתר שלנו כדי שתוכל להתרשם מהפרוייקטים
שביצענו בעבר.
בברכה,
ולארי סטרוסנובסקי,
עורכת ראשית
הום דרים
אני מחליט לא לצרף את התכנית של הדירה, ועונה לה תשובה בקווים כלליים. אני מציין שהתקציב הוא בלתי מוגבל. לא נותר לי אלא לחכות לתשובה.
למחרת אני מקבל הודעה מואלרי.
בוקר טוב מר הולדן,
מידי חודש אנחנו בוחרים פרוייקט אחד.
נדון בבקשתך עד סוף השבוע, וניתן לך תשובה.
בברכת יום נעים,
ולארי סטרוסנובסקי,
עורכת ראשית
הום דרים
אני תוהה האם התשובה הזאת היא בגלל שמונטנה, היא אכן זו שאני מכיר, או שזאת הדרך בה הם נוהגים עם כולם. אני נכנס שוב לאתר של הירחון, ולומד שאכן זה האופן בו פועלת החברה, ואין בכך שום קשר אישי אליי.
ביום חמישי אני מקבל הודעה על כך שהוחלט לבחור בפרוייקט אחר.
אני מתלבט מה לעשות. האם עליי לערב את מייפל בכך שבקשתי נדחתה, אולי אף לשאול אותה על מונטנה?
אני קולט שמונטנה לא יוצאת לי מהראש. 'האם למרות הכל יש לי עדיין רגשות כלפיה?' אני מגרש את המחשבה הזאת. הרי היא בגדה בי, ולמה שארצה איתה קשר. אני מבין שזאת רק הסקרנות שגורמת לי לחשוב עליה.
בתקופה האחרונה אני נפגש מידי פעם עם קלואי. איני יודע איך אפשר לתאר טוב יותר את קשר בינינו, כיוון שברור לי שהיא לא אהבת חיי, כשם שברור לי שהכסף שלי הוא שמושך אותה אליי.
הייתי מגדיר את היחסים בינינו כיחסי נוחות. לפחות זה המצב מבחינתי, כיוון שאני לא מרגיש מחוייב אליה, אבל היא מספקת לי מה שאני צריך.
הערב אנחנו יוצאים עם חברים למסעדה. מאז שקלואי שמעה שרכשתי את הפנטהאוז, ואין לי מושג ממי, היא לוחצת עליי שהיא רוצה לבוא לראות אותו. לא סיפרתי לה שהדירה ריקה, וייקח זמן עד שאוכל לעבור לגור בה. מהסיבה הפשוטה, שאין לי רצון שהיא תנסה להתערב בעיצוב שלה. אני מתחיל לחשוד בכך שהיא רוצה לעבור לגור איתי, וזה לא עומד לקרות.
כיוון שאני מגיע ישירות מהמשרד, קבעתי איתה שנפגש במקום, לאחר שהיא נתנה לי הרצאה שהיא מבלה את היום בטיפולי יופי, ובקניית בגדים חדשים. "אני רוצה להיות מושלמת עבורך," היא אומרת לי, "גם אם אקבל את המשכורת שלי רק בשבוע הבא."
היה לי ברור לאן היא חותרת, אבל העמדתי פנים שלא הבנתי. "תהני מהיום, נפגש בערב," אמרתי לה.
"אתה כזה לא רומנטי," היא אמרה לי מאוכזבת.
"כזה אני," עניתי לה, "ובבקשה אל תעשי דברים בשבילי, אלא רק עבור עצמך."
*
"תראי מה את עושה לי," אמרתי למונטנה כשעמדתי בפתח ביתה עם זר וורדים גדול, ודובי לבן האוחז לב אדום בידיו. "איש לא יאמין לך אם תספרי שזה מה שהבאתי לך סתם כך." זאת היית הפעם הראשונה שבאתי אליה.
מונטנה לימדה אותי, שחיזור אחרי אישה יכול להתבטא באלף דרכים שונות, וגם מסרון שמראה שאני חושב עלייה, יכול לשמח אותה, לא פחות, ואולי יותר, מזר וורדים ענק שסופו לנבול ולהתייבש.
המילים שלה גרמו לי להיות יצירתי, ליבי היה מלא אהבה אליה, ולא פחדתי להראות לה זאת.
אני חושב על כך היום.
אם יש משהו שאי אפשר לומר עליי, שאינני יודע להעניק מחוות רומנטיות. אלא כדי שאעשה זאת, עליי להיות מאוהב, ובקלואי אני לא.
לפעמים אני תוהה איך קלואי לא רואה זאת, שכן אני לידה גבר קשוח וחסר רגש. ואולי יש בכך לאשר שרק את הכסף שלי היא רוצה.
*
הערב מגיע ואנחנו נפגשים במסעדה. אני שמח לראות את החברים שלי, ומרגיש מאד נינוח.
"אתה אוהב את מה שאתה רואה?" שואלת אותי קלואי בטון המתקתק שאינני סובל. אני מסתכל עליה בחצי חיוך, וחושב לעצמי כמה אני מרגיש זרות כלפיה. "הולם אותך," זה מה שאני מצליח לומר.
הבנים ואני משוחחים על המשחק של הניקס אמש, והבנות מפטפטות ביניהן.
פתאום משתרר שקט במסעדה, ואני רואה את הבנות מתלחששות בהתרגשות. אני תוהה מי גורם להן לתגובה כזאת.
"דונה שלדון, לכבוד הוא לנו לארח אותך אצלנו," אני שומע את המארחת אומרת.
אז נכון שדונה שלדון היא שדרנית טלוויזיה ידועה, אבל עדיין התגובות לנוכחות שלה, הן בעיניי מוגזמות. העובדה שאנשים מגיעים לרמות כאלה של הערצה, נשגבת מבינתי.
"אני כאן לפגוש את מונטנה ריי. אני מאד מתרגשת לפגוש אותה, והקדמתי ברבע שעה," אומרת דונה בהתנצלות.
"אני בטוחה שמונטנה תגיע כל רגע, היא תמיד מקדימה לבוא. "והנה צדקתי, " אומרת המארחת בחיוך, "ערב טוב מונטנה."
"ערב טוב גם לך," עונה לה מונטנה ופונה לדונה, "ערב טוב דונה, טוב לראותך שוב."
כל הערב אני לא מרוכז. המחשבות שלי נתונות רק לדבר אחד. לאישה שיושבת מרחק כמה שולחנות ממני, ולא מודעת לנוכחותי כאן. אישה שאוחזת בלב שלי.
אני כנראה לא טוב בלהסתיר את מה שאני מרגיש, כיוון שקלואי מסתכלת עליי בכעס עצור. "מה הבעיה שלך?" אני מסנן לעברה.
"איך אתה לא מתבייש?" היא אומרת לי בשקט בשפתיים קפוצות.
אני מניח שהיא מדברת על המבטים שאני מגניב לעברה של מונטנה. "אני לא יודע על מה את מדברת," אני מעמיד פני תמים.
"אני שונאת גברים חסרי חוט שידרה," היא יורה לעברי.
"אני חושב שאת מתבלבלת. מבט על אישה יפיפיה אינני פוגע בגבריותי. זה דבר שכל גבר נורמלי היה עושה לו ראה אישה יפה, לא כך מרק?" אני שואל את חברי, שאיננו מבין על מה המהומה.
"אתה יודע יפה מאד על מה אני מדברת," היא לא מרפה ממני.
"אני לא, אולי תאירי את עיניי," אני אומר. אני לא מבין מה היא רוצה ממני, אני רק יודע שמיציתי את הקשר איתה.
"מונטנה בגדה בך, ושכבה עם אחרים," היא אומרת, "הרי הזהרתי אותך."
"הזהרת אותי? מתי בדיוק?" אני שואל, ותוהה האם האלכוהול הרב ששתיתי הוא שגורם לכך.
"שלחתי אליך חברה שתספר לך את האמת על מונטנה," היא מזכירה לראשונה את שמה.
"ומאיפה את יודעת את כל זה? לא זכור לי שאת חברה שלה," אני אומר ברוגע.
"אני יודעת עליה הכל, היא אחותי," אומרת קלואי.
"את אמרת לי שאת בת יחידה לאם יחידנית," אני ממהר לומר.
"אם זה כל כך משנה, היא אחותי החורגת. אימי הייתה נשואה לאביה," היא מסבירה.
אני מתחיל לחבר בין הדברים, וחושב שאולי מיהרתי להסיק מסקנות.
"אותה אחת שאמרה לי מה שאמרה, סיפרה לי שמונטנה בהיריון. מגיע לה מזל טוב, מה נולד לה?"
אני לא מספיק לענות לה, כאשר מונטנה קמה וניגשת לשולחן.
היא מתעלמת ממני, האם היא באמת לא רואה אותי?
"סוף סוף האמת מתגלה," היא אומרת, "תמיד תהיתי מה גרם למת'יו לעזוב אותי בלי הסבר. זה לא פשוט כשהגבר שחשבת שתהיי איתו לנצח נוטש אותך, זה בלתי נסבל כשאת לא יודעת למה.
אבל העובדה שאת הגורם לפרידה הזאת, היא משהו שלא יכולתי לדמיין, ואולי דווקא הייתי צריכה לדעת.
אגב, את נראית נפלא. אני מבינה שהקשבת לעצתי, וקיבלת מהגבר שלך סוף סוף את כרטיס האשראי שלו. ברכותיי.
אני מניחה שרצית לראות את תגובתי שאבין מי הגבר איתו את עומדת לגור," אומרת מונטה ופונה ללכת.
"אף אישה בעולם לא תעבור לגור איתי מונטנה," אני לא מתאפק ואומר, "פרט לך." המילים יוצאות ממני ללא שליטה.
"באמת? אבל הרי בגדתי בך ללא הכרה. אחותי העידה על כך בפניך," היא אומרת בקור.
"טעיתי," אני אומר לה ומחפש לראות בעיניה מה היא מרגישה, ורואה את העצב.
"עובדה שהאמנת," אומרת מונטנה, "אישה כמוני אתה לא צריך לידך."
כבר חודש וחצי אני מחזר אחרי מונטנה באופן נמרץ.
"זה לא יעזור לך הולדן, אני לא מעצבת לך את הבית," היא שולחת לי הודעה.
"זה מה שאת חושבת שאני עושה בשבועות האחרונים, מנסה לשדל אותך לקבל עלייך את עיצוב הדירה שלי?" אני עונה לה מייד.
"אתה בזוגיות עם קלואי. זה רק מראה מה אתה מחפש אצל אישה," היא כותבת.
"אני לא בזוגיות איתה, גם לא הייתי קורא זוגיות למה שהיה בינינו," אני כותב, אני חייב לשכנע אותה שזה לא נכון.
"מעניין, היא שלחה לי הודעה שאתם מתחתנים," כותבת מונטנה.
"אני מתקשר אלייך," אני כותב ועושה זאת מייד.
"ואת האמנת לה שזה נכון?" אני שואל.
"ולמה שהיא תשקר אותי?" היא עונה בשאלה.
"ולמה שהיא תשקר אותי? " אני עונה בשאלה, "את לא מבינה שהיא החליטה לעשות הכל כדי להפריד בינינו?"
"תקשיב הולדן, כל השיחה הזאת לא מתאימה לי." אני חשה מועקה גדולה. אני רוצה להאמין לו, אבל יש משהו שמונע מהלב שלי להיפתח שוב אליו.
"יש לי בקשה אחת," הוא אומר לי.
"אני לא מעצבת לך את הדירה," אני אומרת בתקיפות, יותר משהתכוונתי.
"אני יודע. תני לי לדבר," הוא מבקש.
"אני מקשיבה," אני אומרת ונושפת ממני את האוויר שמעיק על ריאותיי. אני מבינה כמה אני מתוחה כשאני מדברת איתו, שזה אומר רק דבר אחר, הרגשות שלי כלפיו עדיין שם.
"תעצמי את עינייך," הוא מבקש. אני עושה כדבריו.
"בואי נחזור ליום הזה בו נפרדנו," הוא ממשיך.
"היום בו נטשת אותי, אם לדייק," אני מתערבת, עדיין בעיניים עצומות, "אתה מנסה להכאיב לי כי…"
"הדבר האחרון שאני רוצה זה להכאיב לך. אני רוצה לרפא אותך, לתקן את מה שקרה," הוא עונה לי, ואני שומעת אותו נושף מתוכו את האוויר. גם לו השיחה הזאת לא קלה.
"ברכותיי לנישואיך, אם זה מה שאתה מבקש," אני מתפרצת.
"את האישה היחידה שאני רוצה להקים איתה בית. אם את מסכימה להתחתן איתי, אני מודה לך על הברכות," הוא מפתיע אותי, "בואי נמשיך."
"אני במסיבה בלעדייך, אני מת מגעגועים אלייך, את באנגליה ואני לבד. אני מודה שהגזמתי בשתיה. ניגשת אליי מישהי שאיני מכיר ומספרת לי שאת בוגדת בי, ויותר מזה, שאת בהיריון.
אני מתקשר אלייך. את עונה לי בקול מתנשף, ולא רק אלא שאני שומע ברקע גבר קורא לך."
"אני יכולה לספר לך מה קרה?" אני שואלת.
"אני רוצה לשמוע אותך," הוא אומר לי.
"אתה יודע שנסעתי לבקשת אמנית שעיצבתי לה תערוכה בלונדון," אני מתחילה לספר.
"אני מבקש שתספרי לי על כך בלשון הווה," הוא מבקש.
"אני אנסה," אני עונה לו. אני מבינה כבר שיש לו מחשבה מאחורי הבקשה הזאת.
"אני בלונדון. נותנת הוראות לצוות של עובדים שאמורים לתלות את התמונות בתערוכה של אמנית ניו יורקית ששכרה את שירותיי. אני מתפעלת מהתמונות שלה. איזה יד עדינה יש לה, איזו בחירת צבעים מושלמת.
יש רק בעיה אחת. מי שמסגר את התמונות עשה עבודה רשלנית, וכאשר אחד העובדים תולה את התמונה, אני רואה שהיא תלויה עקום.
אני עולה על סולם ומנסה ליישר את התמונה. המסגרת כבדה, וקשה לי להתמודד איתה. לוקח לי זמן להבין שהבעיה היא בגב התמונה, באופן בו חובר החבל למסגרת.
הטלפון מצלצל, וכיוון שאני רואה את שמך על הצג, למרות הקושי בלאחוז את הנייד ביד, אני עונה לך," אני אומרת.
"את מתגעגעת אליי?" הוא שואל פתאום.
"מאד. אני כבר רוצה לחזור הביתה," אני עונה לו.
"אני עומדת על סולם בתנועה מאד לא נוחה. ידיי מתוחות לאחוז במסגרת שכבדה לי, ואני מתנשפת מרוב מאמץ.
מסתבר שאין זו התמונה היחידה שתלויה עקומה. אני עדיין לא מספיקה לומר לאחד מאנשי הצוות שעליתי על הבעיה, כשהוא קורא לי לחדר השני לראות שגם שם הוא לא מסתדר עם תליית התמונה."
"אני לא נושם. לא דיברתי איתך בבוקר למחרת כיוון שישנתי עד הערב. ואז את כבר לא רצית לדבר איתי," הוא אומר בקול חנוק.
"אני בטוחה שהיית פגוע ממה שהאמנת שקרה. העיקר שהמשכת הלאה. אז לפחות העובדה שאתה יודע את האמת, מלטפת לך את האגו הפגוע שלך." אני יודעת שהאמירה הזאת קשה, אפילו די אכזרית, אבל אני מרגישה שאני צריכה ממנו יותר.
"עכשיו את מקשיבה למה שנאמר לך. את מכירה את אחותך טוב ממני. את באמת חושבת שהייתי מסוגל לחיות עם אחת כמוה?
נכון שיצאתי איתה פה ושם, אבל שום דבר רציני לא קרה בינינו. שמעתי מאחרים שהיא הפריזה בתאור היחסים בינינו, אפילו הפליאה לומר שהיא עומדת לעבור איתי לדירה החדשה.
אומר לך בכנות, אני לא יכול לראות את עצמי עם אישה אחרת. אני מכבד את רצונך לא לראות אותי. זה מגיע לי, ואני יודע שההפסד כולו שלי."
אני חנוקה מדמעות. אני רוצה לומר לו שההפסד הוא שלנו, שלא יכולתי לנשום בלעדיו, ולכן עברתי לגור כאן בעיר, ואני מסתתרת תחת שם שאינו שמי.
"את שותקת," הוא אומר לי, ואני שומעת את הכאב במילותיו, "אומרים שכאשר אתה באמת אוהב מישהו, לפעמים עליך לשחרר אותו, לתת לו ללכת. אני אוהב אותך הרבה יותר, ולא מסוגל. אני מודה לך שהסכמת לדבר איתי, ומאחל לך שתהיי מאושרת."
"אני אהיה," אני עונה לו, "רק אם אהיה איתך."
אני שומעת אותו נושם עמוק. "את באמת מתכוונת לזה? כי אם כן אני בא אלייך מייד."
"למה שלא נפגש בדירה, ואשמע מה החזון שלה לגביה?" אני אומרת לי.
"תגידי לי שאת לא חושבת שבגלל זה התקשרתי אלייך. אני באמת אוהב אותך," הוא אומר בעצב, והקול שלו שובר אותי.
"נראה לך שאני אתן למעצב אחר לעצב את הבית שלי?" אני שואלת.
מת'יו שולחת לי את כתובת הדירה. "אני מחכה לך!"
"יש לי פגישת עבודה," אני אומרת ללייסי, חוטפת את התיק שלי ויוצאת מהמשרד. קול עקביי הנוקשים על ריצפת השיש המפוארת, מהדהדים, ועובדי המערכת מסתכלים עליי בפליאה.
אני מזמינה מונית לדירתו של מת'יו, והלב שלי מאיץ את פעימותיו בפראות. אני יודעת שרק כשאעמוד מולו, ואביט בעיניו, אדע אם כנים דבריו.
אני מגיעה למגדל מגוריו. "שמי מונטנה, ואני למר הולדן," אני מציגה את עצמי בפני השומר בלובי.
"הוא ממתין לך," אומר השומר בחיוך ומגיש לי זר וורדים, כמו הזר הראשון שמת'יו הביא לי כשרק היכרנו.
הוא מוביל אותי למעלית, מזמין אותה, וכשהיא מגיעה הוא לוחץ על הקומה העליונה, ויוצא.
המעלית עולה במהירות, ואני מתרגלת נשימות, מתוך כוונה להשקיט את פעימות ליבי.
המעלית מגיעה לקומה האחרונה, ואני יוצאת ממנה. הדלת פתוחה לרווחה, ואני מציצה לתוך הדירה.
שביל של עלי כותרת אדומים פזורים על הריצפה, מקבלים את פניי, כשביניהם נרות ריחניים. מת'יו מביט עליי בעיניים בורקות וממתין שאתקרב אליו. אני חולצת את נעליי, ופוסעת לעברו.
"את סולחת לי?" הוא שואל בציפייה לתגובתי.
"אני פה," אני עונה לו.
הוא מפתיע אותי כשהוא כורע על ברכו ואוחז בידו טבעת עם יהלום נוצץ בידו. "תתחתני איתי?"
"תודה," אני אומרת חנוקה מהתרגשות.
"על מה יפה שלי?" הוא שואל בקול מתוח.
"על שהקשבת לי, על שריפאתי לי את הלב," אני עונה לו.
"יש לך תשובה בשבילי?" הוא מזכיר לי שלא עניתי לו. "אני יודע בדיוק מה אני רוצה. וזה אותך בחיי עד יומי האחרון," הוא אומר, "ואת?"
"ברור שכן," אני אומרת. עוד לפני שהוא עונד את הטבעת לאצבעי, הוא קם, מחבק אותי, ומנשק את שפתיי בתשוקה גדולה.
חצי שנה עברה מאז…
ולארי יושבת על הכורסה מולי עם מיקרופון בידה. סביבנו יש שלושה צלמים. מת'יו יושב לידי, כולו מקרין בטחון. אני מסתכלת עליו והוא מחזיר לי מבט מלא אהבה.
*
"אתה בטוח שאתה מוכן לחשוף את הבית שלנו לעיני כולם?" שאלתי את מת'יו כשולארי ביקשה לצלם את הדירה שלנו, או אם לדייק, את חדר השינה.
"מבחינת העוקבים שלך זו עוד עבודת עיצוב מיוחדת במינה של מונטה ריי," היא אמרה .
"זה המקדש הפרטי שלנו," אמרתי לה נחרצות.
"אני מסכים עם ולארי שהעוקבים שלך סקרנים לקבל הצצה לבית הפרטי שלך," הפתיע אותי מת'יו, "אבל גם יודע שאת שומרת בקנאות על חייך הפרטיים, כך גם אני. אני מציע שתבחרי פינה שאת אוהבת במיוחד בדירה, ואותה תאשרי לה לצלם."
"אבל אתה יודע שאף פעם אני לא נחשפת, רק כותבת על פרוייקט שעיצבתי," עניתי לא מרוצה.
"אני אהיה שם לצידך," הוא אמר וגרם לי לפעור את פי בתדהמה.
"אתה מוכן שיצלמו אותך איתי?" רציתי לראות שאני מבינה.
"נדרתי לך שאהיה איתך באש ובמים, בכל דבר שתעשי, ותמיד כשתרצי אותי איתך," הוא עונה לי, כאילו זה אין מובן מאליו שגבר כמוהו ישב מול המצלמה נטול חליפה, וייתן הצצה לביתו הפרטי.
*
אני מקשיבה בעיניים עצומות לגלי האוקיינוס הפרוש לרגלי בית המלון אליו הגענו עם חברים אחרי סיום הצילומים, כדי לחגוג חופשת ירח דבש מאוחרת.
"התוכנית שלך עומדת להתחיל," אומר מת'יו ונוגע בי קלות.
אני קמה והולכת בעקבותיו. למרות שצפיתי כבר בתוכנית ואישרתי אותה לשידור, אני מתרגשת.
כיוון שהתוכנית משודרת היום באינטרנט, מתאפשר לאנשים להגיב. הלבבות ממלאים את המסך, ואני מתמלאת אושר. את התגובות אקרא אחרי השידור.
השידור מסתיים והחברים מרעיפים עליי שבחים.
אני שומעת את צלצול הטלפון הנייד שלי שהשארתי בטעינה בחדר השינה, ורוצה לקום להביא אותו.
"אני אלך להביא לך אותו," אומר מת'יו.
אני ניגש להביא את הטלפון, ומעיף מבט על הצג. שמה של קלואי מופיע עליו.
*
אני לא יכול לשכוח את העימות שארע ביניהן כשהתפרסמה תמונה של מונטנה ושלי, במסעדה בה סעדנו יחד, באתרי הרכילות. כשקלואי האשימה את מונטנה שהיא 'גנבה' לה אותי.
זה קרה לפני שדבר חתונתנו הקרובה פורסם. מונטנה הסתירה את היד בה ענדה את טבעת היהלום שקיבלה ממני, כשהבחינה בצלמים. כך שקלואי לא יכלה לדעת מה באמת קורה בינינו.
כשמונטנה הסכימה להיפגש איתי ידעתי שאני לא מתכוון לחכות הרבה כדי לשאת אותה לאישה, מה שאכן קרה.
"כבר הבנת שאני יודעת מי גרם לפרידה שלנו," אמרה לה מונטנה בקור, "את ידעת שהוא אהבת חיי, ולא היה איכפת לך לשבור לי את הלב. מה גם שאני יודעת שלא הייתה ביניכם ממש זוגיות, אז אני מציעה לך להירגע."
המילים האלה מהדהדות בראשי כשאני מהסס האם לענות לה כעת.
*
הצלצול מפסיק, וכמה דקות אחרי נכנסת הודעה מקלואי.
מונטי,
צפיתי בתוכנית שלך.
אני כל כך גאה בך, את מוכשרת בטרוף.
אני מלאת התפעלות מהעיצוב של החדרים שהוצגו בתוכנית.
כמובן שאני, כמו כולם, סקרנית לראות את הדירה כולה.
אני מצטערת על כל הצער שגרמתי לך.
תמיד ידעתי שאת טובה ומוצלחת ממני, והיה לי קשה להתמודד עם זה, כי זה רק הראה כמה אני לא.
האהבה ביניכם האירה את התוכנית באור גדול.
מאחלת לכם רק טוב.
מקווה שיום אחד תמצאי מקום בליבך לסלוח לי.
אוהבת,
קלואי.
נ.ב. אמרתי לי שאני זקוקה לטיפול. את צדקת, וזה בדיוק מה שאני עושה.
אני מביט במילים ומודה שהן לא מה שציפיתי שאקרא.
"משהו מעניין?" שואלת מונטנה כשהיא נכנסת לחדר השינה.
"זו הייתה קלואי," אני אומר, "היא שלחה לך הודעה. אני מציע שתקראי אותה."
"אני לא אתן לה להרוס לי את היום," היא עונה לי ביבושת.
"תקראי, אני מניח שתופתעי כמוני," אני אומר, ומגיש לה את הטלפון.
מונטנה מתיישבת על המיטה וקוראת.
כשהיא מסיימת היא מתקשרת לקלואי. "את רוצה שאצא מהחדר?" אני שואל.
"להיפך, אני רוצה שתישאר," היא עונה לי ומסמנת לי להתיישב לידה. היא אוחזת בידי ונושקת לה.
"היי קלואי," היא אומרת כשקלואי עונה לשיחה, "אני כעת בסן דייגו. אנחנו חוזרים ביום ראשון בלילה. אופנת החורף כבר על המדפים, מה דעתך שנלך לשוטט בחנויות? אני בטוחה שנמצא כמה פריטים שיהיו לטעמנו. מה את אומרת?"
"את רצינית?" אני שואל אותה כשהיא מסיימת את השיחה.
"בעצמך אמרת שאני מטיבה להכיר אותה. נראה לך שהיא תרצה להראות איתי בציבור אחרי כל השקרים שהפיצה עליי? חוץ מזה שאני לא מתכוננת לספר לה," אומרת מונטנה, "שבמצבי, אין לי מה ללכת איתה למסע קניות."
אני מלטף את בטנה התופחת. "אני לא מאמין שעומד להיות לנו בן. אם למישהו היה ספק בנוגע לקשר בינינו, זו ההוכחה שאת שלי לנצח."
