אני למודת אכזבות, אבל לזה ממש לא ציפיתי. אני מרגישה שכולי נדרכת, ועומדת לאבד את שלוותי.
אני יוצאת בצעדים מהירים החוצה ועונה לטלפון. "ד"ר דלתון מדברת, האם את מודעת לכך שאני בחופש?"
כל כך הייתי בטוחה שהמוקדנית היא שמתקשרת אליי, שאני מופתעת לשמוע קול של גבר. "מדבר פרופסור בלאו. אני מאד מצטער ד"ר דלתון, אבל אני נאלץ לבקש ממך להגיע למחלקה," הוא אומר.
אני לא מאמינה למשמע אוזניי. "אתה צוחק עליי?" אני יורה מייד, בוערת מכעס.
"אני יודע מה את חושבת," הוא עונה לי.
"באמת? אני כעת עם חברים, ואין לי כוונה להגיע," אני עונה לו ומתכוונת לנתק את השיחה.
"אם כך תגיעי בשעה אחד עשרה," הוא נותן לי אורכה.
"אני חייבת לדעת האם ההבטחה שלך שאני בחופש עד יום שלישי, הייתה רק כדי לסתום לי את הפה," אני לא מסוגלת להתאפק.
"אני מופתע כמוך, ורותח על כך לא פחות ממך. הצבתי להם אולטימטום, הובטח לי שזה יעשה," הוא אומר.
'האם אני שומעת נימה של התנצלות בקולו, או האם הוא משחק איתי?'
"ומה היית עושה אם הייתי כעת בסוף שבוע ארוך בפריז," אני שואלת.
"נו באמת, את לא. את זקוקה לשינה, וברור לי שזה מה שהיית עושה. שלא תחשבי שאני לא מתוסכל מכך שאני נאלץ לבשר לך זאת. זאת הסיבה שהתקשרתי בעצמי, ולא נתתי למישהו אחר לעדכן אותך במה שקורה," הוא אומר.
"תן לי עד מחר בתשע בבוקר. אני אצא מכאן מוקדם, אבל אני זקוקה לשנת לילה רצופה כדי שאוכל לתפקד. אני כבר מבינה שאני חוזרת למשמרות כפולות."
"נתראה מחר בשבע," הוא מעמיד אותי בפניי עובדה.
באיזשהו מקום עליי להודות שלא ידעתי על כך מוקדם יותר. מין הסתם הייתי הולכת לישון, בדיוק כמו שעשתה מילה, והייתי מפסידה את השעות שביליתי עם דילן, ואחר כך עם שאר חבריי. שעות שהחזירו אותי לשפיות, אם כי רק לכמה שעות.
יש לי שתי אפשרויות. לשקוע כעת בדיכאון, או להעמיד פנים שהשיחה הזאת לא התקיימה.
אני חוזרת לאולם. "מה קורה פה? אף אחד לא יודע להפעיל את הפלייליסט?" אני שואלת כאילו לא ארע דבר.
אני שמה את השיר NSYNC / Bye Bye Bye שהפך ויראלי ברשת, ומסמנת לחבריי להצטרף לריקוד. אנחנו רוקדים את השיר במלואו, רק כדי שהאורחים יראו ויחליטו האם הם רוצים ללמוד את צעדי הריקוד.
"תשאל אותם אם הם רוצים לרקוד אותו," אני אומרת לדילן ויוצאת מהאולם, לראות מה קורה עם ארוחת הערב שמכינים בני הנוער.
"היי ילדה, לאיפה את הולכת?" קורא אחריי דילן.
"לילדים," אני עונה.
אני שמח לראות שהיא כאן, למרות שהיא מתעלמת מקיומי, אבל כך היא גם עושה לגבי החברים האחרים בקבוצה.
"משהו עובר עליה," אומר דילן, "היא הייתה כל כך שמחה ורגועה כשנפגשנו בצהריים. היא מדאיגה אותי."
'אז זה לא רק אני שמבחין שהיא לא מתנהגת כרגיל,' אני חושב לעצמי. אני שוקל האם ללכת ולחפש אותה.
"זה פשוט לא יאומן איך שהיא תמיד…," מתחילה לילי שוב עם ההערות שלה. אני רוצה לענות לה, אבל דילן מקדים אותי ומתערב.
"אני לא מכיר אותך," אומר דילן, "אבל את אריאנה אני מכיר היטב. אני רק יכול לנחש מה יש לך נגדה, וזה לא משהו שקשור אליה, אלא אלייך. אני מבקש ממך שאת ההערות שלך תשאירי לעצמך. לא נעים לך בחברתנו, את לא חייבת להישאר."
"אז גם אתה כלבלב שלה אני מבינה," אומרת לילי פגועה.
"אני מצטער, אבל אני לא מבין את השפה שלך. אין לך מושג מיהי. רק תדעי שההפסד כולו שלך," אומר דילן.
"אני תוהה האם הייתי צריך לשאול את אריאנה אם בכלל מתאים לה להזמין אתכם," הוא אומר לאנדרה, "אני לא יכול להעלות על דעתי שמישהו יתנהג כלפיה כך. אתם כנראה לא באמת מכירים אותה, וזה לא קשור לכך שאינכם יודעים, כפי שהיא אמרה לי, במה היא עוסקת בחיים, שמעיד מי היא."
אריאנה חוזרת לאולם, לא מודעת לסערה שארעה פה הרגע. "מה זה השקט הזה, נגמרה המוסיקה בעולם?"
"מאז שיצאת לדבר בטלפון, משהו השתנה בך," אומר דילן לאריאנה.
"מה סיפרתי לך היום?" היא שואלת אותו באיפוק.
"למה את מתכוונת? דיברנו שעות," הוא עונה לה ומנסה להבין על מה היא מדברת.
"מסתבר," היא אומרת ומשתתקת לרגע, נושכת את שפתיה, "שרצו שאגיע לעבוד מייד."
"אני לא מבין, תסבירי לי מה קורה. את לא אמורה להיות בחופש עד יום שלישי?" הוא מביט עליה מבולבל.
"אני לא מצטערת על השעות שבילינו יחד היום, איתך ואחר כך עם כל החברים. אני מודה על כך שהשיחה הזאת הגיעה רק עכשיו," היא אומרת.
"אריאנה, אני עדיין לא מבין," אומר דילן.
"הרגשתי שאני נחנקת. אתה מבין שהייתי בפעילות כל היום ולא נחתי דקה. אמרתי ל… אוף, אי אפשר לדבר פה בחופשיות," היא נאנחת, "בקיצור אמרתי ל'מנהל' שאני לא מוכנה להגיע היום. אני אלך לישון בקרוב, כי בשבע בבוקר אני כבר בשיא הפעילות בעבודה, ומי יודע מתי הקצב המטורף יגמר, ואחזור לעבוד משרה רגילה."
"אוי אריאנה," אומרת מילה, "אני לפחות ניצלתי את היום לישון. אני לא יודעת איך היית בכלל מסוגלת לצאת היום."
"כבר הסברתי לך שאני לא מסוגלת להרדם בגלל עודף עייפות. התעוררתי בבוקר כרגיל, לא ישנתי אפילו שש שעות רצופות. אני מתחילה לשקול את ההצעה לעבוד ב… אסור להגיד איפה," היא אומרת ומשתתקת.
שוב מצלצל הטלפון של אריאנה. היא ניגשת לענות. "אני יודעת, שמעתי, גם איתי דיברו. נתראה מחר בבוקר," היא אומרת קצרות ומנתקת.
אריאנה ניגשת למחשב שמונח על השולחן ומפעילה אותו. היא מתחברת למסך הגדול מעל הבמה, ונכנסת לפלייליסט שמוגדר כ XOXO DANCE. ואז עולה בצד הודעה:
מתגעגע אלייך
אייק
"חזרתם?!" שואלת אחת הנשים שרוקדת בקבוצה.
"נראה לך ניקה? לא ראיתי אותו מאז שנפרדנו, וזה היה לפני שנה בערך? זאת לא ההודעה הראשונה שלו. אני מכירה אותו כל כך טוב, שברור לי שהוא צריך ממני משהו. מה לעשות שלי אין כל רצון לדבר איתו?" עונה אריאנה ומפעילה את המוסיקה.
"בואו נרקוד, אנטוני, תברר איתם אם הם רוצים ללמוד ריקוד, או בוחרים לרקוד סתם," היא אומרת, ואומרת משהו בשקט לחברותיה לקבוצה.
צלילי המוסיקה ממלאים את האולם, והחבורה חוזרת לנוע כאחד.
'אני לא מאמין שעושים לה את זה,' ממלמל אנטוני, "היא הייתה כל כך משוחררת היום כשנפגשנו בצהריים, כאילו משא כבד ירד מעל כתפיה. שוב היא מסתגרת בעצמה. עד מתי הם ימשיכו לעבוד בקצב כזה מטורף. זה ממש ניצול של … שכחתי, אסור לדבר על מקום העבודה שלה.
מצטער, הרגשתי צורך לשחרר זאת המועקה ממני. היא…
נחזור לענייננו. רציתי לשמוע מכם מה אתם מעדיפים. יש לנו פלייליסט של סגנונות ריקוד שונים, כמו למשל מוסיקה לטינית, או שבא לכם ללמוד את הכוריאוגרפיה של אחד הריקודים שאנחנו רוקדים, כמו זה. אני אישית חושב שאולי כדי שפשוט נרקוד היום."
"מוסיקה לטינית נשמע מעולה," אומר רוי. "מאז שמועדון הלטינה נשרף, אין בעיר מקום שאפשר לרקוד כפי שרקדנו שם."
"אתם וודאי יודעים שמועדון ה XOXO הוקם כמקום של קריוקי, וככזה האולמות שלו מלאים. הקבוצה שלנו היא היחידה שמפעילה כאן ערבי ריקוד. אין לנו כוונה לקחת את מקומו של המועדון שנשרף. אבל גם אנחנו מקיימים פה ערבי ריקוד מידי פעם, אלא שהם ערבים סגורים.
כשיסתיים הריקוד, אני אשים לכם מוסיקה לטינית, רק תבחרו באיזה סגנון אתם רוצים לרקוד. אם יש צורך נלמד אתכם את הצעדים.
יש גם לא מעט שירים שגם להם יש כוריאוגרפיה, גם זאת אפשרות. כפי שאמרתי, אנחנו מתאמנים כאן על כך מיני שירים."
אנטוני ניגש לדבר עם אנשי הקבוצה. צלילי המוסיקה גוועים, והמסך כובה. במקומו עולה מסך אחר.
ד"ר אנטוני וושינגטון,
הפקולטה למדעי הפיזיקה.
עיני כולם נעוצות במסך, כאשר הוא מעלה פלייליסט שכותרתו מוסיקה לטינית. עד מהרה מתמלא האולם במוסיקה שגורמת לך לרצות לרקוד. כולם קמים ומתחילים להתנועע. הצלילים משפיעים גם עליי, ואני קם לרקוד. חברי הקבוצה המארחת מתערבבים בינינו, ועד מהרה המקום סוחף את כולם בריקוד.
דילן אוחז בידה של אריאנה, והם פורצים בריקוד סוער. לא רק, אלא ששניהם מצטרפים בשירה.
"אני רוצה לרקוד איתך," אומרת לילי לדילן, כשמסתיים הריקוד.
"ממה שהבנתי, הערב הזה אמור לקרב ביניכם כקבוצה. הייתי מציע שתמצאי לך פרטנר מבין חברייך, אני רואה שכולם רוקדים.
אני חושב לעצמי במרירות שאם זה המצב, איך אם כן מוגדרת אריאנה? שכן אם היא שייכת לקבוצה שלנו, אני יכול להזמין אותה לרקוד.
אני מחפש אותה, אבל היא לא ניראת בשום מקום.
כעבור דקה ארוכה היא חוזרת, הפעם לבושה בשמלה, והתיק שלה על גבה. "אני פורשת למיטה," היא נאנחת. "אני לא זוכרת מתי כל כך לא שמחתי ללכת לישון. אני יודעת שאאסוף את עצמי ואחזור לתפקד, אבל הפעם יהיה לי הרבה יותר קשה, אחרי ששיחררתי את המתח בו הייתי שרויה."
היא נפרדת מחבריה בחיבוק. "תהנו מהערב," היא פונה לקבוצה, אבל שוב לא לאף אחד באופן אישי.
אני רוצה לגשת אליה, אבל היא נעלמת מהר מידי.
'מה שעושים לנו זה פשוט לא יאומן,' ממלמלת מילה, "עדיף שגם אני אפרוש. אריאנה צודקת. נפשית התכוננו לכמה ימים של השלמת שינה, וזה נלקח מאתנו."
"מה את חושבת שיהיה?" שואל דילן בדאגה.
"אני מניחה שרק האריכו את האוליטמטום. אם נראה שזה נמשך יותר מידי, אני חושבת ששתינו נבחר בחלופה שהוצעה לנו. מה שמכעיס מאד זאת העובדה ששתינו נאמנות למקום עבודה, ונכון שיש לנו משכורת מאד יפה, אבל במקום האחר עובדים פחות שעות ומקבלים משכורת גבוהה יותר. היית חושב שיעריכו את הבחירה שלנו להשאר," אומרת מילה בזמן שהיא אוספת את בגדיה, ומכניסה אותם לתיק. שלא כאריאנה, היא נשארת בבגד של המועדון.
אחרי שהיא עוזבת, האווירה משתנה. היא הופכת להיות שקטה יותר. מרגיש לי כאילו היינו בתוך בלון מלא כדורים צבעונים, וכעת הוא התרוקן כולו, ואיבד את האוויר שלו.
אנטוני מעלה סרטונים של הקבוצה רוקדת. המצלמה אוהבת את אריאנה, והיא תמיד רוקדת במרכז. התנועות שלה מהפנטות אותי, ומכאיבות לי כאחד. אני רוצה להיות שם לצידה.
הבנתי שאף אחד מהם לא היה בקשר אינטימי איתה, ועדיין אני מרגיש שהיא שייכת להם, יותר משהייתה שלי.
"אני חושב שנסיים היום מוקדם," אומר לבסוף דילן, "אני מצטער שזה לא היה כפי שציפיתם. אני מבטיח לפצות אתכם."
באיזשהו מקום אני מרגיש הקלה שהערב הזה נגמר.
אני חוזר לדירה שלי ומרגיש כל כך בודד. אני יודע שאריאנה ישנה כעת, ולכן נמנע מלהתקשר אליה. יש לי כל כך הרבה מה לומר, אך בעיקר אני רוצה להסביר לה כמה היא טעתה בפירוש המילים שאמרתי לה.
כל כך כעסתי על עצמי שלא התאפקתי, למרות שהבטחתי לה שלא יקרה כלום בינינו, שהייתי עבד לתשוקה שלי כלפיה. כל כך חשוב לי שתדע שהיא חשובה לי, ואיני רואה בה הרפתקאה חולפת. המילים שלי, וחוסר ההבנה שלה, גרמו לכך שהיא חשבה שחיפשתי להשתעשע איתה.
שכבתי בלילה ההוא בעיניים עצומות, מנסה להרגיע את פעימות ליבי הדוהר, והנשימה שעדיין הייתה חסרה לי כאשר הגיע לשיאי ופרקתי את זרעי בתוכה, לא הבנתי שהיא לא קמה לשטוף את עצמה, כיוון שלא השתמשתי בקונדום, אלא שהיא עזבה. כשהבנתי זאת, זה היה מאוחר מידי.
עכשיו היא פגועה ממני, והלב שלי נשבר. חוסר ההתייחסות שלה כלפיי הן במשחק, והן במפגש היום, שורף לי בכל הגוף. מעולם לא הרגשתי כך.
כל מה שאני רוצה כעת, זה להתגנב מתחת לשמיכה שלה, להצמיד אותה אליי, ולהעניק לה מחום גופי, שיפשיר את הלב שלה, שירפה את הפצע שחרטתי בו.
למחרת בבוקר אני מתפלא לקבל מסרון שמשחקי הבקבוק שהחברים מבקשים להיפגש.
אני מאשר מייד בתקווה שגם אריאנה תגיע, ומחכה בקוצר רוח לאישור הסופי.
משחקי הבקבוק XOXO
המשחק יתקיים היום בשעה שמונה.
אריאנה הודיעה שלא תוכל להגיע
כיוון שהיא תסיים את העבודה מאוחר.
החלטתי לקיים בכל זאת את המפגש.
מחכה לראותכם,
אנדרה, מנהל המשחק
אני תוהה האם מילה כן תגיע. הבנתי שהן עובדות יחד. מעניין שאנדרה לא ציין זאת.
למרות שידוע לי שאריאנה לא תשתתף במשחק, אני מקפיד כהרגלי על לבושי. לא מחויט מידי, אבל גם לא זרוק. אני מקווה שלפחות על זה לא יהיה ללילי מה לומר. אני מודע לכך שהיא בוחנת אותי, ויהיה לה לומר אם אבוא בג'ינס זרוק וחולצת טריקו, כפי שבא לי ללבוש היום. וכמובן שהיא תאמר שזה בגלל העדרותה של אריאנה.
אם השליתי את עצמי שהיום לילי תשב בשקט התבדיתי. הפעם זו מילה שסופגת את האש ממנה.
"אני לא מבינה, אתן אומרות שאתן עובדות יחד, אז איך זה שהיא לא פה?"
"כיוון שאני מנועה מלענות לך תשובה ישירה, אנסה להסביר לך זאת בדרך שאולי תביני.
נאמר ששתינו עובדות במכבסה. נאמר שיש לי ידע בכל סוגי הבדים, ואני יודעת באיזו תוכנית לכבס כל בגד. ונאמר שאריאנה, יודעת לקרוא את הסימנים של התווית על הבגד, ולכן יודעת אם מותר לייבש אותו במייבש, או צריך לתלות אותו לייבוש על מתקן הייבוש.
לכאורה אנחנו עובדות באותה מכבסה, אלא שאני עובדת רק עם מכונת הכביסה, ואילו אריאנה יודעת לתת פתרונות גם לשאלת הייבוש."
"מעניין. כי היא הציגה את עצמה לא פעם כאחת שלמדה באוניברסיטה. רק אתמול בקבוצת הריקוד היא אמרה זאת," אומרת לילי ומעקמת את פרצופה כהרגלה.
"אריאנה היא דמות מאד נערצת ב'מכבסה' שלנו," אומרת מילה, "כעת כשהיא לא כאן אני יכולה לומר לך זאת. היא אישה מאד כריזמטית שמאירה כל מקום עם הרוגע שלה, גם במצבים הכי קשים.
גם כשהיא לא כאן, את לא יכולה לא לומר משהו מרושע עליה. זה נראה כאילו לפני המפגש את יושבת לך עם כוס קפה ומתכננת מה תאמרי עליה היום. את מבינה לילי לילי, שהבעיה היא בך ולא בה?" אומרת מילה בשלווה שמוציאה את לילי מדעתה.
כיוון שאין לה מה לענות היא חושבת רגע. "לא קוראים לי לילי לילי!"
"אריאנה היא אחת שלא משאירה את 'הכביסה רטובה' באמצע. אם יש מקרה חירום, היא נשארת לעזור, ולכן לא הגיעה. אבל אני מבטיחה לך שאמסור לה את דברייך, אני מניחה שהיא תודיע לאנדרה שנוכחותה מיותרת כאן, ורק מעכירה את האווירה בקבוצה. אני בעצמי חושבת שאולי הגיע זמני לפרוש," אומרת מילה.
"סיימת?" שואל אנדרה, ולילי מביטה עליו עם חיוך מרוצה.
"אני רוצה לומר לכם משהו. שכשקיבלתי עליי לנהל את הקבוצה שלכם, ואמרתי לכם שאתם לא קבוצה יחידה שלי, חשבתי שתרצו להיפגש כמו כל קבוצה רק פעם בשבוע. גם לי יש חיים פרטיים, ואני מוותר עליהם למענכם.
את מבינה לילי, שזה כבר הפך בלתי נסבל. גם כשאריאנה לא פה, את מתעסקת רק בה. יש לי את הדעה שלי על כך, אבל לא אומר אותה.
אני חושב שאפתח היום את דף הקשר ביניכם לצ'אט פרטי. אם תרצו ליצור קשר ביניכם, זה יתאפשר לכם עד חצות.
לאחר מכן הקבוצה הזאת תסגר. אני חושב שלא רק אני מציתי את המפגשים האלה.
עכשיו את מרוצה לילי?" הוא פונה אליה ישירות.
"אני לא מבינה למה אתה פונה רק אליי," היא עונה נעלבת.
"בואי נפרד יפה," אומר אנדרה, "עד עכשיו שתקתי, אני לא מתכוון להתחיל עכשיו לומר את דעתי. עדיף שכל אחד מאתנו ילך לדרכו. תמיד תוכלו למצוא קבוצה אחרת של משחקי הבקבוק שתתאים לכל אחד מכם יותר. מסתבר שלא תמיד משחק עם פנים גלויות מתאים לכל אחד."
"תזמין גם את אריאנה לצ'אט? הייתי רוצה לשמור עם קשר איתה," שואל רוי.
"אני מוכן לשלוח לה הודעה, אבל לא יכול להבטיח שהיא תצטרף אליו," עונה אנדרה.
אני מתיישבת ליד המחשב לאחר יום עמוס פעילות. אני מפעילה אותו כדי לבדוק שכל התיקים עודכנו, כשבתחתית המסך בצד ימין מופיעה התראת הודעה פרטית ממשחקי הבקבוק XOXO. אני מאד מקווה שזאת לא הודעה פרטית מברנדון. 'איך בכלל מישהו פונה אליי באופן פרטי?'
אני נושמת לרווחה כשאני רואה שהודעה היא מאנדרה. ובכל זאת אני לא מבינה מה הוא רוצה ממני עכשיו, הרי הם באמצע המשחק.
אני מתעלמת, ושבה להתרכז בעבודה.
