פיית' תומפסון גדלה כנסיכה. היא הייתה רגילה שכל מה שהיא דורשת, מתבצע מייד. קשה היה לה להאמין שיש גבר בעולם הזה שאינו הולך שבי אחריה. זה בדיוק מה שגרם לה לחזר אחריי.
כמו כל גבר צעיר, זה החמיא לי שאישה כמוה מתעניינת בי. האם הייתי מעוניין בקשר זוגי איתה? ממש לא.
אני מאמין שאם לא הייתי שותה באותו יום, דבר לא היה קורה בינינו.
באותו לילה נודע לי שחברי הטוב ביותר חולה סופני' וימיו ספורים. דניאל היה לי כאח, והתקשיתי להתמודד עם הבשורה המרה, אז שתיתי.
אין לי מושג מה קרה באותו לילה. אני רק יודע שקמתי בבוקר ערום במיטתי, עם כאב ראש כל כך חזק, שחשבתי שראשי עומד להתפוצץ. זה לא שזאת הייתה לי ההיכרות הראשונה עם האלכוהול, אלא שמעולם לא הגזמתי בשתיה לפני הלילה הזה, ובטח שלא אחריו.
כשהטלפון הנייד צלצל, התקשיתי לענות. זה היה אבא שלי, ולא הייתה לי ברירה. "ביקרת כבר את דניאל?" הוא שאל אותי בטון שקט. המציאות סטרה על פניי, והחזירה אותי באחת למציאות.
גררתי את עצמי למקלחת קרה, לקחתי כדור ומיהרתי להגיע לבית החולים, חמוש במשקפי שמש כהים.
"הכל בסדר?" שאלה אותי בדאגה אימו של דניאל, וחשבתי לעצמי איך היא לא מבינה, ואולי לה לא סיפרו את חומרת מצבו.
"הוא שואל עליך כל הזמן," אמר אביו של דניאל. אבי עמד לידו קפוא, "הוא זקוק לך."
מה כבר יכולתי לענות לו? שאני עדיין לא מאופס? שאני צעיר מידי להתמודד עם מוות? שאני לא יכול להשלים עם מותו הקרוב של האדם הכי קרוב אליי?
"בטח," עניתי לו ונכנסתי לחדרו של דניאל.
"הגעת," הוא אמר לי בקול רפה, "חיכית לך. אני לא יכול לעבור את זה בלעדיך." זיעה קרה ירדה במורד גופי, ונלחמתי בעצמי לא להראות לו את מה שאני מרגיש.
"מותר לך לפחד. לא כל יום החבר הכי טוב שלך עוזב את העולם," הוא אמר כאילו אין מדובר בו, "אין טעם שאבכה. זה גורלי, והדמעות לא תשננה זאת. דבר אחד אני רוצה שתזכור תמיד, אהבתי אותך, אתה גבר מדהים, ואני בטוח שנכון לך עתיד מזהיר. אתה אדם איכותי.
אתה חושב שהנסיכה לבית תומפסון מחזרת אחריך בגלל שאתה היחיד שמסרב לה? אתה טועה, היא מאוהבת בך בכל ליבה. אני גאה בך שאתה מבין שהיא לא בשבילך, ויודע שתגיע האחת שתהפוך להיות עולמך. מעציב אותי שלא אהיה כאן לראות את זה במו עיניי.
אנחנו לא נפרדים. תמיד אהיה המלאך השומר שלך, ואהיה לצידך בשמחות ובימים הקשים, ועוד יגיעו כאלה לצערי. תזכור שהגוף שלי גמור, הכאב הוא בלתי נסבל, ואני צריך שתעזור לי לעזוב."
"אני לא מבין," אמרתי לו בקושי.
"תבטיח לי שתחיה את החיים במלואם, גם בשבילי," הוא המשיך כאילו לא אמרתי דבר.
"אחוז בידי," הוא ביקש. עשיתי כדבריו. הוא לחץ את ידי, עצם את עיניו, ונפרד מהעולם. באותו רגע יכולתי להישבע שראיתי כנפיים לבנות צומחות על גבו.
ידו נשמטה מידי, ופניו היו שלוות.
*
אני יושב על שפת הים, והמילים האלה עולות וצפות בזכרוני.
"אני זקוק לך דניאל שתציל אותי," אני מדבר אליו בקול רם, "תראה לי את הדרך."
אני עוצם את עיניי, הדמעות זולגות ללא שליטה. אני בוכה על דניאל, ועליי, ועל קרטר שבגדתי בו, ועל האישה המדהימה שהפרתי את שבועתי לה, ואני עומד לאבד אותה.
שעה ארוכה לוקח לי להתאושש. אני מרכיב על עיניי את משקפי השמש הכהים שלי, בדיוק כמו ביום ההוא שהשתכרתי, הולך להתיישב בפטיו של בית הקפה, ומזמין קפה שחור חזק, בלי חלב, עם מעט סוכר.
אני מרגיש כעת שאני מוכן לקרוא מה מופיע במנוע החיפוש על פיית'.
אני רואה שהיא התחתנה והתגרשה פעמיים. כל אחת מהחתונות הייתה מסוקרת, והפגינה את עושרה של משפחתה. הגירושים עוררו הדים לא פחות, אבל התרחשו בסודיות.
אני מגלה בין השורות, שהיה לה קשר אינטימי לסירוגין עם נואה בדמינטון. בכל התמונות בהן הם מצולמים יחד, השניים מתחמקים מעיני המצלמה.
'מה זה אומר לגבי השיחה שנואה ניהל איתי ביום שהוחלט על נישואי ילדינו?' אני מבין שעליי לחקור את העניין.
ככל שאני חושב על כך, אני מבין שעליי לעשות הכל לבד. אני לא סומך על איש, פרט לקרטר כמובן, וממנו איני יכול לבקש עזרה.
אני מרגיש הכי בודד בעולם. אני מוקף חברים טובים, ולא מעט מהם יכולים לעזור לי, אבל אני יודע שמספיק שאשתף אדם אחד בסודי, וכל העולם יידע על כך.
אין פתרון טוב, יש פתרון פחות גרוע. למרות שזה הדבר האחרון שרציתי לעשות, אני מתחיל ליצור חשבון פיקטיבי ולהתחקות אחריה. אני מרגיש קצת חלוד, שנים רבות לא עסקתי בנושא.
אני עוצם את עיניי. "הבטחת להיות המלאך השומר שלי דניאל. שלושים וחמש שנים אני בלעדיך, ולמרות שאתה חסר לי באופן שקשה לתאר, נתתי לך לנוח על משכבך בשלום. היום אני זקוק שתעשה ניסים עבורי, שתאיר לי את הדרך."
"אתה בסדר אדוני?" שואלת אותי המלצרית שמשרתת אותי, ונוגעת קלות בזרועי. "אני יכולה להביא לך עוד משהו?"
"את יכולה להביא לי נס? אני מאד זקוק לו," אני עונה לה ומביט על עיניה הכחולות כמי האוקיינוס. 'איזה עיניים טובות ותמימות יש לה. אני לא יכול להסיר מבטי מהן. יש בהן משהו מאד מוכר. פתאום זה מכה בי. 'דניאל?' אני ממלמל.
"המלצרית מעיפה מבט על חולצתה , ומחזירה מבטה אליי. "אנחנו מכירים?" היא שואלת מופתעת.
"לא שאני יודע," אני עונה לה.
"ובכל זאת קראת בשמי," היא אומרת.
"העיניים שלך מזכירות לי מישהו," אני מסביר לה קראו לו דניאל."
"אני לא מאמינה! גם לי קוראים דניאל," היא אומרת ומתיישבת לידי, "אמרת משהו על כך שאתה זקוק לנס. אתה רוצה לדבר על זה?"
"אני מרגיש שאני מתפרק. קרה משהו לפני … לפני שנולדת," אני מתחיל לומר.
"בת כמה אתה חושב שאני?" היא מחניקה חיוך.
"אני לא טוב בניחושים, אבל הייתי אומר שאת בתחילת שנות העשרים שלך," אני עונה לה מובך.
"איזה כייף לשמוע," היא חייכת, "אני בת שלושים וארבע."
"באמת?" אני שואל מופתע.
"יש לך בהחלט גנים טובים. מעניין לראות בת כמה אימך נראית," אני אומר בלי לחשוב.
"אומרים שאני דומה לאבי. הוא מת לפני שנולדתי," היא מושכת בכתפיה, "c’est la vie."
אני מרגיש שאני מתקשה לנשום. אני לוגם מנה גדושה של אוויר. "את צרפתיה?" אני אומר אחרי שתיקה קצרה.
"לא חושבת. אני פשוט אוהבת להשתמש בביטוי הזה. יש בו משהו שפוטר אותך מלחפש תשובות. אלה הם החיים, וזהו זה."
"החבר שלי, זה שאמרתי לך שעינייך מזכירות לי אותו, נהג להשתמש בביטוי הזה," אני משתף אותה.
"הוא כבר לא משתמש בו? כי נקטת בלשון עבר," אומרת דניאל.
"הוא נפטר לפני הרבה שנים," אני עונה לה בעצב, "הוא חסר לי מאד, ואני מתגעגע אליו. חשבתי עליו המון הבוקר."
"אתה באת לכאן כי אתה יודע מי אבא שלי?" היא אומרת לי במתח.
"ממש לא," אני עונה לה, "הייתי זקוק למקום שקט. החוף הזה הוא אי השפיות שלי, ולכאן ברחתי הבוקר."
אני מאד נסערת מהשיחה הזאת עם הגבר הזר.
אני נכנסת לבית הקפה ומתקשרת לאימי. "זה דחוף?" היא שואלת אותי.
"כן!" אני עונה לה נחרצות, "אני רוצה לדעת איך קוראים לאבא הביולוגי שלי."
"זה דחוף בעינייך?" היא עונה לי בכעס, "אני באמצע… פגישה."
"אם כך לא אגזול מזמנך היקר. כל שביקשתי ממך זה שם. זה לוקח בדיוק שניה לענות," אני אומרת בכעס מאופק.
"אני לא יודעת מה עובר עלייך. אני עסוקה," היא אומרת.
"קוראים לו דניאל, נכון?" אני שואלת.
שתיקה משתררת מהצד השני של הקו. אני לא מנתקת עדיין. "מאיפה זה נודע לך?" הקול התקיף שלה נעלם, והפחד נשמע בקולה.
"והוא באמת מת," אני מאשרת את מה שאני כבר מבינה שאני יודעת.
"איפה את?" היא שואלת.
"אני בבית הקפה שלי. את זוכרת שרכשתי את בית הקפה מול האוקיינוס? מעניין מה יש במקום הזה שמשך אותי שוב ושוב אליו," אני אומרת ומנתקת את השיחה.
למרות שהוא לא ביקש, אני פורסת פרוסת עוגה טרייה, מניחה אותה על צלוחית, ויוצאת שוב לפטיו, היכן שיושב הגבר הזר. אני מניחה לפניו את העוגה, ליד משקפי השמש שהסיר מעיניו, וחוזרת כדי למזוג קפה גם לעצמי. אני זקוקה לזמן כדי לעבד את מה ששמעתי.
כשאני חוזרת אני רואה אותו מסתכל על האוקיינוס. המבט שלו תקוע בנקודה בלתי נראית באופק, ומראה פניו מראה שהוא מותש.
"רוצה לספר לי על הנס שאותו אתה מבקש?" אני שואלת, ומתיישבת מולו.
הוא מסובב אליי את מבטו. כמה עצב יש בעיניו.
"אני עומד על סף תהום. אני יודע שאני עומד לאבד…בעצם כבר איבדתי, את היקרים לי מכל. אני יכול ללכת לאחור, ולקוות שאיש לא ידע, שדבר לא יתגלה, אבל אני מרגיש שאני חייב להם את האמת."
"ולמה אתה חושב שהם יגלו את האמת?" אני שואלת אותו.
"סוד יכול להישמר, רק כשאף אחד לא יודע אותו, ואני יודע לפחות אחד שכן," הוא עונה לי בקול עייף.
"תמשיך," אני מעודדת אותו להוציא ממנו את המילים שמכבידות עליו.
"והאיש הזה גרם לי לעשות מעשה שלא יעשה. הוא גרם לי לבגוד באדם היקר לי ביותר, בבן שלי," הוא אומר ומשפיל את ראשו. "אבא לא אמור למכור את הבן שלו, כדי להציל את עצמו."
"למכור זאת מילה קצת יותר מידי כבדה. בוא ננסה למצוא מילה אחרת, קשה פחות." אני לא יודעת מה יש בגבר הזה, שאינני יודעת אפילו את שמו, שגורם לי לרצות לחולל את הנס עבורו.
"כדי לכסות על המעשה שלי, אילצתי אותו להתחתן עם אישה זרה," הוא מסביר לי למה התכוון כשאמר 'למכור.'
"מה שאתה אומר בעצם שנסחטת על ידי מי שידע את סודך," אני מהרהרת בקול. "אנחנו צריכים לחשוב מה לעשות איתו. משום מה יש לי הרגשה שיש סיבה שהוא רוצה להסיט את האש ממנו ולכן הוא יורה עליך."
"את חושבת?" הוא שואל אותי מופתע.
"את זה אנחנו צריכים לברר," אני אומרת לו.
"מי את?" הוא מישיר מבט, ומחפש בעיניים שלי את התשובה.
"אני חושבת שאתה יודע, וגם אני," אני אומרת לו, "אני הבת של…"
"מה אתה עושה כאן?!" אני שומעת את קולה של אימא מאחוריי, "זה אתה שסיפרת לה עליו?"
"אני מבקשת שתדברי בשקט. כאן זה בית הקפה שלי, ואין זה ראוי שתעוררי פה מהומות," אני אומרת לה בקור.
"הוא, סליחה אני לא יודעת את שמך?" אני פונה אליו.
"שמי ג'יימס ג'ורדן," אני מציג את עצמי בפניה, ורואה בזוית עיני את אימה עומדת להתפרץ שוב.
"לא היה לי מושג מיהי בתך. הגעתי למפרץ כי הייתי זקוק לשקט. כשהייתי ילד אבי נהג לקחת אותי לכאן. לא פעם הבאתי איתי חברים. המקום הזה מעורר בי זכרונות טובים, של ימים טובים, לפני שהתהפך עליי העולם."
"תשאירי אותנו לבד," מורה האם לבתה.
"זה בסדר דניאל," אני אומר לה ונד בראשי כדי לאשר את דבריי.
"דבר," יורה לעברי פיית'.
אני בוחן אותה בעיון. היא בת גילה של ג'וליה שלי, אבל נראית קשישה ממנה בעשור. אין ספק שהיא מבקרת קבוע במשרדו של הפלסטיקאי, מה שגורע מיופיה, שכן פניה מתוחות באופן מלאכותי.
אני מחליט להמר על כל הקופה. "מה יש לי לומר לך? הרי מעולם לא היה בינינו משהו. למה את חושבת שעכשיו אחרי עשרות שנים פתאום ארצה שיהיה?"
"כל מה שעשיתי כדי לכבוש את ליבך, לא עזר. חשבתי שאם אהיה עם דניאל, אתה תתעורר. גנבתי ממנו את זרעו, כדי לנקום בך. אבל הגורל צחק עליי. ביום שנודע לי שאני בהיריון דניאל עזב את העולם. שמעתי שהיית איתו עד שנשם את נשימתו האחרונה.
אני הייתי עבורו זיון לא משמעותי. הוא לא באמת אהב אותי, אלא השתעשע איתי. שאלתי אותו אם הוא עושה זאת בגללך, והוא צחק ואמר שאני לא מעניינת אותך בכלל, שהלב שלך שייך לג'וליה. אגב, מה איתה?"
"היא הבחירה הטובה ביותר שעשיתי בחיי," אני עונה לה.
"אתם עדיין יחד?" היא שואלת.
"היא הנצח שלי," אני עונה לה. "ואת?"
היא נאנחת. "מסתבר שכסף לא קונה הכל," היא מפתיעה אותי כשהיא אומרת בגילוי לב, "למדתי את זה בדרך הקשה. אני גרושה פעמיים."
"וילדים?" אני שואל.
"רק דניאלה. קראתי לה על שמו. כל פעם שאני מסתכלת עליה, אני רואה אותו. אין לה הרבה ממני, ואני מניחה שגם באופיה היא כמוהו. נשמה טובה וטהורה, שמוכנה לחבק את כולם," היא אומרת, "היא לא גדלה כנסיכה כמוני, ולכן קל לה יותר להתמודד עם העולם."
"ומה הקשר שלך לג'ונה בדמינטון?" אני שואל, "אני מבין שהוא המאהב שלך."
"ג'ונה בדמינטון," היא נאנחת, "הוא גבר מתוסכל, והאחרים צריכים לשלם את המחיר."
"תסבירי," אני מבקש ומרגיש שהלב שלי מגביר את פעימותיו.
"תסכים איתי שהוא גבר מאד עוצמתי ומרשים," היא מתחילה לומר ובוחנת את תגובתי.
אני מחליט לשתף פעולה. לפעמים אתה צריך לשחק את המשחק, כדי לקבל תשובות. "בהחלט," אני יוצא מגידרי.
"הוא לא כריזמטי כמוך. אתה מפיץ אור גדול כשאתה נכנס לחדר" היא שוב בוחנת את תגובתי.
"תמשיכי," אני מורה לה.
"אני בטוחה שעד היום הוא מאוהב באשתו, במיריי, אבל היא לא רוצה כל קשר איתו. אני יודעת שהוא ניסה לשבור אותה בכל מיני דרכים כדי שתחזור אליו.
זה נכון שהכסף שלה סנוור אותו. הוא בא ממשפחה מעוטת יכולת, ותמיד נמשך לנשים עשירות. אין זה אומר שאין לו את היכולת להרוויח כסף, ובגדול, אבל הוא זקוק לקרבה של אישה עשירה. לכן הוא חיפש את קירבתי.
הוא חשב שאם ייקח ממיריי את הילדה שלה, היא תישבר, ותחזור אליו. הגורל צחק עליו שכן הילדה המדהימה הזאת, ג'וי, נוצרה בדמותה של אימה, מה שהכאיב לו יותר. ג'וי אישה חזקה, עם לב ענק. כסף לא קונה אותה, אלא ליבו של האדם."
"מה פתאום את מספרת לי עליה?" אני שואל. אני רוצה לדעת מה היא יודעת עליי.
"שאלת על ג'ונה. ההתנהלות שלו מול הבת שלו, מעידה עליו הרבה. אני שמחה על שסירבתי להביא איתו ילדים לעולם. אני לא מעריכה לא כאבא."
'אז הוא רצה לכבול אותה אליו על ידי כך שיהיה להם ילד משותף. מה שלא קרה. ואולי זה המפתח למה שקרה אחר כך.'
אני מחליט לחשוף בפניה את הקלפים.
"ג'ונה טען שאני הכנסתי אותך להיריון באותו לילה ששתיתי לשוכרה, כשהבנתי שדניאל עומד להפסיד את המלחמה על חייו." אני מאד מתוח, אבל יודע שאני חייב להעלות בפניה את הנושא.
"ראיתי אותך בלילה ההוא. היית כל כך מחוק, שגם אם הייתי מנסה לפתות אותך, לא היית מסוגל לעמוד במשימה," היא צוחקת במרירות.
"נרמז לי שהיה בינינו משהו באותו לילה," אני לא מוותר.
"כמה שהייתי רוצה שזה יקרה בינינו, ואתה יודע שהייתי מאוהבת בך, אפילו אני לא הייתי רוצה שזה יקרה כשאתה לא בהכרה.
"תביט על דניאלה, על העיניים שלה, הן אומרות הכל. יש לה את העיניים שלו, אני בטוחה שראית זאת. לא היה צורך בבדיקת די.אן.איי. כדי לדעת שזה ממנו, מהסיבה הפשוטה, שהוא הגבר היחיד ששכבתי איתו.
יש משהו שיושב לי על הלב כבר שנים. ג'ונה הציע לי לתבוע ממך מזונות, אבל כמובן שסירבתי."
התמונות של הלילה הארור ההוא צצות מול עיניי.
*
אני זוכר במעורפל שחזרתי לדירה אותה חלקתי עם חבריי, והלכתי ברגליים כושלות לשירותים להקיא את נשמתי. הרגשתי שחם לי, התחלתי להזיע, ופשטתי את בגדיי מעליי.
גם כעת כשאני יושב מולה אני מרגיש את החום בגופי עולה, מה שגורם לי לפשוט מעליי את הז'קט, ולפתוח כפתור בחולצתי.
פתאום זה מכה בי. זה אני שפשטתי מעליי את בגדיי, לא אף אחד אחר.
*
"לפעמים," ממשיכה פיית', שאינה מבחינה במצוקה הרגעית שלי, "אני חושבת לעצמי מה היה קורה, אם היית מתאהב בי חזרה."
