"אתה צריך משהו ממני?" אני שואל את סוייר.
"לא משהו שאני יכול לחשוב עליו," הוא עונה לי, ומכין משהו בסיר שמריח נפלא, "אתה רעב?"
למרות שאני כן, אני עונה לו שלא. פתאום אני קולט שסלין כבר כאן, למרות שהיא אמורה להתחיל לעבוד בצהריים. היא לא חושבת שזה משהו שאני צריך לאשר?
"רגע, לא אמרת שסלין מתחילה לעבוד בצהריים?" אני שואל אותו באגביות.
"אתה צודק. המשמרת שלה באמת מתחילה בשתיים עשרה, אבל הילדה הזאת עושה מה שבא לה."
'לפחות עוד מישהו חושב כמוני, ועוד אחד שבאמת מכיר אותה.'
"היא לא עושה חשבון לשעות, אלא היא באמת מסורה למקום הזה. עובדה שהוא פועל הרבה יותר טוב כשהיא נמצאת כאן. יש משהו בנוכחות שלה שמשרה שלווה על העובדים האחרים, כאילו שאם יש בעיות, היא תפתור אותן. אתה יודע שאני מכיר אותה מילדות, היא בהחלט ילדה כריזמטית."
"אתם זוג?" אני שואל.
"מה פתאום. היא מחוץ לתחום עבורי. אתה יודע איך זה עובד, אתה לא מתעסק עם החברה הכי טובה של אחותך הקטנה," הוא אומר בטון רציני.
"האמת שאין לי אחות קטנה, אז אני לא יודע," אני אומר.
"אז לשאלתך, אין בינינו שום דבר רומנטי," עונה סוייר, "ומעיף מבט על סלין מבעד לדלת הפתוחה של המטבח. המבט שלו דווקא מדבר אחרת, "לא שהייתי מתנגד, אבל היא לעולם לא תראה בי גבר, אלא אח גדול, ולא נותר לי אלא לכבד את החוקים."
"פטפטנו מספיק, אני חייב ללכת למשרד," אני אומר לו ועוזב את המקום מייד.
אני נכנס לרכב ויוצא במהירות מהחניה, כאילו יש בי צורך להתרחק מהמקום. אני מנסה להבין למה. הרי המסעדה, באופן מפתיע ולא צפוי, מתחילה להיות רווחית, מה שאמור לשמח אותי, בין אם אמכור אותה או אחליט להמשיך איתה. 'מה אם כך גורם לי לחוסר שקט כזה?'
אני מתקשה להודות בפני עצמי שסלין נמצאת במחשבותיי יותר משאני מוכן שתהיה.
היא ילדה יפה, אבל יש הרבה ילדות יפות בעולם. למה אני בכלל קורא לה ילדה? אני קולט שאני לא יודע עליה כלום. אני תוהה האם היא בכלל שלחה לי את קורות חייה, או שסוייר גייס אותה לעבודה, והעמיד אותי בפני עובדה. אני מחליט לבדוק את הנושא כשאגיע למשרד.
אבל ברגע שאני מגיע למשרד, אני נשאב מייד לעבודה, והעניין פורח מזכרוני.
"משהו עובר עליך," אומר ניק אחי הבכור בזמן שהוא מגיע לחדרי כדי להזמין אותי לישיבת הבוקר המאוחרת.
"אתה מכיר את זה שאתה כל היום מרוכז במה אתה עושה, כל הזמן עירני לנעשה סביבך, ואז אתה יוצא לחופש, ופורק כל עול?" אני שואל אותו.
"אתה שוכח שאני כבר לא רווק כמוך, אז אצלי זה לא יכול להיות בקיצוניות כזאת. כשאתה חי עם בת זוג, אתה צריך להיות קשוב לקצב החים שלה. ג'יזל היא אישה מקסימה, אני מאד אוהב אותה, אבל יש בה משהו מאד רציני. היא צריכה תמיד לדעת מה עומד לקרות, חייבת לתכן כל דבר, וסופנטניות מרגיש לה דבר מאד מלחיץ.
אתה כבר מבין שעברו הימים בהם אני יכול לפרוק כל עול. שיהיה לך ברור שאני לא מתלונן. אני מאד מאושר איתה."
"העניין הוא," אני ממשיך, "שכשאתה חוזר, אתה נזרק שוב לקצב החיים המטורף שלך. אלא שהפעם, נוספה לזה העובדה שהייתי בטוח שאני עומד למכור את המסעדה.
מסתבר שבימים שלא הייתי כאן, התחילה לעבוד מארחת חדשה במסעדה, במקום זאת שעזבה. היא חסרת ניסיון בתחום, ואולי לכן היא חורגת מהגדרת התפקיד שלה. למרבה הפלא, זה עושה רק טוב לעובדים ולמסעדה. ההכנסות שלה עלו בצורה חדה, והאווירה בה ממש נעימה.
זה מבלבל אותי. אני לא יודע מה אני באמת רוצה לעשות כעת," אני משתף את אחי בזמן שאנחנו נכנסים לחדר הישיבות.
"משום מה יש לי תחושת בטן, שזה לא המסעדה שמבלבלת אותך," הוא אומר כמעט בלחש, "בוקר טוב לכולם," הוא אומר ומתיישב בראש השולחן.
"מצטער על האיחור," אומר ג'ק לניק, הייתי בטלפון עם הבנק. קיבלתי אישור שההעברה בוצעה.
"חבל שלא שאלת אותי, כבר בדקתי זאת הבוקר," אני אומר לו.
"ראיתי שאתה עסוק עם המסעדה, ורציתי להוריד ממך את הלחץ. שלא תבין חלילה שאני לא סומך עליך, כי אני כן, בעיניים עצומות," אומר ג'ק.
"תודה ג'ק," אני אומר לו, "יש מארחת חדשה במסעדה, והיא עשתה כמה שיפורים. בסוף עוד נחליט להשאיר את המסעדה בידינו."
"אני מבין שהיא יפיפיה," אומר ג'ק.
"לא הייתי אומר שהמסעדה יפיפיה פתאום. אבל בהחלט נראית הרבה יותר טוב," אני עונה, למרות שברור לי שהוא מדבר על סלין.
"נו באמת. אל תתמם. דיברתי על המארחת," אומר ג'ק, שבוחן אותי לראות אם באמת לא הבנתי שהתכוון אליה.
"טבעם של עובדים שהיום הם פה, ומחר לך תדע. אני לא הייתי בונה עליה. גם אם היא יפיפיה, כדבריך," אני מקרר את התלהבותו.
"אתה חושב שמחר היא תעזוב?" הוא שואל.
"אני בקושי מכיר אותה, מאין לי לדעת?" הזיכרון של השיחה של סלין עם בעל המאפיה עולה בזיכרוני, אבל כיוון שאין לי מושג במה מדובר אני מעדיף לא להעלות את הנושא.
"כבר אחת, בואו נלך לאכול צהריים במסעדה," מציע ניק כשאנחנו מסיימים לדון בנושאים הדחופים של החברה, " כך נוכל להתרשם במו עינינו."
"דווקא נשמע רעיון לא רע. אני אשמח לשמוע את דעתכם," אני אומר.
"צריך להזמין מקום?" שואל ג'ק וצוחק.
"תתפלא, אבל שמעתי אותם מדברים על כך שזה עתיד לקרות בקרוב," אני אומר לו.
"מה אתה אומר," קורא ג'ק בהתפעלות.
"אם כך נפגש במסעדה," אומר ניק.
אנחנו עוזבים את המשרד. אני נוסע ברכב שלי, וניק וג'ק נוסעים יחד.
כעבור רבע שעה אנחנו נפגשים בפתחה של המסעדה. אודרי מבחינה בי וממהרת אליי. "שולחן לשלושה?" היא שואלת.
"כן, והיום אני רוצה לשבת בפנים," אני עונה לה.
"כרצונך בוס," היא אומרת בטון רציני, חף מכל פלרטטנות.
ג'ק מסמן בראשו לעברה של אודרי. "זו היא?"
"לא, ואני בטוח שתדע מיהי כשתראה אותה," אני עונה באדישות. אמנם ג'ק הוא אחי, ואנחנו מאד קרובים, אבל את התחושות שלי, שעדיין איני יודע להגדירן, אני משאיר לעצמי.
סלין לא נראית בסביבה, ואני מתאפק ולא ניגש לחפש אותה. אני יודע שהיא כאן , ובטוח שהיא תצוץ פתאום משום מקום כהרגלה.
למסעדה נכנס זוג מבוגר. הגבר חובש כובע גדול שמסתיר את רוב פניו, והאישה לבושה עם מעיל שנראה שהוא מסתיר אותה.
הם מתעקשים לשבת במרכז המסעדה, ואודרי נאלצת לשנות את סדר הישיבה, כדי להיענות לבקשתם. היא מניחה לפניהם את התפריטים, וניגשת להביא צלחות וכלי אוכל.
אודרי נכנסת למטבח, ואני עוקב אחריה במבטי. היא עובדת בזריזות, ומחייכת לכולם. אין לי מושג מה גרם לשינוי הגדול בהתנהגות שלה. האם ידה של סלין גם בשינוי הזה?
אודרי חוזרת לערוך לנו את השולחן, ומניחה צלחת הגשה גדולה ועליה טעימות של סלטים, ולידה צלחת הגשה נוספת ועליה מספר סוגי פסטה.
"אלה טעימות ממנות היום," היא מסבירה. היא לא מרבה במילים, וניגשת לזוג המבוגר.
"לא כתוב פה מה המרכיבים של המנה," אומרת האישה בקול צרוד מעישון.
"את יכולה להראות לי על איזו מנה את מדברת?" שואלת בסבלנות אודרי.
האישה מצביעה על אחת המנות. "כתוב כאן שהמנה מכילה פסטה, תרד.." היא מתחילה להקריא לה מהתפריט.
"כן, אבל לא כתוב מה מרכיבי הרוטב," היא עונה לה.
"זה הרוטב הסודי שלנו," עונה לה בחיוך אודרי.
"אני דורשת לראות את מי שמבשל אותה," אומרת האישה בתקיפות.
אודרי חוזרת למטבח, וחוזרת כשסלין איתה. "שמי סלין, ואני המארחת של המסעדה. אני מבינה שיש לך שאלות," היא אומרת לה.
"אני ביקשת לראות את הטבח, לא אותך," היא מסננת לעברה בכעס.
"השף," אומרת סלין בהדגשה שמעלה חיוך על שפתיי, "באמצע הרכבת המנות. אולי אני יכולה לעזור לך."
"את יודעת מה יש ברוטב?" היא מגחכת, "ואל תעני לי שזה הרוטב הסודי שלכם."
"תראי גברתי, אני חדשה כאן, אבל אפילו יודעת שיש מידע שלא מוסרים אותו ללקוח. אם את אלרגית לתבלין מסוים, אני מוכנה לבדוק עם השף האם הוא השתמש בו," אומרת סלין בטון רגוע.
"לא יותר פשוט שתביאי לי את האריזה ואראה בעצמי?" שואלת האישה. אני רואה שהיא מביטה על הבעל בתחושת נצחון.
"בואי נתחיל מזה שאביא לך טעימות," אומרת סלין וממהרת למטבח. אודרי הולכת בעקבותיה, וחוזרת עם שתי צלחות, ובהן מנת היום.
סלין עומדת מאחור וצופה על בני הזוג.
אני רואה בזווית עיני את הבעל מתחיל לאכול, אבל האישה לוחשת לו דבר מה, ומסמנת לאודרי לבוא. "המנה הזאת ממש מזעזעת, שלא תחשבי שאני מתכוונת לשלם עליה."
סלין ניגשת לשולחן מייד. "אני מצטערת גבירתי," היא אומרת, ומורידה את הצלחות מהשולחן.
"לא סיימתי לאכול," אומרת האישה שמנסה למנוע ממנה לקחת את הצלחת.
"ברור שלא, הרי זאת מנה מזעזעת. אודרי, קחי את הצלחות ותזרקי את תוכנן לפח, בעצם תאמרי לשף שיזרוק את תוכן הסיר כולו."
"תגיד לי מה היא עושה?" שואל ניק בשקט.
ג'ק לעומתו לא מקשיב לנעשה, אלא סוקר את סלין ביסודיות. "ממנה התלהבת?"
"אמרתי לך שההכנסות עלו בצורה ניכרת. לא אמרתי מילה אחת עליה. אני המום כמוכם מהאופן בו היא מתנהלת, ואני מתכוון לקחת אותה לשיחה, אבל לא ליד הסועדים."
"תביאי שתי מנות של פסטה ברוטב פטריות, ותוודאי שהפסטה טרייה," ממשיכה סלין לתת הוראות לאודרי, ליד בני הזוג.
אותו סיפור חוזר עם מנת הפסטה ברוטב פטריות. אחרי שהגברת מסיימת כמעט את כל המנה, היא שוב דוחה אותה בגועל. "אתם ממש מזלזלים בלקוחות שלכם. אני לא מאמינה איזה תת רמה התפריט שלכם. תגישי לנו את הקינוח," היא אומרת, "ואני מקווה שהטירמיסו עשוי נכון, ולא חסר טעם כשאר המנות שלכם." את המילים היא אומרת בקול רם, כדי שכל מי שמתארח כאן כעת ישמע אותה.
אני מופתע לראות שהסועדים מתעלמים מהמהומה שמחוללת האישה, וממשיכים לאכול בשקט. לא רק, אלא נראה שהם מתענגים על המנה המוגשת להם.
ניק טועם מהפסטה. "אני לא מבין על מה היא מתלוננת. הפסטה עשויה באופן מושלם. הרוטב עושה אהבה עם הפסטה, ומשמח את בלוטות הטעם."
"כנראה היא מאלה שמתלוננים כיוון שאינם רוצים לשלם בסופו של דבר. הצצתי על הצלחת שלה, והיא כמעט סיימה כל אחת מהמנות," תורם ג'ק את דעתו.
"ברשותכם, אני מבקשת שתוותרו על הטירמיסו שוודאי חסר טעם אף הוא, כיוון שאת הארוחה שלכם אני אצטרך לממן מכיסי, וגם את התשר למלצרית," אומרת סלין.
"את חצופה, את יודעת," אומרת הגברת בכעס לסלין, "אני רוצה לדבר עם המנהל."
"כרצונך גבירתי," אומרת סלין.
"אודרי, תתקשרי בבקשה לבוס ותאמרי לו שבני הזוג שמתארחים במסעדה, מתרעמים על כך שאיננו מוכן למסור להם את מתכוני המנות שלנו, וטוענים שהאוכל מזעזע. אני מבקשת שיגיע לכאן וידבר איתם. בסופו של דבר אני רק המארחת."
אני תוהה האם היא לא שמה לב שאני כאן, ולכן מעביר את הטלפון הנייד שלי למצב שקט.
"ואודרי, אני מבקשת שתיידעי אותו שבני הזוג הם הבעלים של מסעדת איטלינה, שנמצאת כמה רחובות מאתנו. אולי כדאי שהוא יבקר שם וילמד מהם, איך מכינים אוכל איטלקי כראוי."
אני לא אגזים אם אומר שתוך פחות מדקה לא היה זכר לבני הזוג.
"לא הייתי מנחשת בחיים," אומרת אודרי מופתעת.
"הם עוררו את חשדי כאשר שאלו אותך שאלות. הרי ליד כל מנה כתובים המרכיבים שלה, פרט כמובן לרוטב שבו מתבשלת כל מנה. אין מסעדה שתתן מידע כזה.
אני מבינה שמישהו שואל לגבי מרכיבי מנה כשהוא אלרגי למרכיב מסוים. במצב כזה הוא ישאל אם יש במנה שום למשל, או אם הוא צמחוני, הוא ישאל אם אין בשר במנה.
שאלתי את העובדים במטבח אם הם מכירים אותם. ומהם למדתי שבני הזוג הם בעליה של מסעדה איטלקית מתחרה בשם איטלינה."
אני נושם לרווחה, ומביט על האחים שלי מרוצה.
ניק פורץ בצחוק שמושך את תשומת ליבה של סלין.
אני ניגשת לשולחן של הבוס, וסוקרת בזריזות את מי שיושב איתו. זה מדהים כמה הם דומים. אין לי ספק שאלה האחים שלו. אני חושבת לעצמי בעצב כמה האחים שלי כל כך שונים ממני, למרות שנולדנו לאותה אם.
האחים שלי… המחשבות שלי נודדות לרגע.
*
"בזה תמו יחסינו," אמר לי אחי הבכור והותיר אותי המומה.
"הדבר היחיד שקישר בינינו הייתה אימא, ועכשיו היא לא כאן," חיזקה את דבריו אחותי למחצה.
"אני רוצה להבין," לא יכולתי להתאפק, "האם שגיתי לחשוב שהאהבה שלכם כלפיי כל חיי, הייתה אמיתית? כי מה שאתם אומרים לי בעצם, שכל מערכת היחסים בינינו הייתה צביעות אחת גדולה. אתם יכולים להסביר לי למה?"
"זה מאד פשוט, כי את הבת שלו," הוא סינן לעברי.
"ורק היום גילית זאת? אני שואלת באיפוק, "הרי כל החיים שלכם מיום שאבי נכנס לחייה של אימכם, היו ממומנים על ידו. ואתה, גם לאחר שנישאת נשארת לגור כאן, ולפי מיטב ידיעתי הכל ניתן לך כאן בחינם. ומה לגבי הרכב שהוא קנה לך, והחתונה שמימן לך, והלימודים?
אני לא קיבלת יותר ממך, אז על מה בדיוק אתה מתלונן?
"הבית הזה, אם לא שמת לב עדיין, הפך לאפר, ואני צריך לחפש לי מקום לגור בו. אז מהיום כל אחד מהאחים ידאג לעצמו. כי ברור לך שאבא שלך לא ידאג לנו."
אני מרגישה מדקרת כאב כשהזיכרון הזה עולה במחשבתי.
אבל אני כעת בעבודה, ועליי להתאפס מייד.
*
"האם המנות היו טעימות?" אני שואלת אותם, כאילו לא מדובר בבוס של המסעדה.
"תמסרי לסוייר שהמנות היו ממש טעימות, ושלא יקשיב למה שבני הזוג אמרו," אומר לוגן.
"נראה לך שאמרתי לו משהו, או שבאמת זרקתי את תוכן הסיר לפח? תסתכל סביבך ותראה איך כולם מתענגים על המנות. חלקם אף מבקשים לרכוש מהמנות הביתה. אפשר להגיש לכם קפה עם טרימיסו הכי טוב שאכלתם אי פעם?" אני שואלת.
"בשמחה," עונה אחד האחים, שאם הייתי צריכה להמר, הוא נראה הגדול שביניהם.
אני מסמנת לאודרי לבוא לפנות את השולחן, וניגשת להזמין עבורם את הקינוח.
אם טעיתי לחשוב שהבוס ישבח אותי על ההתנהלות שלי עם בני הזוג, טעיתי. עליי ללמוד שאת המחמאות אקבל רק מהסועדים, ומחבריי כאן.
"את אלופה ילדונת," אומר לי סוייר.
"נראה לך שאתן למישהו לומר מילה רעה על האוכל שאתה מכין? אני לא מכירה הרבה אנשים שמבשלים באהבה כזאת, שנותנים את כל מה שיש להם. אני שמחה שאתה נותן דרור לדימיון שלך. המנות היום היו מאד טעימות. הבוס ואורחיו מסרו לך תודה."
"יש לך חלק לא קטן בהצלחה שלי. את מעודדת אותי לא לקפוא על שמריי, להתנסות בטעמים חדשים, ומשבחת אותי. זה לא מובן מאליו. אנשים בדרך כלל מאד קמצנים במחמאות, כאילו שזה לוקח משהו מהם."
אני מהרהרת בדבריו של סוייר. 'מדוע אם כך כל כך קשה ללוגן להראות שהוא מבחין בשינוי לטובה שחל במסעדה. ואם יש לו בעיה, שיקום ויאמר מהי.
יש לי המון שאלות לגביו, אבל אני נמנעת מלשאול את סוייר. אמנם אנחנו חברים טובים, אבל הוא לא חבר נפש שלי, ואני לא יודעת כמה הוא נאמן כלפיי. עדיף שאשתוק. אני כל כך טובה בלשמור את הדברים לעצמי.
אני מתנערת ממחשבותיי, וחוזרת להסתובב בין אורחי המסעדה.
לוגן עדיין כאן. אני יודעת שהוא ואחיו בוחנים אותי, אבל אני מחליטה שהם לא קיימים מבחינתי. אם יצטרכו משהו, שיקראו לי, אם לא, עדיף שאתרחק.
שוב אני תוהה מדוע הוא כל כך מעסיק אותי. אולי בגלל ששוב אני מרגישה את המבטים שלו חודרים לי לגוף?
אני מופתעת כאשר אודרי אומרת לי שמבקשים לדבר איתי מהשולחן של הבוס.
"אני חייב להחמיא לך על התנהגות שלך עם בני הזוג," אומר האח הגדול, "אני מודה שהדהים אותי שלמרות שידעת מי הם, שיחקת את התפקיד עד הסוף."
"תודה לך," אני אומרת מופתעת, אבל ממהרת לעזוב, כשאני מבינה שגם ללוגן יש מה לומר. אני לא אתן לו את התענוג הזה.
