אני נכנס לתחנה עייף מיום פעילות ארוך. תמונתו של אבי מחייכת אליי מהקיר בכניסה. 'היי דאדי,' אני ממלמל, וממשיך לעבר חדרי ההלבשה.
ישנן ימים בהם אני נכנס להתקלח אחרי פעילות, וישנם, כמו היום, שאני פשוט מעדיף להחליף את המדים לבגדיי הרגילים, וללכת.
"החבר'ה הולכים לפאב, אתה מצטרף?" שואל אותי בילי.
אני מושך בכתפיי. "נראה," אני עונה לו.
העיניים שלי נעוצות בשעון הגדול שעל הקיר מאחורי הפקידה התורנית. השעון מראה לא רק את השעה, אלא גם את היום בשבוע והתאריך.
השעה אחת עשרה וחצי בלילה. עוד חצי שעה יתחלף התאריך לעשירי לחודש.
*
אבי נולד בעשירי לחודש, כך גם אני. אני היחיד מבין שלושת הבנים של פול וסופי פרי, שנולד בתחילת החודש. האחים שלי, כמו אימא, נולדו בעשרים ומשהו.
העשירי לחודש הוא גם התאריך בו אבי נהרג בפעילות מבצעית.
עברו עשרים שנים מאז, ועדיין כל עשירי לחודש, אני לא נושם.
*
"הכל בסדר ברונקס?" שואלת אותי הפקידה התורנית, "אתה נראה חיוור קצת."
"מה הפלא? העבודה הזו מתישה," אני עונה לה, "כל כך חיכיתי שהשבוע הזה ייגמר כבר."
"כאילו שאתה לא בא לפה גם בסופי שבוע," היא אומרת, "אתה באמת מתיש את עצמך."
"את מבינה שכלבי ה K-9 לא יודעים מה זה סוף שבוע?" אני שואל, "אז נכון שהם נחים מפעילות מבצעית במידת האפשר, אבל עדיין חייבים לשמור על שיגרת אימונים."
"אבל רגע, היום יום חמישי, אתה לא עובד מחר?" היא שואלת.
אני רוצה לענות לה שמחר העשירי לחודש, ולא משנה איזה יום זה, אני לעולם לא אעבוד בעשירי לחודש. "לא," אני עונה קצרות.
אני מבין שהיא מנסה לפתח איתי שיחה. היא לא מסתירה את העובדה שהיא מעוניינת בי. זה לא שאני לא רוצה זוגיות, אלא הטעם המר של מערכת היחסים שלי עם מינדי, עדיין מורגש בפי.
אני ניגש להיפרד מהכלב שלי. "תנוח," אני אומר לו, "עבדת קשה היום."
הוא מביט עליי בהערצה, ואני רוכן לעברו ונותן לו נשיקה. מין רגע אינטימי נדיר בינינו, שכן במהלך פעילות מבצעית שנינו מפוקסי מטרה, ואין בינינו כמעט קשר, פרט לתנועות הידיים שלי שאותן הוא מכיר, או מילה פה ושם.
הוא מניח את ראשו עליי, סופג מעט מהחום שלי. אני מאפשר לו. לו רק היה יודע כמה הייתי רוצה לקחת אותו איתי לדירתי. 'יום אחד זה יקרה,' אני מבטיח לו בליבי.
Love , זה השם שהוענק לו. למעשה Lord היה השם שנקבע לו, אבל בגלל שהשם נרשם בצורה מרושלת על נייר, הפקידה טעתה ורשמה אותו כ Love. אם תשאלו אותי, השם דווקא הולם אותו להפליא, הוא כלב שכולו לב.
*
את האהבה לכלבים, ובעיקר לכלבי ה9 -K, ירשתי מאבי.
הוא לימד אותי כל מה שיידע על עולמם של הכלבים, והראה לי כמה הם אנושיים, רק בהבדל אחד, הם נאמנים ללא גבול.
'אתה מבין ברונקס, הכלב יעשה הכל כדי לרצות אותך. הוא לא מרגיש פחיתות כבוד, אין לו אגו. הלוואי ובני האדם יכלו להתנהל כך,' אמר לי אבי וליטף את אחד הכלבים.
שלא כמוני, התפקיד שלו במשטרה היה שונה לגמרי, וכרוך בלא פחות סכנות, למרות שהיה מנהל התחנה.
הייתי בן חמש כשעמדתי מול ארונו הפתוח.
“לך תיפרד מאביך," אמרה לי אימי ודחפה אותי קלות לעברו.
האחים שלי כבר עברו לידו, מלמלו כמה מילים, וחזרו למקומם בפנים חתומות. הם היו בני שתיים עשרה ועשר, וכבר הבינו כמה המוות זה דבר סופי ומוחלט.
הבטתי על אבי ששכב לבוש במדי המשטרה שלו מעוטר באותות שהוענקו לו על הצטיינות בפעילות מבצעית.
הוא נראה לי ישן, ולא הבנתי למה הוא לא קם ובא איתי הביתה, למרות שידעתי מה פרוש המילה למות.
"אני אוהב אותך דאדי, אני אעשה אותך גאה,' זה מה שאמרתי וחזרתי לשבת במקומי.
'אני עושה אותך גאה דאדי?' אני מדבר אליו כשאני חולף שוב על פני תמונתו בדרך החוצה.
*
אני נכנס לג'יפ שלי, ומחייך למראה השמיכה של Love המונחת על כיסא הנוסע לידי.
*
"בחיי שאתה מופרע," אמר לי דיקסון השותף האנושי שלי, "הוא בסך הכל כלב, הוא חיה, הוא לא זקוק לשמיכה. טוב שאתה לא הולך לכסות אותו בלילה לפני השינה."
"זאת בדיוק הבעיה שלך. אתה מסתכל עליו כעל חיה. הוא חבר נאמן יותר מהרבה בני אנוש שאני מכיר," עניתי לו.
*
'תהיה אמיץ,' אני מדבר אל עצמי, 'עשרים שנה עברו. מותר לך לחיות בעשירי לחודש.'
אני חושבת שהבית השבור ממנו באתי, הוא שאשם בכך שאני מעדיפה להישאר אצל רודני, למרות שאנחנו גרים בחדר מעל המוסך בבית הוריו.
התנאים בביתו הם בלתי נסבלים, ואימו לא רואה בעין יפה את המגורים המשותפים שלנו, למרות שאני משתתפת בהוצאות. אם אתם שואלים אותי, אני בטוחה שהם דורשים ממני סכום מופרז, אבל אין לי ברירה.
אני עובדת קשה, חורקת שיניים, ומודה על כך שיש לי קורת גג מעליי, ומקלחת חמה.
כל זה היה נכון עד לרגע שרודני ניסה להרים יד עליי. מבחינתי זאת חציית קו אדום.
*
"את כל הזמן לא פה. את עובדת או לומדת, או מי ידוע היכן את מסתובבת," הוא אמר לי. זו הפעם הראשונה שראיתי אותו שיכור.
אין לי מושג כמה הוא נוהג לשתות, כיוון ,שכפי שהוא אמר, אני כמעט לא נמצאת פה.
בעוד אני משקיעה בעצמי ובעתידי, הוא הפסיק ללמוד, ומי יודע אם הוא בכלל עובד. אני מבינה שהרמת היד שלו הייתה סימן בשבילי לעצור ולחשוב האם אני באמת מכירה אותו.
"תסתלקי מפה זונה!" הוא צרח לעברי, משך אותי בידי והדף אותי החוצה.
*
אז עכשיו אני ברחוב. אני שמחה שלא הורדתי את התיק שלי מעליי. הוא מכיל כמעט את כל רכושי עליי אדמות.
המחשב, שהוא הדבר היקר לי ביותר, נמצא בו, ותמיד יש בו סטים להחלפה. למה? אין לי הסבר. זה, ותיק כלי הרחצה שלי.
אני יורדת את המדרגות בריצה, וממשיכה לרוץ כמה רחובות.
אני אחרי יום עבודה, יש לי שיעורי בית להכין, ואני זקוקה בדחיפות למקלחת.
דבר אחד משמח את ליבי, והיא העובדה שעדיין לא נתתי לו את הכסף עבור ה'הוצאות' שלי.
אני יודעת שאני חייבת להעלם מהרחוב, רק למקרה שרודני יצא לחפש אחריי.
המקום הראשון שנגלה לנגד עיניי הוא הפאב בצומת הרחובות. אני מביטה על המכוניות בחניה ומצקצקת בלשוני. נראה שכל מי שיש בכיסו כסף רב, נמצא היום בפאב. זה בדיוק הקהל שאני לא אוהבת, שכן הם מסוג הגברים שחושבים שהן יקנו את גופה של אישה תמורת כוס משקה. ואני ממש לא כזאת.
למדתי על בשרי שכסף לא מלמד כלום על האדם. תראו את אבא שלי למשל. הוא עשיר גדול, אבל הנשמה שלו שחורה.
בלית ברירה אני רוצה להיכנס מבעד לדלת האחורית לתוך הבר, בתקווה שהיא קרובה לשירותים.
אני מספיקה לשים רגל אחת על המדרגה, כאשר ידו של גבר מושכת אותי ומטילה אותי לתוך השיחים. אני עדיין המומה, מנסה להבין מה הוא עושה, כשהוא פותח את חגורת מכנסיו.
אני בהלם, אבל מבינה שאני צריכה להתעשת מייד אם ברצוני להציל את עצמי. "תעזרו לי!" אני צורחת במלוא גרוני.
הגבר מנחית על לחי סטירה מצלצלת, ואני מבינה שהקרב הזה אבוד.
משום מקום מופיע כלב, ובעקבותיו איש לבוש במדים.
הכל קורה כל כך מהר. אני מבינה, שיש לידי עוד אנשים, אבל עדיין המומה מהסטירה ומתקשה להתרכז בנעשה סביבי. אני עוצמת עיניי, ומרגישה שאני כבר לא לבד.
"קח אותו לתחנה," אני שומעת קול עמוק של גבר, "אני אטפל בה."
אני מרגישה לשון חמה ורטובה מלקקת את לחי הבוערת. אני פוקחת עיניי ורואה מעליי כלב זאב, שמביט בי וממשיך בתנועות מונוטוניות ללקק אותי.
"כלבה מזדיינת!" צורח לעברי התוקף, שמנסה להתנגד לשוטר שאוזק את ידיו מאחור.
"את מכירה אותו?" שואל השוטר, שאוחז בתוקף בחוזקה.
"אין לי מושג מיהו," אני עונה.
"אני פקד ביירטון ואני לוקח אותו למעצר. פקד פרי יישאר איתך, וגם רקס. נראה לי שהכלב דואג לך."
"אני פה, קח את רקס איתך," אומר פקד פרי, "נראה לי שתהיה זקוק לו יותר ממנה."
"מה שמך?" שואל אותי פקד פרי, בזמן שהוא בוחן את פניי, "אני מבין שהוא לא הספיק לגעת בך, כלומר חוץ מהסטירה."
"לא," אני אומרת בקושי.
"ספרי לי היכן את גרה?" הוא שואל. אמנם המראה שלו מקרין עוצמה, אבל הדיבור שלו רגוע.
"לא!" אני עונה מייד.
“היו לך בעיות בבית?" הוא שואל ומבקש ממני את רישיון הנהיגה שלי.
“הכתובת ברישיון לא מעודכנת," אני מתחמקת.
"אין לך מה לחשוש, לא עשית שום דבר רע " הוא מנסה להרגיע אותי.
"עזבתי את בית הוריי ועברתי לגור עם החבר שלי. היום זה נגמר," אני אומרת ומוסיפה מייד. "אני שמחה שלא נתתי לו את התשלום השבועי. כך שיש לי אפשרות לשלם על לילה במוטל."
"אני לא מרגיש בנוח לתת לך ללכת בשעה כזאת למוטל. תשני הלילה אצלי. את יכולה לישון בחדר השינה, ואני אשן בסלון."
אני מביטה עליו, בוחנת את עיניו. הלחי שלי בוערת מהסטירה, ואני חושבת כמה זה אירוני שעזבתי את רודני כאשר עמד להרים עלי יד, והביט עליי בעיניים מלאות שנאה, ולבסוף קיבלתי אותה מזר שהביט עליי בתאווה.
לעומתם, עיניו של קצין המשטרה שמציע לתת לי הלילה מחסה, נראות טובות ועצובות.
אני לא יכול להסביר מה יש בנערה הזאת. שגרם לי להזמין אותה לביתי.
“תבטיח לי שלא תחזיר אותי לבית הוריי," היא מבקשת.
"אני מבטיח," אני עונה לה.
היא מוציאה את רישיון הנהיגה שלה ומגישה לי אותו.
אביגייל נורת'
ילידת עשירי לעשירי אלפיים ושתיים.
אני בוהה בתאריך לידתה. היא נולדה ביום העשירי, היום ממנו אני פוחד יותר מכל, ואם לא די בכך, גם בחודש העשירי.
'אולי היא נשלחה אליי שאלמד שהיום הזה הוא יום טוב.'
אני מתעשת מייד. אסור לי להראות לה את ההשפעה של הגילוי הזה עליי.
אני פותח לה את הדלת של הנוסע כדי שתכנס. היא עומדת להיכנס, אבל קופאת.
"את בסדר?" אני שואל.
היא מבחינה בשמיכה מעוטרת בלבבות אדומים ועליה המילה LOVE. "יש פה שמיכה על המושב," היא אומרת, ומרימה את מבטה אליי.
"אני עובד עם 9-K שמעת על היחידה הזאת?" אני שואל, לא כי אני רוצה לבחון אותה, אלא אני מנסה ללמוד מי היא.
"אלה הכלבים בשרות המשטרה," היא עונה.
"בדיוק. השמיכה הזאת שייכת לכלב שלי. הוא ישן בכלבייה של התחנה, ובדרך כלל אני משאיר לו אותה. איכשהו היא ספוגה בריח שלי, וזה נותן לו להרגיש קרוב אליי.
היום…" אני משתתק כשאני ניזכר בעובדה שעזבתי בחופזה את התחנה, רק כדי לא להיות בה כשהשעון מתחלף לעשירי לחודש. "היום באופן חריג, זה פרח מזיכרוני."
"אז אולי תיסע להביא לו אותה?" היא שואלת, כשהיא מתיישבת ומניחה את השמיכה על ברכיה.
"הוא בטח ישן," אני אומר לה.
"חשבתי שזה ינחם אותו, אבל אתה מכיר אותו טוב ממני," היא אומרת ומתכנסת בעצמה. אנחנו מעבירים את הדרך לדירה שלי בשתיקה.
"אני רוצה לישון בסלון," היא אומרת מייד כשאנחנו נכנסים לדירה.
"את תשני בחדר השינה," אני אומר באסרטיביות, "את יכולה לסגור את הדלת, כך תרגישי בטוחה."
"אני לא חוששת ממך," היא אומרת לי. זה די מפתיע אותי בהתחשב במה שהיא עברה היום. "אולי נראה לך שאני טיפשה, שהייתי עם הגבר שהייתי. לפעמים אנחנו בוחרים באפשרות הפחות גרועה, וזה מה שעשיתי. אני יודעת לקרוא אנשים, והעיניים שלך מספרות שאתה אדם טוב."
אני לא יודע אם זה בגלל העייפות הגדולה שעוטפת אותי, או חוסר השקט שתמיד עובר עליי בתאריך המסוים הזה, אבל אני מתקשה להתרכז במה שהיא אומרת לי.
אביגייל מתרצה וניגשת לישון בחדר השינה שלי, ואני מביא שמיכה, מתפשט מבגדיי, נשאר רק עם תחתוני הבוקסר, נשכב על המיטה ונרדם מייד.
אני לא זוכר כלום מהלילה. אני יודע שהוא היה טרוף בחלומות, אבל אני לא זוכר על מה חלמתי. שלא כהרגלי, אני מתעורר לאט. כאילו שהגוף יודע שזה היום שאני חי-מת בו.
ריח של קפה טרי מדגדג את אפי, מלווה בריח של קליית צנים. אני מקשיב ושומע את הקול שמשמיע המצנם בזמן שהוא מקפיץ מתוכו את פרוסות הלחם הקלויות. אני מתמתח, זורק את השמיכה מעליי ומתיישב.
"התעוררת," אני שומע את קולה. לרגע אני צריך להתאפס, ולהיזכר מה עושה אישה צעירה אצלי בדירה.
"איך ישנת?" אני שואל.
"אני מניחה שבסדר. אני לא זוכרת כלום מהלילה, כלומר מהרגע שנרדמתי אני מתכוונת," היא אומרת לי בשקט, כאילו שאם תדבר בקול היא תעיר את דיירי הבניין.
"עכשיו אתה הולך להביא את השמיכה ל LOVE ?" היא שואלת.
"העניין קצת מסובך," אני עונה לך. 'איך אני יכול להסביר לה שאני מפחד לנשום היום שמא יקרה אסון ולא אהיה יותר?'
“תודה שאפשרת לי לישון כאן הלילה," היא אומרת, ויוצאת מבעד לדלת.
אני עוקב במבטי אחריה, אבל לא מסוגל לקום.
אני יושב שעה ארוכה על המיטה, מנסה למצוא משהו לצפות בו בטלוויזיה, כדי להסיח את דעתי, לבלבל את מחשבותיי, אבל דבר לא עוזר.
אני קם בצעדים כבדים, מרים את השמיכה מהרצפה, ומתחיל לקפל אותה. אני מקפיד על כל קיפול, כאילו מדובר במשימת חיי, כאילו שאם היא לא תהיה מקופלת כראוי עלול לקרות משהו נורא.
את השקט של הבית מפריע קולה המונוטוני של מכונת ייבוש הכביסה. אני יודע בברור שלא עשיתי כביסה אתמול 'האם אני מדמיין?'
אני הולך לחדר הכביסה, ומגלה שאכן המייבש עובד במלוא המרץ. אני מתכופף להציץ לתוכו, ורואה את הבגדים הרטובים, מסתובבים בקצב קבוע בתוכו.
אני נזכר שפשטתי מעליי את הבגדים אתמול, ורוצה לזרוק אותם לסל הכביסה, אבל מסתבר שהם לא על הריצפה. אני מביט על עצמי כדי להיות בטוח שאני לא הוזה, ומגלה שאכן, כפי שחשבתי, אני לובש רק את הבוקסר שלי.
אני ניזכר במינדי.
*
"אתה לא יכול להתנהג כמו כל גבר נורמלי? אתה יודע כמה זה דוחה לראות אותך מסתובב כך כמעט ערום?" נהגה מינדי לומר, כל פעם שראתה אותי מסתובב לבוש בבוקסר בלבד.
"תגידי מינדי, אני דוחה אותך?" עניתי לה.
"אני לא מבינה למה אתה לא יכול לישון עם פיג'מה כמו כל גבר אחר," היא ענתה לי בזעף ועיוותה את פרצופה.
"אולי כי אני לא," עניתי לה.
"מה שבטוח זה, שאתה בלתי נסבל," היא נחרה לעברי.
"מה אם כן את עושה כאן איתי?" שאלתי.
"באמת שאלה טובה," היא ענתה, "אין לי תשובה."
מינדי גם סירבה לכבס את בגדיי. "שיהיה לך ברור שאני לא נוגעת בבגדים המסריחים שלך."
זמן רב אחרי שנפרדו, נהגתי להריח את בגדי לפני שהכנסתי אותה למכונת הכביסה, כדי להבין מדוע אמרה לי מה שאמרה. בורכתי בכך שגם כשאני במאמץ גופני רב, אני לא מזיע הרבה.
פתאום עולה לי המחשבה בראש, שהייתי רוצה לשאול את אביגייל מה דעתה על כך.
אני מניח שאם היא טרחה לכבס לי את בגדיי, זה אומר משהו. ואולי אני טועה.
*
אני נכנס לחדר השינה. המיטה מוצעת כמו בבית מלון. הסדינים מתוחים על המזרון, שולי השמיכה תקועים מתחת למזרון, הכרים מסודרים כמו במסדר, והחלון הפתוח מזרים אוויר נקי לחדר.
חדר האמבטיה מבריק מניקיון, ומדיף ריח טוב. אני שואף את הריח לתוכי, ומזהה בו את שרידי הסבון והבושם שלה. הריח הזה מסעיר אותי.
אני נכנס להתקלח, מקרצף מגופי את שאריות השבוע, ורק אחר כך מבין שזה מין מנהג שסיגלתי לעצמי בשל ההערות של מינדי. הערות, שאין בהן ממש.
עכשיו אני כבר עירני לגמרי. אני כורך את המגבת סביב מותני, ומוציא את סכין הגילוח מהמגירה. אני נוגע קלות בלחי. בניגוד לאחיי שמטפחים זקנים, אני מעדיף את עורי חלק. אני מתגלח, ומפזר על עורי מי גלוח. הפרודות שלהם מתפזרות באוויר, ומוחקות את הריח שנשי שעטף את החדר, מחליפות אותו בריח גברי מובהק.
*
אחד הזיכרונות החזקים שלי מאבי, הוא ריח מי הגילוח שלו. אני יכול להריח אותו, יותר משאני זוכר את קולו. אני זוכר כמה השתוקקתי כבר שיצמח לי זקן, כדי שתהיה לי הצדקה להתבשם. דווקא לי, מבין שלושת הבנים, החל שיער הפנים לצמוח מאוחר, ועד היום אינני שעיר כמוהם.
פתאום אני מבין שכאחד שניחוח הגברי תמיד היה חשוב לי לא יתכן שמינדי צדקה בדבריה.
'למה אני בכלל חושב עליה?'
אומרים שבחיים חשוב מאד לסגור מעגל. ואין זה משנה אם מדובר בהורה, בחבר, או בבת זוג. תהליך פרידה שלא הושלם במלואו, משאיר אחריו צלקות.
*
אני מתלבש, וניגש ללגום מהקפה שכבר התקרר. מסתבר שעבר זמן רב מידי, ואני ניגש לחמם את הספל במיקרו. אני מחייך כשאני רואה שאביגייל קישטה לי את הצנים, עליו מרחה חמאה, עם ציור של פרח מריבה אדומה.
המחשבות שלי שוב נסובות עליה. אני מבין שגם איתה נשארו קצוות פתוחות. 'איך נתתי לה לצאת לרחוב בלי הגנה?'
פתאום זה בוער בי למצוא אותה. איך זה עומד לקרות? אין לי מושג.
אני מעביר את הקפה לכוס שומרת חום, מצמיד את שתי פרוסות הלחם הקלויות, אחת לשנייה, וניגש לקחת את המפתחות שלי ממקומם.
כשאני פותח את המגירה בה הם נמצאים, אני רואה צרור מפתחות נוסף של הדירה שלי. בלי לחשוב הרבה, אני מכניס גם אותם לכיסי.
אני מוותר על המעלית, ויורד בריצה את המדרגות, עד לחניון. אני מתיישב בג'יפ שלי, מתניע אותו, ומתכוון להתחיל לנסוע, כשאני מבין שאין לי מושג היכן לחפש אותה.
אני מעיף מבט על מושב בו ישבה אמש, כאילו שהוא יוכל לתת לי רמז היכן היא, ורואה את השמיכה של Love. אני כבר יודע מה עליי לעשות.
אני נוסע לתחנה.
"פרי, מה אתה עושה פה?" שואלת אותי הפקידה התורנית.
"אני? מה את עדיין עושה פה?" אני עונה לה בשאלה.
"מה יש לי לעשות? אין לי גבר שמחכה לי בבית," היא עונה לי ומחייכת חיוך רב משמעות.
"Love מחכה לי. הוא לא מבין מדוע עדיין לא הגעתי, אז תסלחי לי, עליי למהר אליו," אני אומר ופונה לכלבייה.
"אני לוקח את Love איתי," אני אומר לאחראי על הכלבייה. אין לי מושג מתי אחזיר אותו. אני רוצה לבלות איתו את היום באימונים, כיוון שאני לא במשמרת."
כמובן שאני לא מספר לו שאני זקוק לו כדי למצוא אישה, שאין לי מושג היכן ואיך אמצא אותה.
אני עומד לצאת מהכלבייה כשפקד ברייטון בא מולי. "אני יודע שאתה ביום חופש, אבל אני חושב שיעניין אותך להצטרף אליי," הוא אומר, ומבקש מהאחראי על הכלבייה שיביא את רקס.
אני סקרן לשמוע במה מדובר, אבל הוא רק מחייך ומסמן לי להצטרף אליו עם Love.
אנחנו מגיעים ליעד, ורקס מתחיל להיות חסר שקט. את פנינו מקבלת אישה היסטרית. "היא תקפה את הבן שלי, וזרעה הרס בדירה שלו. כל הזמן אמרתי לו שאין לו מה להתעסק עם הבת זונה."
"את מוכנה להוביל אותנו לדירה?" שואל פקד ברייטון את האם.
אנחנו עולים במדרגות הנמצאות מהצד החיצוני של המוסך, לקומה שמעליו. המראה שנגלה לעיניינו מעיד על הסערה הגדולה שהשתוללה כאן. בעוד פקד ברייטון גובה עדות, אני עוקב במבטי אחרי רקס שנראה דרוך.
"כמה זמן לא ראית אותה?" שואל ברייטון את הבן.
"מי סופר," הוא עונה לו.
"אני מניח שאם הייתם בזוגיות, יש לך תמונה שלה," ממשיך ברייטון לחקור אותו.
הבן מוציא את הטלפון הנייד שלו, וגולל בין התמונות. לבסוף הוא מציג תמונה זוגית של שניהם. ברייטון מוציא את הנייד ומצלם את המסך של הטלפון נייד שלו.
למרות שכבר ברור לברייטון ולי במי מדובר, הוא מעמיד פנים שאין לו מושג.
Love מרחרח כל הזמן, אבל נשאר נטוע במקומו. רקס לעומתו מתפרץ לחדר השני ומתחיל לנבוח. אני מסמן לברייטון שאני אלך בעקבות רקס, בעוד הוא ממשיך לתשאל את הבן.
רקס נובח על דלת ארון, ואני פותח אותה עם אקדח שלוף. אני רואה ארון מלא בגדים, וביניהם החולצה שאותה לבשה הנערה בצילום.
בהחלטה של רגע, אני נכנס לחדר האמבטיה. על המתלה ישנן שתי מגבות, אחת כחולה שעדיין לחה, והאחרת אדומה. מתחת לכיור יש סל כביסה. אני מוציא ממנו גופיית טריקו אדומה, ומקרב אותי לאפי. ריח בושם מוכר מציף אותי. אין לי ספק מי לבשה אותו. אני מגלגל את הגופייה ודוחף אותי לכיסי.
"אני לא יודע מה יש לכלב שלך. הוא נבח על ארון בגדים," אני אומר.
"אני מבקש לדבר עם הבן שלך ביחידות," אני אומר לאם.
"זה לא יקרה," היא אומרת.
"ישנן שאלות שעדיף שאשאל אותו לבד," אני אומר, "אני מבין שהוא כבר לא קטין."
"הוא תמיד יהיה הבן שלי," היא מרימה את סנטרה מולי.
הבן עומד ושותק. העיניים שלו מעידות שהוא לא צלול במחשבתו. "את יכולה להראות לי היכן המטבח, אני מרגיש שהגרון שלי יבש." אני יודע שזה משפט לא הגיוני, זה לא מסוג הדברים שקצין משטרה אמור לומר.
האם כנראה שמחה שאני לא שואל את הבן שלה שאלות, ומורה לי בראשה לכיוון המטבחון.
Love רץ לפניי, פותח בכף רגלו את הארון מתחת לכיור, ומושך ממנו פח מלא בקבוקי ויסקי ריקים.
אני מסמן לצלם שהצטרף אלינו, שיגיע למטבח, ומורה לו לצלם את תוכנו של הפח.
"מה שרציתי לשאול אותך," אני פונה לבחור הצעיר, "אגב, מה שמך?"
"רודני," הוא פולט בחוסר רצון מוחלט, "האם אתה אוהב ללבוש בגדי נשים?"
"אתה סוטה!" צורחת עלי האם.
"אם כך, איך אתה מסביר שיש לך ארון מלא בבגדי נשים?" אני מתעלם מהאם.
"יש לי חברה," הוא משקר בלי להניד עפעף.
"אתה רוצה לומר לי שכל החברות שלך לובשות חולצה ורודה שעליה סמל האוניברסיטה עם הכיתוב הפקולטה לאומנות? כי בתמונה שהצגת לפנינו, החברה שעליה אתה מתלונן, לובשת את אותה חולצה בדיוק.
אני מראה לו את החולצה, מקרב אותה לאפי ומריח את מבשם הכביסה ממנה, מה שמלמד שהיא הונחה בארון בימים האחרונים.
"מתי ארעה התקיפה," אני משנה בחדות את הנושא, נותן לו לחשוב שאני מאמין לו.
"בשתיים עשרה וחצי בלילה," אומרת האם בלי להניד עפעף.
"אני מציע לך גבירתי, שלפני שאת מפיצה שקרים על אנשים אחרים, תטפלי בבן שלך. אני לא יודע איך הוא בכלל עומד על הרגליים אחרי שרוקן לתוכו כמות כזו של אלכוהול," אומר פקד ברייטון.
"אני כבר מתקשרת לעורך הדין שלי הוא…" היא מתחילה לומר.
"שוב, אני מציע לך לשקול את דברייך. תתפלאי לשמוע שהבחורה הזאת ניצלה ברגע האחרון מאונס אתמול בדיוק בשעה שאת טוענת שהיא הייתה כאן, וגרמה להרס. אני הייתי זה שתפס את התוקף. שקרים, אם את לא יודעת, סופם להתגלות."
אנחנו עוזבים את המקום, ופונים חזרה לכיוון התחנה.
תוריד אותי בפארק אני רוצה לאמן את Love," אני מבקש ממנו.
רק כאשר אני לבד עם הכלב, אני נותן לו להריח את הגופיה. "תמצא לי אותה," אני מבקש ממנו.
כבר למדתי שהדברים הטובים יותר קורים, כאשר אנחנו לא מתכננים אותם, אלא מתמסרים ליקום, ונותנים בו את אמוננו.
חודש עבר מאז השיחה ההוא, ואני עדיין מחפש אותה.
שוב העשירי לחודש, אלא שהיום אני מתעלם ממנו, יש לי רק דבר אחד בראש. אני שוב יוצא למסע החיפוש היומי עם Love. פתאום הוא נדרך ומושך אותי לכיוון האגם המלאכותי בלב הפארק.
ושם אני מוצא אותה יושבת, עיניה נעוצות בנקודה כלשהי במים. כשאני מתקרב אני רואה שהיא מסתכלת על בבואתה, ודמעות זולגות מעינייה העצובות.
Love נעצר לידה ומתיישב. גם הוא מביט על בבואתו במים. מה לא הייתי נותן כדי לדעת מה עובר לו בראש כעת.
אני מתקרב בצעדים זהירים ונעמד מאחוריהם. עכשיו גם בבואתי ניבטת מהמים.
"איזה תמונה פסטורלית," היא אומרת בשקט ומנגבת בידה את דמעותיה.
"תמונה משפחתית,"אני אומר, מוציא את הטלפון הנייד מכיסי, ומנציח אותנו.
רק אחר כך אני מתיישב לידה.
אני מרגיש כאילו יד נעלמת מסירה אבן מחומת ליבי. "זה לא קרה סתם," אני מתחיל לומר לה, "שמצאתי אותך דווקא היום."
היא מסתובבת אליי. "למה זה קרה?"
המילים נשפכות ממני, כל מה שנאגר בי כל השנים. "את מבינה," אני אומר לה לבסוף, "כל השנים פחדתי מהיום הזה, העשירי לחודש. הוא תמיד סימל עבורי את היום בו הכל נגמר.
ואז באת את, שנולדת כמו שנינו בעשירי לחודש, והראית לי שגם דברים טובים יכולים להתחיל ביום הזה. אני הבטחתי לו לעשות אותו גאה, ובזה נכשלתי. מסתבר שאני לא כמוהו."
"אתה טועה בהבנה שלך את החיים," היא אומרת ואני מביט בעיניה היפות, וסופה גדולה מתחוללת בתוכי.
"אתה צריך לחגוג את החיים שהוא חי, את החוויות שצבר, לא להתקע ביום שהסתיימו חייו, כיוון שעד אותו יום, הוא חיי את חייו במלואם. הוא זכה לאהוב, להנציח את עצמו עם שלושת בניו, ולעבוד במה שאהב.
אם אתה לא מאושר במה שאתה עושה, זה לא מקומך. אתה רוצה שיהיה גאה בך, תהיה מי שנועדת להיות."
המילים שלה מסעירות אותי. מצד אחד אני מרגיש הקלה על ששחררתי את מה שישב לי כבד על הלב כבר שנים, מצד שני אני מרגיש חולשה גדולה.
"אני זקוק לנוכחות שלך כדי שאוכל להחלים." אני אומר את המילים האלה, ולא בטוח מה גרם לי לומר אותן.
"אני רוצה שתשמע את סיפור חיי, ורק אז תחליט אם אני מי שאתה רוצה להיות איתה," היא אומרת.
עוד כמה דקות חצות העשירי לחודש עומד להתחיל. אני שוב נושם, ויודע שיותר לא אפחד מהיום הזה.
החוויות של היום שעבר, עדיין ממלאות אותי.
אביגייל יוצאת המהקלחת, מייבשת במגבת הכחולה את שיערה.
"אני מצטער, יש לי רק מגבות כחולות. בסופו של דבר אני גבר," אני אומר לה, "ואדום הוא לא הצבע שלי."
"אתה מצחיק אותי," אומרת אביגייל ומחייכת, "אתה חושב שמגבת כחולה לא תייבש את גופי בגלל שאני אישה?"
"אני רוצה שתרגישי נוח," אני עונה לה את הדבר הראשון שעולה לי בראש.
"אני מבינה," היא עונה לי ברצינות, "הייתה לי פעם מגבת אדומה. האם הייתי מאושרת אז?"
"ועכשיו?" אני שואל אותה.
"הלילה אתה ישן בחדר השינה," היא מתחמקת.
"את שוב מתחילה איתי? את לא מבינה שלא אתן לך לישון על הספה בסלון?" אני נאנח.
"לא ביקשתי לישון בסלון," היא עונה לי בשקט, נמנעת מלהביט עליי.
"הבנתי נכון? את רוצה שאני אשן איתך?" אני שואל, מנסה להסתיר את התרגשותי.
"אמרתי לך שחייתי עם החבר שהיה לי. זה לא בדיוק מדוייק. כלומר כן חייתי אצלו, אבל ישנתי בסלון. ידעתי שלא כך נראית זוגיות, אבל אני מודה שהיה לי נוח. העדפתי לישון על ספה לא נוחה, מאשר איתו במיטה. איתך זה שונה."
הייתי כבר מוכן ללכת לישון על הספה, וכבר פשטתי את בגדיי. פתאום אני מרגיש נבוך שאני עומד מולה כמעט לא לבוש.
אני מפשפש בזיכרוני היכן שמתי את מכנסי הפיג'מה שלי, ולא מצליח להיזכר.
"אתה נראה מוטרד. אם אתה לא מרגיש בנוח לישון איתי, אני אבין," אומרת אביגייל, "בסופו של דבר אני זרה לך "
"את יכולה לומר הרבה דברים על עצמך, זה שאת זרה לי איננו אחד מהם," אני עונה לה, "אני מחפש מה ללבוש."
"אתה הולך לישון עם חליפה?" היא שואלת.
אני יודע ששוב המילים של מינדי 'כמה זה דוחה שאני אוהב לישון כך,' צצות במוחי, אלא שהפעם אני מוחק אותן.
"זה עוד משהו מטופש שאמרו לי, אבל זה לא יקרה יותר. העולם שלי הוא רק את."
אביגייל כבר שוכבת המיטה. אני נשכב לידה, ומסמן לה להתקרב אליי.
היא מניחה את ראשה על החזה שלי. "אתה מריח כל כך טוב," היא מפתיעה אותי, "חם לי ונעים לי."
אני אוחז בסנטרה, גורם לה להפנות את מבטה אליי. אני מרגיש אותה חוקרת את עיניי, ומאשרת לי ללא מילים שהיא מרגישה בטוחה.
אמנם היא אמרה לי שהיא רוצה רק לישון לצידי, אבל המבטים שעוברים בינינו מראים שאין כבר דרך חזרה. האש בינינו לוהטת, ובידינו לתת לה לשרוף אותנו, או להתמסר לחומה.
אני בודק במבטי את הגבולות שהיא היצבה בינינו, ומבין שהם כבר לא שם.
הנשיקה ההססנית מצידי, הופכת לנשיקה תובענית יותר, שמסירה מאתנו את הבגדים, והופכת למעשה אהבה סוער.
העשירי לחודש.
אביגייל מתארגנת ליום לימודים, ואני לובש את המדים שלי לקראת משמרת הבוקר שלי.
אני מביט על עצמי במראה, ויודע שאת היום הזה אני מתחיל עטוף באהבה גדולה לאישה שאיתי, ולתפקיד שלי. סוף סוף זה בגללי, בגלל מה שאני אוהב לעשות, ומבין שרק כך אני הולך בדרכו.
