השלווה שעטפה אותי בחופשה בבורה בורה נעלמה כלא הייתה.
אני לא יודע איך להגיב לאישה הזאת שהשתלטה לי על המסעדה ועושה בה כרצונה.
"היא משהו מיוחד," אומר ארן בחיוך.
"התפלאתי לראות שלא היגבת כשהיא אמרה מה שאמרה על מיו מילאן," אני אומר לו.
ארן פורץ בצחוק. "זה לא ברור לך? היא אמרה זאת בגללי, היא יודעת מי אני. אגב, היא צדקה. לאוזניך בלבד אומר שאימי תומכת ביפיפיה בסתר. חשוב לה שנשים תוכלנה להתלבש יפה, גם אם אין בידיהן את האמצעים לקנות במיו מילאן, שכיודע לך המחירים שלה הם לא לכל כיס.
אין ספק שמי שכן יכולה להרשות לעצמה לקנות שם, מקבלת תמורה בהחלט הוגנת לכספה. אני לא צריך לספר לך. אתה הרי קונה קבוע שם."
"יש משהו שעליי לדעת עליה?" אני משתדל להשמע אדיש.
"אני לא מכיר אותה ממש. היא הייתה פעם עם אביה בפגישה עם אימי. אין לי מושג על מה הייתה הפגישה," אומר ארן לאכזבתי.
הפגישה עם ארן מסתיימת, ואני ניגש להיפרד מהעובדים. סלין לא נראית בשום מקום. אני כבר מבין שרצוי שאגיע לכאן בסיומו של יום. סלין אמרה שההכנסות עלו, יהיה מעניין לראות את המספרים הלילה.
אני הולך לחצר האחורית כדי לקחת את הרכב שלי.
שיחה קולנית מכיוון החצר, או אם לדייק, קול של גבר שמדבר בטון מאיים, גורמים לי לעצור במקומי, ולהקשיב לשיחה.
"לא מעניין אותי מה שאת אומרת," הוא אמר בטון קשוח בעל מבטא רוסי כבד, "קיבלתי הוראה להביא את הקרטונים האלה לכאן. תעשי עם זה מה שאת רוצה. מצידי תזרקי אותם לפח."
"אני לא מאשימה אותך בטעות, אבל אני מסרבת לקבל את המשלוח. הזמנתי בשר טרי, ואין לי שום כוונה לקחת ממך את הבשר הקפוא," אני שומע את קולה של סלין.
"כבר אמרתי לך, את יכולה לעשות מה שבא לך. מצידי שהקרטונים ישכבו פה במגרש החניה עד מחר," הוא אומר לה. אני מתקרב אליהם, ורואה אותו מתקרב אליה בצורה מאיימת.
אני מחליט לא להתערב, וצופה בנעשה מרחוק.
סלין מוציאה את הטלפון הנייד שלה ומחייגת. "מדברת סלין ממסעדת רומא. שלחתם לי בטעות בשר קפוא. אני שולחת לכם אותו בחזרה ומבקשת שתביאו לי עוד היום בשר טרי," היא אומרת בטון שקט.
"אני לא לוקח את הבשר חזרה. זו בעיה שלך. אני תמיד שולח בשר קפוא לרומא," אני שומע את הגבר מעבר לקו צועק עליה.
היא לא מתרגשת, לא מהנהג המאיים, ולא מהסוחר שצועק עליה בטלפון. "אתם דרשתם שאשלח הזמנה בכתב, ולכן אתה יכול לבדוק מה בדיוק הזמנתי.
דיברתי עם בחורה נחמדה בשם מאדי, והסברתי לה שהתפריט שלנו שונה היום, ולכן חשוב לי מאד שהבשר יהיה טרי. אפילו סגרתי איתה את המחיר. אתה יכול לבדוק, הכל כתוב בהזמנה שלי," אומרת סלין.
הנהג עוזב וסלין רוצה להכנס למסעדה.
"תאמרי לי, את באמת מתכוונת להשתמש בכל הכמות הזאת של הבשר? להערכתי היו שם כעשרה קרטונים," אני שואל אותה.
"ברור שלא הכל לשימוש היום, ולכן את חלקם אקפיא," היא עונה לי ומושכת בכתפיה.
"את מבינה שמה שעשית כעת היה לא הגיוני," אני עדיין שומר על איפוק, למרות שקשה לי להבין אותה.
"ההבדל הוא, שאני יודעת שהבשר טרי הוכן היום, לפי המרקם, לפי הריח. לגבי בשר קפוא, אין לי מושג מתי הוא הוכן. הדבר האחרון שאני צריכה, זה שיפשירו את הבשר וימצאו שהוא לא היה כל כך טרי כשהקפיאו אותו. ואז מה אני אעשה לדעתך?
אין לי ניסיון בעבודה במסעדה. כל מה שאני אומרת זה על סמך הניסיון של סוייר. הוא סיפר לי שזה קרה לא פעם, ולכן דיברתי עם החברה, השגתי מחיר מיוחד כשהבטחתי שאזמין כמות גדולה יותר מהרגיל. כך אקבל בשר טרי במחיר זול מהבשר הקפוא אותו רכשה המסעדה עד היום. עוד שאלות בוס? הנהג הזה בזבז לי מספיק זמן, עליי לחזור למסעדה."
אני רוצה לומר לה שהיא חצופה, וכשאני מבקש לדבר, שלא תרמוז לי שאני מבזבז את זמנה, זה שאני משלם לה עליו. אני מבין שלפני שאומר משהו שאתחרט עליו, עדיף שאעזוב.
אחת עשרה בלילה היא שעת הסגירה. כבר למדתי שהעובדים ממהרים לעזוב מייד עם סגירת הדלתות.
אני עובר בנסיעה ליד המסעדה, ומתפלא לראות שהיא מוארת כולה. אני מחנה את הרכב, הפעם בחזית, ופונה לעבר דלת הכניסה. אני רואה מבעד לחלון כמה מאנשי הצוות נעים במה שנראה כמו תנועות ריקוד, וסלין ביניהם.
אודרי מבחינה בי, וממהרת לפתוח לי את הדלת. "מה קורה פה?" אני שואל אותה בקול זועף.
"תזהר, הריצפה עדיין רטובה," היא אומרת. אני מחפש בעיניי את סלין.
"בילי, סיימת לנקות את הבר?" אני שומע את קולה מכיוון הבר, תוך כדי שהיא מנגבת את הריצפה.
"כן בוס," היא עונה לה.
"תפסיקי לקרוא לי בוס. יש לנו רק בוס אחד לפי מיטב ידעתי," היא עונה לה.
"וגם עברתי על רשימת המשקאות בוס… סליחה, סלין," אומרת בילי.
"תגידי את האמת, אני נשמעת לך בוסית?" היא נאנחת.
"האמת שלא. אני סתם אוהבת להקניט אותך," עונה בילי ומצחקקת.
"מה שמשמח אותך בחיים," אומר סלין.
"סיימתי עם השולחנות," אומרת ההודית. זאת שאף לא אזכור את שמה.
"תודה לך אמיה. אני מאד מעריכה את עזרתך. נתראה מחר," אומרת סלין.
אני מופתע לראות שאמיה, נראה כמה זמן אזכור את השם שלה, פונה לעבר המטבח. "אתם צריכים עזרה?"
"הריצפה במטבח רטובה, אל תכנסי, אנחנו סיימנו," אומר סוייר ויוצא מהמטבח, "ואתם?"
"רק הריצפה ליד הבר עוד קצת רטובה," אומרת לו סלין, "אני מניחה שאפשר לסגור את היום. כולם קבלו את חלקם מצנצנת התשר?"
"כן, ואני עדיין לא מבין למה את מסרבת לקחת את חלקך. אחראית המשמרת הקודמת לקחה עשרים אחוזים מכל עובד," אומר סוייר.
"אני חושבת שגם בלי ההכרות המוקדמת שלך איתי, אתה רואה שאני פועלת אחרת. ראית איך התנהל המקום כשכל אחד חשב רק על עצמו, תודה שכעת האווירה נעימה יותר."
ואז סוייר מבחין בי. "לילה טוב בוס," הוא אומר וגורם לסלין להפנות מבטה אליי.
"ספרת כבר את הקופה?" אני שואל אותה.
"אני? אין לי מושג איך מתפעלים אותה, ומי אחראי על סגירתה כל לילה," היא עונה. אני מסתכל על פניה, ונראה שהיא באמת לא יודעת, אבל תחושת הבטן שלי מזכירה לי שמראה תמים לא תמיד מלמד על האמת.
"אם כך איך את יודעת שההכנסות עלו?" אני מקשה.
"אני רואה את כמות הסועדים שמגיעה לכאן. הגענו למצב שאנחנו בתפוסה מלאה. ממה שסיפרו לי, זה לא תמיד היה כך," היא אומרת.
לאישה הזאת יש תשובה לכל שאלה. המילים 'ממה שסיפרו לי,' היא תמיד חלק ממנה.
מלאני ניגשת אליי ומציגה לי את יומן רישום ההכנסות וההוצאות. אני לא אראה להם זאת, אבל אני מודה שאני המום מהעלייה החדה בהכנסות. אז מסתבר שסלין יודעת מה היא אומרת. כמובן שלא אודה זאת גם בפניה.
היום הזה הוא מעבר לכוחותיי.
אני שומע ברקע את העובדים מברכים אחד את השני בברכת לילה טוב, ועוזבים את המקום. סוייר מחכה שכולם יעזבו, וסוגר את הדלת. אני מביט סביבי, אבל רואה שסלין כבר עזבה.
אני לא סובלת את הבוס, ואולי אני שופטת אותו לחומרה. עבר למעלה משבוע מאז שהתחלתי לעבוד כאן. מי שהכיר המסעדה כפי שאני פגשתי אותה ביומי הראשון, לא יכול להאמין כשהוא רואה אותה היום.
אני מבינה שהוא רצה למכור את חלקו בה, אבל האם זו הדרך?
הנושא של הפרסום מוכר לי ככף ידי. הרי זה מה שעשיתי בחברה של מדלן דודתי. אני משתמשת בידע הרב שצברתי, ובאמצעים פשוטים מעניקה למסעדה פנים חדשות ורעננות.
לא ציפיתי שהוא ישבח אותי, אבל לא חשבתי שיחפש כל הזמן מה אני עושה לא בסדר. אני יודעת שאין פגם במה שאני עושה, שכל דבר נעשה מתוך שיקול דעת. למרות שאני חסרת ניסיון כמארחת במסעדה, אני טובה מאד ביחסי ציבור.
ובכלל, הוא לא יכול לבוא אליי בטענות, שכן הוא מעולם לא אמר לי מה הוא דורש ממני, למרות שהוא ידע שאני חסרת ניסיון.
הוא מסוג הגברים שחושב שרק בגלל שהוא עשיר ויפה תואר, כולם צריכים להיות עפר לרגליו. אז אני לא כזאת.
אני בכלל לא כזאת שמבקרת בני אדם. מדוע אם כך אני מקדישה לו בכלל מחשבה?
אני מוודאת שכולם עזבו את המסעדה, מגרש החניה ריק פרט לרכב אחד, הג'יפ שלי. אני נזכרת ביום בו קנה לי אבי אותו.
*
חזרתי מיום לימודים באוניברסיטה, כאשר בכניסה לבית עמד ג'יפ לקסוס שחור, עטוף בסרט בצבע זהב.
“מי קונה לילדה ג'יפ בצבע שחור?" אמרה אימי בדחייה.
רציתי להזכיר שכאשר מלאו לאחי ואחריו לאחותי שמונה עשרה, קיבל כל אחד מהם מרצדס חדשה. הבטתי עליה בשתיקה, ונשכתי את שפתיי כדי לא לענות לה.
העובדה שהיום יום הולדתי העשרים ואחד פרחה מזיכרוני. עצב גדול עטף אותי על שנבצר מאבי לחגוג אותו איתי, דבר שהקפיד לעשות מידי שנה.
חיכיתי שאימי תכנס לתוך הבית, פתחתי את המצלמה כשהג'יפ החדש שלי מאחורי ברקע, והתקשרתי לאבי.
“סוף סוף אני שומע את קולך בייבי גירל," הוא אמר לי בחיוך, "של מי הרכב שברקע?" שאל והעמיד פנים שהוא מופתע.
"דאדי לא היית צריך לקנות לי ג'יפ חדש," אני אמרתי.
“אני לא מבין, הזמנתי לך ג'יפ לבן. אמרתי להם במפורש שאני לא רוצה רוצה שחור. אני כבר מתקשר, ומבקש שיחליפו אותו." אז מסתבר שהוא באמת היה מופתע.
כעבור דקות ספורות הוא חזר אליי. "אני מצטער בייבי גירל, אין להם במלאי ג'יפ לבן. תצטרכי לחכות," הוא אמר, ואכזבה נשמעה בקולו.
“דאדי זה באמת לא משנה. הרי אתה נוהג ברכב בצבע שחור, אז יהיה לי כמו שלך."
“זה באמת לא משנה לך?" הוא שאל.
"אתה לא מבין שעצם העובדה שחשבת עליי, זה מה שחשוב. אני מודה שלא ציפיתי בכלל לקבל משהו ממך. הייתי מעדיפה לבלות איתך את היום, כמו תמיד ביום הולדתי."
“את יודעת שעשיתי הכל כדי להגיע. הפעם זה לא תלוי בי. לאנשי המזרח יש קצב חיים שלהם, ואופן מיוחד בו הם עושים עסקים, ועם כל הרצון להיות איתך, נאלצתי להישאר כאן עוד שבוע. אני אפצה אותך כשאחזור."
כשחזר אבי. הייתי בתקופת מבחנים. והפעם זו אני שנאלצה לדחות את הפגישה בינינו."
"לפחות הג'יפ נשאר לי," אני נאנחת.
*
אני מוציאה מהג'יפ בגדים להחלפה, וחומקת לקומה העליונה של המסעדה כדי להתקלח, לא לפני שאני מוודאת שוב, שאני פה לבד. עד היום הבוס לא היה כאן, כך שפחות חששתי.
אני מנסה לחשוב מה מטריד אותי יותר, שהבוס יגלה שאני ישנה על הספה בחדר הסמוך למשרד שלו, או שסוייר יגלה זאת.
הזיכרון של הלילה היחיד שהעברתי בבית המחסה לחסרי בית, מציף אותי וגורם לי לרעוד. אני מעדיפה להתעמת עם מי שזה לא יהיה, על כך שאני ישנה כאן, מאשר לחזור לשם. להגנתי אומר שעדיין לא קיבלתי את התשלום הראשון, ואין לי מושג כמה הוחלט לשלם לי.
*
לאיש בבית המחסה לא היה מושג מי אני. הצגתי את עצמי כרייצ'ל, חסרת בית שהגיעה זה עתה לעיר. פרט לשמי, לא שיקרתי, הכל היה אמת. פרבר העיר ממנו הגעתי הוא כיום ולילה לעומת העיר ניו יורק.
הדבר היחיד שנשאר לי, פרט לג'יפ, הוא התיק שלי ובו המחשב והטלפון הנייד שלי.
התלבטתי מה להביא איתי. לבסוף החניתי את הג'יפ במסעדה, הסתרתי את התיק מתחת לכיסא הנוסעים, ונעלתי את השער.
את הדרך לבית המחסה עשיתי ברגל. רוח קרה הקפיאה את פניי.
התורן בכניסה הפנה אותי למיטה הרחוקה ליד הקיר. נשכבתי והתכסיתי בשמיכת הצמר הלא נעימה. עדיין לא שקעתי בשינה כשהרחתי את ריח האלכוהול נודף מפיו של הגבר הזר, ומיד אחרי כך את כובד גופו עליי.
"שלא תעז לגעת בי!" צרחתי והתיישבתי מייד. את שארית הלילה העברתי בנמנום בישיבה, כשריח האלכוהול שנדף ממנו לא עזב אותי.
נשבעתי בליבי שמה שלא יקרה איתי, לעולם לא אחזור למקום הזה, גם אאלץ לשלם את כל משכורתי תמורת קורת גג.
אלא שלמחרת גיליתי באקראי את חדר המדרגות המוליך לקומה העליונה. ניצלתי רגע של הפסקה כדי להתגנב למעלה, וגיליתי שיש חדר נוסף, פרט למשרדו של הבוס, ולידו חדר שירותים, ומקלחת מאולתרת, ומאז אני כאן.
מידי בוקר אני קמה בשש, מחזירה לג'יפ את התיק עם הבגדים והתיק המכיל את כלי הרחצה, ופותחת את השער. עד היום איש לא הבחין שבכך שאני נשארת כאן.
*
כשסוייר מגיע אני יושבת בג'יפ שלי מאחור עם המחשב, ומסיימת לכתוב את המאמר עליו אני עובדת כבר שבועיים. אני עוברת עליו פעם אחרונה, ושולחת אותו לפרופסור שלי.
"מה יהיה איתך ילדונת? את תמיד משיגה אותי. מישהו זרק אותך מהמיטה?" הוא שואל וצוחק.
"אתה שוכח שבנוסף לעבודה כאן, יש לי עדיין התחייבויות לאוניברסיטה, וזה בדיוק מה שאני עושה. ברגע זה הגשתי את אחד המאמרים. כשעבדתי בחברת הפרסום, הרכבתי מערכת לימודים שמתחילה אחר הצהריים וגולשת לתוך הלילה. השעות האלה נלקחו ממני כעת, כשהמשמרת שלי נגמרת באחת עשרה בלילה.
אני לא מתלוננת חלילה, מי כמוך יודע שיותר חשוב לי כעת לעבוד," אני אומרת לסוייר.
אני כל כך עסוקה בשיחה עם סוייר שאיני שמה לב שהבוס כאן. אני תוהה כמה מהשיחה בינינו הוא שמע.
אני מעמיד פנים שלא הקשבתי לשיחה בין סוייר לסלין. הרי אין זה מנומס להקשיב לשיחות שאינך שותף להן, אבל איני יכול למנוע מהמילים שלה להדהד במוחי.
אז אני מבין שהיא עובדת כי הזקוקה לכסף, אבל אסור שזה יבוא על חשבון הלימודים שלה. לפי מה שהבנתי מהשיחה, לא נותר לה עוד הרבה כדי לסיים את התואר. מעניין מה היא לומדת.
אני תופס את עצמי חושב עליה, יותר משהתכוונתי. יותר מזה אני מרגיש ש… מה בעצם אני מרגיש? ההרגשה הזאת נעלמת כשאני רואה אותה עומדת ומדברת עם השכן, בעל המאפיה הצמוד למסעדה.
"אתה מבין שאני לא יכולה להשתנות בגללך. אני חושבת שאנחנו צריכים למצוא את דרך הביניים. אני חושבת שמה שאני מציעה לך מאד הוגן," אני שומע אותה אומרת לו.
"את רוצה לנצל אותי," הוא עונה לה בכעס.
"אמנם אני עדיין צעירה, אבל זה לא אומר שאני טיפשה," היא עונה לו בטון כועס, "הצעתי לך מה שהצעתי. מתאים לך, אני אתחיל לעבוד איתך. אם לא, אז לא."
'אז היא מחפשת מקום אחר לעבוד בו. מעניין מתי היא חשבה לספר לי על רצונה לעזוב.'
"למה יש לי הרגשה שאת חושבת שאזחל על ארבע לפנייך? יש לך עוד הרבה מה ללמוד על עסקים," הוא עונה לה.
"אני מבינה שעליך להתפרנס, ואני לא יכולה לקבוע לך איך לנהל את העסק שלך. תשכח את מה שאמרתי," היא אומרת לו.
"אז את מוותר עליי בכזאת קלות?" הוא קורא אחריה.
"אמרת שיש לי עוד הרבה מה ללמוד על עסקים, אז מקשיבה לעצתך והולכת ללמוד," היא אומרת ונכנסת למסעדה.
"אני לא יודעת אם נודע לך שהמאפיה שלו עומדת להיסגר. אני לא בטוחה שהוא יזחל על ארבע לפניי, הרי אני סתם ילדה קטנה, אבל אל תתפלא אם הוא יפנה אליך וינסה לדון איתך במה שסירב לדון איתי," אומרת סלין בשקט, בזמן שהיא חולפת לידי.
היא מטריפה אותי. על מה היא מדברת?
