"איזה סיפורים הזויים יש לאריאנה. אתם מאמינה לה שזה לא משהו שקרה לה?" שואלת לילי אחרי עזיבתה של אריאנה, "או שאולי היא סתם ממציאה סיפורים?"
"היא אמרה שהיא לא אישה של סטוצ'ים, אז אני מניח שזה לא משהו שקרה לה," עונה לה טייסון.
"מדבריך אני מבינה שאתה חושב שהיא סתם המציאה שאלה כדי למשוך תשומת לב," אומרת לילי בשביעות רצון.
"ממש לא. אני בהחלט חושב שמקרה כזה יכול לקרות. לא שאני מצדיק אמירה כזאת," הוא עונה לה.
"ואתה ברנדון, תמיד תמצא דרך להיות בצד שלה," היא תוקפת אותי.
"איך שוב זה קשור אליי?" אני מעמיד פני מופתע.
"מה עלה לך בראש כשאמרת לה שהוא פחדן ואידיוט?" היא שואלת.
"סליחה? חשבתי שבקבוצה הזאת כל אחד יכול להביע את דעתו. לדעתי גבר נוהג כך באישה, הוא פחדן ואידיוט. זכותך לא להסכים איתי," אני עונה לה בקור, ורואה אותה מתכנסת בעצמה.
"מעניין מה היא רצתה לשאול אותי," אומרת מיירה.
"אז עכשיו אנחנו נדון כל הערב במה שהיא עמדה לשאול?" רוטנת לילי.
"להזכירך זו את שתמיד מושכת את השיחה לכיוונה של אריאנה," מתערב אנדרה בשיחה, "מזה זמן אני חושב על מה שקורה בקבוצה שלכם. כבר אמרתי בעבר שהמפגשים שלכם הם לא משהו קבוע. לפעמים הם מלאי בתוכן, ולעיתים הם נראים מאולצים.
ישנם כמה אפשרויות להמשך קיומה של הקבוצה הזאת, כיוון שבמתכונת הנוכחית זה לא יחזיק מעמד. אתם נפגשים לדעתי יותר מידי פעמים במשך השבוע.
אם אתה רוצים להמשיך להיפגש יותר מפעם בשבוע, אני חושב שכדאי שנשנה את האופן בו מתנהלים המפגשים.
במועדון קיימות קבוצות נוספות. למשל קבוצת הריקוד. למרות שזוהי קבוצת חברים סגורה, מידי פעם חבריה פותחים את הדלת לחברי המועדון האחרים. עוד יומיים זה קורה. אתם מעוניינים להצטרף?"
לא רק שאריאנה לא כאן, עכשיו מציע לנו אנדרה להיפגש לערב לריקודים.
אין דבר שאני אוהבת יותר, מלהפגין את כישוריי הריקוד שלי. אני כבר מתחילה לתכנן מה אלבש, ואולי אפנק את עצמי בבגד חדש, מגיע לי, אני עובדת קשה.
"זה בהחלט יכול להיות שינוי מרענן," אני אומרת בטון מאופק, "מה דעתכם?" אני פונה לגברים, הרי לא אשאל את ברנדון ישירות.
"בואו נצביע," אומר אנדרה.
"אבל מה עם מילה ואריאנה?" שואלת יוליה. אני מביטה בה בזעם עצור 'מדוע היא חייבת להזכיר אותן?'
כולם מבטים עליה בפליאה. מכולנו, היא השקטה שבחבורה. קולה בקושי נשמע, למעט בזמן שהיא נשאלת שאלה, שעליה היא עונה בצמצום.
"אני פותח את הצ'אט להצבעה. הודעה תשלח גם אליהן, ותאפשר להן להגיב," אומר אנדרה ופותח את הצ'אט להצבעה.
כולם ממהרים להצביע, והתוצאות מגיעות מייד. "אם כן, כולכם הצבעתם בעד," אומר אנדרה, "אני כבר אמסור לכם את הפרטים."
אנדרה מוציא את הנייד שלו ושולח הודעה. אני תוהה למי הוא כותב, כיוון שאין שום הודעה בצ'אט של הקבוצה. אני מקווה בליבי שהוא לא שולח לאריאנה.
כעבור פחות מדקה נכנס לחדר גבר יפה תואר. יש לו שיער בלונדי די ארוך, וגוף של אל יווני. הוא בהחלט מעורר בי תאים רדומים בגופי. כשהוא מחייך , אני נמסה.
"שלום לכולכם, אני דילן מקבוצת הריקוד. אני מבין שאתם רוצים להצטרף אלינו בערב הפתוח. הנה לך עשרה הזמנות עבורם ועוד אחת עבורך," הוא אומר.
"ישנם עוד שתי חברות קבוצה שלא נמצאות כאן כעת," אומר אנדרה.
"הן אישרו את הגעתן?" שואל דילן.
"לא," עונה אנדרה לא מרוצה, כיוון שהוא מבין כבר שהוא לא יקבל כרטיסים עבורן. אני לעומת זאת משתדלת להסתיר את שביעות רצוני. אני לא בטוחה שאני באמת מצליחה.
"משהו על הקבוצה שלנו," אומר דילן, "אנחנו קבוצה שרוקדת יחד כבר כשמונה שנים. היכרנו באוניברסיטה, והתחלנו לרקוד יחד.
אנחנו בוחרים כוריאוגרפיות של שירים מוכרים ולומדים אותן. אם תרצו נבחר אחת מהן, או פשוט נערוך מסיבת ריקודים רגילה. אנחנו נפגשים בשבע כדי להתאמן. אתם יכולים להגיע מתי שאתם רוצים. אנחנו רוקדים בדרך כלל עד חצות."
אני נחושה בדעתי לתפוס את תשומת ליבו של דילן, שגורם ללב שלי להחסיר פעימות. יש לי יומיים לתכנן איך אני עושה זאת. אני לא רוצה להראות מתאמצת מידי.
אני נכנסת לאינטרנט לחפש מידע על הקבוצה.
XOXO Dance
קבוצת הריקודים של המועדון.
הוקמה על יד קבוצת חברים שחיפשו בית לאימוני הריקוד שלהם.
מידי שבוע מארחת הקבוצה אנשים שרוצים ללמוד לרקוד כוריאוגרפיות.
התמונה היחידה שמצורפת היא הסמל של הקבוצה. אין מידע על החברים בה, ואין תמונות.
בלית ברירה אאלץ לחכות ליום המפגש.
את יום המחרת אני מבלה במכון היופי., עושה טיפול יופי כולל הכל.
“מישהי הולכת לחגוג הלילה," אומרת לטיסה הקוסמטיקאית שלי, כשהיא מסיימת את הטיפול בהורדת שיער במקומות נסתרים בגופי.
אני מחייכת לעצמי. 'אז מה רואים עליי שאני מתכוננת לכבוש אותו?' אני חושבת לעצמי.
"את יותר מכל אדם אחר," אני עונה לה בעודי מגישה לה את כרטיס האשראי, "צריכה לדעת שאישה מטפחת את עצמה בשביל עצמה, ולא בגלל גבר.
תוסיפי לחשבון עשרים אחוז תשר," אני אומרת, למרות שאני יודעת שהיא עושה זאת מבלי לשאול אותי. פעם זה היה מוציא אותי מדעתי, היום כבר התרגלתי.
"הייתי אומרת, שלא פעם נשים מטפחות את עצמן כדי שאישה אחרת תראה, ולא מסיבות רומנטיות, אלא בגלל התחרות הסמויה ביניהן," היא אומרת.
"אם כך אנחנו מסכימות שזה לא בגלל גבר," אני מסיימת את השיחה.
“את זה לא אמרתי," אומרת לטיסה ומגישה לי את כרטיס האשראי חזרה.
עוד כמה דקות עליי להיות בבית משפט. בדרך כלל אני אוהבת את המפגשים בהם אני עומדת מול הנתבע, וגורמת לו לרדת על ברכיו ולהיכנע. היום הייתי נותנת הכל כדי לא להיות שם. אני שוקלת כל מיני תירוצים לאי יכולתי להגיע, אבל מבינה שאין לי ברירה.
אני ממהרת לבית המשפט, ומגיעה לשם חצי שעה לפני הזמן.
בזמן הפנוי שנותר לי עד לישיבה, אני נכנסת לחנות של מיו מילאן לבחור שמלה לערב הריקודים. אני מוצאת שמלה אדומה קצרה, שצמודה במותניים ומתרחבת למטה. אני מחייכת לעצמי מרוצה, כשאני מדמיינת אותי רוקדת לבושה בה, כשמתחתיה זוג תחתונים אדומים מסטן שהוספתי לקניה.
להפתעתי אני מקבלת הודעה שהנתבע החליט לשלם את הסכום עליו הוא נתבע, תמורת אי פרסום. אני מסכימה לכך מייד. אין לי באמת רצון למוטט אותו, אלא רק להשיג את הכסף ללקוח שלי.
עכשיו כשזמני בידי אני נוסעת למיו מילאן לאסוף את הבגדים שרכשתי באתר. אבל בהגיעי למגדל הנהר, תוקף אותי רעב עצום. אני נכנסת לבית הקפה אצל בן, ומזמינה כריך של בשר מעושן וקפה.
אני בוחרת לשבת במרפסת, שמכוסה כעת עם התחלף העונות, ומבטי נודד לעבר הנהר המתנהל לאיטו חסר דאגות.
אני שוב חושבת על המפגש מחר, ותוהה מה יש בדילן שגרם לי להתרגש כל כך. תגובה כזאת לא אופיינית לי, וקרתה לי רק כשראיתי את… ברנדון. אני מבינה פתאום שלרצון לכבוש את דילן, יש מטרה אחת, והיא לעורר את קנאתו של ברנדון.
אני רק יכולה לקוות שאריאנה לא תופיע פתאום.
למחרת כשמתקבלת תזכורת לגבי המפגש עם קבוצת הריקודים, אני נושמת לרווחה כשאני רואה שאריאנה לא מופיעה ברשימה, גם לא מילה.
אני יושבת מול מנהל המחלקה, פרופסור בלאו. "אני חושבת שאתה כבר מכיר אותי, ואת הנאמנות שלי למחלקה," אני מדברת ברוגע, למרות שאני רותחת ממאורעות הלילה שעבר, "אני לעולם לא אעזוב את המחלקה כשנגמרת המשמרת שלי, עד שיגיע המחליף שלי.
עניין של משמרות כפולות הפך לעניין של קבע. אחרי משמרת כפולה, מגיע לי קצת שקט. לא יתכן שיקפיצו אותי חזרה, ובכל זאת עזבתי מפגש חברים, והגעתי.
אומר לך בכנות, שחשבתי שהקריאה נעשתה בגלל שיש רופאים חדשים, והם זקוקים לעזרה.
התברר לי, ואין זאת הפעם הראשונה שזה קורה, שהרופאים של בית החולים שמתארח אצלנו, משובצים לעבודה, אבל לא מופיעים למשמרת שלהם. אתמול איש מהם לא הופיע. ולכן הזעיקו אותנו. בעיניי זאת שערורייה, ואני חושבת שהגיע הזמן שתדע מה קורה."
"אני מודה לך ששיתפת אותי. זה בהחלט לא מקובל עליי. יותר מכך, זה ניצול שלא אוכל להסכים לו. אני אדבר עם מנהל בית החולים, ואבקש ממנו שיורה להם להתפנות. עברו כבר מספר חודשים מאז שהם התנחלו אצלנו. אין מצב שהחיידק שזיהם להם את קומת חדרי הלידה וחדרי התינוקות, לא טופל." אמנם פרופסור בלאו מדבר בטון רגיל, אבל אני מרגישה בשפת הגוף שלו את הכעס המבעבע בו, ועומד להתפרץ.
"אני אעדכן אותך ד"ר דלתון לאחר שאשוחח עם מנהל בית החולים. ושוב אני מודה לך על השיחה הזאת."
אני חוזרת למחלקה ומשתפת את עמיתיי בשיחה. "תבינו שזה חייב להיפסק. סוחטים אותנו כך שאנחנו מגיעים לאפיסת כוחות. אני יכולה להעיד על עצמי שכשאני מגיעה הביתה אני בטוחה שארדם באמצע המקלחת, אבל כאשר אני נכנסת למיטה, אני יותר מידי עייפה, ומתקשה להירדם."
"אני מרגיש בדיוק כמוך," אומר ד"ר לורנס, "אבל לא הרגשתי נוח להתלונן. חשבתי שרק אני מרגיש כך."
"מה ששבר אותי הייתה הקריאה אתמול בלילה," אני אומרת לו, "לא התורנויות הכפולות. ברגע שאתה מוריד את רמת האדרנלין בגוף, יוצא ממצב הישרדות, ומתרחק מהמחלקה, קשה יותר לחזור לפעילות בשיא החושים," אני אומרת לו. אני לא רוצה שיחשוב שאני מתלוננת על העבודה הקשה.
"נשמע הגיוני," הוא אומר. אני בטוחה שהוא לא מרוצה מההסבר שלי, שכביכול מקטין את העומס הרגיל בו אנחנו שרויים.
"בכל מקרה, אורח החיים הסיזיפי הזה עומד להסתיים. פרופסור בלאו דורש את פינויים מפה, מה שאומר שאנחנו חוזרים להיות מחלקה רגילה, עם משמרות נורמליות, וזה מה שחשוב," אני אומרת.
אני יודעת שאני בין הרופאים הצעירים במחלקה, וככזאת אני מוכנה לעשות הכל. אני יודעת שלא פעם מנצלים עמיתיי את העובדה הזאת. אני דווקא נהנית מהאפשרות הנוספת שניתנת לי. כדי לרכוש עוד ידע וניסיון.
מאותו סיבה עצמה, הם דאגו שזו תהיה אני שהולכת לחדרי הלידה, ברגע שמתקבלת הודעה שעומד להיוולד פג. מה שבעיני אחרים נחשב למטלה לא פשוטה, הוא עבורי מרגש, בעיקר שבדרך כלל הרופאה המיילדת איתה אני עובדת זו מילה.
למרות שאני כמעט יממה שלמה בעבודה, אין מי שיחליף אותי בשיבוץ הבוקר. אני מחליטה להמשיך את המשמרת כדי שלמחרת בערב אוכל להיפגש עם חבריי.
אני מקבלת קריאה להגיע לחדר לידה ללידת פג בשבוע שלושים ושתיים להיריון. "אני הולכת לחדר הלידה, תדאגו לאינקובטור לחדר לידה ארבע," אני אומרת ויוצאת במהירות לקומת חדרי הלידה. הטלפון הנייד בחלוק שלי מצלצל, ואני בטוחה שזה מתחנת האחיות של חדרי הלידה, אבל רואה שזה דילן.
"אני בדרך לחדר לידה," אני אומרת לו קצרות.
"כשתוכלי תדברי איתי. מסתבר שהקבוצה שלך, שמנהל אנדרה, החליטו לבוא לשיעור שלנו מחר, רציתי להכין אותך," הוא אומר.
"כולם מגיעים?" אני שואלת.
"כולם פרט לשתיים," הוא צוחק, "רק שתדעי שזכרתי את הכללים של הקבוצה שלך."
"אני חייבת לסיים, הגעתי לקומת חדר הלידה," אני אומרת במהירות.
"תתקשרי כשתוכלי," אני שומע את דילן אומר, לפני שאני מנתקת, אבל אני לא עונה לו, כיוון שאני נמצאת מול דלת מספר ארבע, וידי מונחת על הידית.
*
כשרק הגעתי למשחקי הבקבוק במועדון, סיפרתי לחבריי בקבוצת הריקוד שאני נפגשת עם קבוצת חברים בחדר החברתי, כך הוא נקרא, של המועדון.
כללי המשחק אוסרים על פרסום העובדה שאנחנו משתתפים במשחקי הבקבוק, ולכן לא פירטתי מה המטרה של המפגש החברתי בו אני משתתפת.
עם זאת, כיוון שלא מן הנמנע היה שאפגוש את אחד מחבריי לקבוצת הריקוד בהגיעי למשחקי הבקבוק, סיפרתי שהוחלט בינינו שנזדהה רק בשמנו הפרטי, כך ששם משפחתינו חסוי, גם גילנו, ובמה אנחנו עוסקים בחיים.
שמחתי לשמוע שדילן זכר זאת, למרות שבינינו, זה די מתיש אותי שאיני יכולה לומר דבר על העבודה שהיא מרכז חיי.
*
באופן חריג, אני מקבלת עוד שלוש לידות במשך היום, וכשמגיע סופו אני נקראת לחדרו של פרופסור בלאו. "עבדת קשה מאד היום, אני מקווה שמה שיש לי לומר ישמח אותך. נתנו התראה של עשרים וארבע שעות למנהל בית החולים בלונג איילנד לפנות את הקומה שלנו. הודענו לו שהחל מהיום, לא נקבל יותר לידות, תינוקות, ובעיקר פגים לבית החולים שלנו.
עברתי על שיבוץ העבודה שלך, ואת בחופש עד יום שני בבוקר. אני מקווה שתוכלי לישון, וכי תצברי כוחות מחודשים."
אני מודה לפרופסור, וניגשת לערוך את ביקור אחר הצהריים עם מי שאמורה לקבל ממני את המשמרת. כמה לא מפליא אותי שהיא לא מגיעה.
קימי ניגשת אליי. "הפרופסור אמר שנעבוד היום בצוות מצומצם יותר. את משוחררת הביתה."
אני ניגשת לחדרי, אוספת את המחשב, מסדרת את השולחן, ועוזבת את המחלקה. רק כאשר אני ברכב אני מתקשרת לדילן.
"לא תאמין, אני בחופש עד יום שני, מה שאומר שמחר אני פנויה כל היום," אני משתפת אותו.
"איזה כייף לשמוע. את עובדת שעות לא אנושיות," הוא מראה בקיאות בלוח הזמנים שלי, "אם כך בואי נפגש מחר בשש במועדון. יש מלא דברים שצריך לטפל בהם, ויש גם את הקבוצה הזאת שלך שתגיע מתישהו."
"סיכמנו, אני אהיה במועדון בשש," אני אומרת.
אני נוסעת לדירתי, מתקלחת ארוכות, נשכבת על המיטה, ונרדמת מייד. אמנם לא כיוונתי את השעון המעורר אבל אני מתעוררת בשעה חמש בבוקר, לאחר שינת לילה רצופה. אמש שמתי את הכלים במדיח, אבל מסתבר שבשל שיחת טלפון שקיבלתי מחברה, לא הפעלתי אותו. אני מכניסה נוזל ניקוי ומפעילה אותו.
גם חדר הכביסה שלי צועק הצילו. אני מכניסה מכונה של חלוקים, מכוונת את המכונה על הרתחה, ומפעילה גם אותה.
אני מודה על החלטתי להעסיק מנקה פעמיים בשבוע, וכשאני מסתובבת בדירה אני רואה שהכל מצוחצח ונקי. נו מה הפלא? הרי אני לא ממש חיה פה לאחרונה.
מה שאני אוהבת אצל המנקה שלי, שהיא יוזמת דברים. כשהבינה שאני עובדת כל כך הרבה שעות, היא לקחה על עצמה לטפל בעציצים שלי. "העציצים נראו צמאים, ואני בטוחה שהיה מעציב אותך לראות אותם כמלים. אני מקווה שלא איכפת לך שאני מטפלת בהם."
כשאני מסיימת את מטלות הבית, אני יורדת ללובי לאסוף את הדואר.
""תיבת הדואר שלך הייתה מפוצצת, ולכן שמרתי לך את הדואר במשרד," אומר לי השומר וניגש להביא לי אותו.
"אריאנה!" באה לקראתי בשמחה דיינה שכנתי לקומה, שחזרה מטיול הבוקר עם הכלב של Night. שמו ניתן לו בשל היותו שחור כלילה נטול כוכבים.
הוא מתרגש לקראתי ומלקק את ידי. אני מתכופפת אליו והוא מניח את ראשו עלי כדי שאלטפו. "אתה יודע שאתה הכלב הכי יפה בכל העיר?" אני שואלת אותו וגורמת לדיינה לחייך. "נכון שהוא הכי יפה בעולם?"
"תראי אותך! את רזית כל כך. מה הפלא שאת לא מוצאת זמן לאכול, כשאת עובדת סביב לשעון. את באה איתי. הכנתי הבוקר עוגה, וגם קפה טרי. ושיהיה לך ברור שסירוב לא יתקבל."
'אז ככה נראים חיים של אנשים רגילים?' אני חושבת לעצמי, ומבינה כמה התרחקתי ממי שהייתי רק לפני כמה חודשים.
"ברור שאבוא, זו בכלל שאלה?" אני עונה לה, כאילו אין מובן מאליו מזה, "אני רק אשים את ערמת הדואר בדירה.
אנחנו עולות יחד במעלית לקומה שלנו. אני פונה לדירה שלי, ומניחה את ערמת הדואר על שולחן העבודה, כשהטלפון הנייד שמונח עליו, מצלצל. שמו של דילן מופיע על הצג.
"חשבתי לעצמי," אומר דילן, "שאם את בחופש, זו הזדמנות בשבילי לקחת אותך לארוחת צהריים. אבוא לאסוף אותך בשעה אחת."
