"אני מבין שאתה מעדיף להשתחרר לביתך," אומר ד"ר טיילור לונדון לסמואל, "כך הבנתי מג'וי. אני מוכן להעתר לבקשתך, בתנאי שתבטיח לי שתנוח כמה ימים בבית."
"מה אתה אומר קרטר?" שואל אותי סמואל.
"אני חושב שתרגיש נוח יותר בביתך. אנחנו נהיה איתך כמה שצריך. אני מבין שסבתא כבר קיבלה מכתב שחרור," אני אומר ורואה שעיניו מאירות משמחה.
"אתם, ג'וי ואתה, פשוט מדהימים. אני כל כך נרגש מהמסירות שלכם כלפיי, זה לא מובן מאליו. אני מאושר לראות שאש האהבה בוערת ביניכם.
היה לי מאד קשה לראות את העצב בעיניה של ג'וי בימים האחרונים. אמנם היא החזיקה הכל בפנים, ושידרה כלפי חוץ שהכל בסדר, אבל אני מכיר אותה היטב ויודע כמה היית חסר לה," אומר סמואל ומושיט את ידו אליי.
"אני אודיע לג'וי שאתה משתחרר. אנחנו נלך לביתך להביא לך ולסבתא בגדים, ונחזור לקחת אתכם הביתה," אני אומר לו.
"אתה מבין קרטר, השמועה על התאונה פורסמה בכל אמצעי התקשורת, לצערי. ג'ונתן, התאום של ג'וי, לא טרח להתקשר או להראות את פניו. אני לא כועס עליו. הוא מנותק קשר ממני כבר שנים רבות. אני רק מסביר לך את החלטתי למנות רק את ג'וי לטפל בענייני." אני מבין שמאד חשוב לסמואל להסביר את ההחלטה שלו, אולי בעקבות הביקור של נואה בדמינטון.
"ג'וי תוכל לנהל את החברה מחדר העבודה שלי, אבל אני לא רוצה להפריע לך בעבודתך. אני מבין שאתה עובד עם אביך, ויודע איזו אחריות יש על כתפיך כשאתה עובד בחברה משפחתית, ולא עובד שכיר," אומר סמואל.
"אתה היכרת את האקס של ג'וי, זה שהיא הייתה איתו לפני שהיכרנו?" אני שואל אותו.
"איאן סינקלייר. ילד מפונק שסבו עשה הון, והפך את המשפחה למשפחה אמידה מאד. ג'וי פעם אמרה לי שהוא מתהדר במעמדה של המשפחה, כאילו הוא זה שיצר את הונה.
אני מניח שאתה יודע באיזו אחוזה ג'וי גדלה. היא לעומתו, תמיד הסתכלה על כולם בגובה העיניים. היא מעולם לא חשבה שהיא טובה מהם רק בגלל שיש לה אבא מאד עשיר.
אני יודע שהוא תכנן להציע לה נישואים, דווקא ביום שנודע לה שהוא בוגד בה, עם מי שחשבה שהיא חברתה הטובה.
היא סיפרה לי שקלטה מה עומד לקרות, ואמרה לו שהיא צעירה מידי. היא לא רצתה לבייש אותו ליד כולם, ולומר לו שהיא לא אוהבת אותו, ולא רק, אלא שהיא יודעת שהוא בוגד בה. זאת הסיבה שהופתעתי כשנודע לי שהיא התחתנה אחרי חודשים ספורים בלבד."
"אתה כבר יודע שהנישואים נכפו עלינו, ואל תשאל אותי למה, כי אין לי הסבר לכך. היום אני מודה לגורל שהפגיש בינינו," אני אומר. "לאיאן נודע, כנראה מהתקשורת, דבר פציעתך. הוא הגיע לכאן כי חשב שפציעתך אנושה. ג'וי מנעה את כניסתו לכאן, והוא הלך לאבי וסיפר לו שג'וי ביקשה להתגרש, והיא דורשת רבע מיליון דולר כפיצוי.
אבי לא סיפר לי על כך דבר, וזימן את ג'וי לפגישה אצל עורכת הדין ליאה רוושילד, שם הודיע לה שהוא דורש שתחתום על מסמכי גירושים, וכי מקומה בכלא כיוון שסחטה אותו.
על הפגישה אני יודע מעורך הדין שלנו כריס ברוקלין, ששאל אותי אם אני רוצה להתגרש. אמרתי לו שיש לי אמון מלא בג'וי ואיני מאמין למה שאמר סינקלייר."
"למה אתה מספר לסבי את כל זה?" שואלת ג'וי שחוזרת לחדר. אני מביט עליה לראות האם היא כועסת עליי. אני שמח לראות שהיא לא.
"אמרתי לסבך שנהיה בביתו כמה שצריך בזמן שהוא יחלים. בתגובה הוא אמר לי שאת יכולה לעבוד מהבית, אבל כדי שאני אחזור לעבודה. זו הסיבה שסיפרתי לו מה שקרה. רציתי שיבין מדוע אין לי יותר עבודה.
אם לא הייתי מסביר לו את הרקע להתפטרות שלי, זה יכול היה לעורר מחשבות שאינן נכונות," אני מסביר לה.
"מאד נפגעתי מהצעד של אבי," אני ממשיך לספר לסמואל, "והודעתי לו שאני פורש מהחברה. אין לך מה לדאוג לעתידה הכלכלי של ג'וי. כשתראה את תיק ההשקעות שלי, שאותו אני מתכוון להעביר לניהולה של ג'וי, תבין שעתידה מובטח לכל החיים.
אני כבר עובד על הקמת חברת סטרט אפ, ועל זה אני יכול לעבוד מהבית, כך שאין לי בעיה להיות בביתך כמה שצריך."
"אם כך כדאי שתזדרזו להביא לנו בגדים. אני כבר משתוקק לצאת מהמקום הזה," אומר סמואל.
"אני שמח," אני אומר לג'וי, "ששאלת אותי, שביקשת הסבר, ולא הסקת מסקנות שאינן נכונות."
"תהיתי מה גרם לך לספר זאת, לא כי אין לי אמון בך. אני סומכת עלייך בעיניים עצומות," אומרת ג'וי.
אנחנו נוסעים לעבר ביתו של סמואל כאשר הטלפון הנייד מצלצל. היות והוא מחובר לדיבורית, ג'וי רואה את השם על המסך – ג'יימס ג'ורדן.
"אני יודע שכריס ברוקלין קבע איתו פגישה, ומסר לו את מכתב ההתפטרות שלי. אין לי רצון לדבר איתו, בעיקר לא כעת," אני אומר לה בתקיפות.
"זה אבא שלך," היא מנסה לרכך אותי.
"אם זה היה אביך היית עונה?" אני שואל.
"אתה צודק," היא אומרת, שולחת את ידה לעורפי ומלטפת אותי.
"תודה על הכל אהוב שלי. בלי שום קשר לעובדה שאתה לא עובד כעת, אני מעריכה שבאת להיות איתי, וגם שלא ויתרת עליי."
אני לא מתפלא שקרטר לא עונה לי. למה שיענה אחרי כל מה שעשית. הרי אין לו מושג שאני רוצה לבקש ממנו מחילה. אני רוצה לבקש גם מג'וי, אבל קודם עליי לדבר איתו. יותר לא אפעל מאחורי גבו.
אני נוסע לכיוון הבית. אני במתח נוראי. שורפת לי הבטן. אני רוצה כבר להקיא ממני את הסיפור, למרות שאני יודע שיש סיכוי גדול שאפסיד את אהבת חיי, את ג'וליה, ולכן שעליי לחשוב היטב לפני שאני עושה זאת.
הערב, אני גוזר על עצמי שתיקה. אני מאמין שקרטר לא יצר קשר עם אימו, והיא לא יודעת מה קרה בינינו היום.
"אני מקווה שמסרת לקרטר את הפרטים לגבי מסיבת יום ההולדת שלי," אומרת ג'וליה מייד עם היכנסי לבית, "הוא היחיד שבאמת חשוב לי שיהיה נוכח בה."
מצד אחד אני נושם לרווחה, כשהיא, בלי לדעת, מספקת לי סיבה לא לדבר על ה'נושא.' מצד שני עליי לאלתר תשובה לגבי קרטר.
"סבא של אישתו נפצע בתאונת דרכים, והוא לא זז ממנה כל היום," אני אומר. לפחות אינני משקר.
"איזה נורא. מה מצבו?" היא שואלת.
אני שמח שהקשבתי לחדשות ואני מעודכן. "מצבו טוב, והוא עומד להשתחרר לביתו עוד היום," אני עונה לה, "הריח של התבשיל שהכנת מעורר את בלוטות הריח שלי, ומזכיר לי שלא אכלתי הרבה היום. שנשב לאכול? ספרי לי איך עבר יומך? איך מתקדמות ההכנות למסיבת יום ההולדת שלך?"
"אתה מכיר אותי. אני אישית הייתי מעדיפה מסיבה בבית רק עם הילדים והוריי, אבל הבנות שלנו רצו משהו גדול. העניין הוא, שהן עסוקות באלף ואחד דברים. העבודה אצלך, ואל תשכח שהן נשואות," אומר ג'וליה, ואני כבר מרגיש את חוסר שביעות רצונה מהעניין. "האמת היא שרציתי לבקש מקרטר שיעזור , אבל דווקא כעת הוא עסוק."
"הבנות שלנו," אני נאנח, "אני לא רוצה לחשוב מה יקרה כשיהיה להם בית מלא ילדים. איזה הבדל בינן לבין קרטר…" ואז אני משתתק כשאני נזכר שקרטר כבר לא עובד בחברה.
אני מרגיש מועקה בחזה, אבל נמנע מלהראות זאת. אני מבין שיהיה עליי להסביר לג'וליה מדוע אני חש ברע. אני חושב לעצמי האם הסיבה לכך היא הסיפור מהעבר, או הנתק מקרטר.
אני מבין שהסלע שיושב לי על הלב מקורו בהתנהלות שלי כלפי קרטר. אני מתנחם בעובדה שקרטר מצא בג'וי בית, והוא מאושר. זה עדיין לא אומר שאיני צריך לשבת מולו, לספר לו את האמת ולהתחנן בפניו שיסלח לי. איך זה יקרה, אין לי מושג.
"אני יודע שהיית מעדיפה לחגוג הרחק מעיני כולם, ואולי נמצא דרך לעשות זאת," אני אומר לה בחיוך. כמובן שאני לא אומר לה שיש סיכוי שהיא תרצה לבטל זאת בעצמה.
כשאנחנו מסיימים לאכול, ג'וליה קמה לפנות את השולחן. "אני כבר מביאה לך קפה," היא אומרת. אני רוצה לקום ולעזור לה, מה שאינני נוהג לעשות, ולכן מחליט שאולי זה יעורר בה חשד שמשהו קרה. אני יודע שאלה רגשי האשמה ששולטים בי כעת, אבל אני חייב לשדר עסקים כרגיל.
"אני כל כך אוהב אותך," אני אומר לה, "את אישה מדהימה."
ג'וליה מניחה את הצלחות על השיש וחוזרת אליי, ומחבקת אותי. "אתה החבר הכי טוב שלי. אתה מבין אותי טוב מכולם אתה כל כך רגיש אליי, והלב שלי מלא אהבה אליך."
אני טומן את ראשי בכתפה, ומתאפק לא לבכות. 'אני לא מי שאת חושבת אהובה שלי,' אני רוצה לומר.
"תראה איזה מסע חיים עברנו. מזוג צעיר ומאוהב, הפכנו להורים, הקמנו משפחה יחד, משפחה חמה ואוהבת, למרות הביקורת שלי על הבנות," היא צוחקת, "ועכשיו זה שוב אנחנו לבד. זוג מבוגר יותר אבל עדיין מאוהב. זה לא מובן מאליו ג'יימס," היא קוראת לי באופן חריג שמי הפרטי, "אני יודעת שנוכל לשרוד הכל."
אני מרגיש שזיעה קרה יורדת במורד גבי. 'האמנם?' אני חושב לעצמי. אני מרגיש שאני נחנק, ולכן משתעל כדי להחזיר את האוויר לריאותיי.
"אתה בסדר?" היא שואלת.
"כשאת לידי, עוטפת אותי במילים כאלה, איך לא?" אני שואל אותה, "אני מביט סביבי ורואה כמה זוגות נפרדים, ומודה כל יום על הבחירה שלך בי."
"איך יכולתי שלא? ברגע שנכנסת לחדר ביום ההוא בו נפגשנו לראשונה, הפסקתי לנשום. העוצמה והאור שהבאת איתך לחדר, שבו אותי לחלוטין. כל גבר שראיתי מאז החוויר לעומתך, ועדיין פחדתי שאתה מהגברים האלה שמשחקים עם נשים. אני מודה על הסבלנות שהייתה לך, על שלימדת אותי מי אתה," היא אומרת.
המילים שלה גורמות ללב שלי לרקוד משמחה, ולבטן שלי לצרוב מהידיעה שאני עומד לאבד את כל אלה.
"אני צריכה לעבוד קצת," אומרת ג'וליה בהתנצלות, ופונה לחדר העבודה שלה.
אני מחליט לנצל את ההזדמנות ולכתוב לקרטר. "אני אהיה בחדר העבודה שלי, תודיע לי כשתסיימי, אולי נצפה בתוכנית האהובה עלייך," אני אומר לה, מתוך כוונה לבדוק כמה זמן היא מתכוונת לעבוד.
"אני בספק שאסיים בזמן. אל תכעס עליי," היא אומרת בהתנצלות, "תצפה בה לבד."
"איך אני יכול לכעוס עלייך? " אני שואל, "אני אצפה בה איתך מאוחר יותר. אני לא מסוגל להנות ממנה בלעדייך. בסופו של דבר זו הסידרה שאת אוהבת, ואני נהנה לצפות בה איתך. אני אוהב לראות איך את מדברת עם השחקנים תוך כדי, נותנת להם עצות, כועסת על מי שפוגע בגיבורת הסידרה."
"כבר אמרתי לך שאני כל כך אוהבת אותך?" כמה מכאיבה לי השאלה הזאת היום.
אני נכנס לחדר העבודה שלי, פותח את המחשב על שולחני, ונושם עמוק. אני מביט סביבי על חדר העבודה המפואר שלי. על הקיר מולי יש מסך טלוויזיה גדול המקרין את לוח העבודה של המחשב שלי. היום לשם שינוי, אני לא מפעיל אותו. אני רוצה לצמצם את נוכחותי, כמעט להיות בלי נראה, כדי שאהיה מסוגל למצוא את המילים הנכונות.
קרטר בני היקר לי מכל,
אני מחפש את המילים, ולא מוצא.
אני מבקש שנפגש כדי שאוכל לבקש את סליחתך.
אני יודע שהמעשים שעשיתי הם בלתי נסלחים,
ואני מלא חרטה עליהם.
הייתי נותן את כל מה שיש לי כדי למחוק את המילים
שאמרתי לך ולג'וי, וגם את המעשים שלי.
אני יודע שמגיע לך הסבר מדוע כפית עליך את הנישואים.
אני רוצה לשבת מולך ולספר לך הכל.
אני יודע שהפסדתי אותך, את החברות איתך,
את האמון שלך בי,
ואת הכאב הזה אשא איתי עד יום מותי.
אוהב אותך יותר מכל,
אבא
"אז עכשיו הוא שולח לי מייל," אני נאנח, "אין לי כוונה לקרוא אותו."
"אהוב שלי, אל תשווה את הקשר שלך עם אביך ליחסיי עם אבי. אתה מבין שאבי גידל אותי רק כי רצה למוטט נפשית את אימי? הקשר בינינו נותק כשביקש ממני לעזוב את ביתו בהתראה של כמה שעות.
היחסים שלך עם אביך היו שונים לגמרי לא בגלל שעבדת איתו, אלא כי, כפי שסיפרת לי, הוא היה החבר הכי טוב שלך. אני מבינה שאתה מרגיש נבגד. אני גם מבינה אתה הכעס שלך על כך שמעולם הוא לא טרח להסביר לך למה הוא כפה עליך את הנישואים איתי.
אין זה משנה מדוע קשרו את גורלנו. גם לי לא הוסברה הסיבה. הבחירה הייתה בידינו איך להתנהל מרגע אמירת הנדרים. אני מאושרת שמצאנו את הדרך אחד לשניה. אני באמת מרגישה שאתה האדם הכי קרוב אליי בעולם, ולא יכולה לדמיין את חיי בלעדייך. לראשונה בחיי אני מרגישה שהגעתי הביתה."
"מתוקה שלי, אני מעריך את המילים שלך. את צריכה להבין שכשעזבת העולם שלי התמוטט. אני מותש פיזית וגופנית. אם לא היה די בכך, האופן בו נהג בך אבי, לקח ממני את שארית כוחותיי.
אין לי כח לעמוד מול מילות הרעל שלו נגדי. אני יודע שאני לא קיים יותר עבורי, ואני יכול לחיות עם זה. זה לא משהו שקרה בין רגע, אלא תהליך שהתחיל לפני חודשים.
כל תשומת הלב שלי מופנית אלייך. בואי נתרכז כעת בעזרה לסבא שלך, בהקלה עליו בעת שהוא מחלים. שנינו יכולים לעבוד מרחוק, ונהיה זמינים לעזור לו מתי שיזדקק. אל תשכחי שגם סבתך צריכה להתאושש.
אני מבטיח לך שכשארגיש מוכן, אקרא את דבריו, ואגיב לו. אני לא אתן לו לגרור אותי לריב."
"זה כל מה שרציתי לשמוע. יש לי תחושת בטן שהוא עשה מה שעשה מתוך כוונה להגן עליך, ולא מתוך רצון לפגוע בי. אולי הוא חשב שאם הוא גרר אותך לנישואים הכפויים האלה, הוא יתקן זאת עבורך על ידי זה שיוציא אותך מהם," אומרת ג'וי.
אני מביט עליה וחושב כמה אני בר מזל. כל אישה אחרת הייתה מלבה את הכעס והשנאה שקיימים בי נגד אבי, ואילו היא מנסה לנשוף באש ולכבות אותה. "את יודעת כמה אני אוהב אותך?" אני שואל אותה.
"אני מרגישה את זה בלב שלי, בגוף כולו. ואתה?" היא שואלת.
"אני מרגיש את האהבה שלך מלטפת אותי, מחממת את ליבי וגופי, ומשרה עליי שלווה גדולה," אני עונה לה.
אנחנו עולים לדירתו של סמואל. אמנם הדירה חולשת על שטח גדול, אבל היא מפתיעה אותי בעיצוב הצנוע שלה. במבואה הגדולה יש שולחן שעליו כמה זרי פרחים, אני מניח שהם נשלחו אליהם עם ברכות להחלמה מהירה.
האווירה בדירה חמימה ונעימה. ריחות העולים מכיוון המטבח מושכים אותי לעברו. ניכר שמי שחי כאן בהחלט מחשיב אותו כאחד החדרים החשובים בבית. אני רואה את מיריי מרוכז בעבודתה, כאשר על הגז מונחים שלושה סירים גדולים שהריחות שעולים מהם מגרים את התיאבון.
"מאמא, תעזרי לי בבקשה לארוז לי תיק עם בגדים לסבא וסבתא, הם משתחררים בקרוב," אומרת ג'וי.
"ma petite, איזו בשורה נפלאה!" אומרת מיריי בהתרגשות, "כל כך הוקל לי. אני מצטערת שהתקשתי לתפקד. הירשתי לעצמי לרפות כשראיתי אותך."
"קרטר!" היא קוראת בשמחה כשהיא מבחינה אותי.
"הוא מדהים," אומרת ג'וי, "אין לך מושג כמה הוא עוזר לי. אנחנו נשאר כאן כמה שצריך כדי לעזור."
"אין צורך ma petite, אני מאוששת ואהיה כאן איתם," אומרת מיריי, "עשיתם מספיק. זה הזמן שלכם להיות יחד."
"תבטיחי לנו שאם תזדקקי לעזרה, תתקשרי," אני אומר למיריי.
"לפעמים קורים דברים שצריך לקבל אותם כפי שהם, ולא תמיד לשאול למה הם קורים," אומרת מיריי, משירה מבט אליי, ונדה בראשה.
אני תוהה האם היא מתכוונת לתאונה, או יש בדבריה כוונה עמוקה יותר.
