אני עומדת מול שרידי הבית שהיה פעם ביתי. ריח חריף של שריפה עומד באוויר, עשן שחור מתמר לשמים, וצורב את עיניי.
"זו היא אשמה!" צורחת אימי ומפנה אצבע גרומה לכיווני.
"אני יודע שאין לך יד בדבר," אומר לי קצין המשטרה בשקט, "ברור לנו שזו היא שהציתה את הבית."
"אני מודה על כך שאיש לא נפגע," אני ממלמלת.
"אנחנו לוקחים אותה לאשפוז," אומר לי הפרמדיק של כוחות ההצלה.
"אבל אמרת שאיש לא נפגע," אני אומרת לו מופתעת, "האחים שלי בסדר?"
"כפי שאמרתי. איש לא נפגע," הוא מאשר את מה שכבר אמר,"אנחנו לוקחים אותה למוסד גמילה. אחיך הגדול חתם כבר על הטפסים. זה עדיף על כך מאשר שהיא תואשם בהצתה, את לא חושבת?"
"כן," אני מפטירה.
אני מתקשרת לסוואנה. "אני יכולה לישון אצלך היום?"
"בטח," היא עונה. זה מה שאני אוהבת אצל סוואנה, היא לא שואלת שאלות, אלא מחכה שאספר לה.
*
נעים להכיר. שמי סלין ואני כמעט בת עשרים ושתיים.
מי שמביט עליי היום, יתקשה להאמין שגדלתי באחוזה גדולה מוקפת גנים, שזכו לא פעם בפרסים בשל יופיים הנדיר.
איש לא באמת יודע מה קרה שם מאחורי הדלתות המעוצבות. האמת, גם אני לא בדיוק יודעת איך הכל התחיל. האם זו אימא שהתמכרה לאלכוהול בעקבות עזיבתו של אבי, או אולי זה אבי שעזב בגלל היותה שיכורה תמידית.
כסף לא חסר בביתנו. כל צרכיי הכלכליים סופקו לי. כך התחייב אבי בזמן שביקש להתיר את נישואיו הכושלים.
אז הנה אני היום, בדרך לביתה של סוואנה, כיוון שהפכתי לחסרת בית.
*
כשאני מגיעה לביתה של סוואנה, היא מוליכה אותי ישר למטבח שמוצף בריח של מרק מהביל.
"שבי," היא אומרת לי ומצביעה בידה על הדלפק במטבח.
אני מתיישבת על כיסא הבר, וחושבת לעצמי איך סוואנה תמיד התפעלה מהבית היפה שלי, ואמרה ששלה מחוויר לעומתו, וכמה אני מעריכה את הבית שלה כעת שאוסף אותי אליו.
ג'ודי אימה של סוואנה נכנסת למטבח ומתיישבת לידי. "את יודעת שאני אף פעם לא מחטטת בחייך הפרטיים," היא מתחילה לומר בהיסוס, "אני יודעת מה קרה, וחשוב לי שתדעי שעשית כמיטב יכולתך ומעבר לכך."
ג'ודי מפתיעה אותי ומחבקת אותי. אני לא רגילה שמחבקים אותי. אימא שלי היא לא מהמעריצים הגדולים שלי, אם לומר בלשון המעטה.
*
כשאבי נשא את אימי לאישה, היא כבר הייתה אימא לשני ילדים. אבי גידל אותם, אבל רצה ילד משלו. אני לא יודעת אם קירבת הדם היא שגרמה לקשר העמוק בינינו, או העובדה שאני בת זקונים. אימי קיבלה את היחס שלו כלפיי בעוינות. כמובן שלו, היא לא אמרה דבר, אלא ביטאה את כעסה בדרכים שונות. מה שהטריף אותה לא פחות, הייתה העובדה שהאחים למחצה שלי, אוהבים אותי מאד.
אני יודעת שג'ודי ואימי היו מיודדות. אימי חשבה שהיא מערימה על כולם, אבל ההתמכרות שלה לטיפה המרה, הרחיקה ממנה את חברותיה הטובות ביותר, וג'ודי ביניהן.
עם זאת, ג'ודי ברכה על הקשר ביני ובין סוואנה, ותמיד נתנה לי להרגיש רצויה בביתם. היה בינינו הסכם בלתי כתוב, שלא מזכירים את אימי באף מילה.
ההסכם הזה נשבר הלילה, כשג'ודי הרגישה צורך להגן עליי.
*
"את מוזמנת להשאר כאן כמה שאת רוצה," ממשיכה ג'ודי, "הכנתי לך את חדר האורחים."
"תודה, אני מאד מעריכה זאת. אני אשתדל למצוא במהרה מקום לגור בו," אני עונה, והולכת עם סוואנה לחדר האורחים.
"הוא לא כמו בבית שלך…שהיה שלך," אומרת סוואנה בהתנצלות.
"יש בו כל מה שאני יכולה לבקש. את יודעת שגודל החדר לא חשוב, אלא החום והבטחון שהוא מעניק."
"אני מקווה שתרגישי כך," אומרת סוואנה.
הטלפון הנייד שלי מצלצל, ואני חוששת לענות. שמה של מדלן דודתי, אחות אימי, על הצג, ואני כבר יודעת שזאת לא עומדת להיות שיחה נעימה.
"אני פשוט לא מאמינה שעשית דבר כזה," היא יורה לעברי מייד כשאני עונה.
"את יכולה להסביר לי מה עשיתי? אני מקווה שאת לא מאשימה אותי שהצתתי את הבית בזמן שעדיין הייתי בשיעור באוניברסיטה," אני עונה לה. אני יודעת שהתשובה שלי תעלה את חמתה, אבל לא איכפת לי.
"את חצופה! ובכלל מי לומד תקשורת ועיתונאות באוניברסיטה. את בטח חולמת להיות כתבת רכילות," היא אומרת בזלזול.
"ממש לא," אני עונה לה.
"ולחשוב שניצלת את האסון כדי לאשפז את אימא שלך במכון גמילה. בא לי להקיא ממך," היא לא מרפה.
"את יודעת היטב שזו לא אני שחתמתי. הרי הגעתי אחרי כל מה שקרה. אל תעמידי פנים שאת לא יודעת שהבן שלה הוא זה שדרש את האשפוז שלה." אני לא מסוגלת לא להגיב.
"את מפוטרת. שלא תעזי להראות את הפנים שלך יותר בחברה שלי, או לבקש כסף. מבחינתי לא עבדת פה מעולם."
אז עכשיו לא רק שאין לי בית, אין לי גם עבודה.
"היא פיטרה אותי," אני אומרת לסוואנה, "ולא רק, אלא שהיא הודיעה שלא תשלם לי את המשכורת של החודש שנגמר מחר."
אני מודה על כך שביחידת האירוח יש חדר אמבטיה. אבל אז אני נזכרת שאין לי בגדים, הרי כל תכולת הבית הפכה לאפר.
סוואנה כנראה מבינה על מה אני חושבת. "כנסי להתקלח. אני אארגן לך בגדים להחלפה," היא אומרת.
אני מודה לה על כך, ונכנסת להתקלח. בסופו של דבר אני יכולה להרגיש נוח, שכן לא פעם סוואנה השאילה ממני בגדים כשיצאנו למסיבות. אני מרגישה שאני זקוקה למקלחת ארוכה כדי לשטוף מעליי את כל מה שעבר עליי היום, אבל לא מרגישה בנוח לעמוד דקות ארוכות מתחת למים החמימים שמלטפים את גופי.
כשאני יוצאת מהמקלחת, מחכה לי כבר ערימה של בגדים על המיטה, וסוואנה יושבת לידה. "אני יודעת שהטעם שלנו בבגדים לא דומה. את תמיד מתלבשת כל כך יפה, ואני אוהבת ללכת יותר זרוק."
"את באמת חושבת שזה מה משנה לי? זה הרבה יותר ממה שיש לי כעת. את קולטת שכל תכולת החדר שלי נשרפה? אני מודה על כך שלפחות המחשב שלי איתי," אני אומרת לה.
"אני יכול להיכנס?" שואל סוייר, אחיה של סוואנה, שנוקש בדלת.
אני חוטפת את ערימת הבגדים, וחוזרת לחדר האמבטיה להתלבש. "אתה יכול להיכנס," אני קוראת בקול.
"אני לא רוצה להפריע. אני יודע שעבר עלייך יום קשה," הוא אומר לי בקול רם, כיוון שדלת חדר האמבטיה סגורה. שמעתי מסוואנה שאין לך עבודה. בדיוק היום עזבה אחראית המשמרת את המסעדה. אולי תרצי להחליף אותה עד שתמצאי עבודה? זה יעזור לנו מאד."
אני לא שואלת שאלות לגבי השכר. ברור לי שהוא אינו השכר שלו אני רגילה. עם זאת בתקופה שעבדתי אצל דודתי חסכתי סכום נכבד, ולכן אני יכולה להתפשר על השכר.
"למה לא בעצם?" אני שואלת אותו כשאני שבה לחדר לבושה.
"השכר הוא.." הוא מתחיל לומר.
אני קוטעת אותו באמצע. "כל דולר יעזור לי כעת. אני מודעת לכך שאצטרך להצטמצם כעת. מתי מתחילה המשמרת?" אני שואלת.
"בבוקר אנחנו יכולים להסתדר. אני מציע שתגיעי בשעה שתיים עשרה. מתאים לך?" הוא שואל.
"אבל מה עם הלימודים שלך?" שואלת סוואנה.
"נשאר לי רק קורס אחד. אני אמצא דרך להסתדר. המשכורת כעת חשובה לי יותר," אני עונה לה. קשה לי לשאת את המבט מלא הרחמים שלה. אני רק מקווה בסתר ליבי שהוא לא יהפוך בקרוב למבט מתנשא, שכן אני כעת בשפל המדרגה, וייקח לי זמן להתרומם מהמקום בו אני נמצאת.
דבר נוסף ברור לי. אני חייבת כבר מחר למצוא מקום מגורים חילופי.
התחלת העבודה בשתיים עשרה בצהריים תאפשר לי ללכת לקנות בגדים.
"אני אגיע קצת לפני שתיים עשרה," אני אומרת לסוייר ומודה לו על ההצעה.
לוגן איסטווד
סוייר מודיע לי שאנג'לה התפטרה. אני יוצא מדעתי, אבל לא מראה לו זאת. דווקא עכשיו כשאני מנסה לעשות הכל כדי להרים שוב את המסעדה, רק כדי שאוכל למכור אותה, זה מה שקורה.
אין ספק שאנג'לה נוקמת בי לאחר שדחיתי את ניסיונות החיזור שלה. אני לא מאמין שהיא הצליחה לשכנע אותי להיכנס לשותפות במסעדה הזאת, ויותר מזה, שידעה שמציגים לי דוחות כוזבים ולא אמרה לי מילה על כך, אלא אחרי שחתמתי על החוזה.
'מה אני אמור לעשות מחר בצהריים בלי אחראית משמרת?'
סוייר שולח לי הודעה בשעת לילה מאוחרת שיש מי שתמלא את מקומה של אנג'לה.
סוייר גארד:
יש לי מישהי שתהיה אחראית משמרת מחר.
אין לה ניסיון בעבודה במסעדה,
אבל היא חכמה מאד, חרוצה ונאמנה.
היא תגיע קצת לפני תחילת משמרת הצהריים.
'מה כבר יכול להיות?' אני חושב, וכבר יודע שיהיה עליי להתייצב למחרת במסעדה. אני יכול לשכוח מהטיסה לבורה בורה עם החברים.
אבל כשאני קם בבוקר אני מחליט שאני לא מוותר על הטיסה. עבדתי קשה כל החודש, ומגיע לי לנוח. ברור לי שהמסעדה בהפסדים, עוד כמה ימים לא ישנו זאת.
"התחרטתי," אני כותב לסטיב, "אני טס איתכם."
"יש לך מזל שאני לוקח את המטוס הפרטי שלי. ברור לך שחברת תעופה לא הייתה נענית למצבי הרוח המשתנים שלך," אומר סטיב.
"מעניין," אני עונה לו, "נדמה לי, או שמישהו אמר שאם אני לא בא, אין לו חשק לבוא?"
"מה זה משנה. העיקר שאתה מגיע," הוא אומר לי.
אני מתורגל כבר בטיסות של הרגע האחרון, כך שמלאכת האריזה לא לוקחת זמן רב, בעיקר שרוב מה שאני אורז הם בגדי הים שלי.
אני שמח שהחלטתי לטוס. אני נהנה מכל רגע מהחופשה החלומית הזאת. היא הגיעה ממש בזמן . עם זאת אני מופתע לראות שאין לי שום הודעה מהמסעדה. בהתחלה זה מטריד אותי, אחר כך אני חושב לעצמי שלא משנה מה הסיבה שאין להם מה לספר לי. מבחינתי הכל בסדר.
השבוע בבורה בורה עובר מהר, ואני מוצא עצמי אורז את המזוודה בחוסר רצון מוחלט. 'איך אפשר לחזור למציאות, אחרי חופשה חלומית כזו, עם חופים מדהימים, מוקף בבחורות יפות?'
יום אחרי שאני נוחת אני שולח הודעה לסוייר.
לוגן איסטווד:
חזרתי.
סוייר גארד:
ברוך שובך.
שתי מילים ותו לא. זה בהחלט מעורר בי חשד שמשהו לא טוב קורה במסעדה. אני מחליט לקבוע פגישה בצהריים עם עורך הדין שלי ארן רוטשילד. ארן מודע לכך שאני רוצה לצאת מהשותפות במסעדה, וזה לא יעורר אצלו תהיות.
לשמחתי ארן מודיע לי שהוא פנוי, כיוון שהתביעה שהגיש הסתיימה מחוץ לכותלי בית המשפט, מה שהותיר לו את שארית היום פנויה.
כבר כשאני מגיע למקום אני מרגיש בשינוי. 'האם אני הוזה, או שהקיר החיצוני צבוע בלבן?'
אני מחנה את הרכב בחניה מאחור וחוזר לדלת הכניסה. משמאל לה מונח זר פרחים רענן, ולפניו על הריצפה מונח שלט.
המנה המיוחדת להיום
ספגטי עם קציצות בשר
ברוטב עגבניות המיוחד שלנו.
נשמח לארח אתכם!
אם היה לי ספק שאני עומד בפתחה של המסעדה בה אני שותף, המספר מאה ושבע שנצבע מחדש בשחור, מראה לי שלא טעיתי.
זו לא ההפתעה היחידה שמצפה לי. מפות הפלסטיק שהיו פרושות על השולחנות התחלפו במפות בד שבמרכזן אגרטלים קטנים עם פרחים טריים, ולא מפלסטיק כפי שהיה עד היום. ברקע נשמעים צלילים שקטים של מוסיקה איטלקית. מספר הסועדים גדול מהרגיל, ונראה שכולם נהנים מהאוכל שהוגש להם.
מייד אחרי נכנס זוג מבוגר. אני מפנה להם את הדרך, ומאפשר להם להיכנס לפניי.
"סלין נמצאת היום?" שואל הבעל את אודרי המלצרית.
"סלין נמצאת פה תמיד," היא עונה לו בחיוך, "תשבו ב'שולחן שלכם' ואני אקרא לה."
אני עוקב בסקרנות אחרי אודרי, שנכנסת בזריזות למטבח. אני לא מכיר אותה כמישהי חייכנית, ולא כאחת שנעה בזריזות. היא תמיד הולכת כמו מי שיש לה את כל הזמן בעולם, ולא פעם היא לא מרימה את עיניה מהטלפון הנייד שלה.
"הודעתי לסלין שאתם כאן, היא מאד שמחה לשמוע, והיא כבר תגיע אליכם," אומרת אודרי, "זה התפריט החדש שלנו." היא מניחה את התפריט לפניהם. עוד דבר שאין לי מושג מתי הוא קרה.
"משפחת קורבין, אני שמחה לראותכם שוב אצלנו," אומרת יפיפיה ג'ינג'ית בשמלה שחורה שלא פגשתי מעולם. "הבאתי לכם טעימה ממנת היום. אני יודעת בדיוק מה אתם אוהבים, ובכל זאת חשבתי שכדאי לכם לטעום את התבשיל הזה. השף שלנו הכין אותו עם הרבה אהבה, וכשכך זה נעשה, אי אפשר לטעות."
אני ממהר להיכנס למטבח. המקום מבריק ומצוחצח, והעבודה נעשית בו בשקט מופתי. "יש עוד משהו שאני יכולה לעזור?" שואלת מארי הסו שפית את סוייר.
"אני חושב שסלין רצתה לנסות סלט חדש. אני מציע שתשטפי בינתיים את העלים, ותחתכי את הירקות, עד שהיא תחזור," אומר סוייר בעודו טורח על מנה שמריחה נפלא.
'אז קוראים לה סלין, ליפיפיה הג'ינגי'ת,' אני חושב לעצמי כשהיא חוזרת למטבח.
"עכשיו זאת העונה של הרימונים, ולכן הייתי רוצה לנסות ויניגרט רימונים. לפי מה שקראתי יש לזה טעם גן עדן. מה דעתך מארי?" היא שואלת, אבל כבר מתחילה להרכיב את הרוטב בעצמה.
"סוייר, המנות שלך זוכות למחמאות רבות. הרוטב החדש שלך מריח נפלא," היא פונה אליו.
"תודה ילדונת. אני שמח שאת חושבת כך. קמתי הבוקר עם הרבה מרץ להתנסות בדברים חדשים," הוא אומר לה.
"וטוב שכך," היא אומרת.
"תראי סלין מה כותבים עלינו באינסטגרם וברשת החברתית. זה היה רעיון גאוני לפרסם אותנו שם," אומרת בילי שאחראית על בר המשקאות, שמתפרצת למטבח בסערה.
"אנחנו מין דור כזה שחי באמצעות הרשתות האלה. אני אישית לא מתלהבת מהם, אבל עובדה שזה עובד. אני מאד מקווה שבקרוב נוכל לפרסם שיש להזמין מקומות מראש," צוחקת סלין.
"את יכולה לצחוק ילדונת. זה בהחלט נראה מציאותי," אומר סוייר, ואז הוא מבחין בי, בעודי נשען על משקוף דלת הכניסה למטבח, וצופה בנעשה.
"סלין, תכירי את הבוס שלנו לוגן איסטוויד," הוא מציג אותה בפניי.
"נעים מאד בוס. אני סלין, המארחת החדשה במסעדה," היא אומרת ופונה לסוייר, "המנה של הזוג קורבין מוכנה?"
סוייר מגיש לה שתי צלחות שאדים עולים מהן. היא מסמנת בראשה לעברה של אודרי שממהרת לקחת את המנה. "הזוג שלנו אהב מאד את מנת הטעימה שהגשת להם, ושאל אם זה מאוחר מידי לבקש שנחליף להם את ההזמנה."
"כפי שאת רואה המנה כבר מוכנה. תאמרי שאני אארוז להם מנה של ספגטי עם כדורי בשר הביתה," אומרת סלין.
"אני יכול לדבר איתך במשרד סלין?" אני שואל אותה. אני לא בטוח שאני אוהב את האופן בו היא פועלת.
"אתה הבוס," היא עונה לי.
אבל אז מגיע ארן, ואני ניגש אליו.
היום יום חמים ונעים, ואני מבקש מאודרי שתסדר לנו שולחן בחוץ.
כשאני יוצא החוצה אני מופתע לראות שני גברים מורידים עצים קטנים ממשאית, ומניחים אותם סביב לפטיו של המסעדה. זה כבר יותר מידי!
"תבקשי מסלין שתגיע," אני אומר לאודרי באיפוק.
"אתה יכול להסביר לי מה קורה פה?" שואל ארן בפליאה, "חשבתי שאנחנו מדברים על מכירת המסעדה. המקום נראה אחרת לגמרי."
אני רוצה לענות לו, אבל סלין מגיעה ומניחה לפנינו שתי צלחות. "אתם מוזמנים לטעום מהמנות המיוחדות שלנו היום."
"את יכולה להסביר לי מי אישר לך את כל זה?" אני אומר ומצביע על הפטיו ששינה לחלוטין את פניו.
"תסתכל עליי. אני לובשת שמלה שחורה שקניתי השבוע, ונועלת נעלי עקב. המטרה שלי היא כמובן למשוך את תשומת ליבך. אני מניחה שאם הייתי לובשת נעלי ספורט, בהנחה שהם נקיות ולא קרועות, מכנסי ג'ינס פשוטים וגופיית טריקו לבנה, היית שופט אותי אחרת.
כדי להתלבש כפי שאני לבושה היום, הלכתי לחנות בסוהו בשם יפיפיה שמוכרת דגמים מאד דומים לאלה של חברת האופנה היוקרתית מיו מילאן רק בעשירית מהמחיר. אם תשאל לדעתי האישית, נראה לי שיש קשר הדוק ביניהן, אבל זו רק דעתי."
אני מציץ בסקרנות לעברו של ארן, שאימו ליאה היא הבעלים של מיו מילאן. נראה שארן לא מתרגש מההערה הזאת, אלא מקשיב קשב רב לדבריה של סלין.
"אני יודעת מה דעתך על המסעדה. ראיתי איך היא קיבלה את פניי ביום שהגעתי. גם אם אתה רוצה להפטר ממנה, ראוי היה שהיא תוצג באור מאיר יותר.
עשינו כמה צעדים שזה יקרה. עשיתי עסקאות עם כמה אנשים שעלו לך מעט מאד כסף, והכניסנו לקופה הרבה יותר. את העצים האלה למשל קיבלנו בזכות זה שאני מפרסמת את העובדה שהפרחים במסעדה הם מחנות פרחי העיר, הסמוכה למסעדה.
תביט על השלט בכניסה ליד הזר.
הזר נשזר באהבה על ידי לורה
מחנות פרחי העיר.
אנו ממליצים בחום לבקר בחנות
ולהתרשם מהזרים המיוחדים שלה.
מידי יום לורה מחליפה לנו את הזר, חותכת את הפרחים של הזר מהיום הקודם, ומכינה לנו מהם את הזרים הקטנים שעל השולחנות. אני יכולה לספר לך שהמכירות שלה עלו בזכות זה.
פתחתי חשבונות ברשתות החברתיות, ומיניתי את בילי להיות אחראית עליהם. יש לה הרבה שעות פנויות, ועכשיו ידיה מלאות עבודה. היא בהחלט אחת ששוחה ברשתות החברתיות, ואני רק ניצלתי את זה לטובתנו.
אני עושה צעדים קטנים ושקולים. בסופו של דבר התקציב של המסעדה הוא לא בידיי. הייתי מציע לך לעקוב אחרי הדוחות של הקופה בסיכומו של כל יום. אתה תראה את השינוי."
"סליחה סלין, הזוג קורבין מבקש שתגיעי," אומר בהתנצלות אודרי.
"תסלחו לי," אומרת סלין ונכנסת למסעדה.
אני עוקב אחריה מבעד לחלון. אין ספק שהסועדים אוהבים אותה.
"וכפי שהבטחתי לכם, זה ממני," אני אומרת להם ומגישה להם מנת הספגטי וכדורי בשר ארוזה. תודה שבאתם להתארח אצלנו."
שוב אני מסרבת לתשר אישי, ומבקשת מאודרי שתכניס אותו לצנצנת המשותפת.
*
בעבר, כך סיפר לי סוייר, כל אחד היה לוקח את התשר לעצמו, אחרי ששילם אחוזים למארחת.
ביומי הראשון אספתי את הצוות ושאלתי אותם איך לדעתם יש לחלק את התשר. נתתי לכל אחד לכתוב את דעתו על פתק, ללא חתימת שמו. להפתעת כולם, הם ביקשו שתהיה קופה משותפת שתתחלק בין כולם.
בזמן שסידרתי את המדף מתחת לדלפק הקבלה, מצאתי צנצנת זכוכית גדולה. הדבקתי עליה מדבקה שעליה כתבתי 'תשר,' והנחתי אותה סמוך לקופה.
בסיומו של יום עם סגירת הקופה, נספר גם תוכן הצנצנת והוא מתחלק שווה בשווה בין כולם. הודעתי להם שאני לא מעוניינת לקבל תשר, ומסתפקת במשכורת שלי.
מסתבר שהמעשה הקטן הזה לא רק שמונע מריבות, אלא גורם לעובדים לשתף פעולה בצורה טובה הרבה יותר.
*
אני עוברת בין השולחנות לבדוק שכולם מרוצים, ושומעת מחמאות על השינוי שחל במסעדה. אני שבה למטבח. הכל מתנהל בסדר מופתי ובאווירה רגועה, למרות הלחץ הגובר של ההזמנות.
"הרעיון של הוינגריט שלך ממש גאוני," אומרת מארי, "יש לי רעיון לגבי הרוטב למחית תפוחי האדמה רוצה לשמוע?"
"ברור, כל טעם חדש מעניין אותנו," אני אומרת בלשון רבים, כדי לתת להם הרגשה שכולנו מחליטים יחד.
"תוציאו טעימות של הסלט החדש, אני רוצה לשמוע מה דעתם של הסועדים," אני אומרת ועוזבת את המטבח.
אני עוצמת לרגע את עיניי ומקשיבה לרחש הדיבורים. ביומי הראשון כאן, הסועדים דיברו בקול רם, כאילו התחרו ביניהם קולו של מי יישמע יותר. משהו השתנה גם בקרב הסועדים. השיחות מתנהלות בשקט, כאשר אפשר לשמוע את צלילי המוסיקה ברקע. אני נושמת את הרגע הזה לתוכי, ומרגישה סיפוק עצום.
*
אתם מכירים את זה שאתם מרגישים שמישהו בוחן אתכם במבטו, גם בלי שאתם רואים אותו? כך אני מרגישה כשאני פוקחת את עיניי. למרות שהוא נסתר מעיניי, אין לי ספק שעיניו מקובעות עליי. מעניין מה עובר לו בראש…
