המילים שלו מהדהדות לי על קירות הלב 'ואז את באת, וטרפת את כל הקלפים.'
"אני מבחינה במבטים שלך במשחק, אבל אתה מרבה לשתוק, ולא נראה היה לי שאתה באמת מעוניין בי," אני שוקלת את המילים. 'האם אגלה לו שבחרתי בו ב'מבחן הנגיעות? כנראה שלא.'
"אני בא ממשפחה חמה ואוהבת. אני לא אומר שאין בה סערות מטלטלות שחרטו בי צלקות, אבל למדתי בבית איך נראית אהבה אמיתית, וכי בכוחה להתגבר על הכל.
אני לא אכחיש שיש פעמים שאני משחק עם נשים, שאני מזיין אותן למטרות פורקן, ללא רגש, אבל במהותי אני גבר של אישה אחת. כשאני בזוגיות, אני שם באופן טוטאלי. גם אם לא טוב לי, כל עוד אני בזוגיות איתה, אני רק שלה.
אני מניח שכבר הצלחת לפענח את החברים בקבוצה שלנו, ויודעת שהם לא כמוני. אולי הם רוצים זוגיות קבועה, אבל כולם, וזה כולל גם את הנשים, מחפשים את הריגושים. כולם, פרט לך.
אני מקשיב לך כשאת מדברת. את עונה על כל שאלה בכנות, בלי ניסיון להרשים מישהו. זה מה שמשך את תשומת ליבה אלייך.
אני לא נוהג לחזר אחרי אישה לעיניי כולם. כשאני מצליח לכבוש אותה, אני לא מסתיר זאת, אבל עד אז אני חושב שזה צריך להישאר ביני לבינה.
העניין הוא שבקבוצה שלנו יש מי שמנתח כל תנועה שלי, וכבר שמעת לא פעם את השמות שלנו נקשרים אחד לשניה.
כשעמדה על הפרק ההצעה שנערוך את מבחן הנשיקות, ידעתי שאני לא אשתתף בו, ועדיין חיכיתי לשמוע שאני לא היחיד. כמובן שאת מייד הגבת, אבל אני נמנעתי מכך." ברנדון מפסיק את שטף דיבורו ומביט עליי בעיון.
"זה היה בהחלט משעשע לשמוע את לילי עם הפרשנות שלה בנושא," אני אומרת ונושכת את שפתיי כדי למנוע מהצחוק להתפרץ. המחשבה על האופן בו התנהלה משעשעת אותי.
"היא בהחלט שקופה עם התגובות שלה," הוא מגחך, אבל מרצין מייד. "רציתי שהפעם הראשונה בה אנשק אותך, תהיה רק שלנו, לא לעיניי כולם. וכמובן שאין בי רצון לנשק את האחרות.
את בטח יודעת שהרגע הזה מאד קרוב. אני רק צריך להיות בטוח שאתה מוכנה." המבט שלו צולל לתוכי ועושה לי שמות בגוף.
"אני לא אחת שנוהגת להתגפף לעיני כולם. יש דברים, בדיוק כפי שאמרת, שהם לגמרי פרטיים. אפילו מילה, שהיא אחת החברות הטובות ביותר שלי, לא יודעת כמעט כלום על חיי הפרטיים. גם היא מדברת עליך, אבל אני לא מגיבה."
"עכשיו זה רק את ואני," הוא אומר ומביט בי בצפייה. אני יודעת בדיוק מה הוא רוצה. אני לא רוצה את זה פחות ממנו.
"אני פה, זה אומר משהו," אני עונה לו.
ברנדון אוחז בשתי ידיי, ומושך אותי קרוב, מאד קרוב, אליו. אני עוצמת את עיניי באיטיות, מספיקה לראות את נשיכת השפתיים שלו, לפני שהוא אוחז בסנטרי ומרפרף בשפתיו על שלי. הוא עוצר רגע, נושף ממנו את האוויר, והפעם המגע שלו לא מותיר ספק. הוא בהחלט נמשך אליי. הנשיקה שלו סוערת ותובענית. נראה שהיא לא תגמר לעולם.
אנחנו ניתקים זה מזו חסרי אוויר. "בדיוק כך אני רוצה אותך," הוא אומר לי, "חיכיתי לרגע הזה זמן רב מידי."
"ראית פעם את העיר מלמעלה?" הוא משנה את הנושא.
"אני מודה שאף פעם לא הייתי בקומה כל כך גבוהה," אני אומרת, ומסתכלת לעבר המרפסת.
"בואי אני רוצה להראות לך משהו. הוא אוחז בידי ומוביל אותי לקומה העליונה. רגע לפני שהוא נכנס לחדר השינה, הוא עוצר. "אני לא מתכוון לשכב איתך הלילה. אני רוצה שנבנה נכון את מערכת היחסים שלנו," הוא אומר. אני מביטה על הגבר המדהים הזה. ההליכה שלו מפגינה עוצמה, ואני תוהה מהיכן נובעות המילים הכל כך רגישות שלו.
הוא מושיט לי את ידו שאצא איתו למרפסת המקיפה את חדר השינה שלו. "בואי אליי," הוא אומר בחיוך, "אני כבר יודע שאין לך פחד גבים קופיפה מתוקה שלי."
"קופיפה?" אני שואלת ואוחזת בידו.
"אין לי הגדרה טובה מזה לאופן שבו את מטפסת בזריזות על הקיר. הבטתי בך נפעם," הוא מסביר את הבחירה שלו במילים.
"כשהייתי ממש קטנטנה, כך סיפרו לי, אבי הטביע בי את האהבה לטיפוס על עצים, על קירות, על כל מה שרק אפשר. אני כמובן לא יכולה לזכור זאת, אבל העובדה היא שאני באמת מכורה לזה.
זה לא אומר שאני אוהבת את כל סוגי הספורט. יש כאלה, כמו הקפיצה מגשר, שאין לי כל רצון להתנסות בהם," אני אומרת לו.
"זה מעניין. גם אבי הוא זה שלימד אותי לטפס. הוא אמר שיש בכך התמודדות של האדם עם עצמו, עם פחדיו. זה לא ספורט תחרותי בעיניו, אם כי תראי הרבה אנשים שהאגו שלהם גורם להם להתחרות עם האחר בטיפוס, לפעמים על חשבון שמירה על הבטיחות.
עבורי הטיפוס היום הוא אופן לשחרר את הלחץ. אני משיל ממני בדרך למעלה את כל מה שאינני רוצה לקחת מהיום שעבר," אומר ברנדון ושוב משנה את הנושא, "תראי את ההדסון בלילה. איזה מראה מדהים. תראי את האורות שמשתקפים לתוכו."
"אין ספק שזה אחד המראות היפים ביותר שראיתי," אני אומרת וגומעת בעיניי את המראות, נושמת לתוכי את האוויר הנקי של הלילה, ומרגישה ששלווה גדולה עוטפת אותי.
אנחנו עומדים שעה ארוכה וצופים במראות. השיחה בינינו זורמת בקלות כאילו אנחנו מכירים מאז ומתמיד. פתאום מתחילה לנשוב רוח קרה, ואני נרעדת. ברנדון מוריד מעליו את הז'קט ועוטף אותי בו. מגע ידיו עליי בזמן שהוא עושה זאת מסעיר אותי, ואני לא מתאפקת ומניחה את כף ידי על זרועו.
מבטו ננעל על שלי. "את לא בסכנה, אין לי אמצעי הגנה, ולכן זה לא עומד לקרות," הוא לוחש לי. הקול שלו צרוד מרוב תשוקה.
"אני מוגנת," אני אומרת.
*
כשהייתי עם אייק, הוא דרש שאשתמש בהתקן תוך רחמי, למרות שאין זה נהוג לעשות זאת לפני הלידה הראשונה. 'הגלולות עלולות להשמין אותך,' הוא טען.
התפלאתי שכרופא הידע שלו בנושא כל כך מצומצם, אבל העדפתי שלא להתווכח איתו. כבר למדתי שהוא בתחרות סמויה איתי, ואני לעולם אהיה זאת שיודעת פחות ממנו.
כעת כשאני חושבת על כך, אני מבינה שלא ראיתי את כל הסימנים שהיו על הקיר. ואולי בעצם כן. הרי הייתי שקועה כולי בעבודה.
אני מודה על כך שלא הוצאתי את ההתקן כשנפרדתי מאייק. רופאת הנשים שלי עודדה אותי להשאיר אותי כי 'מי יודע מתי תפגשי מישהו שתרצי לשכב איתו.'
*
הוא מביט בי לרגע. "את לא עושה לי את החיים קלים."
"אתה לא חייב," אני עונה לו מייד.
"בזה את טועה, אני מאד חייב. אני רוצה לחקור את גופך, לנשק כל פינה נסתרת שלך. אני לא יכול לעמוד בפנייך," הוא אומר ופושט מעליו את חולצתו בחוסר סבלנות.
אני מתחילה לצחקק, כששפתיו נוגעות בי במקומות רגישים. "אז עכשיו אני יודע," הוא אומר מרוצה, "לעולם לא תוכלי להתחמק ממני," הוא אומר ונשכב מעליי, נתמך בזרועותיו החזקות. "את כל כך קטנה, ועליי להיזהר."
הוא כולו נסער וסוחף אותי אחריו. אני כבר כל כך מוכנה לקלוט אותו לתוכי, וזה מגיע מהר. האש בינינו רק מתלקחת עוד יותר, ואני מתמסרת לו כליל.
אני לא רגילה שגבר דואג להנאה שלי. רק כשהוא רואה שהגיע לשיאי, הוא מרשה לעצמו לגמור. הוא נשכב על גבו, בעודי מסדירה את נשימותיי. הוא מכסה את עיניו בכפות ידיו. 'זאת הייתה טעות. זה לא היה צריך לקרות,' הוא ממלמל.
אני כל כך המומה, שלא מצליחה להוציא הגה מהפה. אני אוספת את עצמי, ממהרת להתלבש, לא טורחת לשטוף את נוזל הזרע שלו מתוכי, ובורחת, כי אין מילה אחרת לתאר את מה שאני עושה, משם.
אני מודה על כך שהוא אינו יודע היכן אני גרה, ועל כך שתוך דקות אני נמצאת בדירה שלי תחת זרם מים חמים, ומשפשפת מגופי כל זכר ממנו, תוך כדי שאני מגביהה את החומות שבנויות סביב ליבי מאז שאני זוכרת את עצמי.
אני ניגשת למיטתי, ומחבקת את סאנשיין, המזכרת היחידה שנותרה לי מהוריי, בובה מתוקה ששרה את שיר הילדים you are my sunshine. "זו רק ואני בעולם בובונת," אני אומרת לה.
ברנדון
מעולם לא קרה לי שאיבדתי שליטה. אז הלילה זה קרה, ועם מי שהכי לא רציתי שזה יקרה. זה לא שאיני נמשך אליה בטירוף, אלא שבאמת רציתי לעשות צעדים קטנים לקראתה, מהטעם הפשוט, אני רואה בה את כל העתיד שלי.
הייתי כל כך נסער. הייתי בטוח שהיא קמה להתרוקן, או להתנקות ממעשה האהבה שלנו. לקח לי זמן להבין שהיא עזבה.
הלוואי ויכולתי להחזיר את המילים, לבלוע אותם, להעלים אותם, אבל זה בלתי אפשרי.
אני יודע שאני חייב להסביר לה מדוע אמרתי זאת. זה בא ממקום טוב. אני יודע שזה לא נשמע כך.
אני מתקשר אליה, אבל לא מתפלא שהיא לא עונה לי. אני מבין שאני חייב לתת לה את המרחב שלה. לא נותר לי אלא להמתין למשחק הבא.
אני לא מסוגל להירדם, לובש בגד ים ויורד לבריכה שפתוחה סביב לשעון. אין לי מושג כמה בריכות שחיתי. אני מותש ונלחם בשרירים הכואבים שלי, אבל לא מוכן להפסיק. אני מרגיש שאם אעשה זאת, פשוט אתמוטט.
ובכל זאת הגוף שלי עוצר אותי, ואני יוצא מהמים מרוקן מכל מחשבה. אחרי מקלחת זריזה, ששוטפת ממני את מי הבריכה, אני נרדם ומתעורר בקושי שהשמש כבר מאירה את החדר.
אני לוקח את הטלפון הנייד שלי, ורואה שכמעט עשר. הסימן של אפליקציית משחקי הבקבוק מהבהב, וכשאני פותח אותה אני רואה לשמחתי שהלילה יש משחק.
אני הולך למשרד, ומבלה את היום בהתכתבות עם החברה באיטליה, וסגירת נקודות אחרונות לאחר שהוענק לי הזיכיון ביבשת לייבא את אופנועי השלג שלהם. בכל יום אחר הייתי מרגיש מרוצה, אבל היום אני רק רוצה שהיום ייגמר, והלילה יגיע.
אין לי ספק שאריאנה לא תקבל את פניי בשמחה, ולכן אני מחליט לעבור במיו מילאן. אני רוצה לבחור בגד שיגרום לה להחסיר פעימה.
"מה אתה מחפש ברנדון?" שואלת אותי המוכרת שכבר מכירה אותי.
"אני מחפש בגד שיגרום למי שמתסכל עליי להחסיר פעימה," אני עונה לה בלי לחשוב.
"אני חושבת שכל מה שתלבש יגרום לנשים לא לנשום, אבל אני מבינה למה את המתכוון. היא ניגשת למדפים, שולפת מכנס שחור צמוד, ומתאימה לו חולצת טריקו שחורה. "זה אולי נראה לך פשוט, אבל בינינו, המטרה שלך להראות שלא התאמצת, ואתה פשוט אלפא מטבעך."
"אהבתי את הניתוח שלך," אני מחייך אליה.
אני נכנס לחדר ההלבשה, ומודד את הבגדים. המוכרת הזאת באמת יודעת את העבודה. זה בהחלט מחמיא לי. אני מחליט להתחדש גם בזוג נעליים, והיא מפתיעה אותי עם זוג נעלי ספורט שחורות, שמשלימות את המראה להפליא.
אני מגיע למועדון XOXO כאשר כולם כבר יושבים ומדברים. "אתה מסכים איתי?" שואל אנדרה את רוי.
"לגמרי," הוא עונה לו.
"ברנדון, חיכינו רק לך," אומר אנדרה, "בואו נסובב את הבקבוק. רוי, כמה מפתיע, הבקבוק מצביע עליך."
רוי מסובב את הבקבוק והוא מצביע על אריאנה. אני מרגיש שאני לא נושם.
"אריאנה," הוא פונה אליה בחיוך, "יש לי שאלה."
"אני מקשיבה," היא עונה לו.
"דיברנו על הדייט קפה, והארוחה במסעדה… מתי לדעתך גבר יכול להרגיש שהגיע הזמן לקחת אותה למיטה," הוא שואל.
"אתה שואל אותי בתור גבר? כי ככזה אין לי תשובה," היא אומרת וגורמת לרוי להסתכל עליה במבט נוזף. "אני מאמינה שזה צריך לקורות כשגבר בטוח שזה מה שהוא רוצה, שלא יאמר אחרי שזו הייתה טעות."
"נו באמת אריאנה, איזה גבר יסרב לזיון?" אומרת לילי בגיחוך.
"לא אמרתי שהוא מסרב, אלא שהוא מתחרט אחרי, שהוא חושב שאיתה זה היה מיותר," אומרת אריאנה.
"אני לא מאמין. זה מה שהוא אמר לך?" רוי מסכל עליה במבט נדהם.
"מי אמר שאני מדברת על עצמי?" היא שואלת ומרימה את גבותיה.
"הוא פחדן ואידיוט," אני מתערב בשיחה, "מעניין מה היא ענתה לו."
"נראה לך שאחרי אמירה כזאת היא נשארה?" היא מושכת בכתפיה.
"אני חושב, וזו רק דעתי כמובן, שהיא הייתה צריכה להתעמת איתו על האמירה הכל כך… איך אני אגדיר את זה?" אני מבין שעליי להפסיק, כדי שאיש לא יבין שזה בעצם שיח בינינו.
"אני לא יודעת איך אתה מגדיר את האמירה הזאת. בכל מקרה היא חשבה שאין טעם להמשיך בקשר הזה," היא אומרת ומסובבת מייד את הבקבוק כדי לסיים את השיחה.
בקבוק מצביע על מיירה.
"מה דעתך על.." היא מתחילה לשאול, אבל אז נשמע צפצוף מיוחד שגורם לה להסתכל על מילה בשאלה.
"נמאס לי!" מסננת מילה ומראה לאריאנה את המסך של הטלפון הנייד שלה. לפני שאריאנה מספיקה לקרוא את ההודעה, גם הטלפון הנייד שלה מצלצל.
"ראיתם פעם גננת נקראת לעבודה בלילה?" שואלת לילי בלעג.
"מה לעשות? הילדים רעבים גם בלילה. אני צריכה ללכת להכין להם נקניקיות וצ'יפס," עונה לה אריאנה ברצינות תהומית. אני כל כך כרוך אחריה.
מילה קמה ויוצאת החוצה לדבר, וחוזרת אחרי פחות מדקה. "אז נכון שאסור לנו לומר במה אנחנו עוסקות, ומבחינתכם אריאנה גננת, שיהיה, אבל אנחנו חייבות לעזוב."
אריאנה מוציאה את הנייד שלה ומתקשרת למחלקה. "קראתי את ההודעה. אני במועדון XOXO. אנחנו, מקסי ואני, יוצאות כעת אליכם. אין לי כאן בגדים להחלפה, אז תדאגי לנו בבקשה לחלוקים."
"אתן מתכוננות לחזור?" שואל אנדרה.
"אני אעדכן אותך. אני מניחה שאם קיבלנו קריאה בשעה כזאת, אז כנראה שלא," היא עונה לו.
"אני לא מבינה את העניין הזה," היא אומרת למילה, "חשבתי שכשיש תורנים, אנחנו פטורות מלהגיע."
"אני אעדכן אותך בדרך," עונה מילה, ושתיהן עוזבות את המקום.
"סתם שתיים שמחפשות תשומת לב," אומרת לילי.
"את יודעת היכן הן עובדות?" שואל אנדרה בהרמת גבה.
"מה זה קשור? אין בן אדם שאין לו תחליף. חוץ מזה, העובדה שהן עובדות בערב רק מעורר מחשבה במה הן עובדות," היא אומרת.
"עלית עליהן. הן משמשות כנערות ליווי," אומר אנדרה.
"נו, אז צדקתי!" היא אומרת בשמחה.
"נראה לך?? אני לא יודע מה יש באריאנה שגורם לך להתנהג כך. בעצם, אני דווקא חושב שאני יודע."
"עכשיו כשהסברת לי, אני מבינה למה קראו לנו, ועדיין אני חושבת שכאשר אנחנו לא בכוננות, זה לא מוצדק לקרוא לנו. בסופו של דבר בית החולים הזה לא נשען על כתפינו בלבד."
"את צודקת, רק שבמקרה הזה השאירו שני רופאים חדשים במחלקה שלך, ושניים אצלי. מי ששלח את הקריאה לא מוכן לקחת סיכון שמשהו יקרה. עדיף שיקראו לנו כעת, מאשר שנצטרך לתקן טעויות, אם בכלל יהיה ניתן אחרי מעשה," היא עונה לי.
"תגידי אריאנה, מאיפה לקח את הסיפור על הגבר שאחרי ש…את יודעת…אמר מה שאמר?” היא מלכסנת מבטה אליי. אין לה מושג שהמסכה של פניי כל כך הדוקה, שהאמת לא גלויה מתחתיה.
"בדיוק הייתה לי שיחה עם מישהי לפני שיצאתי לאסוף אותך," אני משקרת לה, "ואל תשאלי מיהי, כי אין לי כוונה לרכל עליה. המילים האלה נשארו תקועות במחשבותיי, ועניין אותי לדעת האם גם אחרים חושבים כמוני שאלה מילים שלא היו צריכות להאמר."
"מצד שני, אולי היא לא הבינה אותו נכון. האם היא התעמתה איתו?" מילה לא מרפה. 'האם היא לא מאמינה לי שאני אומרת שלא מדובר בי?'
"את מכירה אותי מילה לא מאתמול. את יודעת שאני מקשיבה יותר משאני שואלת שאלות. זה מה שידוע לי ואין לי כוונה להעלות בפניה שוב את הנושא."
הדרך הקצרה מהמועדון לבית החולים, מסיימת את השיחה הזאת. כיוון ששתינו כבר רוצות להגיע למחלקת היולדות כדי לראות מדוע היה כל כך חשוב לשלוח לנו הודעה להגיע.