בסופו של דבר הפגישה של אתמול דעכה מעצמה. לאיש לא היה חשק להמשיך לשחק.
"יש לי ערב פנוי מחר," אמר אנדרה, "מה דעתכם שנסיים מוקדם היום, וניפגש מחר? יום חמישי זה תמיד יום שאנחנו גולשים בשיחות עד השעות המאוחרות."
אנדרה פתח את הצ'אט כדי שנאשר לו את השתתפותנו. הצצתי בלוח הזמנים שלי, וכך עשתה גם מילה, ושתינו אישרנו את בואנו.
בימים אלה אינני יודעת מתי באמת תגמר המשמרת שלי, ולכן הבאתי איתי בגדים להחלפה למקרה שלא אספיק לעבור בדירה. וזה בדיוק מה שקרה.
אני מביטה על השעון, ומבינה שעדיף שאתקלח ואתלבש בבית החולים. כשאני מסיימת, אני מתקשרת למילה ומתחילה לרדת לכיוון החניה.
"אני יוצאת מבית החולים, איפה את?" אני שואלת.
"אני בדירה שלי, מוכנה אחרי מקלחת," היא עונה לי, "אני מבינה שאת צריכה עוד לעבור בדירה שלך."
"התקלחתי והחלפתי בגדים במחלקה, לעבור דרכך?" אני שואלת.
"אני ממש מותשת. אני אשמח אם תאספי אותי," היא אומרת.
"אם כך תהיי מוכנה עוד עשר דקות," אני אומרת ונכנסת לטסלה.
כשאני מתקרבת לבנין מגוריה של מילה, אני רואה אותה ממתינה כבר על המדרכה. "אני מקווה שהמשחק היום יהיה טוב," היא אומרת לי מייד עם היכנסה לרכב.
אתמול כל אחת מאיתנו הגיעה בנפרד, ולכן בסיומו של המשחק לא דיברנו על הערב שהיה. בעבודה אין לנו זמן לדבר על חיינו הפרטיים, לכן מילה מדברת ללא הפסקה על כל מה שקרה אתמול. אני לא מגיבה, נותנת לה לדבר, ומקשיבה.
כאשר אנחנו מגיעות למגרש החניה הוא כמעט מלא. חברי הקבוצה עומדים ומדברים בחוץ. אנחנו יוצאות מהרכב, ואני רואה שהנשים מצלמות אחת את השניה. אני תוהה איזה רכב חונה שם שגורם להן לעמוד לידו להצטלם.
אני מתקרבת אליהם ורואה אותו את האופנוע Ducati XDiave. "איזה בייבי מהמם אתה! " אני אומרת ומלטפת בידי את גוף המתכת של האופנוע.
"עוד אחת שמבינה באופנועים," לועגת לי לילי, "איזה שחקנית."
"זה לא סתם אופנוע," אני עונה לה מיד, "זה Ducati XDiave. מי הבעלים שלו?"
"אני." אני שומעת את קולו של ברנדון מאחוריי, "רוצה לרכב עליו?"
"אתה שואל ברצינות?" אני עונה מייד.
"אם את רוצה," הוא עונה.
"זאת בכלל שאלה?" אני עונה, "תבטיח לי שאתה רציני."
אני מסתכל עליה משועשע, מוציא את המפתח מכיסי. "קחי."
איראנה משירה אליי מבט, מחפשת לראות בעיניי אם אני רציני.
"או.קי," היא אומרת וחוזרת לטסלה שלה. היא פותחת את תא המטען,
ומוציאה מתיקה זוג מכנסיים שחורים, ולובשת אותם מתחת לחצאית שלה, רק אחר כך היא מתירה את החגורה ופושטת מעליה את החצאית.
עכשיו מגיע תורם של נעלי העקב שלה, שמוכנסות לתוך התיק, ואת מקומם תופס זוג מגפי בוקרים. אבל היא לא מסתפקת זה, ולובשת מעיל עור שנרכס באלכסון, מה שמשווה לה מראה של אופנוענית.
אריאנה אוספת את שיערה וקושרת אותו בגומייה, ולבסוף מניחה על ראשה קסדה, מהסוג הבטיחותי ביותר. רק אז היא חוזרת לעמוד ליד האופנוע. היא מתיישבת עליו, ומושיטה את ידה לעברי. "אפשר לקבל את המפתח?"
היא מתניעה את האופנוע כמו מקצוענית, אבל נמנעת מלסחוט את הגז עד הסוף כדי להרשים את משתתפי המשחק המביטים עליה בסקרנות.
"נראה לך שהייתי נותן לך לנסוע לבד?" אני שואל וחובש את הקסדה.
"אז אתה לא נותן לי לנהוג?" היא מביטה עליי מאוכזבת.
"את זה לא אמרתי, רק אמרתי שאני מצטרף אלייך," אני אומר.
אריאנה, מסובבת את האופנוע לכיוון היציאה מהחניון, בנסיעה איטית. אני מחייך לעצמי, בהיותי בטוח שבזה זה ייגמר.
"תחזיק חזק," היא אומרת לי. למרות שאני בטוח שהכל הצגה, אני מקיף בידי את בטנה. "שתי ידיים," היא מורה לי. אני עושה כדבריה.
היא ממשיכה לגלוש בנסיעה איטית עד לכביש, מביטה ימינה ושמאלה, ולוחצת על הגז, כדי להשתלב בתנועה. כשאנחנו מגיעים לגשר שמקשר את מנהטן ללונג איילנד, היא סוחטת את הגז עד הסוף ועוקפת את טור המכוניות שזורם לאיטו על הגשר.
היא בהחלט מפתיעה אותי. אין ספק שהיא יודעת מה היא עושה. גם בירידה המגשר היא ממשיכה להגביר את קצב הנסיעה, ועולה על הכביש המהיר.
אחרי כעשר דקות נסיעה, היא מאותתת, ויורדת במחלף על מנת לחזור לכיוון העיר.
"תמשיכי ישר עד למים," אני מבקש ממנה. היא עושה כדבריי.
אנחנו מגיעים לבית הקפה הורד הכחול. "תחני כאן," אני מבקש, ומושיט לה יד שתרד מהאופנוע.
"קפוצ'ינו?" אני שואל.
"קפוצ'ינו," היא עונה.
"משהו מתוק ליד?" אני שואל.
"תודה, רק קפוצ'ינו," היא עונה.
השיחה בינינו מתקיימת בלי מילים מיותרות.
אני מזמין פעמיים קפוצ'ינו, משלם, והולך לבחור שולחן ליד החלון.
אנחנו מתיישבים, ואני לוקח את שתי ידיה בידיי.
"שמי ברנדון, הקרובים אליי קוראים לי בן, אני בן שלושים ושתיים, ומנהל חברה לציוד ספורט. מאחורי שתי מערכות יחסים בנות כמה שנים, שהסתיימו כי הבנתי שאין להן עתיד. אני מבוגר מידי בעינייך?"
"שמי אריאנה ג'יין. ג'יין, כי אימי אהבה לקרוא את סיפוריה הרומנטים של ג'יין אוסטין. אני בת עשרים ושש, אני צעירה מידי בעיניך? אני עובדת בבית החולים הר סיני בטיפול נמרץ פגים. אתה לא מבוגר מידי בעיני."
"אני חושב שהפרש של שש שנים הוא טוב. את כבר לא ילדה שמחפשת את עצמה, ועדיין לא מבוגרת שמוכנה לעשות הכל כדי לצוד בעל שיכבה את השעון המתקתק שלה, ויעניק לה ילד. הייתי שמח לשבת ולשוחח איתך עוד, אבל עלינו לחזור." אני אומר, "את הדרך חזרה אני רוצה לנהוג."
"אני נהגת כל כך גרועה?," היא שואלת אותי בעצב.
"ממש הפתעת אותי. את שולטת היטב בכלי הזה, כאילו נהגת בו מאז ומעולם. אבל עדיין, אני גבר וככזה אני מעדיף להיות זה שנוהג. לא בגלל האגו, אלא בגלל ש… בעצם אין לי סיבה טובה, פרט לכך שאני אוהב לנהוג עליו, ואין לי הרבה הזדמנויות לעשות זאת."
אני מתיישב על האופנוע, ואריאנה מתיישבת מאחוריי. אני לוקח את ידיה ומניח אותם עליי. המגע שלה נעים לי, אבל לא מספיק, אני לוקח אותן שוב בידי האחת, מרים את המעיל שלי, והחולצה שמתחתיו, ומניח אותן ישירות על העור שלי. "ככה יותר טוב," אני אומר לה. היא מניחה את ראשה על גבי בשתיקה. אני מתניע את האופנוע ודוהר חזרה לכיוון המועדון.
רמזור אחד לפני שאני פונה למועדון אני עוצר בצד. "עכשיו תורך," אני אומר לה. היא מביטה עליי מופתעת. היא קמה ומתיישבת לפניי.
"מה שהיה בינינו הלילה זו רק טעימה. אני רוצה יותר," אני אומר לה זמן שהיא מתניע שוב את המנוע, ומאותתת כדי להשתלב שוב בתנועה. היא נדה בראשה, ואני מנסה להבין האם זו תגובה למה שאמרתי, אבל היא כבר דוהרת קדימה.
אני רואה מרחוק את כולם עומדים עדיין בחצר וממתינים לראות אותנו חוזרים. אני שמח שנתתי לה לנהוג את הקטע האחרון.
"אז מה?" שואלת לילי מייד כשאריאנה מדוממת את המנוע.
"אז מה?" עונה לה אריאנה בשאלה.
"מה עשיתם?" שואלת לילי, ומנסה להשמע אדישה, למרות שברור שהסקרנות השתלטה עליה.
"זה לא ברור? נסענו למוטל מעבר לפינה, עשינו מה שעשינו, והנה אנחנו פה," אומרת אריאנה באגביות.
"אני לא יודעת למה את חושבת שיש לך חוש הומור מפותח," מסננת לעברה לילי בכעס.
"לילי לילי, מה נראה לך שעשינו? ברנדון נתן לי לנהוג עד מעבר לגשר, קצת על הכביש המהיר, וחזרה," אומרת אריאנה ומתחילה לפשוט מעליה את המעיל. היא ניגשת לטסלה ומניחה בתא המטען את המעיל והקסדה.
"ולא הייתם בדייט קפה?" זורקת באויר לילי את מה שבאמת מסקרן אותה.
"איך שכחתי. ברור שכן. שתינו קפוצ'ינו עם מאפה תפוחים, וברנדון סיפר לי על כל הדייט שלו אתכן בנות," מפתיע אותי אריאנה, ואני כבר לא מתאפק וצוחק.
"שניכם חושבים שאתם מצחיקים? מעניין באמת מה הוא סיפר לך עליי," הלילי לא מרפה.
"זו את שאין לה חוש הומור," עונה לה אריאנה, "נראה לך באמת שזה מה שעשינו? תסתכלי על השעון, ותעשי בעצמך את החשבון כמה זמן נעדרנו מפה, ותביני שלא היה לנו זמן לספר סיפורים."
יש לי הרגשה שאריאנה מסוגלת לשכנע את אנשי הצפון שהשלג לא באמת קיים, ורק נדמה להם שהם רואים אותו.
"לילי לילי," ממשיכה אריאנה לדבר, "אנחנו בגיל שלכולנו יש עבר, או אקסים כפי שאנחנו נוהגים לכנותם. זה באמת משנה מה קרה בימים לפני שהיכרת משהו? באמת שלא מעניין אותי מה ברנדון דיבר עם כל מי שהוא היה בדייט. השורה התחתונה היא, שהוא עדיין לא מצא את מה שהוא מחפש, לפחות כך אני מניחה.
אני לא יודעת אם פעם רכבת על אופנוע. זה די קשה לנהל שיחה כשאת טסה במהירות של תשעים מייל לשעה, או לעשות כל דבר אחר, פרט להתרכז בנהיגה."
אני צריך לגייס הרבה כוחות נפש לא להתפרץ מצחוק. "יפה אמרת," אני אומר.
"לא כך?" היא אומרת במבט רציני.
"סליחה אנדרה, פשוט לא יכולתי להתאפק כשראיתי את הבייבי המדהים הזה. עבר זמן מאז שרכבתי על אופנוע פעם אחרונה," היא אומרת בהתנצלות.
"התבקשתי לערוך שוב משחק בכיסוי עיניים. מה דעתכם על משחק הטעימה?" שואל אנדרה החיוך.
"מה בדיוק את רוצה שנטעם?" לילי מכווצת את מצחה וניכר עליה שהיא לא מרוצה.
"את השפתיים, אלא מה חשבת?" הוא עונה לה מבודח.
"מבחן הנשיקה," היא אומרת וחיוך מתפשר על שפתיה.
"אני לא משתתפת," אומרת אריאנה.
אני רוצה לומר שגם אני לא, אבל לשמחתי אני לא היחיד.
“אתה מתכוון שנבחר אחד לנשק או נתנשק עם כולם?" שואלת לילי, "כי אם זה עם כולם, אני לא רוצה."
"אני לא מעוניין להשתתף," אומר ריף, "אבל אני חייב להודות שאני לא מבין את ההיגיון שלך לילי. מה מטרת המשחק אם את בוחרת עם מי להתנשק?"
"בדיוק מה שרציתי לשאול. בכל מקרה המשחק הזה הוצע על ידי אחד מכם, ואין לו רוב. בואו נסובב את הבקבוק," אומר אנדרה.
הטלפון הנייד בכיסו מצלצל, והוא מקמט את מצחו. 'מי מחפש אותי בשעה כל כך מאוחרת.'
"אני נאלץ לפרוש. יש מצב חירום שמחייב אותי להתייחס אליו. אני מתנצל. אשלח לכם הודעה לגבי המפגש הבא."
אנחנו יוצאים מהאולם, עדיין מופתעים מהאופן בו נקטע המשחק.
“מאיפה אני אוסף אותך?" מפתיע אותי ברנדון. אני מסתכלת עליו, "מה שהיה זאת רק טעימה, אני רוצה עוד זמן איתך."
אני מסתכלת סביבי במהירות ורואה שהאחרים עסוקים, ולא שמים לב לשיחה בינינו. "אני גר בשלישיית המגדלים, מתאים לך להיפגש שם?"
אני לא מראה לו כמה אני המומה מהמידע הזה. אני גרה המגדל הבלו ספייר. מסתבר שאנחנו גרים באותו מתחם.
"מילה נוסעת איתי. אני אוריד אותה ואגיע למתחם," אני אומרת כדי לקנות זמן.
"על מה דיברתם?" שואלת מילה שמגיעה לרכב.
"הוא החמיא לי על הנהיגה שלי. אין ספק שהוא וכולם היו מופתעים לראות שלא סתם התלהבתי מהבייבי שלו. הרבה זמן לא רכבתי על אחד כזה, ממש התגעגעתי להרגשה הזאת. יש משהו מאד משחרר כשאת רוכבת על אופנוע.
"אני כבר ראיתי אותך עם אופנוע, אבל עדיין מאד התרגשתי. יש משהו במראה של רוכב אופנוע ש…אני אפילו לא יודעת להגדיר את זה. מה שבטוח שלילי רתחה מקינאה," אומרת מילה בסיפוק.
"מילה, לילי לא קשורה למה שעשיתי. לפעמים את עושה דברים מתוך דחף בלתי נשלט, זה חזק ממך. במחשבה שניה, אולי הייתי צריכה להתאפק," אני מהרהרת בקול.
לשמחתי אני מגיעה לביתה של מילה, נפרדת ממנה בברכת לילה טוב. "נתראה מחר," אני אומרת לה וממשיכה לכיוון ביתי.
עכשיו כשאני לבד, אני מהרהרת במילים של ברנדון שהזמין אותי לדירתו. מההתרשמות שלי ממנו, אין לי מה לחשוש, ועדיין אני מהססת.
אני מתקרבת בנסיעה איטית לכיוון המגדלים. ברנדון לא נראה כאן, ואני חומקת לתוך החניון של מגדל מגוריי.
אני מחנה את הרכב, ויוצאת ממנו. נשימה ארוכה אחת, וההחלטה נופלת לצאת להיפגש איתו.
"מאיפה הגעת?" הוא מופתע.
"אני פה לא?" אני מתחמקת.
"וזה מה שהכי חשוב," הוא עונה, "הרגשתי רעב גדול, והלכתי לקנות כמה מצרכים להכין לנו כריכים. אני מקווה שגם את רעבה כמוני." הוא מושיט ידו אליי, "בואי נעלה לדירה שלי."
'אז אתה גר במגדל היהלום.' אני חשה הקלה, לפחות לא בבניין שלי.
הוא כנראה מרגיש בהיסוס שלי. "לא היה לנו זמן לדבר. אני רוצה להכיר אותך יותר. אני מבטיח לך שלא אחצה את הגבולות שתציבי לי," הוא אומר, וכל מה שאני רוצה זה לבקש ממנו שיחבק אותי חזק ויגן עליי מפני העולם.
"אני מעריכה את המילים שלך," אני אומרת, "חודשים לא הייתי בקשר עם גבר, אחרי כמה שנים של זוגיות שנגמרה בטונים צורמים. אני נותנת בך אמון, אחרת לא הייתי כאן."
ברנדון מחזק את אחיזתו בידי ומוביל אותי לתוך בניין מגוריו. אנחנו נכנסים למעלית והוא שולף את המפתח המיוחד לדיירים, אלא ששלו מפעיל את המעלית ללא חניות ביניים, מה שמראה לי שהוא גר בקומה סגורה שאליהם אי אפשר לעלות בלי אישור בעל הדירה. ובכל זאת אני מופתעת כשאני מבינה שהתחנה הסופית היא הקומה האחרונה.
הדלתות נפתחות ישירות לתוך הדירה. ברנדון פונה לעבר המטבח, ומעיף מבט לעברי לראות איך אני מתרשמת מהדירה. הוא לא מכיר אותי. אני לא אחת שמעניין אותה להציץ לדירות של אחרים, ולבחון את עושרם.
המטבח לעומת זאת בהחלט מרשים אותי. הוא חף ממכשירים על השיש, שכן הכל מוסתר בארונות, אבל עדיין יש הרגשה שזה מטבח שיש בו חיים.
ברנדון מוציא מהשקית בגט שריחו מתפשט מייד במטבח. למרות השעה המאוחרת, נראה שהוא יצא לא מזמן מהתנור. הוא חותך אותו במיומנות. אני רוצה להציע לו עזרה, אבל ניכר שהוא בהחלט יודע מה הוא עושה. עד מהר הבגט מתמלא בממרחים שונים.
אני מביטה על הגבר העוצמתי הזה שמרוכז במלאכת הרכבת הכריך בשתיקה. אין לו צורך למלא את האוויר בשיחות סתמיות. אני לא יכולה שלא להשוות אותו לאייק.
*
"אני מת מרעב," אמר אייק, והניח את התיק שלו ליד השולחן במבואה, "אני נכנס להתקלח, תכיני בינתיים משהו לאכול."
הייתי ממוטטת מעייפות, כיוון שבניגוד לאייק, המשמרת שלי הייתה הרבה יותר ארוכה.
'כך נראים חיים משותפים?' תהיתי לעצמי, כיוון שלא היה לי איך ללמוד איך מתנהלת משפחה באמת.
למרות שאינני זוכרת דבר מהוריי, אין לי ספק שאבי לא נהג כך כלפי אימי.
כאשר אני חושבת על כך כעת, הייתי צריכה כבר אז להבין שלקשר שלנו אין סיכוי. ההבנה של תפקידה של האישה במערכת זוגית בעיניו של אייק, הייתה שונה משלי. תמיד חשבתי שהוא גבר נאור, ועכשיו אני מבינה באיזה חושך חייתי כל השנים, רק בגלל שרציתי שיהיה לי בית.
ואולי כן ידעתי, וזה מה שגרם לי בגלל משפט אחד של אייק, לעזוב מייד בלי להעיף מבט לאחור.
*
חלפה כמעט שנה מאז שנפרדנו, וכאשר הטלפון הנייד שלי מצלצל והמספר של אייק מופיע עליו, נדמה לי שאני מדמיינת.
לשמחתי הטלפון על רטט, ואני בספק שברנדון שם לב לכך. אני מתעלמת מהשיחה, אבל אז נכנסת הודעה ובה שתי מילים – מתגעגע אלייך.
"הודעה חשובה?" הוא שואל, אבל לא מרים עיניו אליי, בעודו חותך את הבגט לארבעה חלקים, ומניח שניים על כל צלחת.
'אז שמת לב,' אני חושבת.
"אתה מכיר את זה שאנשים זורקים משפטים באוויר כדי למשוך את תשומת לבך, רק כי הם צריכים ממך משהו?" אני שואלת, "בדיוק כך הודעה הזאת חשובה."
ברנדון מניח צלחת אחת לפניי "אני לא בטוחה שאוכל כל כך הרבה," אני אומרת, "למרות שזה מריח נפלא."
אני נוגסת בכריך. "מממ…" אני אומרת וחיוך מרוצה עולה על פניו.
"אני אוהב נשים שאוהבת לאכול, שלא באות עם רשימת דרישות שמוציא לך את כל החשק לאכול. את בטח מכירה את אלה שאוהבת את הבגט מחומם במידה הנכונה, ושיהיה מחיטה מלאה, והעגבניות חייבות לגדול בחממה בטמםרטורה מסויימת… טוב אני מגזים, אבל את מבינה, נכון?" הוא שואל.
"ספר לי על זה. יש לי כמה חברות כאלה, שאני צריכה הכנה נפשית לפני שאני יוצאת איתן לאכול במסעדה," אני עונה לו.
"אני שמח שאת לא כזאת," הוא אומר ונוגס בהנאה בכריך שלו.
"לפני הכל, אני רוצה לשחרר ממני כמה דברים. את יודעת שלילי הזמינה אותי לדייט קפה. כמעט כל מה שנאמר בו היה עלייך, וגם כשהערתי לה שהיא לא מדברת על עצמה או לא שואלת אותי שאלות זה לא עזר. הודעתי לה שאני לא מעוניין בקשר איתה.
הבנתי שקרו דברים במרכז לספורט אתגרי. הופתעתי כששמעתי שאמרת שמאד לא נהנית. זה לא נראה לי הגיוני, אחרי החוויה שעברנו יחד.
זו הסיבה שהזמנתי את מיירה לדייט. היא חברה של לילי, אבל בעלת אופי חלש, והיה לי ברור שהיא תפלוט בסוף את האמת. כמובן שהכחשתי שזו הסיבה, ואמרתי שאני מעוניין להכיר אותה.
ישבנו בשולחן פינתי חשוך, והפגישה תפסה תפנית לא צפויה. מיירה שלחה את היד שלה למכנסיים שלי, מה שדווקא פעל לטובתי. הגבתי בחריפות, ואמרתי לה שאני לא מעוניין להמשיך לדבר איתה.
אני יודע שלא היית שואלת אותי על המפגשים האלה, אבל היה חשוב לי שתדעי. אני מתייחס למשחקי הבקבוק כמשחק חברתי, וככזה אני מאד נהנה ממנו. אלא שאז את באת, וטרפת את כל הקלפים."
