עברו עשרים ושמונה שנים מאז דרכה כף רגלי על אדמת הקמפוס של אוניברסיטת ניו יורק, ובכל זאת אני מרגיש כאילו זאת הפעם הראשונה שאני מגיע לכאן.
אני אוחז חזק בידה של אן. יש לי צורך שכולם יראו שאנחנו שייכים אחד לשנייה. אין לי מושג כמה מעמיתיי שמעו שהתחתנו, אין ספק שיהיו כאלה שיפתחו זוג עיניים גדולות כשיראו אותנו כך יחד.
לפני הכל אנחנו נכנסים למשרדו של הדיקן, פרופסור דהרמה.
"כמה טוב לראותכם," הוא מקבל את פנינו בשמחה, "אני אנצל את ההזדמנות לומר לכם שהחתונה שלכם הייתה אירוע מיוחד במינו. מאד נהניתי. חימם את ליבי לראות כמה אהבה הרעיפו כולם עליכם.
תרשי לי לברך אותך אן ביומך הראשון כמרצה באוניברסיטה שלנו. אני מאחל לך שתהיה לך שנת לימודים מהנה. איך את מרגישה?" הוא שואל ומסמן בידו על בטנה של אן.
"את השבועות הקשים העברתי הרחק מכאן כעת אני מרגישה מעולה," היא עונה לו בחיוך.
"את נראית קורנת," הוא אומר לה.
אנחנו נפרדים ממנו ועומדים ללכת לחדר המורים. "אתם… יחד?" שואלת ארלין, מזכירת הפקולטה, שמביטה על ידי האוחזת בידה של אן.
שנינו מראית לה את טבעות הנישואין שלנו. "וגם," אומרת אן ומניחה את ידה על בטנה, "אנחנו עומדים להיות הורים לשניים."
"איך לא ראיתי…איך הסתרתם… מתי זה קרה?" היא מחפשת את המילים להביע את הפתעתה.
"לשם כך יש חופשת קיץ ארוכה," אומר ליאו, "את יודעת שתמיד שמרתי על חיי הפרטיים בקנאות. כך גם שמרתי על אהבתי לאן."
"היא כמעט התעלפה כשראתה אותנו יחד," אומר לי ליאו כשאנחנו עושים את דרכינו לחדר המורים, "וזאת רק ההתחלה."
"בוקר טוב לכולם," אומר ליאו מייד עם הכנסנו לחדר, "לפני הכל, אני רוצה לשתף אתכם שאן לואיז ואני נישאנו הקיץ, ואנחנו מצפים לתאומים. אז עכשיו אתם יודעים.
מי שלא יודע, אישתי מתחילה השנה, בנוסף לעבודת הדוקטורט שלה, גם ללמד. שתהיה לכולכם שנת לימודים מהנה."
פרופסור דהרמה נכנס לחדר המורים ומעדכן בקשר לכמה שינויים שנערכו בפקולטה, אבל אין ספק שעמיתיי עדיין מתעסקים בחדשות ששמעו ממני.
"השיעור הראשון שלי מתחיל עוד רבע שעה," אני אומרת לליאו, שמציע ללוות אותי לכיתה.
אני ניגשת לתא שלי ומוציאה את הניירת שמונחת שם. "חמש מאות סטודנטים?" אני שואלת אותו בפליאה, "איך מסתדרים עם כמות כזאת?"
"את סוחפת אותם בשנייה," צוחק ליאו, "רק תדאגי שיראו את טבעת הנישואים שעל אצבעך, כדי שלא תשברי את ליבם של הסטודנטים שלך."
"הם ממש לא מעניינים אותי," אני עונה לו לא מרוצה.
"זה חלק מהעניין. הסטודנטים שמתאהבים במרצה שלהם," הוא אומר לי.
"אתה רוצה שאני אקנא?" אני מביטה עליו.
"ממש לא. הרי את יודעת בבטחון מלא שליבי כרוך אחרייך, ואני לא רואה אף אחת אחרת," הוא אומר ומלטף את ראשי.
"כנסי לכיתה ברגל ימין," הוא אומר בזמן שהוא פותח לפניי את הדלת.
"בוקר טוב לכולם," אני מתחילה לדבר עוד לפני שאני מסיימת לעלות על הבמה. "אני מביטה עליכם כעת ויש לי דז'ה וו ליום הראשון שלי בפקולטה למחשבים. עברו מאז כמה שנים, ואני כעת בדרך לתואר השלישי שלי. אני מתכוונת להעניק לכם מהידע שצברתי מה חשוב, ומה לא."
אני גורמת לסטודנטים לפרץ של צחוק.
"אנחנו לא כל כך רחוקים בגיל," אני אומרת ומתיישבת על הבמה מולם, "גם אני נולדתי כשמחשבים כבר היו קיימים. אנחנו דור כזה שחושב שהוא יודע הכל, וכעת תגלו שבכל זאת יש לכם כמה דברים ללמוד.
יש משהו אחד שאני מבקשת מכם. אני אהיה טובה אליכם, אבל אתם בתמורה, כשאני מבקשת להגיש לי עבודות, תתייחסו לכך ברצינות ותגישו אותן בזמן. לגבי זה אני לא אהיה סבלנית. תחשבו על כך שעליי יהיה לקרוא חמש מאות עבודות, ואילו אתם תצטרכו לכתוב רק אחת. ולפעמים, אסכים שתכתבו אותה כקבוצה.
אנחנו יודעים שבעולם יש כל מיני שיטות בסיס. הבסיס של השעות למשל, הוא ספירה של שישים. החודשים נספרים כיחידה של שני עשר. המחשב מכיר את אפס, ואחד… את זה אתם כבר יודעים אני מניחה.
המחשב מהיר מאיתנו במחשבתו, יש לו יכולות שאנחנו רק יכולים לחלום עליהן, אבל עדיין, מי שהכניס לו את המידע, אלה בני אנוש.
חשוב לי מאד שתמשיכו לתרגל את היכולות השיכליות שלכם, ולכן אתם תקבלו ממני תרגילים שלא תמיד תבינו מה הקשר שלהם לשפת המחשב.
המחשב מריץ שורות שלמות במהירות, אבל לעיתים משהו משתבש בו. אני ממשילה את זה למשחק שנקרא 'טלפון שבור,' כשמידע עובר מאדם אחד לשני, ומישהו טועה אפילו באות אחת, והפרוש משתנה.
המחשב לא מזהה את הטעויות של עצמו, אלא בעזרת ביקורת חיצונית, ולכן המוח שלכם חייב להיות עירני כל הזמן.
קחו למשל תבנית של מספרים. אני קמה ורושמת על הלוח –
תשעים, תשעים, תשעים, תשעים, תשעים ואחת, תשעים, תשעים…."
השקט ששורר באולם, מפתיע אותי. כולם מרותקים לדבריי.
אני סוקרת בעיניי את האולם כולו, ורואה שכמה מעמיתיי, וביניהם הדיקן. נמצאים בשורה האחרונה ומקשיבים קשב רב לדבריי.
ואז אני מבחינה בליאו. עיניי ננעלות על שלו, ובתגובה הוא מניח את ידו על ליבו. בהיסח הדעת אני עושה כמוהו, ומניחה את ידי על ליבי. הסטודנטים כנראה מבחינים בזה, כיוון שכולם עוקבים אחרי מבטי. "הגבר המדהים הזה, פרופסור רוקפורד, הוא בעלי," אני אומרת ומחניקה חיוך.
"ונחזור לענייננו. אתם בטח מדמיינים אותי מלמדת אתכם על הבינה המלאכותית, שהיא הנושא של הדוקטורט שלי. אז בואו נרגע. יש לכם עוד דרך לעבור לפני שנגיע אליה, ובכל זאת, אני אכיר לכם את היצירה שלי.
אני מוציאה את המחשב, מעלה את איב, ומתחברת למסכים של אולם ההרצאה.
"תכירו את איב. תגידי שלום לכולם, את עומדת להצטרף לשעורים שלנו."
לאחר שנפרדתי מאן, עמדתי לפנות לחדר שלי, אלא שאז בא מולי פרופסור דהרמה, וכמה עמיתים מהמחלקה למחשבים.
"אתה לא נשאר לשמוע את השיעור הראשון של אישתך?" שואל פרופור דהרמה.
אני לא יודע איך להגיב. "אתה לא חושב שזה יסיח את דעתה אם ניכנס לאולם?" אני שואל.
"אתה מכיר אותה טוב ממני, תענה לי אתה," הוא אומר.
ברור שאני רוצה לשמוע אותה, ולכן אני נכנס. כמו כולם אני מקשיב מוקסם להרצאה שלה. היא לא פותחת אפילו פעם אחת את הרשימות שהכינה, והדיבור שלה רהוט ושוטף.
השקט באולם מדהים אותי. אני יודע שגם אני מרתק את הסטודנטים שלי, והאווירה באולם שקטה, אבל מחבריי שמעתי שבדרך כלל, צריך לא פעם לגעור בסטודנטים שיהיו בשקט.
ואז היא שמה לב לקבוצת המרצים, ולבסוף רואה אותי.
אן עושה מה שהיא עושה תמיד, מדברת איתי בעיניים. אני כל כך מלא אהבה אליה, ומניח את ידי על ליבי. בלי לחשוב, כך לעיניי כולם, היא מניחה את ידה על ליבה, מחווה שגורמת לכולם להסתכל לכיווני.
אן ממהרת להציג אותי, וממשיכה מייד בהרצאה המרתקת שלה. אין לה מושג כמה המחווה הזאת מרגשת אותי.
אני לא מתאפק ושולח לה הודעה.
ליאו רוקפורד:
כל דקה שעוברת אני אוהב אותך יותר.
אן מבחינה בהודעה שלי ומחייכת.
"גם אני," היא אומרת, וממשיכה לדבר על הבינה המלאכותית.
הסטודנטים קולטים שמשהו קורה בינינו, הם מוחאים לנו כפיים.
"אתם מתפזרים לי," אומרת אן, וגורמת לחבריי לצחוק.
"היא שולטת בהם כאילו היו בובות על חוט, והיא המפעילה שלהם," אומר הדיקן, "אמנם ההרצאה מרתקת, אבל כדאי שנחזור לעניינו."
אן מבחינה בכך שכולנו קמים. "תודה שבאתם לבקר," היא אומרת וממשיכה בהרצאה. היכולת שלה להתרכז מופלאה בעיניי. כל יום אני רואה יותר ויותר כמה שהיא דומה לי.
פתאום עולות לנגד עיני מילותיה של ליליאנה.
*
"יכולת להזמין את אן לואיז לשייט איתנו," אמרתי לליליאנה, כשראיתי שהיא מתקשרת אליה כמה פעמים במשך ההפלגה.
זה לא שהייתי מוקף נשים אחרות שדרשו את תשומת ליבי, אלא הייתי עם כמה חברים וילדיהם, אותם הכירוה ליליאנה היטב.
"אתה לא מבין שאן היא אתה, רק בבת? אתה תסתכל לה בעיניים ולא תצטרך לאמר מילה, היא תבין אותך מייד. ואז מה יהיה איתי?"
כמובן שמיהרתי לאמר לה ששום דבר לא יוכל לפגוע במערכת היחסים שבינינו.
עכשיו כשזיכרון המילים שלה שב ועולה, אני מבין שבעצם ליליאנה אמרה בקול מדוע היא לא רצתה שנפגש.
היום, כשראיתי את אן בפעולה, הבנתי סוף סוף מה סוד המשיכה העצומה בינינו, פרט ליופיה הנדיר. אנחנו באמת אותה נשמה
*
חיינו נכנסים לשגרה. כל מה שידעתי על עצמי עד היום מקבל תפנית. אני מבין שמה שחשבתי שהוא הבית שלי, היה בעצם רק ארבעה קירות חסרי תוכן. אמנם הרבתי לארח כאן את חבריי, נהניתי לשבת לקרוא ליד האח, הרגשתי שחיי מלאים.
אבל היום כשאני חוזר הביתה, וריח של תבשילים עולה מהמטבח, על השיש יש תמיד תבנית עם עוגה אחת או שתיים, כשיש מי שדואג לקחת את החליפות שלי לניקוי יבש, ולהחזירן, ואלא רק כמה שינויים לכאורה דברים קטנים ופעוטים, אבל הם משנים את ההתנהלות של הבית.
אני מצידי התרגלתי לעבור מידי סופו של שבוע בחנות הפרחים, ולקנות לאן כמה זרים פרחים, אותם היא מקבלת בהתרגשות. "איזה כייף שאתה חושב עליי," היא אומרת תמיד.
אן לא הכניסה הרבה שינויים בבית, פרט לכך שהיא הוסיפה פינת עבודה בחדר העבודה שלי שהוא מאד מרווח, והשנוי בקושי מורגש בו.
עברו כמה חודשים מאז הובהלה סוזן לבית החולים. אנחנו לא מדברים עליה. אני יודע שאן מקבלת מידי פעם עדכונים מאימה, אבל היא לא הולכת לבקר אותה.
שבת בבוקר.
אנן מגישה ארוחת בוקר בפטיו. בימים כאלה אני סוגר את קירות הזכוכית של הפטיו, כך שאנחנו יכולים להנות מהגן, ועדיין לא להרגיש את הקור.
אני כבר מכיר את המבט הזה על פניה, כאשר התאומים מתחילים להתהפך ולבעוט, ואני ממהר להושיט את ידי לגעת בהם.
"היי בנים, אימא אוכלת כעת," אני אומר להם, "תתנהגו יפה."
"זאת בדיוק הסיבה שהם משתוללים. כנראה שהם לא אוהבים את מיץ התפוזים הסחוט טרי שאני שותה כעת," היא מסבירה לי.
"היא מניחה את ידה על ידי המונחת על ביטנה. "אתה אבא נהדר. אני לא יכולה לחכות לראות אותך משתולל איתם בחצר, מלמד אותם לשחות, משחק איתם כדורסל."
"את באמת יכולה לדמיין את זה," אני אומר כשאני רואה את המבט בעיניה.
"אני יודעת שלא תכננו להיכנס להריון מתי שזה קרה, אבל לא היה לי ספק שאני רוצה אותך כאבא לילדיי. ראיתי מה היית ללילילו, ובדיוק כזה רציתי עבורם."
אני שמח שהדיבור על ליליאנה הפך שוב לחלק מחייה. אני יודע כמה היא מתגעגעת אליה.
ואז מצלצל הטלפון ושמה של קלי על הצג.
"אני בבית חולים. חלה התדרדרות במצבה של סוזן. אני מבקשת שתגיעו, שניכם," היא אומרת.
"אתה מוכן לבוא איתי?" אני שואלת את ליאו.
"אני לא אתן לך לעבור את זה לבד," הוא אומר.
אני ממהרת להחליף את בגדיי, כיוון שאני עדיין לובשת את החולצה שאיתה ישנתי. ליאו לובש מכנסי אימון וצריך רק ללבוש חולצה.
אנחנו פועלים כאוטומט, כאשר ליאו כל הזמן בוחן אותי, לראות שאני בסדר.
כשאנחנו יוצאים מהבית, הוא לוקח איתו מהמקרר בקבוק מים קרים, מה שמפליא אותי, אבל אני לא אומרת מילה.
אני שמה לב שליאו החזיר את המגשים מארוחת הבוקר למטבח. זה רק מראה לי כמה לא הייתי מרוכזת.
אנחנו מגיעים לבית החולים ועולים מייד למחלקה בה מאושפזת סוזן. "היא מחכה לכם," אומרת לי האחות בפנים חתומות.
"אתם פה" אומרת סוזן ומנסה לחייך.
"אתה סולח לי ליאו?" היא שואלת. הדיבור דורש ממנה מאמץ רב.
"כן סוזן," הוא אומר, אבל לא מתקרב אליה. הפנים שלו חסרות הבעה.
"ואת אן?" אני ניגשת אליה. "את יודעת שליליאנה כאן? היא באה לקראתי."
"אני יודעת. ליליאנה אוהבת אותך מאד," אני עונה לה חנוקה.
"את סולחת לי?" היא שוב שואלת.
"אנחנו בסדר," אני עונה לה.
"ואת קלי יקרה שלי?" היא שואלת בקול רועד.
"כולנו כאן איתך סוזן, סימן שהכל נסלח,, אומרת לה אימא שמתאמצת להישמע רגועה.
"בואי נלך ליליאנה," היא אומרת ועצמת את עיניה.
"קח את אן מפה," אומרת אימא בשקט לליאו.
"בואי נלך," אומר ליאו ואוחז בידי.
אני מפנה מבט אחרון לסוזן. "בואי אן, היא בסדר, היא במקום טוב, בואי נלך, אומר ליאו, ומוליך אותי לחצר הפנימית של בית החולים. הוא מושיט לי את בקבוק המים "תשתי מתוקה," הוא אומר לי, ואני עדיין לא קולטת.
ליאו מוצא ספסל שמשקיף על המדשאה של בית החולים, מחבק אותי בזרועו, ויושב בשתיקה.
מולנו עפים שני פרפרים לבנים גדולים. "תראה איך הם משחקים אח עם השני," אני אומרת לליאו.
"כן מתוקה," אומר ליאו ומלטף את ראשי.
אימא יוצאת אלינו והמבט על פניה עצוב. "זהו, תמו חייה," היא אומרת בעצב.
"היא במקום טוב אימא, בדיוק היכן שרצתה להיות, היא כעת עפה עם ליליאנה, מפוייסת, משוחררת מחובותיה בעולם הזה. ראיתי אותן יחד, משתובבות להן, בדמות שני פרפרים."
אימא מסתכלת על ליאו, היא בטוחה שירדתי מדעתי.
"ראינו כאן שני פרפרים עפים יחד, בדיוק שסוזן עזבה את העולם," הוא אומר לה. "איך את?"
"אני מרגישה הקלה בשבילה. החודשים האחרונים היו קשים מנשוא עבורה. היא העמידה פנים שהיא בסדר, אבל אני ידעתי שהיא עושה זאת כדי לא להעיק על איש. היא ביקשה שנתקשר לעורך הדין שלה. בידיו הוראותיה האחרונות. הודעתי לו שהיא נפטרה."
עורך הדין של סוזן ביקש מאימא להיפגש איתנו מייד בביתם של הוריי. "זו הייתה בקשתה של המנוחה," הוא אומר.
מעולם לא יחלתי למותה של סוזן. רציתי רק שתעלם מחיי. אני לא מרגיש כלום, אפילו לא צער. מוזר לי לשמוע שמי שעד לפני זמן לא רב הייתה בחיים, הפכה להיות 'מנוחה.'
עורך הדין מתחיל להקריא את הוראותיה של סוזן לגבי טקס ההלוויה ובקשתה להיקבר סמוך לקברה של ליליאנה. כמובן שהיה עליי לתת את הסכמתי לכך. לא הייתה לי שום בעיה לעשות זאת, ואישרתי לעורך הדין שאין לי התנגדות.
מאחר שסוזן מנעה מאן ומקלי להשתתף בהלוויתה של ליליאנה, היא פטרה אותן מהשתתף בהלוויתה. התברר שהיא שילמה את כל ההוצאות לבית לוויות, ונתנה בידיו את רשימת האנשים שביקשה שיהיו נוכחים בטקס.
"יש עוד משהו אחד שעליי להקריא לכם בנוגע לצוואתה," אומר עורך הדין, ונע בחוסר נוחות בכסא.
זוהי צוואתי האחרונה בהחלט, והיא נעשתה בדיעה צלולה.
ברצוני להוריש את כל נכסי ורכושי ל," עורך הדין מפסיק לדבר ומסתכל על אן, שמביטה עליו חזרה בחוסר הבנה. "אן לואיז רוקפורד."
"מה??" אן שואלת המומה.
עורך הדין מוסר לאן מעטפה ובה מכתב בכתב ידה של סוזן.
אן לואיז יקרה,
אני יודעת שאת לא מבינה מדוע ציוויתי לך את כל רכושי.
בנסיבות חיים אחרות, ליליאנה הייתה היורשת שלי.
כך אכן כתבתי בצוואתי המקורית.
רציתי להוריש את כל רכושי לליאו, אבל היה לי ברור שהוא יסרב
לקבל זאת, ולכן בחרתי בך, אשתו.
זאת הדרך שלי להחזיר לכם את כל מה שגזלתי מליאו כל השנים.
סוזן וילסון
"מה אני אמורה לעשות?" היא שואלת אותי.
"אני המום כמוך," אני עונה, "ברור לך שאין לנו צורך בכסף שלה."
"ולכן אנחנו נקים קרן לזיכרה של לילילו, ונעשה שימוש טוב בכסף," קובעת אן.
אם הייתי זקוק לאישור שאן לא איתי בגלל העובדה שאני גבר עשיר, ואינני זקוק לאישור, הרי היא הוכיחה זאת כעת.
"את מסכימה איתי מאמי?" היא פונה לקלי.
קלי נדה בראשה להסכמה. ניכר עליה שהיא עדיין המומה מכל מה שקרה.
"איך אני יוצר איתך קשר?" שואל עורך הדין את אן.
"תפנה לעורכי הדין שלנו ג'ון וכריס ברוקלין," היא עונה לו.
"יש עוד דבר אחד אחרון שעליי לבצע," אומר עורך הדין, ואני מרגיש שאן כבר לא מסוגלת לשאת את הישיבה הזאת.
עורך הדין שולף מעטפה עבה ועליה כתוב
סנטור ילוסטון,
לידי: אן לואיז רוקפורד.
עדות מאת: סוזן וילסון.
"אין לנו עניין בנושא. תמסור זאת לעורכי הדין שלנו שיחליטו מה ברצונם לעשות בנושא," אני אומר.
אני מושיט ידי לאן. "עבר עלייך יום לא פשוט. בואי נלך להשכיב אותך לנוח."
