ג'וי נראית כל כך רגועה ומאושרת. השקעתי את כל מה שיש לי לתת במעשה האהבה שלנו. כתבתי את כל עוצמת רגשותיי על גופה, וגרמתי לה לאבד שליטה.
"כל כך התגעגעתי למגע שלך," אומרת ג'וי בעודה מסדירה את נשימותיה. "אף גבר לא ראה אותי כמוך, אף אחד לא ידע לתת לי את מה שאני זקוקה. אני כל כך מאושרת שלא ויתרת עליי."
למרות שאמרתי לה כבר אינספור פעמים כמה אני אוהב אותך, ואין לי מקום בלב לאף אחת אחרת, היא עדיין זקוקה לשמוע את המילים שלי, ואני לא חוסך אותן ממנה.
אנחנו נרדמים חבוקים. אני מרגיש שמזמן לא ישנתי כל כך טוב.
שלא כהרגלה, ג'וי מתעוררת לאט. "אני מחכה כבר לסוף השבוע, שנוכל להתפנק במיטה עד מאוחר," היא אומרת, "לא בא לי לקום. כל כך נעים לי איתך."
ובכל זאת היא קמה להכין לנו קפה בזמן שמכונת הקפה מתחממת, היא מוציאה בייגל מהמקפיא ומכינה לנו אותו מרוח בגבינת שמנת ופרוסות עגבניה.
"אתה מתכוון ללכת לעבודה היום?" היא שואלת.
"מה דעתך?" אני שואל.
"אני חושבת שכדאי שתלך, עד שתגיע להחלטה האם אתה באמת רוצה לעזוב," אומרת ג'וי, אבל תשומת הלב שלי מופנית לתמונה שלנו שהתפרסמה בכל הרשתות. "תראי אותנו," אני אומר לה, ומבין שצלמי העיתונות צילמו רק אותנו בנפרד.
“אני מניחה שהתמונה הזאת תתגלגל לעיני אביך. מעניין איך הוא יגיב," היא אומרת מהורהרת. דווקא על אביה היא לא מדברת.
'ואביך?" אני שואל.
‘הוא לא מעניין אותי," היא עונה ביבושת.
“עכשיו באמת אין לי ברירה, אלא לחזור לעבודה. אני בטוח שיהיה לאבי מה לומר, אחרי שאמרתי לו שאיני חש בטוב. כמובן שלא אמרתי לו שהחולשה שלי נובעת מליבי השבור," אני אומר.
“הבטחתי לך שאשמור על הלב שלך " היא ממהרת לומר.
“אני יודע מתוקה שלי. התמונה מליל אמש מראה שאנחנו מאושרים יחד," אני מאשר לה את מה שאני מרגיש.
“אני אהיה זמינה, אם תרצה לדבר. אני מקווה שהחזרה לעבודה תהיה טובה. בסופו של דבר אתה זה שקובע את סדר יומך," אומרת ג'וי, "אנחנו יחד, וזה מה שחשוב."
"למרות מה שאמרתי," היא מוסיפה, "אם תרצה שנחזור הערב לבית בלונג איילנד. זה מה שנעשה. אני איתך היכן שתבחר להיות."
רגע לפני שאנחנו עוזבים את הבית, ג'וי נותנת לי את המפתחות לדירה, וגם את השלט לחניון. המחווה הזאת מדברת בעד עצמה. אנחנו שוב יחד.
ג'וי מלווה אותי לחניון, ואנחנו מתקשים להיפרד. " אספור את השעות עד שנפגש," אומרת ג'וי ואני נסחף איתה בנשיקה ארוכה.
“אני אלך ברגל, יום חמים היום," היא אומרת, כשאני מציע לה להסיע אותה לעבודה.
אני מנצל את העבודה שאני לבד ומתקשר לחברי הטוב סאם בירמנגהם, בעלה של דורי, המעצבת התכשיטים של מיו מילאן.
"רציתי לשאול אותך האם דורי מעצבת גם טבעות נישואים?" אני שואל אותו.
"אני כעת בחנות, אולי תבוא?" הוא מציע.
"אני בדרך אליך," אני עונה לו.
אני ניזכר בדבריה של ג'וי ומתקשר למשרד. "תמסרי לאבי שיש לי פגישה קצרה מחוץ למשרד," אני אומר לקמילה, "וכשאסיים אגיע."
"איזה יפים אתם יחד," אומרת דורי מייד כשאני נכנס לחנות קתרין לה בלאנק בבעלותה.
"אם כך ראית שהטבעת של אישתי. היא נקנתה בלי הרבה מחשבה. אני חושב שמגיעה לה טבעת מרשימה הרבה יותר," אני משתדל לנסח את המילים.
"סאם סיפר לי מה אתה מחפש. אתה וודאי יודע שליאה רוטשילד היא חברה טובה של חמותך, ואני מכירה את ג'וי היטב. מצאתי כמה סטים עבורכם. אני יודעת מה אני הייתי בוחרת, ומעניין אותי לדעת מה אתה תבחר." דורי מניחה בד קטיפה שחורה ועליו סטים של טבעות נישואים.
"התקציב שלי הוא בלתי מוגבל, אני מניח שאת יודעת. אני רוצה את הטוב ביותר עבורה," אני אומר בעודי בוחן את הטבעות.
"וגם עבורך, כך הבנתי," היא אומרת.
"ברור," אני אומר, וממשיך לבחון את הטבעות, למרות שאני יודע כבר מה תפס את עיניי.
"אתה יודע שהעובי של הטבעת הוא לא חשוב. גם טבעות דקות יותר יכולות להיות בעלות נוכחות," היא אומרת בפנים חתומות, מנסה להסתיר את הזוג שהיא בחרה.
"אם כך בחרנו באותו סט," אני אומר ומצביע על זוג טבעות בזהב לבן.
ואז היא מפתיעה אותי ומניחה לידן טבעת משובצת יהלומים. היא מצמידה אותה לטבעת הנישואים שבחרתי לג'וי , ואני עומד נפעם. "בדיוק זה מה שחיפשתי."
"זאת בדיוק ג'וי," היא עונה, "הטבעת לא עבה מידי, היא משתלבת באופן מושלם עם טבעת היהלומים, ושתיהן יחד מפגינות נוכחות שאי אפשר להתעלם ממנה.
גם הטבעת שלך, אם יורשה לי לומר זאת, נראית הרבה יותר טוב ממה שאתה עונד כעת."
"אני מסכים איתך. כשהצטלמנו אתמול, וראיתי את כף ידה מונחת עליי, ידעתי שזה מה שעליי לעשות," אני אומר ומביט מרוצה בטבעת שאני מודד.
“רוצה לחרוט עליה משהו, או אולי בתוכה?"
אני יושב מול התמונות של מיה מהפרמיירה אתמול, ובוהה בתמונתה של ג'וי. איך יכולתי לבגוד באישה המהממת הזו?
אני מביט על שמלת הערב השחורה, שאינה מוכרת לי, שמדגישה את מתאר גופה הנשי, וזרמים עוברים לי בכל הגוף. 'איזה אידיוט אתה, איך ויתרת עליה? וכל זה בגלל האגו המנופח שלך. היית צריך לרדת על ברכיך ולבקש ממנה שתחזור אליך.'
אם התמונה הזאת לא הספיקה כדי לגעת בליבי השבור, אני רואה בתחתית המאמר תמונה של ג'וי ו…בעלה, הגבר שזכה בה לנצח.
ג'וי זוהרת ומביטה עליו באהבה. אין ספק שהוא אוהב אותה מאד. האופן שהוא אוחז בה, המבט בעיניו, לא מותרים ספק.
‘אז אתמול חייכת אליה,' אני מסנן לעברו, 'אבל זה לא יימשך לאורך זמן, כיוון שאני לא אוותר עליה.' אני עדיין לא יודע איך זה יקרה, אבל נחוש בהחלטתי להחזיר אותה אליי.
אם לא די בכאב שגורמות לי התמונות האלה, אני רואה חברים משתפים את התמונות בצירוף המילים 'איזה זוג מעלף! ' , 'סיפור אהבה מושלם' , 'כמה אהבה באוויר.'
אני יודע שטעיתי.
ראלף חברי הטוב מתקשר. 'מה בדיוק הוא רוצה ממני? הרי הכרזתי שאין לי שום רצון להיות עם ג'וי.'
"ראיתי את התמונות," הוא פותח את השיחה בינינו, "אני יודע שאמרת ששכחת מג'וי, אבל חשבתי בכל זאת לראות מה איתך."
"אתה יודע מה דעתי עליה. היא לא השתנתה רק בגלל שפורסמו כמה תמונות שלה ברשת," אני מנסה להישמע אדיש.
"כולם עושים מזה סיפור גדול. בינינו, אני ממש לא מבין אותה. הרי היא אמרה שאיננה מעוניינת להתחתן. כנראה הכסף שלו סנוור אותה."
אני יודע שהוא מנסה לקחת את הצד שלי, להקטין את ג'וי, אבל פוגע דווקא בנקודה הכי רגישה שלי. ג'וי אמרה שהיא צעירה מידי להתחתן איתי, שיש לה עוד מלא חלומות להגשים. פחות משנה אחרי היא נשואה באושר. המבט בו היא מביטה עליו לא מותיר ספק שהיא אוהבת אותו, והוא אותה.
המילים של ראלף מהדהדות בראשי. 'הכסף שלו סנוור אותה.' האם הוא יודע משהו על בעלה של ג'וי שאיני יודע?
אני בא מאחת המשפחות העשירות בחוף המזרחי. ברור לי שזה לא הכסף שקנה את מקומו בליבה. מה אם כן גרם לחתונה החפוזה הזאת?
אני מחפש את גלריית התמונות שפורסמה אתמול כדי לדעת את שמו. קרטר ג'ורדן, זה הגבר איתו אני מתחרה על ליבה של ג'וי.
אני מקיש את שמו במנוע החיפוש, ומופתע לראות שאין שום פרטים על החתונה שלהם, גם לא ברשת החברתית.
כל מה שאני מצליח ללמוד מהרשת הוא שהוא מנכ"ל בחברה משפחתית. הביצועים של החברה, כך עולה מהאתר למידע עיסקי, גדל במאות אחוזים בשנה האחרונה, מה שאומר שזוהי חברה בעלת הון עתק, ומין הסתם גם הוא בעל חשבון בנק מלא.
'במלחמה, כל האמצעים כשרים,' אני אומר לעצמי, ומתחיל לתכנן את צעדיי.
למרות ששתיתי את הקפה הראשון עם קרטר, סבא לא מוותר, ומזמין אותי לשתות איתו בצהרי היום. "אני לא חושב שיש מישהו שלא ראה את התמונות שלכם מערב הבכורה של מיה. הבטתי בהן ארוכות, ומשום מה הרגש שניבט בהן נראה לי מאד אמיתי. יש לך מה לספר לי?"
"הוא לא ויתר עליי סבא. הוא שלח לי הודעות, כתב את המילים שהייתי צריכה לשמוע ממנו. הוא הודה שלא היה בסדר בתגובה שלו. הייתי פזיזה מידי כשעזבתי, לא נתתי לו להסביר לי מה קרה, כשם הוא לא הקשיב לי.
דיברנו על הכל שעות. אני בטוחה בקשר שלנו יותר מתמיד. הוא באמת העוגן שלי, החבר הכי טוב שלי. זה מה שראית בתמונות," אני אומרת, ורואה את ההקלה על פניו.
"אין דבר שמשמח אותי יותר מלדעת שהכל בסדר ביניכם. אמרתי לך שמאד התרשמתי ממנו, ואני מתקשה להבין מה קרה ביניכם. אין זה חשוב כעת, העיקר שהסערה חלפה," אומר סבא ומביט בי באהבה.
"השבוע היה שבוע פורה. נחלנו הרבה הצלחות, ואני מרגיש שסוף סוף העובדים מקבלים אותך ואת התרומה שלך לחברה. אפילו גידאון שוב חזר להתנהג כרגיל. את יודעת ששקלתי לפטר אותו," אומר סבא, בוצע חתיכת קרואסון, ונוגס בה בהנאה מרובה.
"אני צריך לצאת באחת לקחת את סבתא. יש לה בדיקה שנתית. הרופא אמר שהיא בסדר גמור, ועדיין הוא מעדיף לערוך לה בדיקה שיגרתית," משתף אותי סבא.
"אתה מבטיח שאתה לא מסתיר ממני דבר?" אני שואלת מייד.
"גם אם הייתי רוצה, סבתא לא הייתה מרשה לי. מבחינתה את צריכה לדעת הכל עליה. היא לעולם לא תשכח את הימים והלילות ששהית לצידה. לפעמים אני שוכח שאת הנכדה שלה, ולא בתה. יש לך הרבה מהרגישות של אימך, מהכישרון האומנותי שלה, עם זאת את כל כך שונה ממנה. הרגליים שלך נטועות עמוק בקרקע."
אנחנו מסיימים את הישיבה, ואני יורדת לבית הקפה הסמוך לבניין, וקונה מארז עם כמה חטיפי בריאות שסבתא אוהבת.
אני חוזרת למשרד, וניגשת לחדרו של סבא. "זה בשביל סבתא. לפעמים מההתרגשות יש לה צניחה של הסוכר בדם. החטיפים האלה גורמים לה להתאושש מייד," אני אומרת.
עכשיו אני רגועה, ויכולה שוב להתרכז בעבודה. אני יושבת לענות להודעות ששלחו לי הסוכנים במשרד. אני מסיימת לתת תשובות, קמה מכיסאי ומתמתחת. המראה הנשקף מחלוני מחמם את ליבי. מחשבותיי נודדות לקרטר והלב שלי רוקד משמחה.
הנקישה על הדלת לא מכינה אותי לסערה שעומדת לקרות. “הכנס " אני אומרת ומסתובבת לעבר הדלת, כשחיוך על פניי. אני קופאת למראה שני קציני משטרה חמורי סבר.
“את ג'וי ג'ורדן?" שואל הגבוה ביניהם.
“כן," אני אומרת, ומנסה לנחש מה הם עושים כאן.
“הייתה תאונה. מר סמואל בורדו…" הוא מדבר באיטיות ובוחן את תגובתי.
“הוא חי?" אני שואלת בקול רועד, ומרגישה שרגליי לא נושאות אותי.
“כן. הוא בטיפול נמרץ," הוא אומר.
“וסבתא?" אני ניזכרת בסיבה שסבא יצא מהמשרד.
“היא נפצעה קלות," הוא אומר, מקמץ במילים.
"הודעתם לאימי?" אני שואל עניינית. עליי להתאפס מייד.
"כן. היא בדרכה לבית החולים " הוא מביט עליי, מצפה שאשאל עוד שאלות.
,”תודה שהודעת לי, אני כבר יוצאת לבית החולים," אני אומרת.
ואז ליאה מופיעה בפתח הדלת. "אז שמעת כבר. קיוויתי להיות זו שמבשרת לך את הבשורה," היא מפטירה. היא מביטה על השוטרים. "אני פה איתה."
אני פועלת כאוטומט, מכבה את המחשב, וקוראת למיני לחדרי. “את יודעת מדוע הגיעו לכאן השוטרים?" אני שואלת ,למרות שעיניה הדומעות מסגירות את העובדה שהיא יודעת. היא מהנהנת בראשה לחיוב.
“אני משאירה את החברה באחריותך. אני מבקשת שלא תשתפי עדיין איש. סבא נסע עם סבתי לבדיקה, ולכן הוא לא כאן. תודיעי לכולם שאני נאלצתי לצאת בגלל מקרה חירום במשפחה. אני אעדכן אותך כשאדע מה המצב. בכל מקרה אף מילה לתקשורת." אני לא יודעת מאיפה היו לי כוחות הנפש לומר לה את הדברים.
רק כאשר אני ברכב עם ליאה, אני מרשה לעצמי להתפרק. "אני מבקשת שתאמרי לי את האמת," אני אומרת לליאה בשארית כוחותיי.
“מה ששמעתי נשמע מעודד. כשעזבתי את אימך, סבך עמד לעבור סריקה לראות מה מצב האיברים הפנימיים. הרופא אמר שעל פניו זאת לא פגיעה אנושה, ובכל זאת עליו לעבור את כל הבדיקות. "
"ואיך אימא?" אני שואלת בחשש.
“היא מבולבלת ואבודה. היא זקוקה לך," אומרת ליאה, "את היחידה שיכולה להרגיע אותה."
כשהיא מסיימת את המילים, הנהג שהסיע אותנו עוצר בפתח בית החולים.
מה שחששתי ממנו קורה. צבא של עיתונאים מחכה לנו ליד מדרגות הכניסה. "מה מצבו של מר בורדו?" הם פונים לליאה. אני שמחה שאינה יודעים מי אני, ואני חומקת לתוך בית החולים במהירות. ליאה מתעכבת רגע, ואומרת שהודעה מסודרת תמסרי כשיודע מה מצבו.
אני ממתינה לה ליד המעליות, ושמחה לראות שהיא מגיעה מייד.
“לא היה לי מה באמת לומר להם, אבל רציתי להסיט את תשומת ליבם ממך, שלא יחקרו מה הקשר שלך למר בורדו," מסבירה לי ליאה מדוע התעכבה להיכנס.
אנחנו עולות ליחידה לטיפול נמרץ. “אני מבקשת חדר פרטי עבור מר בורדו," אני אומרת לאחות בתחנת האחיות של היחידה לטיפול נמרץ, לאחר שאני מציגה את עצמי. "יש לי עוד בקשה. אני מבקשת שלא יאפשרו לאיש להיכנס לחדרו."
"אני ארשום את בקשתך בתיקו האישי."
אני ניגשת לאימא. היא נראית אבודה. "אני לא יודעת מה אני אעשה אם הוא ימות," היא אומרת בעיניים דומעות.
“הרופא אמר שאין חשש לחייו. מה שאני מבקשת ממך מאמא, זה שתלכי להיות עם סבתא. את מסוגלת להיות חזקה בשבילה? תעודדי אותה ותאמרי לה שסבא יהיה בסדר. אני אישאר איתו כאן."
“תלכי עם אימא," אני מבקשת מליאה.
“מי את?" שואל אותי רופא צעיר שמביט עליי בסקרנות.
“שמי ג'וי ג'ורדן, ואני נכדתו של סמואל בורדו," אני עונה לו.
“שמי ד"ר טיילור לונדון. הייתי רוצה לעדכן אותך. בואי ניגש לחדרי. ואני מבקש שתכבי את הטלפון הנייד שלך, כיוון שאנחנו אוסרים על השימוש בטלפונים ביחידה." אני עושה כדבריו, והולכת בעקבותיו.
"כפי שאמרתי, איננו חוששים לחייו, אלא נוקטים משנה זהירות ובודקים אם אין פגיעה פנימית. איני אומר שהוא לא סובל ממכות חיצוניות שיכולות להיות בהחלט כואבות. תסלחי לא שאלתי אותך אם זה בסדר שאעדכן אותך. אימך נראתה לי קצת אבודה, אם יורשה לי לומר," אומר ד"ר לונדון.
"סבי הוא הסלע של משפחתנו הקטנה. אימי רואה בו תמיד העוגן של המשפחה, ולכן מתקשה לקבל את מה שקרה," אני מוצאת עצמי מגינה עליה. "אני יכולה לראות אותו כעת?"
ד"ר לונדון מוביל אותי לחדרו של סבא. אני צריכה לגייס את כל כוחות הנפש שלי כדי שסבא לא יראה מה אני מרגישה למראהו.
"Ma petite ," אומר סבא בקול חלש.
“אני פה סבא. איך אתה מרגיש?" אני שואל ומניחה את ידי על שלו.
"כאוב וחבול, אבל אהיה בסדר," הוא מנסה לחייך אליי.
"סליחה על ההפרעה מיס ג'ורדן," פונה אליי האחות. "בעלך לעתיד נמצא כאן."
“אני מיסיס ג'ורדן, אני נשואה. אין לי מושג מי הגבר שהגיע לכאן, אבל אני לא מאשרת לו להיכנס," אני עונה מייד.
“הוא לא הציג את עצמו, אבל אני יודעת מיהו," היא אומר ומחניקה חיוך. אני מביטה בה במבט בצמצום וחושבת מה גורם לה להחניק חיוך. "זה איאן סינקלייר."
"כפי שאמרתי, אני אישה נשואה. בעלי הוא קרטר ג'ורדן. אין לי שום קשר למר סינקלייר, ואין לו מה לחפש כאן," אני אומרת בקור.
"הוא אמר שבא לתמוך בך," היא מנסה לשכנע אותי.
"אני חושבת שהייתי ברורה. אני אוסרת עליו להיכנס לכאן," אני אומרת.
אני מוציאה את הטלפון הנייד מכיסי ורוצה לשלוח הודעה לליאה, אבל ניזכרת בבקשתו של ד"ר לונדון.
"אני כבר חוזרת סבא," אני אומרת ויוצאת מהחדר, כשליאה מופיעה מולי.
"איאן הגיע לכאן, הציג את עצמו כבעלי לעתיד, וביקש להיכנס," אני אומרת לליאה בכעס.
"אני יודעת. שמעתי שהאחות ביקשה ממנו שיעזוב," היא אומרת לי בטון רגוע, שגורם לי לשחרר אנחה.
"בדיוק מזה פחדתי. שהשמועה תתפשט. הדבר האחרון שאני צריכה זה שאבי יופיע כאן פתאום. זה יהרוג את אימא. מה שלום סבתא?"אני שואלת בדאגה.
"היא נחבלה קלות. שום דבר רציני. היא נכנסה לסידרת הבדיקות השגרתית שתוכננה לה, ולפי איך שזה נראה בינתיים, הכל בסדר גמור.
אמנם לא התייעצתי איתך, אבל שלחתי את אימך הביתה. היא ממש לא מסוגלת להתמודד עם מה שקורה. רציתי רק ליידע אותך. אני אחזור לראות מה עם סבתך ואבוא לעדכן אותך. מה שלום סמואל?"
"הוא כאוב וחלש, אבל עירני ומדבר איתי לעניין," אני אומרת, נפרדת מליאה וממהרת לחזור לחדרו של סבא.
"אני עייף," אומר סבא.
"תנסה לישון. אני אהיה כאן על הכיסא לצידך," אני אומרת. סבא עוצם את עיניו, ונרדם מייד.
אני מקשיבה לנשימותיו השקטות, מביטה על פניו הרגועות. "אתה תהיה בסדר," אני אומרת לו, למרות שהוא לא שומע את דבריי, ואולי אני אומרת זאת לעצמי.
